לע"נ אחות סבי

מרת חיה בת ר' שמעון ורייזל אורנשטיין

תפילה היתה שגורה על פיה כל ימיה

והתקיים בה: "ותפילת ישרים רצונו"

נלב"ע י"א באלול תשמ"ט תנצב"ה

יסוד חיוב תפילה בציבור / שמואל דביר

מקור הדין

מספר סוגיות עוסקות בחיוב תפילה בציבור.

א. שנינו בגמרא בברכות ו.:

"אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: 'לשמע אל הרנה ואל התפלה'"

ובהמשך:

"ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר 'א-להים נצב בעדת א-ל'"

ב. בגמרא שם בדף כא::

"מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר: 'נקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... אתיא 'תוך' - 'תוך'. כתיב הכא: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה הזאת' - מה להלן עשרה, אף כאן עשרה".

ג. הגמרא בע"ז ד::

"דציבור נפיש זכותיה"

ד. הגמרא בברכות ח.:

"מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר: 'הן א-ל כביר לא ימאס', וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'"

ההבנות הבסיסיות בחיוב תפילה בציבור

לגבי עצם חיוב תפילה בציבור, ניתן להעלות שתי הבנות בסיסיות:

א. חובת התפילה בציבור אינה מהווה חלק מקיום מצוות תפילה, אלא מהווה חלות נפרדת, המבוססת על העיקרון של "ברב עם הדרת מלך". היינו עצם היות הציבור מאוחד ומאוגד בבית הכנסת באמירת התפילה ומזמוריה השונים, הרי זה שבח וקילוס לבורא עולם. כך עולה מן המקור הראשון שהובא לעיל:

"אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: 'לשמע אל הרנה ואל התפלה' - במקום רינה שם תהא תפילה"

ומפרש שם רש"י (ד"ה במקום רינה):

"בבהכנ"ס ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב"

כלומר, לפי גישה זו, מהותה של מצות התפילה בציבור איננה חלק מקיום מצות תפילה, אלא קיום נפרד של שבח והודאה לקב"ה, הבא לידי ביטוי בהתכנסות הציבור לתפילה.

ב. חובת התפילה בציבור מהווה חלק מקיום מצות תפילה, כיון שמהותה של התפילה היא עמידה לפני ה', ורק במסגרת של ציבור ניתן ליישם ממד זה, וכפי שהובא לעיל - "ומנין לעשרה שהתפללו ששכינה עמהם". כך עולה גם מהגמרא ח: - "מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים...". משמע מכאן, שבתפילת היחיד ישנו ממד של מאיסה, או חשש למצב כזה, בעקבות חוסר מסגרת הציבור. בכל אופן, לפי גישה זו, עולה בבירור, שהצורך בציבור קשור לעצם קיום מצות התפילה.

מעבר לשתי הבנות אלה ניתן להציע הבנה נוספת, המשלבת ביניהן:

ג. ישנו ממד אחר בתפילה בציבור, שאיננו קשור לעצם מצות תפילה, והוא מתבטא ברוב מזמורי התפילה, המהווים באופיים ובתוכנם מסגרת לשבח והודאה לבורא עולם. לעומת זאת, בתפילת שמונה עשרה, הנושאת אופי של עמידה לפני ה', יש צורך בציבור לשם הגשמת המטרה הזו.

הגישות הללו לגבי אופייה של תפילה בציבור ומטרתה באות לידי ביטוי במספר סוגיות הלכתיות בעלות השלכות מעשיות לחיי היום יום. נדון במספר סוגיות עיקריות המופיעות בגמרא בברכות.

א. בדף ז: מובא מקרה, שרב נחמן לא יכול היה להתפלל בבית הכנסת במניין, והתפלל בביתו ביחידות, והעיר לו על כך ר' יצחק, שראוי שיאמר לש"ץ להודיע לו מתי התפילה בבית הכנסת, ובאותו זמן יתפלל בביתו. כלומר, עדיף להתפלל בזמן תפילת הציבור, למרות שאינו נוכח במסגרת הציבור, וזאת ע"פ הפסוק "'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - אימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללין".

דעה זו, שנפסקה להלכה בשו"ע (סימן צ' סעיף ט'), דוגל, כנראה, באפשרות שחיוב תפילה בציבור אינו מהווה חלק מקיום מצות תפילה ויישום הממד של עמידה לפני ה', שכן קשה לראות בתפילה מחוץ למסגרת הציבור קיום של עמידה לפני ה', משום שמסגרת הציבור מהווה תנאי הכרחי לנוכחות שכנה במקום. לעומת זאת, אם הצורך בציבור נועד רק ליצור מסגרת של שבח והודאה לקב"ה, הרי שבעצם היות האדם נתון בתפילה בזמן שהציבור מתפללין, הרי הוא שותף לתהליך השבח וההודאה, כיון שדבר זה אינו דורש נוכחות פיזית במקום הציבור, לעומת העמידה לפני ה', הקשורה במסגרת הציבור ובמקומו.

ב. הסוגיה בדף מז::

"מעשה בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה".

למסקנת הגמרא, למרות שר' אליעזר עבר על עשה של "לעולם בהם תעבודו" - "מצוה דרבים שאני".

נחלקו רש"י ותוספות בביאור מצוה דרבים". רש"י מתבטא: "להוציא רבים ידי חובתן בקדושה". כלומר, לרש"י, הצורך בעשרה בתפילה באופן כללי אינו מהווה חלק מקיום מצות תפילה, מלבד לקטע הקדושה, שהצורך במניין הוא מעיקר הדין ולעיכובא, וכפי שנלמד מן הפסוק: "'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - שלא יהא דבר שבקדושה פחות מעשרה" (כא:).

לעומת זאת, התוספות (ד"ה מצוה) מפרשים אחרת: דהא חזינן דאתיא תפילה דרבנן ודחיא קרא ד'לעולם בהם תעבודו'". במשפט זה מוכיחים תוספות כנגד שיטת בה"ג, שאבילות נוהגת ביום טוב שני, כיון שיום טוב שני הוא מדרבנן, ואילו אבילות יום א' היא דאורייתא (שו"ע יו"ד סי' שצ"ח), שהרי במקרה זה רואים שמצוה דרבנן דוחה איסור דאורייתא. בכל אופן, תוס' רואים בצורך להשלים לעשרה קיום מצו תפילה לפחות במישור דרבנן. מכאן, שתפילה בציבור מהווה חלק ממצות תפילה באופן כללי. אם כן, גם כן רואים אנו ביטוי לשתי הגישות ביסוד חיוב תפילה בציבור.

ג. סוגיה נוספת שנציין כאן, מצויה בהמשך הסוגיה שהובאה לעיל (מז:):

"הוא דאמר כר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה".

בתוס' בדף מח. (ד"ה ולית) מובאת מחלוקת ראשונים אם להלכה קטן מצטרף כעשירי להשלים מניין לתפילה וזימון בעשרה, או לא: רבנו תם סובר, שניתן לצרף קטן בין לתפילה ובין לזימון, ור"י סובר, שאין לצרף קטן לשום דבר הטעון עשרה. כמו כן מובאת בתוס' דעת מדרש רבה (ויצא), שלעניין תפילה אין מצרפין קטן בתור עשירי, ורק לזימון מצרפים. בכל אופן, סביר מאד שמחלוקתם של ר"י ורבנו תם תלויה בין השאר בשאלה האם הצורך במניין בא לפתור בעיה משנית של שבח והודאה לבורא עולם, או שהוא חלק מעצם קיום מצות תפילה. לדעת ר"ת הצורך במניין הוא משני יותר, ואילו לדעת ר"י הוא מהווה חלק מקיום המצוה, ואין להעלות על הדעת, שקטן יוכל ליצור חלות של ציבור לעניין קיום מצות תפילה.

ד. בדף ח. מסופר, שאביי היה רגיל ללמוד בביתו ולהתפלל בבית הכנסת עם הציבור, וכיון ששמע את האימרה - "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אל ארבע אמות של הלכה", היה מתפלל ביחידות במקום שלמד.

ובהמשך:

"רב אמי ורב אזי, אע"ג דהוו להו תליסר בתי כנישתא בטבריה, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".

נחלקו הראשונים בשאלה, האם האמוראים הנזכרים התפללו ביחידות, כיון שהעדיפו להתפלל במקום קביעות התורה, למרות שהדבר בא על חשבון תפילה בציבור, או שמא מדובר שהיה שם מניין, אלא שהיה מצומצם מן הציבור בבית הכנסת.

לדעת הרמב"ם (הלכות תפילה, פ"ח ה"ג) לא יתכן שנמנעו מתפילה בציבור כדת וכדין, גם אם הסתפקו בציבור מצומצם, מרות שיכלו להתפלל במסגרת רחבה יותר. בכל אופן, לדעת הרמב"ם, בשום מקרה לא ניתן לוותר על תפילה בציבור.

כך מסביר רבנו יונה (על הרי"ף, דף ד.) את שיטת הרמב"ם:

"שבא להשמיענו, שאע"פ שבבית הכנסת מתקבצים הרבה בני אדם וברוב עם הדרת מלך, אפילו הכי יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם מלהתפלל בביהכנ"ס עם הציבור".

לעומת זאת, רבנו יונה מובא בשם רבני צרפת, שאפילו בלא עשרה היו נוהגים כן,

"מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה, מלהתפלל בבית הכנסת בציבור".

כך מובא בטור סימן ד', שמי שיש לו בית מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו - מצוה להתפלל בו, אפילו אין שם עשרה, כדעת רבני צרפת. לעומת זאת, מובאת שם דעת הרא"ש בתשובותיו (כלל ד'), שעדיף בכל מקרה להתפלל בציבור, מכמה נימוקים, כגון:

"זמן תפילה לחוד, וזמן תורה לחוד. וגם אין תורתנו אומנותנו כל כך, ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים, נבטל גם תורתנו בשעת תפילה, ונצא ידי חובתנו בתורה ובתפילה."

כלומר, אם נרצה, הרי לפנינו מחלוקת ראשונים בנוגע ליסוד חיוב תפילה בציבור. לדעת הרמב"ם והרא"ש, הסוברים שמדובר שהתפללו במניין, הרי על כורחנו ישנו ממד הרואה בתפילה בציבור חלק מקיום מצות תפילה, ולכן אין לוותר על תפילה בציבור גם אם זכות התורה עומדת לחכמים, וכך משמע מלשון הרא"ש: "ונצא ידי חובתנו בתורה ובתפילה". כלומר, מדובר כאן בממד הקשור לעצם חובת תפילה. רבני צרפת, לעומת זאת, רואים בתפילה בציבור ממד של שבח והודאה בלבד.

שיטת הרמב"ם בחיוב תפילה בציבור

אולם, אם מתבוננים היטב בספר "משנה תורה", רואים שהדברים מורכבים יותר. בהלכות תפילה (פ"ח ה"א) מדגיש הרמב"ם:

"תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור."

ממשפט זה בוקעת נימה יותר טכנית של תפילה בציבור: אדם צריך לשתף עצמו עם הציבור, כדי שתתקבל תפילתו ברצון. דבר זה הוא בניגוד לפסק הרמב"ם בהלכה ג'. אמנם, ניתן לתרץ בפשטות שהצורך במניין הוא טכני בלבד, כפי שכותב הרמב"ם בהלכה א', אך מן הראשונים המביאים דעת הרמב"ם משמע, שהצורך במניין לדעת הרמב"ם הוא עקרוני. לכן נראה, שהרמב"ם רואה בתפילה בציבור ממד כפול, וכאפשרות השלישית שהועלתה בתחילת דיוננו. כלומר, בחלקה האחד מהווה התפילה בציבור עניין טכני וצדדי בלבד, ובחלקה האחר קשורה התפילה ביסוד העקרוני יותר של תפילה בציבור. דהיינו, מוקד התפילה, שהוא תפילת שמונה עשרה (כפי שנראה להלן), קשור יותר לאופי העקרוני של תפילה בציבור, המבוסס על היסוד החווייתי של עמידה לפני ה', ואילו שאר חלקי התפילה קשורים יותר לנימה המשנית שבתפילת הציבור.

לגבי עצם ראיית תפילת שמונה עשרה כעמידה לפני ה', מפורש ברמב"ם (הלכות תפילה, פ"ד הט"ז):

"כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה."

אכן, הגר"ח הלוי בחידושיו על הרמב"ם (הלכות תפילה, פ"א ה"א) עומד על כך שלרמב"ם יש שני סוגי כוונות בתפילת העמידה. כוונה אחת היא להבין פירושי המילים ותוכן הדברים ולכוון לכך בשעה שמתפלל, וכוונה כזו אינה מעכבת את התפילה מלבד בברכה הראשונה, כיוון שאינה קשורה לעצם מעשה התפילה. כוונה אחרת היא עצם העמידה לפני ה' בתפילה, כמבואר בפרק ד' ברמב"ם (כנ"ל), והיא מעכבת את כל התפילה בכל חלק שהוא, כיוון שכוונה זו היא דין בעצם מעשה התפילה, וכלשון הגר"ח בחידושיו:

"ונראה דכוונה זו (עמידה לפני ה') אינה מדין כוונה, רק שהוא מעצם מעשה התפילה. ואם אין ליבו פנוי, ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל, אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה."

נראה, שניתן ליישם את העיקרון במופיע בגר"ח גם בנידון שלנו. כלומר, בתפילה בכללה ישנם שני הממדים:

א. העמידה לפני ה' כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפילת שמונה עשרה, ושם חובת התפילה בציבור נושאת אופי עקרוני, כיוון שעמידה לפני ה' של היחיד יכולה להיות בצורה מושלמת רק אם היא במסגרת של ציבור (כפי שראינו לעיל: "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה ביניהם").

ב. שבח והודאה לה' והכרה בגדולתו, כפי שבא לידי ביטוי בשאר חלקי התפילה על מזמוריה השונים, ששם הצורך בציבור הוא משני יותר.

ראינו עד כה מספר סוגיות, אשר מהן עולים שני הממדים בדר אופיה של תפילת הציבור והצורך בציבור. אולם ראוי להדגיש שאין הכרח להגיד ששני הממדים סותרים זה את זה או מהווים מסלולים נפרדים. יתכן מאוד, שהם רק משלימים זה את זה, בשני אופנים:

א. חז"ל, שתיקנו תפילה בציבור, ראו את הצורך בשבח והודאה כחלק מקיום מצות תפילה.

ב. אם נגרוס בצורה זו או אחרת את היסוד שראינו ברמב"ם לחלק בין רבדים שונים בתפילה, הרי ניתן לחלק בין תפילת שמונה עשרה לשאר מזמורי התפילה, בין קדושה לתפילה או בין הברכה הראשונה לשאר חלקי התפילה.

הצורך בתפילה בציבור להלכה

השולחן ערוך (או"ח, סימן ד' סעיף ט') כותב:

"ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור. ואם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת - יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללין."

מלשון השו"ע - "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת" - עולה, לכאורה, שהצורך בציבור איננו קשור לעצם מצות תפילה, כיון שאז אין מקום להשתדלות בלבד, אלא נראה שהצורך בזה קשור לרובד המשני יותר, היינו לשבח והודאה. כך כותב המשנה ברורה (ס"ק כ"ח):

"מפני שאין הקב"ה מואס בתפילת הציבור, ואפילו היה בהם חוטאים אל ימנע מלהתפלל עמהם." (לשון הרמב"ם על פי הגמרא)

שיטת ה"אגרות משה" והבנתו בשולחן ערוך

בשו"ת אגרות משה דן בשני מקומות שונים במשמעות תפילה בציבור לאור שאלות מעשיות:

א.

באו"ח ח"ב סי' כ"ז נשאל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לגבי תלמיד חכם, הנוהג ללמוד עד מאוחר בלילה, דבר המשפיע על יכולתו להתפלל למחרת בציבור, אם רשאי להתפלל ביחידות. האגרות משה פוסק שם באופן חד משמעי:

"הנה להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על כל אדם ולא רק הידור ומעלה בעלמא"

הרב קובע באופן ברור, שתפילה בציבור היא חיוב גמור וקשורה לעצם מצות תפילה, ולכן לא יעלה על הדעת לפטור ת"ח מתפילה בציבור, גם לצורך שקידה ועמל בתורה.

פסק זה מזכיר לנו את שיטת הרמב"ם והרא"ש שהובאה לעיל בקשר לסוגיה בברכות דף ח., המספרת על אותם אמוראים שלא התפללו בבית הכנסת, ואשר לשיטתם היה שם מניין בכל אופן, ותלינו זאת לעיל באפשרות שהצורך בציבור קשור לעצם מהות התפילה.

בקשר לשיטת השולחן ערוך, שהתבטא במונח "ישתדל", כותב הרב בהמשך:

"ואין לדייק מלשון 'ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור' שבסעיף ט', לומר שהוא רק מעלה בעלמא, דגם על חיוב שייך לשון זה."

הרב שם מאריך להוכיח, שאכן גם לשיטת השולחן ערוך חיוב תפילה בציבור שייך לעצם מהות התפילה, למרות שמפשט לשון השולחן ערוך עולה, כפי שהצענו לעיל, שאין כאן חיוב יסודי, אלא השתדלות בעלמא.

ב.

באורח חיים חלק ג' סימן ז', נשאל הרב, לגבי אדם שמכוון ליבו יותר בתפילה ביחידות מבתפילה בציבור - האם רשאי להתפלל ביחיד. וקובע שם הרב באופן מוחלט:

"הנכון לע"ד דאם כוונה המוכרחת לצאת יש לו גם כשמתפלל בציבור, יותר טוב שיתפלל בציבור, אף שיחסר לו כוונה הרצויה ביותר, דתפילת ציבור הוא חיוב להשתדל בזה"

ומסיים שם הרב:

"ונמצא לפי זה, שתפילה בציבור עדיף מיתרון כוונה על החיוב. כיון שתפילה בציבור הוא חיוב בעיקר מצות תפילה, ויתרון כוונה על החיוב הוא רק מחמת חשיבות ומעלה"

גם כאן דן הרב בלשון השולחן ערוך, וקובע, שגם לדעתו הפיכת התפילה למתקבלת יותר במסגרת הציבור, מהווה תנאי בעיקר קיום מצות תפילה, ולכן ההשתדלות להתפלל בבית הכנסת כדי שיגדלו הסיכויים שהתפילה תתקבל ברצון (כוונת השולחן ערוך על פי הסבר המשנה ברורה שם), אינה דבר משני, אלא מהותי ועקרוני בקיום מצות התפילה.

השלכות מעשיות מן ההבנות הנ"ל בחיוב התפילה בציבור

א. עדיפות לציבור גדול על ציבור קטן יותר

במשנה ברורה (ס"ק כ"ח) פוסק: "אם יש לו שתי בתי כנסיות, ואחד יש בו 'ברב עם' - מצוה להתפלל בו יותר". ואם כן, יש להקפיד להתפלל תמיד בציבור גדול יותר, אלא אם ישנן הפרעות גדולות בתפילה שם (במשנה ברורה שם). דבר זה, כפי שנרמז בלשון המשנה ברורה, הוא על פי הכלל - "ברה עם הדרת מלך", דבר המזכיר את הנימה המשנית יותר שבתפילה בציבור, בניגוד להבנת האגרות משה.

ב. תפילה ביחיד למי שתורתו אומנותו

השולחן ערוך פוסק (סי"ח):

"בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בו בי'".

הרמ"א חולק ופוסק:

"וי"א דאפילו בלא י' עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו, ודווקא מי שתורתו אומנותו, ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו בכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת".

אם כן, לכאורה מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א, אם יש היתר לתלמיד חכם שתורתו אומנותו להתפלל ביחיד, נובעת ממחלוקת הראשונים בברכות ח., דהיינו, הרמב"ם והרא"ש מול רבני צרפת המיוצגים ברמ"א. לפי זה מוכח, לכאורה, יותר כהבנת האגרות משה בשולחן ערוך, שיש חיוב עקרוני להתפלל בציבור. במשנה ברורה (ס"ק נ"ו) מובא בשם הגר"א, שגם השולחן ערוך מודה, שתלמיד חכם שתורתו אומנותו, יכול להתפלל ביחידות. המשנה ברורה מסיים, שכל שכן במלמד תורה לרבים, שאינו פוסק מלימודו כדי להתפלל בציבור.

ג. פטור מתפילה בציבור בשל נסיבות אישיות

"אם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללין. וכן ינהג כל מי שמשום מה אינו יכול להתפלל בציבור".

הגדרת אנוס: במשנה ברורה (ס"ק כ"ט): אם תש כוחו, למרות שאינו חולה, פטור מתפילה בציבור.

הפסד ממוני: אם יבוא לידי הפסד ממון כתוצאה מתפילה בציבור - יכול להתפלל ביחידות. אבל אם רק יימנע רווח - מחוייב להתפלל בציבור".

מפסקים אלה עולה, לכאורה, יותר כגישה הרואה בצורך בציבור במניין עניין משני, שכן אם הוא קשור לעצם מצות תפילה וקיומה, קשה להבין מדוע יהיה פטור במקרים הנ"ל (בניגוד להבנת האגרות משה).

ד. עיקר חובת תפילה בציבור (בקטעי התפילה)

המשנה ברורה (ס"ק כ"ח) פוסק שתפילת שמונה עשרה היא עיקר התפילה בציבור, ולכן חובה על כל אדם להיות נוכח בקטע תפילה זה בציבור, מעבר לשאר חלקי התפילה.

פסק זה מבוסס על הגישה הרואה את יסוד התפילה בעמידה לפני ה', וממילא הצורך בציבור נועד להגשים חובה זו. גישה זו מזכירה לנו את שיטת הרמב"ם על פי ביאורו של הגר"ח הלוי, כפי שהובאה לעיל, דבר המחזק את המגמה המחלקת בין קטעי התפילה השונים, היינו בין תפילת י"ח וקטעי הקדושה, שהצורך בציבור בהם איננו משני, לבין שאר קטעי התפילה, שבהם הצורך בציבור משני יותר וקשור במימד השבח וההודאה.

המסקנה מן הפסקים הנ"ל

אם כן, לאור כל הפסקים הנ"ל בשולחן ערוך ובמשנה ברורה, נראה, שאכן שני המימדים העומדים ביסוד התפילה בציבור משלימים זה את זה, וכפי שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם. בתפילת שמונה עשרה וקטעי הקדושה הצורך בציבור הוא עקרוני וקשור לקיום מצות תפילה, ואילו בשאר קטעי התפילה הצורך בציבור הוא משני יותר, למרות שהוא קיים, ואין סיבה לוותר עליו, אם הדבר ניתן.

חיוב תפילה בבית הכנסת

ראוי להדגיש שמעבר לחיוב תפילה בציבור ישנו חיוב נפרד של תפילה בבית הכנסת שהוא מקום הקבוע לקדושה ולאמירת התפילה ועשוי לסייע בקבלתה, כפי שעולה מפשט הגמרא בברכות ו.: "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". כך נפסק בשולחן ערוך (סוף סעיף ט'):

"וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור, והוא מתפלל ביחיד, אף על פי כן, יתפלל בבית הכנסת".

ומסביר המשנה ברורה (ס"ק ל"ג): "מפני שהוא מקום קבוע לקדושה, ותפילתו מתקבלת שם יותר". ומסיים שם: "ופשוט, דאם הוא תלמיד חכם ויש חשש חילול ה' כשיבוא אחר התפילה בבית הכנסת, דיתפלל בביתו".

אם כן, ברור, שלהלכה יש משמעות נפרדת לתפילה בבית הכנסת מעבר לדין תפילה בציבור, ולכן, גם במקרה שאינו מתפלל בציבור יש להקפיד להתפלל בבית הכנסת אם הדבר אפשרי ואין חשש לחילול השם.

סיכום

א. במאמר זה עסקנו ביסוד התפילה בציבור והעלינו מספר הבנות בעניין:

1. הצורך בציבור הוא משני, ונועד להעניק מימד של שבח והודאה, מה שאין ביחיד.

2. הצורך בציבור קשור לעצם קיום מצות תפילה, כיון שמסגרת הציבור יוצרת מימד של עמידה לפני ה', מה שאין ביחיד.

3. יש לשלב בין שני המימדים הנ"ל לאור חילוק בין קטעי התפילה לפי חשיבותם: בין תפילת שמונה עשרה וקטעי הקדושה מחד, לבין שאר מזמורי התפילה מאידך.

כמו כן ראינו לאורך סוגיות שונות בברכות כיצד באות הגישות הנ"ל לידי ביטוי במחלוקת ראשונים בהבנת דברי הגמרא.

ראינו את שיטת הרמב"ם, המפצל בין קטעי התפילה לעניין הצורך בכוונה, ומבודד בעיקר את תפילת שמונה עשרה מיתר חלקי התפילה, וכן בתפילת שמונה עשרה גופה - את הברכה הראשונה משאר הברכות, שבה יש דגש כוונה מיוחדת, והשלכנו מזה לגבי הצורך בציבור.

כמו כן, ראינו את דברי השולחן ערוך והקשיים בהם, ולמסקנת דיוננו - קיימים בו שני המימדים, והדבר תלוי בחלקי התפילה השונים, וכנ"ל.

שיטת ה"אגרות משה" נוטה באופן ברור לגישה הרואה בציבור חיוב במצות תפילה, לאור שתי שאלות שהופנו אליו, ופסק למעשה לאור הבנתו בדין תפילה בציבור בכלל, ובשיטת השולחן ערוך בפרט (הוא עצמו אמנם אינו מחלק בין קטעי התפילה, אך מסברה ניתן לקבל זאת).

לסיום, ראינו מספר השלכות למעשה באחרונים לאור המימדים הנ"ל:

1. עדיף להתפלל בציבור גדול יותר מבציבור קטן, אם הדבר אפשרי.

2. מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א במי שתורתו אומנותו, אם יכול להתפלל ביחיד, והבנת הגר"א בשולחן ערוך.

3. פטור מתפילה בציבור מסיבות אישיות, וראינו מספר חילוקים במשנה ברורה.

4. הגדרת עיקר חיוב התפילה בציבור, היינו תפילת שמונה עשרה, לעומת שאר חלקי התפילה.

5. ראינו שיש ערך לתפילה בבית הכנסת בלי קשר לצורך בציבור, וכמשתמע מפשט הגמרא ומפסק השולחן ערוך.