לרגל היכנסו של בני אלישיב אפרים
לבריתו של אברהם אבינו
משמעות ברית מילה ביום השמיני / מנחם ליבטאג
בעולם ה"סוד" מקובל שהמספר שמונה מסמל דברים "מעל הטבע", ורבו הדרשות על משמעות הברית ביום השמיני בכיוון זה. בעולם ה"פשט", ניתן להגיע למסקנה דומה בעזרת השוואה בין פרשת ברית מילה (פרק י"ז בספר בראשית) ובין סיפור בריאת העולם (בפרק א' שם).
"(א) ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (ב) ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד (ג) ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר (ד) אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (ו) והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו (ז) והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך (ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים (ט) ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם (י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר (יא) ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם (יב) ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא (יג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית י"ז א- יד)
נשים לב שכל הפרשה (למעט הפסוק הראשון, שעוד נדון בו) כתובה בשם 'א-להים', בניגוד לכל הפרשיות עד כאן, הקשורות לאברהם אבינו (פרקים י"ב-ט"ז), הכתובות בשם 'הוי"ה'. אם נעיין בכל ספר בראשית, עד לפרשת ברית המילה, נמצא שקיימות רק שתי פרשיות הכתובות בשם 'א-להים': הראשונה - סיפור בריאת העולם בשבעת ימים (בראשית א', אב, ג); והשניה - פרשת ברית ה"קשת בענן", הקשורה לסיפור המבול (בעיקר פרק ט').
אין כאן מקום להאריך בסוגיה המסובכת של שמות הקב"ה ומשמעותם, והיחס בין שני סיפורי הבריאה (פרק א' בשם 'א-להים' ופרק ב' בשם 'הוי"ה')[1]. נסתפק בעובדה שקיים קשר לשוני וענייני - בשם 'א-להים', בעניין ברכת "פרו ורבו", ובמושג הברית - בפרשיות הבאות:
א. סיפור הבריאה בשבעת הימים (פרק א')
ב. ברית הקשת בענן אחרי המבול (פרק ט')
ג. ציווי ברית מילה לאברהם אבינו (פרק י"ז).
ביחס ל"פרו ורבו" נציין את הפסוקים הבאים:
א. "ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים: פרו ורבו ומלאו את הארץ..." (א', כח).
ב. "ויברך א-להים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ"(ט', א).
ג. "וארבה אותך... והפרתי אתך במאד מאד... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך..."(י"ז, ב-ח).
ובקשר למושג הברית:
א. "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו, ל"ג, כה)
(ראיה שבריאת העולם - שמים וארץ, יום ולילה - נחשבת לברית).
ב. "ואני הנני מקים את בריתי אתכם... והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול... זאת אות הברית... " (ט', ט-יב).
ג. "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים..." (י"ז, ז).
ננסה לעמוד כעת על משמעות הקשר בין הפרשיות.
בסיפור הבריאה נברא (יש מאין) עולם שלם ומסודר, מנוהל על ידי "חקות שמים וארץ". קיימת התפתחות הדרגתית בסדר הבריאה, בסדר דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר). הבריאה כולה דואגת להמשך קיומה ע"י עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי, פרו ורבו (זכר ונקבה), וכו'; והאדם הוא הנברא המפותח ביותר, המסוגל לכבוש את כל עולם החי ולשלוט בו.
למעשה, מה שנברא בשבעת הימים במידת 'א-להים' הוא עולם הטבע, המוכר לנו היטב. מה שהתפתח בשבעת הימים ממשיך להתקיים (יש מיש), אבל בריאה חדשה, משהו מפותח מן האדם, אין.
בעולם של פרק א' אין לאדם מצוות, ולכאורה אין לו חובות כלפי הבורא. רק ברכה ותפקיד השלטון:
"ויברך אתם א-להים... ויאמר להם א-להים... פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (א', כח).
אחרי עשרה דורות:
"ותשחת הארץ לפני הא-להים, ותמלא הארץ חמס, וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר א-להים לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (ו', יא-יג).
לאחר המבול (בפרק ט') התחדש עולם דומה למה שנברא תחילה, בחידוש "שבע מצוות בני נח":
"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ט', יא-יב).
וכנגדן הבטחת הבורא שלא להשחית שוב את הארץ:
"והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. ויאמר א-להים: זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם" (ט', יא-יב).
למרות החידושים הללו, נשארת רמת האדם, פחות או יותר, דומה. עדיין הוא דואג לקיומו, כובש ושולט בעולם הטבע:
"ויברך א-להים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו... ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו". (ט', א-ב).
מבני נח "נפרדו הגוים בארץ אחר המבול" (י', לב). האדם הנברא במידת 'א-להים' טרם הגיע להכרת הבורא.
במידת 'א-להים' הגענו כעת לפרק י"ז - ברית המילה.
אצל אברהם מתעלה רמת האדם לשלב חדש, רמה של "התהלך לפני" ו"אני אהיה לכם לא-להים".
אברהם מתעלה "מעל" עולם הטבע, ומצטווה להסיר את ערלת האבר שבו מקיים האדם ברכת "פרו ורבו". עלייה מרמת "מדבר" לרמת "נימול" (וכפי שלא כל חי מגיע לרמת מדבר, לא כל מדבר יגיע לרמת "נימול"); מאדם, ששאיפותיו הן קיומו ושליטתו בעולם הטבע, לאדם, ששאיפותיו הן להתקשר לבורא עולם.
כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים, פ"ט ה"א), ביחס לשבע מצוות בני נח:
"וכן היה הדבר בכל העולם עד שבא אברהם; בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית".
תפילה קבועה מבטאת את עיקר שאיפותיו של אברהם - קשר עם הקב"ה, והיא מתחדשת ע"י הנימול הראשון.
שינוי משמעותי כל כך במצב האדם, דורש לפניו שינוי שם:
"ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם... והפרתי אתך... והקמותי את בריתי ביני ובינך..." (י"ז, ה).
יתכן שמשמעות המילה ביום השמיני קשורה להתפתחות העולם במידת 'א-להים' מרמת "מדבר" לרמת "נימול": יום השמיני כהמשך לשבעת הימים; חיים הקשורים לעולם הטבע, אך נמצאים רמה מעליו. כמו כן, יתכן שזו משמעות מעשה המצוה באבר של "פרו ורבו".
וכמו שהאדם ה"מדבר" מקבל (בפרק א') את הארץ לכובשה:
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (א', כח),
כך מקבלים אברהם וזרעו את ארץ כנען - ושם הקב"ה יהיה להם לא-להים:
"ונתתי לך ולזרעך אחריך... את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לא-להים"(י"ז, ח).
לזרעו נאמרו הדברים בצורה מפורטת יותר:
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה..." (דברים י"א, י-יב).
נחזור כעת לפסוק הראשון, הפותח את פרשת ברית מילה:
"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה' אל אברהם ויאמר אליו: אני א-ל ש-די, התהלך לפני והיה תמים" (י"ז, א).
מידת הקב"ה של התגלות "שם הוי"ה", מגלה לאברם לקראת הברית, שהוא "א-ל ש-די". מהי משמעות השם "א-ל ש-די"?
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'אני א-ל ש-די'? אמר הקב"ה: אני הוא שאמרתי לעולם: די!" (ילקוט שמעוני, סימן פ"א; חגיגה יב.).
מתי אמר הקב"ה לעולם די? יתכן שיש כאן רמז להתפתחות העולם עד שלב מסויים במעשה הבריאה (עד רמת מדבר), וכעת ניתן מקום להתפתחות נוספת, ניתנת יכולת לאדם להתחבר עם הבורא גם במידת 'א-להים'. כך כותב בעל ה"תורה תמימה" על הפסוק "אני א-ל ש-די":
"ובכלל צריך ביאור, מה שבח הוא להקב"ה במה שאמר לעולמו די, ומה כוונת העניין?
ואפשר לומר, על פי מה שכתבו המפרשים, שתכלית כוונת הקב"ה בבריאת העולם היתה לאושר וזכות האדם, שישתדל להתעסק ולהתגדר במעשה העולם, ועל ידי זה יקנה זכות שלמות הנפש. והנה, אם לא היה הקב"ה אומר לעולמו די, היתה הבריאה נגמרת ומשתכללת בכל השלמות הדרושה, עד ששוב לא היה מקום לאדם במה להתגדר בו לחדש בעולם, אבל מכיון שאמר די, הניח בזה מקום להאדם לשכלל מעשה הבריאה".
האדם הנברא בצלם מוצא את עצמו באופן טבעי עוסק בעיקר בקיומו הפיזי ובכח השלטון הטמון בו. כך היה מצב האדם (הנברא ב"שבעת הימים" במידת 'א-להים') גם אחר המבול, עד שבא אברהם; עם ברית המילה התחדשה רמה גבוהה יותר של האדם במידת 'א-להים'. משמעות ברית המילה ביום השמיני היא להזכיר לאדם שהוא אמנם קשור לעולם הטבע, ואינו יכול להשתחרר ממנו - אולם יכול הוא להתעלות מעל עולם הטבע, ולפתח קשר מיוחד עם בורא עולם.
לזרעו של אברהם, המלים את בניהם ביום שמיני, מובטחת ארץ אשר עיני ה' א-להיך בה, הם "יהיו לי לעם", "ואנכי אהיה לכם לא-להים".