חנוכת הבית / שמואל לורנץ

הקדמה

מנהג מקובל הוא שהבונה או הקונה בית חדש מתחיל את דירתו בו בסעודת מצוה הנקראת "חנוכת הבית". בספרי הפוסקים, למיטב ידיעתי, אין התייחסות ישירה לנושא.

במאמר זה אנסה להביא המקורות למנהג זה, אדון בעניין סעודת מצוה בכלל וסעודת חינוך הבית בפרט. כמו כן, אנסה להבין את משמעות חנוכת הבית ותוכנה בהקבלה לחנוכת המשכן ובית המקדש ולחנוכת כלי המקדש, ולשפוך, תוך כדי כך, אור חדש על חנוכת הבית, מעבר לסעודת מצוה רגילה.

פרק א': המקורות

1. עניין חנוכת הבית מוזכר כבר בתורה (דברים כ', ה) :

"מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו"[1].

בספר השורשים לרד"ק כתב: "הסעודה הראשונה שאוכלים בבית חדש הוא חנוכתו והתחלת הדירה בו". ובספר השורשים לר"י אבן ג'נאח: "'אשר בנה בית ולא חנכו'... פירוש עשו לו (בו) סעודה. 'חנכת הבית' (ציטוט מתהילים "מזמור שיר חנכת הבית") - סעודת חינוך הבית".

2. הירושלמי בסוטה (פ"ח ה"ד), בדיון על הפסוק הנ"ל, אומר:

"יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? ת"ל: 'ולא חנכו' - את שמצוה לחנכו".

כמובן, אין הכוונה פה שישנה מצוה עצמאית של חנוכת הבית, אלא המצוה היא ישוב ארץ ישראל, אך רואים שחינוך הבית תופש מקום לעצמו במצוה.

3. מקור מפורש לענייננו מופיע בשאילתות (בראשית א') [והשתרבב אף למדרש תנחומא (בראשית אות ה'), אך ברור שאין שם מקומו]:

"שאילתא דמחייבן דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה, ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה, כאיניש דבני ביתא, וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה, עביד הילולא חד יומא, כדאמרי אינשי הילול בתי".

השאילתות מקביל את מנוחת השבת של הקב"ה לאחר ששת ימי הבריאה לאדם המסיים את בניית ביתו ועושה "הילולא" לרגל כך. מסוף הקטע - "כדאמרי אינשי הילול בתי" - משמע, שמושג זה היה נפוץ וידוע בזמנם.

4. המהר"ם בתשובה (הובא במרדכי סימן תתקי"ט, ובים-של-שלמה ב"ק, פ"ג סימן ל"ז) כתב, שסעודת חנוכת הבית היא סעודת רשות, ונראה שלא ייחס לחנוכה שום משמעות.

סיכום

1. כבר מהפסוק נראה, שאפשר להסיק, שחינוך הבית היה מאורע, ולא סתם תחילת דירת הבית.

2. מהרד"ק ומר"י אבן ג'נאח נראה, שנהגו לעשות סעודה לחנוכת הבית.

3. מהשאילתות אפשר להסיק, שנהגו לעשות גם יום שמחה בגמר בניין הבית.

4. בירושלמי מבואר שחינוך הבית הוא מצוה בארץ ישראל. אמנם ברור, שאין זו מצוה עצמאית, אלא חלק ממצות ישוב ארץ ישראל, אך נראה שמתייחסים לחינוך כשלב בפני עצמו במצוה.

5. התייחסות מאוחרת יותר לחנוכת הבית יש ב"ים של שלמה", שאביא בפרק הבא, וכן בדברי האחרונים (בשו"ע או"ח סימן תקס"ח), הדנים אם סעודת חינוך הבית נחשבת כ"דבר מצוה", שעליו התיר השו"ע לנודר להתענות ללוות תעניתו ולפרוע אחר כך.

פרק ב: סעודות המצוה למיניהן

כדי להבין את מעמד סעודת חינוך הבית, נצטרך לדון בהבנת סעודת מצוה. דנו בכך מעט ראשונים ואחרונים[2]. ב"ים של שלמה" דן בסוגי סעודות המצוה:

"בשלמא מילה - הסעודה גופא היא שמחת מצוה, כמו סעודות חתן, שנאמר: 'שש אנכי על אמרתך', ומצוה גדולה לכנוס באותה סעודה... אלא נראה, כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מרעות ושמחה, אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן לפרסם המצוה... וסיום הספר נמי נראה בעיניי שהוא סעודת מצוה, אבל סעודת חינוך הבית בודאי הוא דרך רעות (ואינו מצוה)... ומ"מ נראה, מי שהוא ירא א להים ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום... ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג קלות ראש, אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע, שפיר הוא סעודת מצוה...".

נראה מהיש"ש, שישנם מספר סוגים של סעודת מצוה:

1. סעודה שהיא עצמה שמחה, שנתקנה במצוות שבהן השמחה מחויבת (כגון נישואין ומילה).

2. סעודה לפרסום המצוה או הנס (כגון פדיון הבן וסיום ספר).

3. סעודה שדורשים בה מעין המאורע. יש להדגיש שהכוונה היא דווקא לדרשה ברבים לפני כל המסובין, ולא לדברי תורה שאומר אחד המסובין תוך כדי סעודה לחברו, כמבואר בשו"ת "חוות יאיר" (סימן ע'), שבתחילה אכן חשב כן, וכתב:

"ולפי זה נפל סעודות הרשות בבירא, דמסתמא יש בסעודה איזה יודעי ספר... ומ"מ יש לומר דפלפול הת"ח בסעודה לעולם לא אלים לעשות הסעודה לסעודה של מצוה... והטעם מפי שאין הסעודה גורמת בעצם לד"ת, כי גם זולת הסעודה הת"ח לומדים ובאסיפתן יחד שקלו וטרו ב ד"ת , וכן סעודת הסיום נקרא סעודת מצוה מצד שמחת הסיום, לא מצד שת"ח מסובין יחד. אבל הדרוש שבסעודה ודאי מספיק, כי כל המסובין, הן ת"ח או המוניים, מקשיבים לקול הדרוש".

פרק ג: כיצד (ואם) נגדיר את סעודת חינוך הבית כסעודת מצוה?

ניתן לראות את סעודת חינוך הבית במספר אפשרויות:

1. אין זו סעודת מצוה כלל (דעת מהר"ם).

2. אם עושה הסעודה כדי לחנוך ביתו בד"ת ו"לדרוש מעין המאורע" - הרי זו סעודת מצוה, בגלל הדרשה (כך הסיק הים-של-שלמה).

3. אפשר לראות זאת כסעודת מצוה, שכוונתה "לפרסם הנס או המצוה", בדומה לסעודת סיום מסכת ופדיון הבן. כל זה בתנאי, שיש מצוה בחנוכת הבית - דהיינו בבונה בית בארץ ישראל, כדעת הירושלמי שהובא לעיל: "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? ת"ל: 'ולא חנכו' - את שמצוה לחנכו". כך פסק בשו"ת באר-שבע (סימן ע'), שדוקא בא"י יש מצוה בחנוכת הבית.

4. נראה, שאפשר לומר, שסעודת חנוכת הבית היא סוג חדש של סעודת מצוה. כיון שהמצוה היא ישוב ארץ ישראל, הרי הסעודה היא תחילת ישיבת הבית ותחילת המצוה. נמצא, שבסעודה עצמה מקיימים את מצות ישוב א"י, ובעצם מתחילים את המצוה (כפי שכתב הרד"ק שהבאתי לעיל, שהסעודה היא תחילת הדירה - "הסעודה הראשונה שאוכלים בבית חדש הוא חנוכתו והתחלת הדירה בו"). א"כ, בניגוד לחלק מסעודות המצוה, שבהן יש ניתוק בין המצוה שעליהן נתקנו לבין הסעודה עצמה, כאן הסעודה היא עצמה תחילת המצוה, ולכן מוגדרת היא כסעודת מצוה.

פרק ד: מרכיבי חנוכת הבית - בהקבלה לחנוכות אחרות

אנו מוצאים מרכיבים שווים החוזרים על עצמם בחנוכות השונות:

1. חנוכת המשכן:

הקרבת קרבנות - "ויקרבו הנשאים את חנכת המזבח ביום המשח אתו..." (במדבר, ז', י).

שמחה ויו"ט - א. מסכת סופרים פכ"א: "אין מתענין ואומרים תחנונים בניסן, כי בא' בו הוקם המשכן, וי"ב נשיאים הקריבו קורבנם בי"ב יום, והיו עושין יו"ט כל שבט ביומו". וכך פסק בשו"ע (או"ח סימן תכ"ט).

ב. בטעם משתה ושמחה בחנוכה מובא במדרש ובפוסקים[3], שבחנוכה נגמרה מלאכת המשכן (אע"פ שלא הוקם עד ניסן).

2. חנוכת בית המקדש בימי שלמה:

הקרבת קרבנות - "ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה', בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית ה', המלך וכל בני ישראל" (מלכים א, ח', סג).

שמחה ויו"ט - "ויעש שלמה בעת ההיא את החג... לפני ה' א-להינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (שם, סה). ומבואר בגמרא (מו"ק ט.), ששלמה עשה שבעה ימים נוספים על סוכות כשמחה על חנוכת בית המקדש.

השו"ע (או"ח, סימן קל"א ס"ז) פסק, ש"מנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן... ולא בין יוה"כ לסוכות" , והגר"א מסביר הטעם, שאז נשלם בניין בית המקדש.

3. חנוכת בית המקדש השני:

הקרבת קרבנות - "ועבדו בני ישראל כהניא ולויא ושאר בני גלותא חנכת בית א-להא דנה בחדוה, והקרבו לחנכת בית א-להא דנה תורין מאה, וצפירי עזין לחטאה על כל ישראל, תרי עשר למנין שבטי ישראל" (עזרא, ו', טז-יז).

שמחה ויו"ט - שמחה - בפסוק הנ"ל: "חנכת בית א-להא דנה בחדוה ".

יו"ט - כתב בספר "מור וקציעה" (תחילת סימן תר"ע) : "בטעם שם חנוכה נראה לי דבר חדש בעז"ה, שנקרא גם על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא, ככתוב בנבואתו שבעשרים וארבעה לתשיעי שהוא כסלו הוסד, ולמחרתו חנכוהו בהקרבה... ויש מכאן סעד גדול למה שנהגו לעשות סעודות ולהרבות קצת שמחה...".

4. חנוכת בית המקדש בימי החשמונאים:

הקרבת קרבנות - להקרבת קרבנות מיוחדים לא מצאתי זכר (גם לא בספרי החשמונאים).

שמחה ויו"ט - א. ה"אורחות חיים" (בשלט"ג על המרדכי, שבת תנ"ה) עונה על השאלה המפורסמת מדוע אנו חוגגים שמונה ימים בחנוכה ולא שבעה, הרי נס פך השמן היה רק שבעה ימים, שהרי היה בפך שמן ליום אחד. אחת מתשובותיו היא: "לפי שאז חנכו הבית מעבודה שבטלו אנטיוכוס". מכאן, שחנוכת בית המקדש נזכרת לדורות ע"י היום הראשון של חנוכה.

ב. במדרש אף נראה, שכל חג החנוכה נחוג על חנוכת בית המקדש בימי החשמונאים: בפסיקתא רבתי (פ"ו) (מובא גם בילקוט שמעוני ח"ב רמז קפ"ד) : "א"ר חנינא: בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה: עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה, חנוכת חשמונאי".

במקומות אחרים[4] במדרש מובא: "למה נסמכה פרשת בהעלותך לחנוכת הנשיאים? לפי שהיה לוי מתרעם על שלא זכה להקריב, אמר לו הקב"ה... שלך תהיה שמונה ימים ולדורות..."

ישנם עוד מקומות[5] המורים שאנו חוגגים את חנוכה לזכר חנוכת המזבח, חנוכת כלי המקדש או חנוכת בית המקדש עצמו בימי חשמונאי.

5. חנוכת בית המקדש בימי הורדוס:

הקרבת קרבנות - יוסיפון פרק נ"ה (מוזכר בתוספות יו"ט בסוף מסכת תענית): "ויעל המלך הורדוס עולות לה' וזבחים ושלמים... ושלוש מאות פרים הקריב ביום ההוא, וצאן לרוב הקריב".

שמחה ויו"ט - "ויחנך את הבית בשמחה גדולה, ויעש משתה גדול לכל שריו ועבדיו ולכל זקני מדינת יהודה ולכל חכמיה... והיה מנהגו מדי שנה בשנה לעשות בו משתה לכל השרים ולשמוח כל זקני המדינות וחכמיהן..." (שם).

6. חנוכת חומות ירושלים בימי נחמיה:

הקרבת קרבנות - "ויזבחו ביום ההוא זבחים גדולים..." (נחמיה, י"ב, מג).

שמחה ויו"ט - "...וישמחו כי הא-להים שמחם שמחה גדולה, וגם הנשים והילדים שמחו, ותשמע שמחת ירושלים מרחוק" (שם).

"ובחנכת חומת ירושלם בקשו את הלוים מכל מקומותם להביאם לירושלם, לעשת חנכה ושמחה ובתודות ובשיר מצילתים נבלים ובכנרות" (שם, כז).

סיכום פרק ד' והשלכות

א. שש חנוכות הוזכרו: חנוכת המשכן, חנוכת בית המקדש בימי שלמה, חנוכת בית המקדש השני בימי עזרא, חנוכת בית המקדש בימי החשמונאים, חנוכת בית המקדש בימי הורדוס וחנוכת חומות ירושלים בימי נחמיה.

ב. שלושה מכנים משותפים קיימים בחנוכות אלו:

1. הקרבת קרבנות מיוחדים (חוץ מבחנוכת בית חשמונאי - שם לא מצאתי מקור לכך)

2. שמחה ויו"ט באותו יום

3. זכרון אותם ימים לדורות (פרט לחנוכת חומות ירושלים).

ג. נראה, שנוכל להקיש מכאן על חנוכת הבית:

1. סעודת מצוה כנגד אותם קרבנות, כמבואר בגמרא (ברכות נה.) : "כתיב: 'המזבח עץ שלוש אמות גבה', וכתיב: 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'' - פתח במזבח וסיים בשלחן; רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו".

2. עשיית יו"ט ביום החנוכה מזכירה את השאילתות שהובא לעיל, ששם מבואר שהיו נוהגים לעשות "הילולא" ליום אחד ביום חנוכת הבית.

פרק ה: משמעות חדשה לחנוכה, בהשוואה לחינוך כלי שרת

חינוך כלי שרת - כיצד? הברייתא (שבועות טו. ועוד) אומרת:

"כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות כלי המקדש, פ"א הי"ב) :

"כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן... ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולם כיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתן - נתקדשו".

מטרת החינוך - ניתן להעלות שלוש מטרות:

1. מביא לקדושת הגוף

2. נותן עליהם קדושת כלי שרת לקדש מה שבא בתוכם

3. הכלים נהיים ראויים לקרבנות הטעונים כלי שרת.

אופי החינוך ומהותו

בראייה פשוטה ניתן להבין שהחינוך הוא הקדשה ותו לא, ובכלי שרת לא תועיל הקדשה בפה, אלא דווקא פעולת החינוך, וכדברי הרמב"ם: "אלא כל הכלים כולם - כיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתן - נתקדשו ".

אולם נראה שהחינוך פועל יותר מזה. הרמב"ם פוסק (הלכות כלי המקדש, פ"א הי"ג) :

"הכפות והקערות... ואם נשברו - מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם".

ה"חזון איש" (מנחות סי' ל' ס"ק ה') [וב"אבן האזל" (על הרמב"ם שם)] העיר שם:

"ומ"מ (אף שקדושתן לא פקעה), מסתבר דטעון חינוך עבודה כשנעשה כלי מחדש, דהא אדחי ליה מעבודתו כשנשבר, והשתא פנים חדשות באו לכאן".

מכאן נראה בבירור, שאף בכלי הקדוש קדושת הגוף יש צורך בחינוך, א"כ, ודאי לחינוך יש מטרה בפני עצמה מעבר לקידוש הכלי בקדושת גוף, והיא הכנסתו למכלול שימושו בקודש. ללא פעולה זו, אין הוא ראוי לשמש ככלי שרת בעל יעוד מסוים, אע"פ שהוא קדוש בקדושת הגוף [כיוון זה מובע בדברי ה"קדושת יו"ט" (לרי"ט אלגזי סימן ל"ג), שכתב, שאין כלי שרת מתחנך כלל, אלא א"כ הוקדש תחילה בקדושת פה וחלה עליו קדושת המים, ומכאן ברור, שלחינוך אין כלל תפקיד של הקדשה]. נמצא, שחינוך הכלי קובע בעצם את אופיו ויעודו.

לפי זה יובנו שתי הלכות תמוהות הקשורות בחינוך:

א. אע"פ שכלי שרת מקדש גם את הפסולים להקרבה, אין הוא מתחנך כשמניחים בו מנחה פסולה (אבן-האזל וחזו"א שם).

ב. למרות שטומאה הותרה בציבור, ואפשר לעבוד בטומאה, לחנוך את בית המקדש אי אפשר אלא בטהרה ("חכמת שלמה" לר"ש קלוגער על השו"ע, או"ח סימן תר"ע בתחילתו).

בשתי ההלכות הללו אנו רואים, שבחינוך דורשים אנו שהעבודה המחנכת תתבצע בצורה המושלמת של אותה עבודה, אע"פ שיכולה היא להתבצע גם בצורה פחותה. ההסבר לכך נראה מובן לאור תפקיד החינוך שהבאנו לעיל. תפקידו של החינוך הוא לקבוע את אופיו של הכלי ויעודו, ומובן שתידרש עבודה בתנאים מושלמים (ולא בטומאה או במנחה פסולה), כי עבודה כזאת היא בעצם יעודו של הכלי ומטרת קיומו.

השלכות לגבי חנוכת הבית

א. חינוך כלי השרת, הנעשה ע"י עבודה בהם במלאכתם הרגילה, מזכיר את חנוכת הבית הנעשית ע"י סעודה, כפי שהוגדרה ע"י הרד"ק: "הסעודה הראשונה שאוכלים בבית חדש היא חנוכתו והתחלת הדירה בו ".

ב. בדומה לחנוכת כלי שרת, שתפקידה לקבוע את אופי הכלי ויעודו, נראה שיש עניין לחנוך בית בסעודת מצוה שבה דורשים מעין המאורע, כדי לקבוע את אופי הבית כבית של תורה ומצוות. יתכן שיש רמז לכיוון זה אף בדברי היש"ש: "ומ"מ נראה שמי שהוא ירא א-להים ורוצה לחנך את ביתו בתורה ובמצוות... ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולנהוג בו קלות ראש, אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע, שפיר הוא סעודת מצוה ...". אנו רואים בדברי היש"ש את הדגש על ההתחלה - "לא הניח מתחילה לשתות..."; "אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה...". אולי גם דבריו רומזים לדברינו, שאנו רואים את תחילת ישיבת הבית כבעלת חשיבות גדולה לקביעת אופי הבית ויעודו, ולכן יש דגש על כך שהתחלת הישיבה בבית תהיה בקדושה.

פרק ו: סיכום

א. חנוכת הבית, אף שלא הובאה כחובה בפוסקים, הרי היא מנהג עתיק בישראל. נהגו לחנוך בסעודה, ונראה שבימי הגאונים נהגו אף לעשות יו"ט ביום זה.

ב. בקביעת מעמדה של סעודת חנוכת הבית, ניתן להחשיבה כאחד מסוגי סעודות המצוה המקובלות:

1. סעודה לפרסום המצוה (כמו סעודת פדיון הבן וסיום ספר)

2. סעודה שדורשים בה מעין המאורע (כמובן בתנאי שידרשו בסעודה זו)

3. דעת המהר"ם, שאין היא סעודת מצוה כלל.

ג. נראה שניתן לתת לסעודת מצוה מקום יחודי בכלל סעודות המצוה - כאן עצם האכילה היא תחילת הדירה בבית ותחילת מצות ישוב ארץ ישראל, וא"כ אין זו סעודה שנתקנה על מצוה אחרת, אלא הסעודה היא היא המצוה.

ד. בחנוכות המשכן, בית המקדש בימי שלמה, בימי עזרא, בימי החשמונאים, בימי הורדוס, וכן בחנוכת חומות ירושלים בימי נחמיה, חוזרים בקביעות שלושה מרכיבים בחינוך: קרבנות, שמחה ויו"ט וזכרון אותו יום לדורות. עובדה זו שופכת אולי אור חדש על חנוכת הבית, שנהוג לעשותה בסעודה (שולחן כמזבח - כהקבלה לקורבנות), וכן יובן אולי המנהג הקדום שהוזכר לעיל לעשות יו"ט ביום זה.

ה. בניתוח תפקיד חנוכת כלי השרת העלינו, שאין תפקידה הקדשת הכלי (שהרי יש מקרים שהכלי כבר קדוש בקדושת הגוף, אך טעון חינוך למלאכתו), אלא לקבוע את אופיו של הכלי ויעודו כאחד מכלי השרת. נתון זה יכול לשפוך אור חדש על הצורך להתחיל את ישוב הבית בחנוכתו ע"י סעודת מצוה, כהשתדלות לקבוע את יעודו של הבית ואופיו כבית של תורה.

---