כפיה לגרש את אשתו כאשר שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא / אודי פרומן

מחלוקת הראשונים

כתב הרמב"ם בהלכות אישות, פכ"ד הי"ח:

"אמרה לו אשתו, שזינת תחתיו ברצונה, אין משגיחין בדבריה, שמא עיניה נתנה באחר, אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ואיבדה הבליות שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו , עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא".

הריטב"א בסוף מסכת קידושין (פא.) חולק על הרמב"ם, ובדין זה, שהבעל סבור שאשתו זינתה אך אין לו עדים, כתב:

"שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפילו על פי גוי, שאסורה לו אשתו, חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים. ואם הודה בבית דין בכך, מוציאין אותה ממנו , ואפילו האומר 'פתח פתוח מצאתי', נאמן לאוסרה עליו בחד ספק".

יש מקום לתלות את מחלוקתם של הרמב"ם והריטב"א בחקירת האחרונים האם דין זה של שוויה אנפשיה חד"א מבוסס על כך שכאילו אסר את הדבר על עצמו בנדר, או שהאיסור נובע מגדרי נאמנות - אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים[1]. לדעת הריטב"א, האיסור נובע מדין נדר, וב"ד כופין עליו לקיים נדרו. לדעת הרמב"ם, האיסור נובע מדין נאמנות, והנאמנות קיימתכלפי עצמו בלבד, אך אפשר שב"ד אינם מאמינים לו.

סתירה ברמב"ם

דעת הרמב"ם, לכאורה, אינה חד משמעית, שכן בהלכות איסורי ביאה, פ"כ הי"ג, כתב:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני - אינו נאמן, אבל אוסר עצמו בגרושה, ואם נשא - לוקה".

בפשטות נראה, שכיון שהוא לוקה, ודאי גם כופים אותו לגרש. כך גם הסיק המהרי"ט בחלק א' סימן קמ"ט, בתשובתו לגבי אדם שנהג עצמו ט"ו שנים ככהן, ואחר כך נשא גרושה וטען שאינו כהן:

"ובר מן דין, אפילו תימא שאינו מוחזק בברי לכהן אצל אחרים, מכל מקום לעצמו מוחזק הוא, דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אצל נשים הפוסלות לכהונה... ומאחר שהוא לוקה (על פי הרמב"ם הנ"ל), אלמא מחזקינן ליה בתורת כהן ודאי ולא בתורת ספק... לגביה נפשיה... לעצמו אין כאן ספק, דלא יהא שהוחזקו אבותיו בכהנים, אלא מאחר שהוא החזיק עצמו בכהן, נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים... פשיטא דכייפינן ליה להוציא".

אמנם, דיוקו של המהרי"ט ברמב"ם, שאחר שלוקה על שנשא גרושה, פשיטא שכופים אותו לגרש, אינו מוכרח, וב"חתם סופר" חלק אבן-העזר סימן כ"ח, שהובא גם ב"פתחי תשובה" סימן קט"ו ס"ק ל"ז, משמע שחולק על דיוק זה. לדעתו, אף על פי שפשוט יותר מביעא בכותחא שבכל עניין כופין אדם לקיים מה שאסר על נפשו ועשאו לגבי עצמו חד"א, מכל מקום אין כופים, לדעת הרמב"ם, לגרש אשה שעשאה על עצמו חד"א. הסיבה היא שאין הדבר ודאי לנו שהיא אכן אסורה לו, ושמא יהיה הגט מעושה שלא כדין, ויהיו בניה מהבעל השני ממזרים. נמצא, שאע"פ שהכהן לוקה על שנשא גרושה, אין כופים אותו לגרשה, שמא יהיה הגט מעושה, ואם כך אין סתירה בין שתי ההלכות.

אחרונים אחרים ניסו ליישב את הרמב"ם באופן שונה. בספר "בני אהובה" לר' יהונתן אייבשיץ, הל' אישות, פכ"ד הי"ח, כתב, שאכן לדעת הרמב"ם כופים לגרש - כפי שדייק המהרי"ט, אלא שבפרק כ"ד מדובר שהבעל חזר בו וטוען שאינו מאמין שזינתה, ובמקרה כזה אין כופין.

בספר "מעשה רוקח" שם, הלכה י"ז, כתב, שדווקא במקרה שבו טוען שזינתה אשתו, אין בית דין כופין לגרשה, כי אינו נאמן להוציאה מחזקת כשרות, אך הטוען "פתח פתוח מצאתי", שנאמן בטענתו מחמת החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ודאי כופין לגרשה; וה"ה בכהן שנשא גרושה, שאין בעיית נאמנות, כופין לגרשה, כדברי המהרי"ט.

בפסקי-דין-רבניים כרך א', פסק דין ראשון, חילקו בצורה אחרת, וכתבו, שישנו הבדל בין האומר שהוא אסור להינשא לפלונית, שאם אחר כך נשאה - כופים אותו לגרש, לבין אם נשא אשה בהיתר, ואחר כך אסרה על עצמו בטענת זנות, שאין כופים לגרש.

הסבר שונה בשיטת הרמב"ם

נראה, שישנו מקום לחילוק אחר בין שתי ההלכות הנ"ל ברמב"ם לאור הבנת הדין של שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. גם כאשר אנו מניחים, שדין זה מבוסס על כך שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, עדיין נותר לברר כיצד נוצרת נאמנות זו: האם זו נאמנות על חלק מתוכן הטענה שטוען האדם, וכתוצאה מכך הוא נאסר באותו דבר שלפי טענתו אסור עליו; או שעל תוכן הטענה אין הוא נאמן כלל ועיקר, אלא שהוא נאמן על הגברא - על עצמו, לומר שדבר מסויים אסור עליו.

נראה, שהדבר תלוי באופי הטענה. אם הטענה חלשה במידה כזו, שכאשר ישמיע אותה בבית דין, יטיל עליו בית הדין להביא עליה ראיה, ודאי כאשר טענה כזו אוסרת עליו משהו, אין זה מתוך נאמנותו החלקית בטענה. בטענתו אין הוא נאמן כלל ללא ראיה. במקרה כזה נובעת הנאמנות מתוך נאמנותו על עצמו. לומר שהדבר אסור עליו הוא נאמן גם ללא נאמנות על תוכן הדברים, מתוך שהיה יכול לאסור על עצמו אותו דבר בנדר[2].

לעומת זאת, כאשר הטענה עצמה מצד עצם תכנה אינה זוקקת ראיה, אזי למרות שהשלכות מסויימות שלה זוקקות ראיה מסיבות שונות, כגון "חב לאחריני" וכדומה, עושים אנו מעין פלגינן דיבוריה, והוא נאמן באותו חלק של טענתו שאוסר עליו דבר מסויים. מובן, שכל זה הוא בתנאי שאין לנו סיבה שלא להאמין לו על עובדה זו גופא, שדבר זה אסור עליו, וכפי שכתב הרמ"א באבן העזר בסימן קע"ח סע' ט' בשם הגהות מיימוני:

"ויש אומרים, שבזמן הזה שיש חרם רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה (שזינתה) או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה, אע"פ שאינו מאמין".

מעתה ניתן לחלק בפשטות בין שתי ההלכות הנ"ל ברמב"ם. מי שבא ואמר כהן אני, אינו נאמן לעניין אכילת תרומה, כיון שאנו חוששים שהוא טוען כך כדי לקבל תרומה (ב"ש סימן ג' ס"ק ב'), וכן אינו קורא בתורה ראשון ואינו נושא כפיו, כיון שמדברים אלו מעלים לאכילת תרומה דרבנן. אולם, מעבר להשלכות אלו של טענתו, אין לנו כל סיבה שלא להאמין לו שהוא אכן כהן, וכפי שאמרו בגמרא פרק גט פשוט קסז:: "אמר רב הונא בר חיננא: כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו", ופירש רשב"ם: "דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יוודע הדבר". לכן לעניין איסורים, אם החזיק עצמו כהן שלושים יום [3] ונשא גרושה - לוקה, כיון שבית דין מלקין על החזקות (קידושין פ.), ואנו מתייחסים לחזקת כהן שלו כחזקה גמורה. מאחר שהוא נאמן בבית דין על כך שהוא כהן, ודאי שיש סמכות לב"ד לכפותו לגרש את אשתו האסורה עליו על סמך טענתו זו.

אולם, מי שבא ואמר שהוא מאמין לאשתו שזינתה - נאמנותו אינה בתוכן טענתו. טענה זו - "זינתה אשתי" - זוקקת ראיה, הן לעניין עונשין והן לעניין איסורה להינשא לכהן ולכל השלכותיה האחרות של טענה זו. נמצא, שבית דין אינו יכול להתייחס לאשתו כאל מי שזינתה על אף טענתו, וממילא ברור שאין באפשרותו לכפות עליו לגרשה. אף על פי כן, הוא עצמו, שמאמין לאשתו האומרת שזינתה, שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, מיגו שהיה יכול לאוסרה על עצמו בנדר.

לגבי האוסר את אשתו עליו בטענת "פתח פתוח", נראה היה, לכאורה, שהאיסור נובע מחמת נאמנותו על הטענה, שהרי נאמן להפסידה כתובתה בטענה זו, ואם כך, יכול בית דין להסתמך על טענתו ולכפות עליו לגרש את אשתו. אולם הרמב"ם בהלכות אישות, פי"א הט"ז, כתב:

"הורו כל הגאונים, שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן, אם הכחישתו אשתו, להפסידה עיקר הכתובה, אבל תוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה...".

וכתב ה"מגיד משנה" על אתר:

"והטעם - מפני שהתוספת אינו מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו[4], אלא מרצונו נתחייב לה, והרי הוא כשאר חיובין, שאין המחוייב נאמן בהפסקתו".

נמצא, שטענת "פתח פתוח" אינה טענה שבית דין יכול להסתמך עליה, שכן טענה זו עקרונית זקוקה לראיה, אלא שלגבי עיקר הכתובה, שהוא תקנת חכמים, הם אמרו שיתחייב לה מנה ומאתיים והם פטרוהו מהם בטענת "פתח פתוח", ומאחר שכך, ודאי שאין ביד בית דין להסתמך על טענת "פתח פתוח" ולכופו לגרש את אשתו בגללה.

---