לבו רואה את הערווה / גד אלדד

הגמרא בברכות (כד:) אומרת:

"ת"ר: היה ישן בטליתו, ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצינה - חוצץ בטליתו על צווארו וקורא ק"ש; וי"א: על לבו. ות"ק - הרי לבו רואה את הערווה! קסבר לבו רואה את הערווה - מותר".

משמע מהכא, שישנה מחלוקת האם מותר לקרוא ק"ש כשלבו רואה את הערווה. וקשיא, תנא היכא קאי דקתני "לבו רואה את הערווה - אסור", מנלן?

ועוד קשה, דלקמן בגמרא מצאנו (כה:):

"אתמר: עקבו רואה את הערווה - מותר. נוגע - אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע - דברי הכל אסור; רואה - אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת".

וברש"י שם ד"ה לא ניתנה תורה למלאכי השרת:

"שאין להם ערווה, על כרחנו יש לנו ערווה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה".

א"כ קשיא, מאי טעמא דמ"ד "לבו רואה את הערווה - אסור", וכי יש לך "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" גדול מזה?!

ודאתאן עלה, יש לברר היחס בין דין "לבו רואה את הערווה" לדינא ד"עיניו רואות את הערווה", דילפינן מקרא ד"לא יראה בך ערות דבר" (דברים, כ"ג, טו).

מקור האיסור

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא.

א. כתב הרא"ה (כד: ד"ה ת"ר היה ישן) :

"דודאי גילוי ערווה, לאו משום חזיתא בלחוד הוא דאיתסרא, דהא סומא ערום ודאי אסור לקרוא ק"ש, וכן מי שמעצים עיניו והוא ערום, או בלילה ואינו רואה והוא ערום, בכולן - אסור לקרות ק"ש, אלא שאין ראוי שתהא ערוותו גלויה כנגד האברים הנכבדים והן העליונים, וכיון שכן, יש לחוש כל זמן שהיא גלויה כנגד הלב. ומ"ד לבו רואה - שרי, ס"ל - לפי שהוא אבר פנימי, והלכתא: לבו רואה את הערווה - אסור".

הנה דעתו פשוטה לפניה, דלמ"ד "לבו רואה את הערווה - אסור", קמ"ל קרא ד"ולא יראה בך ערות דבר", שאסור לקרוא ק"ש כנגד האברים העליונים, ומאותו דין שאסור לקרוא ק"ש בשעה שרואה ערוותו, אסור לקרוא גם כשלבו רואה ערוותו.

וכן נקט רש"י (כה:, ד"ה והרי לבו רואה את הערווה) :

"קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערווה [רואה] אותו בשעה שקורא בתורה, קרינן ביה 'ולא יראה בך ערות דבר'".

ועל צבאם הרמב"ם, שגם ממנו משמע שלבו ועיניו רואים ערוותו אסורים מאותו דין, שכתב:

"וכשם שהוא אסור כנגד ערוות אחרים, כך הוא אסור כנגד ערוותו. ואל יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערוותו. היתה חגורה של בגד או עור או שק על מתניו, אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרוא ק"ש, והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו. היה ישן בטליתו והיה ערום - חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל לא יחוץ צוארו ויקרא, מפני שלבו רואה את הערווה, ונמצא כמי שקורא בלא חגורה" (הלכות קריאת שמע, פ"ג הי"ז).

הרי שהרמב"ם דימה "לבו רואה ערוותו" לדין "עיניו רואות ערוותו", ולכן הקורא בלא חציצת הלב - כמי שקורא ללא חציצת העיניים[1].

ב. מאידך, מצאנו ראשונים שפירשו את האיסור כדין עצמאי בלבו, ללא קשר לעיניו. וכן כתב רבינו מנוח בפירושו לרמב"ם דלעיל:

"ועיקר יחוד ה' ואהבתו ויראתו תלויים בלב, ואם לבו רואה את הערווה איך יתפלל? והוא סרסור עוונות"[2].

גישה חדשה לנושא מצאנו בבה"ג, וכפי הנראה גרס זאת בגמרא (הלכות ברכות, פ"ג) :

"ואסור ליה לאיניש למיקרי ק"ש כשהוא ערום ואפילו קאים במיא... אבל במים צלולין לא, מאי טעמא? דקא חזי לבו ערווה. דאמר רבה: המתפלל - אם היה לבו רואה את הערווה - אסור, שנאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ואומר 'נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים'".

לא ברור מדברי הבה"ג, האם "לבו רואה את הערווה" אסור מאותו דין של "עיניו רואות ערוותו", ובזה יש שוני בין שני הפסוקים שהביא.

את הפסוק המרכזי "ולא יראה בך ערות דבר", מביא הוא בהמשך:

"וכי היכי דאסיר לבר ישראל למיקרי ק"ש כשהוא ערום, אסור נמי למיקרי ק"ש קמי מאן דקאים ערום, שנאמר 'ולא יראה בך ערות דבר'".

ושמא כוונתו, שערווה ממש, בין שלו בין של חבירו, אסורה מדין "ולא יראה בך ערות דבר", אך "לבו רואה ערוותו" הוי דין חדש. ולחד פסוק שהביא, שמא מדרבנן יש הרחבה של דין "עיניו רואות ערוותו", ללבו.

אופי הדין

לעיל הקשינו, כיצד ניתן לאסור דבר כזה, הלא "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"?! אמנם, ניתן לענות בפשטות, אה"נ לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומ"מ ציותה תורה להפסיק בין הלב לערווה עד כמה שניתן, אך הגדרת האיסור נשארת: "לבו רואה את ערוותו - אסור". ברם, הנה מקום אתי להציע כיוון חדש בהבנת האיסור, אך לשם כך עלינו לעלות אל המקום אשר בחרה' לשום שמו שם, ולשאול בכהנים אשר היו בימים ההם, ולהבין אופי דין "לבו רואה ערוותו" בבגדי כהונה.

והנה, עולה בבירור מהפסוקים, שישנם שני סוגי בגדי כהונה בכהן הדיוט: המכנסיים מחד, ושאר הבגדים מאידך. וכך כתוב (שמות, כ"ח, מ מג) :

"ולבני אהרן תעשה כתנת, ועשית להם אבנטים, ומגבעות תעשה להם לכבוד ותפארת. והלבשת אתם, את אהרן אחיך ואת בניו אתו, ומשחת אתם ומלאת את ידם וקדשת אתם וכהנו לי. ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, ממתנים ועד ירכים יהיו. והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד, או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש, ולא ישאו עון ומתו, חקת עולם לו ולזרעו אחריו".

חזינן מהכא תרתי:

א. בגדי כהונה נעשו לכבוד ולתפארת.

ב. המכנסיים נעשו לכסות בשר ערוה, ולא נעשו לכבוד ולתפארת.

ההבדל מתחדד בספר ויקרא (ח', ו-יד), בפרשה בה מתוארת הלבשת אהרן ובניו בראשונה:

"ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים. ויתן עליו את הכתנת, ויחגור אותו ב אבנט... וישם את ה מצנפת על ראשו... ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנת ויחגור אותם אבנט ויחבש להם מגבעות, כאשר צוה ה' את משה".

והשאלה מתעוררת בכל עצמתה, מדוע לא נזכרה כאן הלבשת המכנסיים, ומדוע זה נעדר מקומם? כדי לפתור שאלות אלו, עלינו להבין מציאותית את מיקום המכנסיים על גוף הכהן הלובשם.

"כיצד סדר לבישת הבגדים? לובש המכנסיים תחילה, וחוגר את המכנסיים למעלה מטבורו מעל מתניו. ואח"כ לובש הכתונת, ואח"כ חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו, ומקיפו כרך על כרך, עד שגומר וקושר" (רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פ"י ה"א).

ובפ"ט הי"ז-י"ח נמצא:

"אורך הכתנת עד למעלה מן העקב, ואורך בית יד שלה עד פס ידו, ורחבו כרוחב יד. המכנסיים, בין של כה"ג בין של כהן הדיוט, הם ממתניים ועד ירכיים, שהוא למעלה מן הטבור, קרוב מן הלב, עד סוף הירך שהוא הארכובה".

זכינו אפוא לדעת, שכלפי חוץ אין המכנסיים נראים לעין כלל, שהכתונת מכסה אותם, ולכן ברור מדוע אינם "לכבוד ולתפארת", אלא הם לכסות בשר ערווה.

אמור מעתה, הכתונת עשויה היתה לפתור דין "עיניו רואות ערוותו", אך דין "לבו רואה ערוותו" ודאי אינו נפתר כי אם על ידי המכנסיים המגיעים "קרוב מן הלב עד סוף הירך".

והנה, אמרתי ראה זה דבר חדש הוא, ברם, כבר היה לעולמים אשר מלפנינו, כאשר גם רבותינו הראשונים לא העלימו עיניהם מעניין זה. ומצינו בגמ' סנהדרין (פג:) :

"ומחוסר בגדים מנלן (דבמיתה) ? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן ומטו בה משמיה דרבי אלעזר בר' שמעון: 'וחגרת אותם באבנט' - בזמן שבגדיהם עליהם - קדושתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין קדושתם עליהם, והוו להו זרים, ואמר מר: זר ששימש - במיתה".

והקשו קמאי (תוספות על אתר, רמב"ן עה"ת שמות, כ"ח, לה), מדוע למדה הגמ' מהפסוק שהביאה, שמחוסר בגדים במיתה, בצורה עקיפה, והלא פסוק מפורש מצאנו (שמות, כ"ח, מג) :

"והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש, ולא ישאו עון ומתו, חקת עולם לו ולזרעו אחריו".

והתנבאו כולם בסגנון אחד, דפסוק זה אמכנסיים בלחוד הוא דכתיב, ולא אשאר בגדים. אגלאי מילתא שאפילו חיוב מיתה שונה ישנו למחוסר מכנסיים ממחוסר בגדים. וביאר בזה ה"משך חכמה" (שמות, כ"ח, מ) :

"והנה כל דבר שיש בו כבוד בהיותו, לא יהיה בחסרונו פחיתות, אבל דבר שבהיעדרו יהיה פחיתות, לא יהיה בהיותו שלמות וכבוד. והנה בגדים אלו יהיו בהוויתם כבוד, אך המכנסיים, בלבשו אותם, אינם בגדר כבוד, אולם בהיעדרם הוא פחיתות וחייב מיתה... וחייב על ביאה ריקנית באהל מועד בלי מכנסיים. אבל על שאר בגדי כהונה אינו חייב בחסרונם, ורק על עבודה משום זרות, ד'אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם' והוו כזרים, ולא על ביאה ריקנית באהל מועד"[3] .

מעתה ברור החילוק: מכנסיים אינם מוסיפים כבוד, אלא הם תנאי ראשוני ויסודי לעצם הימצאות האדם במקדש. אדם ללא מכנסיים הוא אדם חסר, וחייב על עצם הימצאותו במקדש. האדם הנורמאלי הוא אדם הלבוש מכנסיים. נוסף למכנסיים, חייבה תורה להוסיף וללבוש בגדים לכבוד ולתפארת.

עתה נגוזה קושייתנו מהפסוקים בויקרא, ששאלנו על העדר איזכור המכנסיים, דעתה ברור, שמאחר שאין במכנסיים הוספת קדושה, אין מקום להזכירם בפרשת לבישת הבגדים המכשרת את הכהנים לעבודתם. דהתם איירי רק מעניין הקדושה והמשיחה שיש בלבישת הבגדים, ולא שייכא כלל למכנסיים. ודון מינה ואוקי באתרין: אף דין "לבו רואה את הערווה" בק"ש אינו תנאי חיצוני להפסיק בין אבר הלב לערווה, אלא זוהי הגדרת הגברא, דבעינן שאדם יהא לבוש כדבעי, בהעדר פחיתות, כשקורא ק"ש.

שאלה דומה ניתן היה להעלות אף לגבי דין "עיניו רואות את הערווה": האם זהו תנאי חיצוני, או שמא זהו פסול בגברא?

ושמא תשובה לשאלה זו בא ללמדנו הרמב"ם (הלכות קריאת שמע, פ"ג הי"ז) :

"וכשם שהוא אסור כנגד ערוות אחרים, כך הוא אסור לקרות כנגד ערוותו, ולא יקרא כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו".

והדברים תמוהים, דמשמע מהרמב"ם שהדין הפשוט הוא שאסור לקרות כנגד ערוות חברו, ומינה נילף דאסור לקרות כשערוותו מגולה! והסברה נותנת להיפך, וכן מפורש בבה"ג שציטטנו בתחילה! ושמא הרמב"ם נתכוון ללמדנו, דאיסור עיניו רואות ערוותו חברו אינו פסול בגברא, אלא הוי תנאי חיצוני, דבעינן שיכסה ערוותו, והלכך ניסח הלכה זו כך, דכשם שליכא למימר דעיניו רואות ערוות חברו הוי פסול בגברא, הוא הדין עיניו רואות ערוותו. הדברים מתישבים יותר ברווח לפי מה שציינו לעיל, שדיניםאלו הם מדרבנן לרמב"ם.

אלא שלאמיתו של דבר אפשר שנחלקו בכיו"ב הראשונים. הגמ' בברכות (כה:) אומרת:

"ת"ר: מים צלולין - יושב בהן עד צוארו וקורא. וי"א: עוכרן ברגליו. ות"ק, והרי לבו רואה את הערווה? קסבר לבו רואה את הערווה מותר".

והקשו ראשונים, מדוע לא הקשה מהעובדה שעיניו רואות את הערווה ואסירא משום זה! ותירץ הריטב"א (ד"ה והלא) :

"מפני שהגוף עומד בתוך המים, המים עצמם הן חציצה בין עיניו והערווה, ואע"פ שהן צלולין, אבל הלב שעומד עם הערווה בתוך המים קשיא ליה".

וברא"ה כתב (ד"ה ואם לאו) :

"ומעיניו לא קשיא, שפשיטא ליה דאינו משגיח במים בעיניו, אלא מלבו שהוא שווה עם הערווה, ובהא אכפת לן".

מבואר, שלריטב"א אין הבדל עקרוני בין ראיית הלב לראיית העין, אלא שבמקרה בגמ' היו העיניים מחוץ למים, ברשות אחרת, והלכך אפילו יכול לראות ערוותו, לית לן בה. בעוד שהרא"ה נזקק לתרץ, שעדיין עיניו אינן רואות ערוותו. א"כ, לריטב"א איסור "עיניו רואות ערוותו" דומה לדין הלב, ופירושו שעצם מציאות העין בגוף ללא הפסק לערווה - אסורה, אך סוג החציצה שונה, דבעיניו לא בעינן חגורה אלא כיסוי ערווה או שיהיו עיניו ברשות אחרת. משא"כ לרא"ה, בעינן כיסוי ערווה כיון שפעולת הראייה היא שנאסרה בדין עיניו רואות ערוותו, ודומה שלרא"ה הוי האיסור תנאי חיצוני, ולא מעצם מציאות האברים בגברא, היכן שהם[4].

השלכות להלכה

זאת תורת העולה מדברינו, שיש להבין את איסור "לבו רואה ערוותו" בתרי גווני:

א. תנאי חיצוני, להפסיק בחציצה בין הערווה ללבו, כפשוטו, עד כמה שניתן.

ב. להתלבש בהעדר פחיתות, ואין "רדיפה" אחר הפסקה בין אבר הלב לערווה כפשוטו.

ומודה אני לפניך, בעל הדין, שתוכל לומר שאף להבנה השניה, הדרישה היא ספציפית להפסיק בין הערווה ללב, כפשוטו. אך רבה אמונתי, שאין הגדרת האיסור שווה בשתי ההבנות: בעוד שלהבנה הראשונה הדרישה היא להפסיק ממש, במגבלות הקיימות, בין הלב לערווה, גורסת ההבנה השניה, שאמנם יש להפסיק ביניהם, אך לא זהו עיקר הדין, אלא זוהי נפ"מ של הדין הכללי,שלעולם יהא אדם מקפיד בלבושו. ואם כנים אנו בזה, לכאורה ישנם מספר נפ"מ להלכה:

א. כתב הטור בסימן ע"ד:

"וכן אם היה לבו רואה ערוות חבירו - אסור".

ובב"ח הטעים בזה: "דמאי שנא ערוותו מערוות חבירו?".

ואכן, בשלמא להבנה הראשונה, שיש כאן איזושהי ראייה כל שהיא, ולכן צריך הפסקה ממש, אין הבדל בין ערוותו לערוות חבירו, אך אם הדין הוא הפקעה בגמרא שפיר יש לחלק בין ערוותו לערוות חבירו.

ב. כתב הב"י שם:

"וכתב הר"ר יונה בשם רבני צרפת, שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר. ואפי' למה שכתבתי בסמוך בשם או"ז ות"ה, שאם מכסה את לבו בידיו... לא חשיב כיסוי, אפשר דמודו בהא, דשאני כיסוי ביד, כיון דלב ויד חד גופא נינהו, אין הגוף יכול לכסות עצמו, אבל לעניין הפסק, אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון".

ובשלמא להבנה א' יש לומר, שכיון שכאן התחדש דין חציצה בין אברים שנקבע מקומם בטבע, שפיר יש לומר דידיים יחשבו לצורך זה כחציצה, אך להבנה ב' א"א לומר זאת, וכי מחבק עצמו בידיו הוי העדר פחיתות?!

ג. כתב ביראים, במצות "ולא יראה בך ערות דבר":

"וכי מהניא בהפסקת טלית בגד ועור או חגור, כגון שהוא חגור על בשרו למטה ממלבושיו, אבל אם הוא חגור מלמעלה ממלבושיו אין זה הפסק, שהרי המלבוש עושה הכל אחד".

ושוב, להבנה א' יש מקום לדברי היראים, דלא הפסיק ככל יכולתו, אך להבנה ב' אין שייכות לדבריו.

ד. רבינו מנוח הסתפק בדין דלקמן (הלכות קריאת שמע, פ"ג הי"ז) :

"אבל אם לבוש במלבושיו, נראה דמותר לקרות אע"פ שאין איזורו עליו, ואפשר לומר לדעת הרב (הרמב"ם, שפסק שהמתכסה בטליתו - עדיין צריך להפסיק בה בין לבו לערוותו), דאפילו לבוש אסור לקרות ללא חגורה או בלי מכנסיים, שהרי טליתו כמו מלבוש היא, ואפילו הכי אסר".

ובאמת מצינו בזה מחלוקת ראשונים במאירי (ברכות כד. ד"ה מה) :

"אפילו היה הוא ישן לבדו בטליתו, ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שמתכסה בו, צריך שיכסה לבו, שלא יהא לבו רואה את הערווה. אבל אם הוציא ראשו חוץ לטלית, אין צריך לחוץ כנגד לבו, הרי הוא כמי שלבוש בטלית רחבה ואינו חגור אזור, שאע"פ שלבו רואה את הערווה - מותר. וגדולי עולם הורו, שאף זה צריך לחוץ על לבו, וכן הלובש טלית רחבה צריך לחגור אזור ולהדקו שלא יהא לבו רואה את הערווה, ואין הדברים נראין".

וברור הדבר, שדעת ר' מנוח והמאירי כהבנה השניה שהצענו.

ה. כתב הב"י (סי' ע"ד) בשם האורחות-חיים:

"כתב באו"ח: נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות בחלוק, אע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה, לפי שערוותן למטה מאד, ואין לבן רואה את הערווה, ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות, כדי שתתכסה ערוותן".

וברור שרק לפי הבנה א' ניתן לחלק לפי המיקום הפיזי של אותו מקום.

ו. כתב ביראים, שלבו רואה את הערווה מותר בק"ש, אך לא בתפילה, וכן העלה בדעת רש"י בשו"ת "תורת רפאל" (סי' ו'), דלא כמו שמשמע בתוד"ה והרי (כה:), שרש"י מתיר אף בתפילה.

והנה, אם נאמר כהבנה א' שהלב, ע"פ דין, אכן רואה את הערווה, מאי שנא ק"ש מתפילה, הרי בשניהם הלב רואה את הערווה? אך להבנה ב' שפיר יש לומר, שכיון שאין זה דין מציאותי, אלא דין בלבוש, שפיר יש לדרוש בתפילה לבוש מהוגן כיון דעומד בפני המלך, משא"כ בק"ש. אלא שניתן להבין דעת היראים אף להבנה א': כיון שבתפילה עומד בפני המלך, בעינן חציצה בין הלב לערווה, בעוד שבק"ש, אע"פ שע"פ דין הלב רואה הערווה, לא בעינן חציצה, כיון דאינו עומד בפני המלך.

"הכון לקראת א-להיך ישראל"

איתא בגמ' (שבת י.) :

"מתקיף לה רב ששת, טריחותא למיסר המנייה?! ועוד ליקו הכי וליצלי?! משום שנאמר: 'הכון לקראת א-להיך ישראל'".

ובתוד"ה טריחותא כתבו:

"ולא חייש לשינויי קושיא קמייתא, מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל. ובמחזור ויטרי מפרש, דטעם דבעינן אזור, שלא יהא לבו רואה את הערווה ודווקא להם, שלא היה להם מכנסיים, לכך היו צריכים לאזור בשעת התפילה, אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסיים, אין אנו צריכים לאזור".

וברא"ש שם סיים (סי' ט') :

"ומיהו מצוה לאזור משום 'הכון לקראת א-להיך וגו''".

אם כן, חזינן לדעת הרא"ש, שישנו רובד נוסף בתפילה מעל דין "לבו רואה ערוותו", ונראה שיש לדמותו לאבנט בבגדי כהונה, דאע"פ שידי כיסוי ערווה יצאו כבר בלבישת המכנסיים, הרי שעדיין בעינן להו שיאזרו אבנטים.

"וטהר לבנו לעבדך באמת"

---