דין "תמימות" בספירת העומר / מאיר נהוראי

מקור הדין

"'מיום הביאכם... תספרו' - יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר: 'מהחל חרמש בקמה תחל לספור'. אי 'מהחל חרמש תחל לספור', יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת"ל: 'מיום הביאכם'. אי 'מיום הביאכם', יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל: 'שבע שבתות תמימת תהיינה', אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב" (מנחות סו.).

שיטת בה"ג

תוס' (ד"ה זכר) מצטטים שני דינים בשם הבה"ג:

א. שכח לספור בלילה - יספור ביום (ומשמע, לכאורה, שיספור אף בברכה [1]), ע"פ המשנה לקמן (עא.) - "מצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום - כשר".

ב. אם הפסיק יום אחד ולא ספר - שוב אינו סופר, משום דבעיא "תמימות".

ויש לשאול: דין "תמימות" נאמר בנוגע להלכה שזמן ספירה בלילה, ובהלכה זו פוסק הבה"ג שאם שכח לספור בלילה - בידו האפשרות לספור ביום - בברכה, וא"כ מדוע בדין השני, אם שכח לספור יום אחד - דין שלא הוזכר בגמרא - מחמיר הבה"ג, שאינו יכול להמשיך בספירתו?

ועוד קשה - תוס' מבססים את פסק הבה"ג שסופר ביום אם שכח לספור בלילה, על יסוד המשנה שעומר הנקצר ביום - כשר, אך מדברי הברייתא שלפנינו משתמע שיש סיבה נוספת להצריך ספירה מהערב - כדי שיתקיים "תמימות"?

נראה, שיש שני מישורים בדין "תמימות":

א. "תמימות" כמגדיר את זמן הספירה. התורה כתבה שני זמנים לתחילת הספירה:

1."שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" (דברים, ט"ז, ט') - תחילת הספירה היא לאחר קצירת העומר.

2. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה ". אימתי מתקיים דין "תמימות"? בזמן שסופרים מבערב.

אם כן, טוען הבה"ג, שהואיל וקיימא לן שעומר הנקצר ביום - כשר, ניתן לספור ביום בברכה, והדין שנאמר בברייתא אינו מעכב, אלא מצוה לכתחילה לספור מבערב, כשם שמצוה לכתחלה לקצור מבערב.

ב. "תמימות" כדין בחפצא של הספירה - מערכת חמישים הימים צריכה להיות תמימה ומושלמת ללא כל חסרון, ואין כל משמעות לחישוב חסר שאינו מדוייק.

ש יטת רב האי גאון

רב האי גאון סובר, שאם שכח ולא ספר באחד הלילות - ימשיך לספור הלאה. עולה מכך, שרב האי גאון הבין שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה. אך קשה - והרי קיים דין "תמימות"?

א. יתכן שלדעת רב האי גאון דין "תמימות" נאמר ביסודו רק כמגדיר זמן הספירה, והמצוה היא בכל יום ויום לספור יום תמים .

ב. הבאור-הלכה (סימן תפ"ט ס"ח) דן בשאלה זו, ומביא שני תירוצים, שמצא ברי"ץ גיאות בשם רב האי גאון:

1. קיום "תמימות" הוא בשבוע - בכל סוף שבוע אומר את חשבון השבוע, וכך מקיים את המצוה "שבע שבתות תמימת תהיינה[2]".

2. "היכי דאשתלי יום אחד - יספור בליל שני שתי ספירות, כגון בשכח ספירה ראשונה, יאמר בספירה שניה - אתמול היה אחד בעומר ויומא דין תרי בעומרא, וכיון דמני גם של אתמול לא נפיק מכלל 'תמימות'".

תירוץ זה פותח אפיק חדש, המחלק בין שני נושאים:

א. מעשה ספירה - מצות ספירה צריכה להתבצע בזמנה.

ב. "תמימות" - ליצור חשבון מושלם, חמישים יום ספורים.

שני עניינים אלו יכולים להיות מנותקים זה מזה - ניתן לא לבצע מצות ספירה בחלק מהימים, ואף על פי כן לא לפגוע במערכת הכללית של "תמימת תהיינה", בתנאי שישלים את הימים החסרים. הבה"ג חולק, ולדעתו רק באמצעות מצות ספירה ניתן לשמור על המערכת בשלמותה, ודין "תמימות" מהווה תנאי במצות ספירה, ולכן אין כל אפשרות להשלים.

הבדל בין היום הראשון לשאר הימים

בגאונים מצאנו שני ניסוחים שונים, המבטאים הבדל בין היום הראשון לשאר הימים.

1. שיטת ר' יהודאי גאון (מובא בתוס' הרא"ש במגילה כ:, ובב"י בסוף סימן תפ"ט) :

"מאן דלא מני עומר בלילה קמא - לא מני בשאר הלילות, משום דבעינן 'תמימות', אבל בשאר לילותא, היכא דלא מני מאורתא - מני ביממא ".

כלומר, אדם שלא ספר בלילה הראשון - אינו יכול להשלים ביום, אך בשאר הלילות - יכול להשלים ביום. מה ההבדל?

ר' יהודאי הבין, כנראה, שהברייתא במנחות מדברת רק על הלילה הראשון, שהרי הברייתא מקשרת בין ספירה לבין קצירה והבאה, שהללו ודאי נעשות ביום הראשון בלבד, וכן משתמע מלשון הברייתא - "אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב".

בנוסף לכך, הבין ר' יהודאי גאון שמצות ספירת חמישים יום - מצוה אחת היא, ולכן חילק בין היום הראשון לשאר הימים, שרק ביום הראשון יש משמעות להתחלת ספירה בלילה.

שיטת ר' סעדיה (מובא בטור בסוף סימן תפ"ט):

"שכח באחד מהימים - יברך בימים שאחריו, חוץ מלילה ראשון, שאם שכח ולא בירך בו - שלא יברך עוד".

ר' סעדיה מחלק אף הוא בין היום הראשון לבין שאר הימים, אך לגבי עניין אחר - כאשר שכח לספור באחד הימים. מה החילוק בין היום הראשון לשאר הימים?

נראה, שר' סעדיה הבין שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה, אולם יש דין נוסף, שצריך להתחיל עם קצירת העומר - "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעת", והואיל ולא התחיל בזמן - אין כל ערך בהמשך הספירה.

יש מקום לומר, שלפי ר' סעדיה אם אדם אינו סופר ביום הארבעים ותשעה אינו מקיים את המצוה, שכשם שהמצוה להתחיל עם קצירת העומר - המצוה לסיים בשבועות, שנאמר (ויקרא, כ"ג, טז') : "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", וכשם שיש מצות "תמימות" למנות מהערב - יש מצוה לשמור על תמימותו של היום האחרון. ואכן, נוהגים בליל שבועות לאחר תפילת מעריב עד לאחר צאת הכוכבים (משנה ברורה סימן תצ"ד סק"א בשם המג"א).

---