"מעשה אבות סימן לבנים" בסיפור יוסף ואחיו / ישי אילן

א

בסיפורי ספר בראשית, עדים אנו פעמים מספר להתמודדות בין שני גיבורים מרכזיים, כאשר עיקרו של הסיפור נרקם סביב מאבקם, וסביב הניגוד והשוני ביניהם, לאור דרכיהם השונות. ללא ספק, הבולט ביותר בסיפורים אלו, הוא המאבק בין יעקב לעשו, אשר מתחיל בפרשת "תולדות", ומסתיים, שנים רבות לאחר מכן, בפרשת "וישלח".

בסיומו של המאבק, זוכה יעקב בהמשך הישיבה בארץ ישראל, ומשלים עם עשו. פסוקי הסיום של ההתמודדות, מלמדים אותנו על תוצאותיה:

"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה... ויבא יעקב שלם עיר שכם... בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר... ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל" (בראשית, ל"ג, טז'-כ').

ומפרש רש"י במקום: "שלם בגופו, בממונו ובתורתו" (ומקורו במדרש רבה, ל"ג).

ההתמודדות הוכרעה, יעקב הוא ממשיכו של יצחק, הן מצד המשך הישיבה בארץ ישראל, והן מצד היותו הצאצא הנושא את ברכת אברהם, והפעם לא במרמה, אלא בהסכמתו של אחיו [כדברי המדרש (בראשית רבה, ע"ח יא') על הפס' - "יהי לך אשר לך" - "כאן הודה לו על הברכות"].

בראשית פרשת "וישב", מפנה יעקב את מקומו כגיבור ההתמודדות העיקרית בה התרכזו עד כה, להתמודדות חדשה, ואף לשני גיבורים חדשים.

מפרק ל"ז ועד לסיומו של ספר בראשית, מתרכזת עיקר ההתעניינות בקורותיהם של יוסף ואחיו ובהתמודדות ביניהם. אולם, כבר בהסתכלות שטחית ניתן לראות, כי מרכז הכובד של ההתמודדות הזו הוא דווקא בין יוסף ליהודה , כמנהיגם של האחים. יוסף ויהודה הם הדמויות העיקריות בסיפור, התופסות בו את המקום המרכזי, כאשר נקודות ההתמודדות ביניהם מהוות ציוני דרך לא פחות חשובים בפרקים אלו.

אמנם, גם האחים האחרים נזכרים בסיפור זה, וחלקם אף מתבלטים בו מדי פעם (ראובן, ואולי אף בנימין). אולם, דמויותיהם מאבדות מזהרן, על רקע דמויותיהם של יהודה ויוסף, אשר המאבק ביניהם אינו מאבק סתמי בין שני אנשים, אלא בין שני מנהיגים, מאבק אשר מלווה אותנו כמעט עד סופו של ספר בראשית.

ב

פעם נוספת בתנ"ך, מאות שנים מאוחר יותר, עדים אנו למאבק נוסף בין יוסף ליהודה, כאשר הפעם ההתמודדות היא בין נציגו של בית יוסף (אשר, למרבה האירוניה, הוא זה אשר מייצג כאן את שאר השבטים), לנציגו של שבט יהודה. זהו המאבק בין ירבעם בן נבט האפרתי לבית יוסף, לבין רחבעם בן שלמה לבית יהודה, על רקע התפלגות הממלכה לאחר ימי שלמה.

נראה, כי ניתן למצוא מספר נקודות מקבילות בין הסיפורים, אשר אם נעמוד עליהן, נוכל לנסות ולראות מהי משמעותה של ההקבלה הנוצרת.

ג

בשני המקרים המאבק הוא על מנהיגות: האחים, ובראשם יהודה, חוששים מיוסף הטוען לכתר המנהיגות, ואף אומרים לו זאת במפורש:

"ויאמרו לו אחיו: המלך תמלך עלינו, אם משול תמשל בנו..." (בראשית, ל"ז, ח').

גם ההתמודדות בין ירבעם לרחבעם היתה על הנהגת עם ישראל, כעולה מן הפסוקים המפורשים במלכים. ירבעם, המרים יד במלך, הממונה על כל סבל בית יוסף, מהווה איום לשלמה, המלך מבית יהודה. הדבר בולט במיוחד לאחר שירבעם מקבל את הנבואה על התפלגות הממלכה, ומתבשר על כך שהוא עתיד ליטול את מלכות ישראל - דבר הנראה לשלמה איום על מלכותו.תגובת שלמה אינה מאחרת לבוא:

"ויבקש שלמה להמית את ירבעם, ויקם ירבעם ויברח מצרים..." (מלכים א', י"א, מ').

אף סמיכות הפסוקים מלמדת על כך: נבואת אחיה השילוני מסתיימת בפסוק לט', ותגובתו של שלמה מופיעה בפס' מ', כתוצאה ישירה.

אין זו הפעם הראשונה בה המערער על המנהיגות בשבטי ישראל מתגלגל למצרים, ואף לא הפעם הראשונה שהדבר קורה בעקבות יהודה, כאשר במקרה דנן, נציגו הוא שלמה.

בסיפור מכירת יוסף (בראשית ל"ז), מתחילה להתבלט דמותו של יהודה כמנהיג האחים, המאפיל במנהיגותו על ראובן, בכור האחים. האחרים, מעונינים להמית את יוסף כדי שלא יוכל להגשים את חלומות המלוכה שלו - "ועתה לכו ונהרגהו... ונראה מה יהיו חלמתיו" (שם פסוק כ'). אמנם כאן, דווקא יהודה, הוא המציל את יוסף ממוות, אולם הוא בהחלט האחראי למכירתו לעבדות, ולהתגלגלותו למצרים.

ד

ניתן למצוא הקבלה נוספת. על רקע הקרע הנוצר בבית יעקב בעקבות מכירת יוסף, יורד יהודה מאת אחיו:

"ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו..." (בראשית, ל"ח, א').

נחלקו הפרשנים, האם סמיכות פרשיות זו היא כרונולוגית (בעל סדר עולם ואחריו רש"י), או שמא רעיונית בלבד, להסמיך ירידה לירידה (ירידת יוסף למצרים) (אבן עזרא)[1].

אנו נלך בדרכם של בעל סדר עולם ורש"י, הרואים סמיכות כרונולוגית (למרות שלענייננו אף הסמיכות הרעיונית מספיקה בפני עצמה), ונצטט את דברי רש"י (המסתמכים על המאמר בבראשית רבה, פ"ה, ב', ובמדרש תנחומא ישן וישב ח') :

"'ויהי בעת ההיא' - למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך - 'ויט מאת אחיו'". (רש"י על בראשית, ל"ח, א').

בו בזמן נמכר יוסף לעבדות במצרים (פרק ל"ט), ושוב הקשר בין הארועים אינו כרונולוגי בלבד: "'ויוסף הורד' - חוזר לעניין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו" (רש"י שם, ל"ט, א').

רואים, אפוא, כי בעוד שיהודה מורד מאת אחיו ונמצא בתקופה שחורה ביותר בחייו, הרי שבה בשעה, נמכר יוסף לעבד במצרים, ואט אט, בצעדים מתונים, מתחיל הוא לטפס בסולם השררה, לעבר הגשמת חלומות המלוכה שלו.

כלומר, ניתן לראות את המפגש בין יהודה ליוסף כחוזר על עצמו, אך בניגוד לפעם הראשונה, בה יוסף "מורד" למצרים על רקע התבלטות המנהיגות של יהודה, כאן, "יורד" יהודה מאת אחיו בגלל יוסף, ויוסף מתחיל להתבלט כבעל שררה, כבעל מנהיגות, במצרים בבית פוטיפר.

בספר מלכים דומים הארועים המתרחשים בשלב זה של ההתמודדות, כמו בשלב הקודם, לארועים בבראשית. כפי שכבר הסברנו, שלמה כשליט חזק מצליח לנצח את ירבעם לאחר ההתמודדות הראשונה ביניהם (הרמת היד), ויותר מאוחר, הוא נאלץ לברוח מצריימה. אולם בהתמודדות השניה, והפעם בין ירבעם לרחבעם, מורידים שוב שאר שבטי ישראל את יהודה מגדולתו:

"וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אלהם, וישבו העם את המלך דבר לאמר: מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל, עתה ראה ביתך דוד! וילך ישראל לאהליו. ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלך עליהם רחבעם" (מלכים א', י"ב, טז'-יז').

"ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (פס' יט').

בו בזמן, בעקבות ירידת יהודה, עולה נציגו של יוסף:

"ויהי כשמע כל ישראל כי שב ירבעם, וישלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו על כל ישראל, לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" (פס' כ').

ה

נעבור עתה לניתוח נקודת המפגש השלישית והאחרונה בין יהודה ליוסף, שהיא אף המכרעת מביניהן. הרעב כבד בארץ, האחים יורדים למצרים לשבור אוכל, ויוסף הוא המשנה למלך במצרים.

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית, מ"ב, ו').

לא נתייחס כאן לכל השתלשלות הארועים הארוכה, אולם לאחר שני מפגשים בין האחים ליוסף, מתבלטת שוב דמותו של יהודה, ובמפגש השלישי אנו עדים פעם נוספת להתמודדות חזיתית בין השניים:

"ויאמר יהודה: מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק, הא-להים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".

אולם כאן אנו נתקלים בסירובו של יוסף:

"חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (שם מ"ד, טז'-יז').

במפגש זה, עליונותו של יוסף ברורה, הוא בעל הכח והשררה, יהודה נכנע לפניו ומציע עצמו לעבד, ובכך, למעשה, מפסיד במאבק המנהיגות שהחל שנים קודם לכן (אף שהוא איננו מודע לכך). הוא מתוודה על חטאיו - "הא-להים מצא את עון עבדיך", ומוכן לשאת בתוצאות.

אולם, כאן נתקל הוא בסירובו של יוסף, ובמקום שהמאבק יסתיים כאן בנצחון של יוסף על יהודה, יוסף מסרב, וכאן מגיעה ההתמודדות לשיאה.

יהודה לובש מחדש עוז וגבורה, מתייצב למאבק, יוצא מעמדת מתגונן לעמדת מתקיף, מסיים את הוידוי על חטאיו, ודורש מיוסף להיכנע לעמדתו במאבק החדש שנוצר.

לענייננו, ניתן לשלב את שתי הגישות המופיעות במדרש:

"'ויגש יהודה' - ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה... ר' נחמיה אומר: הגשה לפיוס..." (בראשית רבה, צ"ג).

בראשית דבריו יהודה אמנם אומר ליוסף - "הא-להים מצא את עון עבדיך..." ומוכן לשלם את המחיר, אולם, כאשר הוא נתקל בחומה בצורה, עובר הוא לשלב ההתקפה מחד, ולשלב הפיוס מאידך. יהודה אינו יודע עם מי הוא מדבר, אולם הוא מנסה להסביר לשליט המצרי, שהגדיש את הסאה. יהודה ואחיו אמנם חטאו, והם מוכנים לתת את הדין על כך, אולם גם עליו, השליטה אוחז בשררה, להבין שכל עונש ניתן ביחס לחטא, ואל לו להגזים בדרישותיו; עליו לקבל את הצעת יהודה, ולהגיע לעמק השווה עם אחיו.

זהו הצד ה"מלחמתי" של הנאום, ומן הצד השני - יהודה מנסה לרכך את מצפונו של השליט האכזר, חתום הפנים, אשר אינו נושא לרשע, ולכאורה, גם לא לצדיק. זאת עושה הוא בספרו לו את הסיפור הנוגע ללב על קורות משפחתו, ועל הטרגדיה אשר אופפת אותה ואינה מרפה ממנה.

אולם, יהודה איננו יודע שהאזניים הכרויות לנאומו הן אזניו של יוסף, היודע מי הוא הדובר עמו. יוסף הבין את הנאום בדרכו שלו, הוא לא שכח את מאבק המנהיגות, הגשים את חלומותיו, הפך לשליט במצרים, ועתה הוא עומד (לפחות למראית עינו של הקורא) לפני הגשמת חלומותיו וסיום מאבקו משכבר הימים, כשיריבו הגדול ביותר עומד להכנע לו.

אך בנקודה זו, יוסף איננו עושה את אשר לכאורה מצופה ממנו לעשות. במודע או שלא במודע, יוסף שומע את דבר ה' הבוקע, כביכול, מגרונו של יהודה, ומבין שאכן הגיעה השעה להתפייס. הוא מבין כי - "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים" (בראשית, מ"ה, ח'). הוא מבין כי נסתיים תפקידו כמעניש האחים[2]. נתמלאה סאת יסוריהם, ואף הוא, אל לו להגדיש את הסאה. אף כי עומד הוא בפני נצחון מאבק המנהיגות משכבר הימים, הוא מתגלה כ"יוסף הצדיק", מתוודע אל אחיו, ובעצם משאיר את מאבק המנהיגות בלתי מוכרע לכיוון זה או אחר. יהודה איננו משתעבד לו, האחים עדיין רואים ביהודה מנהיג ("ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" (מ"ו, כח'), וכפי שמתבטא גם בברכת יעקב (מ"ו, ה') - "יהודה -אתה יודוך אחיך... ישתחוו לך בני אביך"). אולם, גם מעמדו של יוסף כמנהיג לא נגרע, הוא השולט במצרים, הוא בעל השררה, ו"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה".

על אף הכח הרב הטמון בידו, נשאר יוסף נאמן לתפיסה שהכח והשררה לא ניתנו לו כדי לשלוט באחים, אלא כדי לחיותם - "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (מ"ח, ה').

נחזור כעת למפגש השלישי בין נציגו של יוסף לנציגו של יהודה, בספר מלכים.

"ויבא רחבעם ירושלים ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמנים אלף בחור עשה מלחמה להלחם עם בית ישראל להשיב את המלוכה לרחבעם בן שלמה" (מלכים א', י"ב, כא').

פעם נוספת ניגש יהודה - למלחמה, ואך טבעי הדבר שכמו שניגש יהודה, אבי אבותיו, למלחמה עם המנהיג העומד מולו, ניגש גם רחבעם למלחמה עם המנהיג הקורע ממנו את ממלכתו. פעם נוספת עדים אנו להתמודדות בין יוסף ליהודה. אולם כאן:

"ויהי דבר הא-להים אל שמעיה איש הא-להים לאמר: אמר אל רחבעם בן שלמה מלך יהודה ואל כל בית יהודה ובנימין ויתר העם לאמר: כה אמר ה' - לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל , שובו איש לביתו כי מאתי נהיה הדבר הזה, וישמעו את דבר ה' וישבו ללכת כדבר ה'" (י"ב, כב'-כד').

כאן עדים אנו פעם נוספת לאותו יהודה המקבל על עצמו את הדין - "הא-להים מצא את עון עבדיך...". רחבעם שומע לדבר ה', ומבטל את כוונותיו ההתקפיות. הוא מבין כי חטא יהודה, ועליו לקבל את הדין ולהסתפק במלכות המצומצמת שניתנה לו מאת ה'.

אולם, כאן באה נקודת המפנה.

ירבעם בונה את העגלים בבית אל ובדן, ואף משנה את התאריך בו חל חג הסוכות, וכל זאת כדי לנתק את שבטי ישראל, לא רק מסמכותה המדינית של ירושלים, אלא אף מסמכותה הדתית[3].

גם בנבואת אחיה השילוני נמתחת ביקורת על ירבעם:

"ותרע לעשות מכל אשר היו לפניך ותלך ותעשה לך א-להים אחרים ומסכות להכעיסני ואתי השלכת אחרי גוך" (י"ד, ט').

נוסף לזאת, למרות שרחבעם ויהודה ביטלו את כוונות המלחמה שלהם כלפי ירבעם וישראל, שומעים אנו:

"ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל הימים" (י"ד, ל').

ואף עם יורשו של רחבעם - אבים, המשיך ירבעם את המלחמה.

אין מנוס מלייחס את האשמה במלחמה זו לירבעם, שהרי יהודה שבו מכוונותיהם ההתקפיות. אם, אכן, נטיל את האחריות למלחמה על ירבעם, נגלה את החוט המקשר בין מעשהו זה לשאר חטאיו, אשר משמעותם ומטרתם - ניתוק עם ישראל מסמכותם הדתית.

פעמיים אין ירבעם שומע לקול הנביא: בפעם הראשונה, בצורה ישירה, כאשר איש הא-להים בא מיהודה, ומוכיח אותו על הקמת הבמות והמזבחות, והחלפת הכהנים משבט לוי (פרק י"ב). ירבעם איננו שומע לקול הנביא ולא שב מחטאו:

"אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה וישב ויעש מקצות העם כהני במות..." (י"ג, לג').

הפעם השניה היא בהתכחשו לציווי המפורש בנבואת אחיה השילוני -

"ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי לפני בירושלים..." (י"א, לו').

וכן:

" ולא אקח את כל הממלכה מידו" (פס' לד').

בכל זאת, ירבעם אוטם אוזניו משמוע לדברי הנביא, יוצא להלחם ביהודה על מנת לספח גם אותה לממלכתו, ומתכחש לדבר הנביא להשאיר שבט אחד למלכות בית דוד. הוא מנסה להגשים את שאיפותיו האישיות להשתלט על הממלכה כולה, אף כי נאמר לו במפורש לא לעשות זאת.

לעומת שתי הפעמים בהן ירבעם אינו שומע לדבר הנביא - שומעים יהודה ורחבעם פעמיים לדבר הנביא. לעיל הוזכרה הפעם הראשונה, ופעם נוספת מוזכרת בדברי הימים ב' (י"ב, ב') במלחמה עם שישק:

"ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם כי מעלו בה'... ושמעיה הנביא בא אל רחבעם ושרי יהודה אשר נאספו על ירושלם מפני שישק ויאמר להם: כה אמר ה', אתם עזבתם אתי ואף אני עזבתי אתכם ביד שישק. ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו: צדיק ה'".

לאור הפסוקים, הבעיה איננה נעוצה ברצונם של יהודה להלחם, אלא במועלם בה', אשר בעקבות דבר הנביא שבים הם ממנו. אלו הם בדיוק אותם שני נושאים בהם הותרה ירבעם, ולא שמע בקול הנביא - המלחמה בישראל והמעל בה'. חטאו של ירבעם, איננו רק שאינו שומע לקול הנביא, אלא עצם חריגתו מן השליחות אשר הוטלה עליו בנבואת אחיה השילוני. ירבעם אמנם הגשים את קריעת הממלכה מיהודה, ובזה הוא נאמן לדבר ה'. אולם, אין הוא מסתפק בזאת, אלא הוא גם מנתק את שבטי ישראל מירושלים כסמכות רוחנית (כאמור לעיל). בהיותו מודע לכוחו הצבאי ולעוצמתו, כמנהיגם של הרוב המוחלט בשבטי ישראל, הוא מעוניין לצאת למלחמה על יהודה ולהשתלט גם עליה, גם זאת בניגוד לנבואת ה', ובהתעלמות מוחלטת מגדולת השליחות שהוטלה עליו.

לא נותר אם כן, אלא לערוך את ההשוואה בין המפגש הזה, השלישי, בין נציגו של יהודה לנציגו של יוסף בספר מלכים, לאותו מפגש שלישי, בין יוסף ליהודה בספר בראשית.

נציגו של יהודה במפגש זה, רחבעם, שומע לקול הנביא, ומקבל עליו את הדין. הוא מבטל את כוונות המלחמה שלו בהבינו, כי על החוטא להענש על חטאו, אף כי משמעות הדבר היא איבוד רוב המלוכה והשלטון ליריב. במעשהו זה, נשאר רחבעם נאמן לדרכו של אבי אבותיו - יהודה, אשר כשהבין שחטא, ידע לומר - "הא-להים מצא את עון עבדיך" ולקבל עליו את הדין הנובע מכך, אף אם משמעותו - איבוד מנהיגות ושלטון (המכרו לעבד לשליט מצרים). בשני המקרים, גם יהודה, וגם רחבעם הלומד ממנו, מוותרים במאבק המנהיגות, כאשר ברור להם כי זהו צו ה', אשר חובת הציות לו גוברת על כל שאיפה אישית.

לא כן ירבעם. ירבעם איננו שומע לקול הנביא, אין הוא נשאר במסגרת השליחות שהוטלה עליו, מסונוור מכוחו ועוצם ידו, ומעצמת השלטון שניתנה לו[4] בהיותו מלכם של כל ישראל, למעט שבט אחד. הוא חורג מדבר ה', ושוכח מי עשה לו את החיל הזה. אין הוא רואה לנגד עיניו את אבי אבותיו יוסף, אשר במפגש השלישי שלו עם יהודה, אף כי היה בכוחו לגבור עליו בצורה מוחלטת ומכרעת, לא עשה זאת, שכן הנהגת ה' היתה לנגד עיניו.

לעומת זאת, בסיפור במלכים, במפגש השלישי בין יוסף ליהודה - במפגש המלחמה, התוצאות אינן כמו באותו מפגש שלישי בין יוסף ליהודה, מאות שנים קודם לכן. ירבעם, איננו מקבל את האפשרות שהוא כחזק יותר, ישאיר ניר לבית דוד, ישאיר לו את הסמכות הרוחנית, ובכך למעשה ימשיך לקיים קשר מסוים בין בית יהודה לבית ישראל, על אף הקרע הפיזי שנגזר, ובזה חטאו. אמנם, הוא נשלח לקרוע את הממלכה מבית דוד, אך לא לקרוע את ישראל מעל א-להיהם. אין הוא מוכן לקבל את המורכבות הנגזרת עליו, ובכך איננו לומד מיוסף אבי אבותיו. ירבעם, אשר יוצא להלחם ביהודה למרות דבר הנביא, מפסיק בזה את היותו שליח ה', והופך להיות שליח עצמו בלבד.

ו

נפרוש עתה את שלוש ההקבלות שראינו בין יהודה ויוסף לירבעם ורחבעם:

עד כה ההקבלה סימטרית בין רחבעם (ולפניו בראשית הדרך - שלמה) ליהודה, בין ירבעם ליוסף, אך מכאן:

כאן ניתן למצוא הקבלה סימטרית רק בין רחבעם ליהודה, אולם בין יוסף לירבעם ההקבלה היא ניגודית. יהודה מקבל הדין - הוא נר לרגליו של רחבעם בשובו מן המלחמה. יוסף - הכובש את רצונו האישי מפני צו ה', איננו עומד לנגד עיניו של ירבעם, המעדיף את שאיפותיו האישיות על קיום צו ה'.

ז

תוצאות חטאו של ירבעם הינן הרות אסון, כשבעקבות הניתוק הרוחני שגזר ירבעם על יהודה וישראל, ניתוק אשר לא נכלל בגזירת הקב"ה על בית דוד, הוא חותם את גורל ישראל לשבט. בהנתקה מעל ירושלים, מתדרדרת ממלכת ישראל הדרדרות רוחנית אשר איננה שבה ממנה, ואשר מביאה לחורבנה הסופי ולגלותה מעל אדמתה[5]. תופעה זו עומדת בניגוד ברור לממלכת יהודה,אשר עם המקדש בתוכה, שמרה ברוב שנות קיומה על רמה דתית מוסרית גבוהה, וחרגה ממנה רק בתקופת אחז ומנשה, ובסוף ימיה לקראת החורבן.

בנבואת אחיה השילוני, נאמר במפורש לגבי קריעת הממלכה ועונשו של בית דוד - "אך לא כל הימים". גזירת הניתוק והקרע בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה לא נגזרה לעולם, ואף גלותם הארוכה והתמידית[6] של עשרת השבטים לא היתה הכרחית.

ממלכת יהודה, אשר המקדש שבתוכה נתן לה את עוצמתה הרוחנית, אף כי חטאה וגלתה ועל אף תוכחות הנביאים כלפיה, שבה כעבור שבעים שנה לארצה, ואף הפעם בזכות אותו מקדש[7] שנמנע מממלכת ישראל על ידי ירבעם. יהודה גלתה מאוחר יותר מממלכת ישראל, כאשר ברור שמקומו המרכזי של המקדש בעם היושב ביהודה נתן לו עצמה רוחנית שהיתה חסרה לממלכת ישראל, ואשר חורבנו סימל את חורבן הכל[8].

ח

אם אכן נלך על פי דרכו של הרמב"ן בהבנת סיפורי ספר בראשית, ונראה את מעשי האבות כדרך, אשר מטרתה להאיר את דרכם של הבנים לעתיד לבוא[9], נוכל לומר ע"פ ההקבלות שראינו עד כה, שאם אכן היה לומד ירבעם מאבי שבטו יוסף, אשר שליחות ה' היתה נר לרגליו, בהתמודדות דומה מאוד להתמודדתו שלו עם שבט יהודה, ולא היה נגרר אחרי שאיפותיו האישיות מעבר לשליחות, יתכן שגורלה המר של ממלכת ישראל היה נמנע ממנה.

אילו כך היה הדבר, אולי לא היתה נגזרת הדרדרות רוחנית מהירה וחריפה כל כך על ממלכת ישראל, ואף אם כל ישראל היה גולה מעל אדמתו, זוכים היו גם עשרת השבטים לחזור עם אחיהם מיהודה ובנימין, ושיבת ציון בבית שני היתה שיבתו של ישראל כולו, אשר היה מייסד מחדש את בית ה' בהר הקודש ואת ממלכת ישראל השלמה על כל שבטיה.

* * *

לעתיד לבא מתנבא הנביא על תיקון חטאו של ירבעם (יחזקאל ל"ז) :

"ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך. וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא תגיד לנו מה אלה לך.

דבר אליהם: כה אמר ה' א-להים - הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי...

ודבר אליהם: כה אמר ה' א-להים הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם.

ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך, ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד.

ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אותם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים.

ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם.

והיה משכני עליהם והייתי להם לא-להים והמה יהיו לי לעם".

פסוקים אלו ביחזקאל נקראים בהפטרה לפרשת "ויגש", ולא במקרה. אך טבעי הדבר, שתיקון מעשי הבנים - יבוא בלימוד דרכם של האבות.

---