עיון בקריעת ים סוף / אריאל סטולמן

קריעת ים סוף, וטביעת המצרים בתוכו, מהווים אחד מרגעי השיא של יציאת מצרים. עד עתה, עמד פרעה בכוחות בלתי אנושיים כנגד מכות ה' שניתכו עליו, בסירובו לשלח את ישראל; והנה, לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נראה שפרעה נכנע ומחליט באמת ובתמים לשלח את בני ישראל. אך לא כך גזרה ההשגחה הא-להית:

"... וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'..." (שמות, י"ד, ד).

פרעה רודף אחרי בני ישראל כדי לספוג את תבוסתו האחרונה והמכאיבה ביותר.

נעיין כעת בפרשיה מופלאה זו וננסה לתהות על קנקנה. בני ישראל בהנהגת משה, מכניסים עצמם לדרך ללא מוצא, כאשר לפניהם הים, ומאחוריהם צבא מצרים האדיר, מתוגבר בשש מאות מרכבות מובחרות ["שש מאות רכב בחור" (י"ד, ז)], בנוסף לאלפי המרכבות הרגילות וחי"ר ללא סוף; כל זה טכסיס טאקטי כדי לגרור את פרעה לקראת סופו:

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים, לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים, ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', ויעשו כן" (י"ד, א-ד).

הערב יורד, ועמוד הענן המוליך את בני ישראל במסעיהם, משנה את מקומו ונוסע מאחורי בני ישראל, על מנת להוות חיץ בין שני המחנות - מחנה מצרים ומחנה ישראל, כך שבצידו של מחנה מצרים שורר חושך, ואילו לישראל מאיר עמוד האש. משה, ע"פ ציוויו של הקב"ה, מניף ידו על הים, וה' שם את ים סוף לחרבה - מעבר ומוצא לבני ישראל מהמצור אליו נקלעו,כביכול. בשלב מסויים, חוצים בני ישראל את הים בחרבה, כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם" (י"ד, כב). המצרים המבחינים במתרחש, מחליטים לרדוף אחרי בני ישראל, ונכנסים אחריהם אל תוך הים. ה' מעכב את התקדמות המצרים: "ויסר את אפן מרכבתיו וינהגהו בכבדת" (י"ד, כה). במקביל, גורם ה' למהומה במחניהם: "ויהם את מחנה מצרים", והמצרים המבוהלים,מנסים לחזור על עקבותיהם. לאחר שכילו האחרונים מבני ישראל לעלות אל עברו השני של הים, מגיעה הפקודה: "ויאמר ה' אל משה: נטה ידך על הים על מצרים על רכבו ועל פרשיו" (פסוק כו). משה נוטה את ידו על הים, וחומות המים האדירות קורסות על המצרים לעד. כאשר בני ישראל רואים את אויביהם המצרים, שטבעו ונשמדו ושוב לא יוכלו להרע להם, פוצחים הם בשירה - שירת הים: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (ט"ו, א).

נעצור בשלב זה, ונשאל את עצמנו מספר שאלות. האמנם זהו התיאור המדוייק למה שהתרחש? לשם מה נחוצה המהומה שה' חולל במחנה מצרים: "ויהם את מחנה מצרים"? הרי גם ללא מהומה זו, היתה המטרה מושגת במלואה - המצרים היו נכנסים לים, ואז, כהרף עין לאחר עליית בני ישראל על חוף מבטחים, מכסה היה הים על המצרים לעד?! כמו כן, בהמשך הפסוקים מתוארים המצרים בשעת חזרת הים לאיתנו: "...ומצרים נסים לקראתו" (פסוק כז) ; ביטוי זה מוקשה מאד, הלא כאשר הים סוגר עליהם, מה טבעי יותר מלנוס מהים, ומדוע אפוא נאמר בפסוק שמצרים נסים לקראת הים - "ומצרים נסים לקראתו"? זאת ועוד, קודם לכן מתואר הלך הרוח במחנה מצרים: "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים" (פסוק כה) ;כלומר, המצרים ברחו מישראל!

היו שניסו לומר, שבעקבות המהומה ברחו המצרים אל תוך חומות המים שהחלו לסגור עליהם (רש"י, אבן עזרא ועוד). ברם, אם כן, היה למקרא לכתוב 'ומצרים נסים לקראת המים' או - 'ומצרים נסים לקראתם' (היינו לקראת חומות המים), ולא כפי שמנוסח בכתוב "ומצרים נסים לקראתו", היינו לקראת הים, שהלא המצרים נמצאים כבר בים![1] כמו כן, הביטוי:

"וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו"

במקום הצורה הרגילה:

'וישב הים לפנות בקר לאיתנו וינוסו מצרים לקראתו',

מעיד על כך שהמצרים נסו אל הים לפני שהים קרס עליהם, ואם כך, ניסתם היא מפני ישראל, כאמור, ולא מהים.

לאור שאלות אלו, נראה לי להציע כאן תיאור שונה מהנאמר לעיל. יתכן, שמהלך האירועים היה שונה, שינוי מועט אך משמעותי. הדבר מתחיל במשמעותו של עמוד האש ותפקידו. עמוד האש מופיע לראשונה מיד לאחר יציאת בני ישראל ממצרים:

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה" (י"ג, כא).

תפקידו של עמוד האש מוגדר וברור - להוות תמרור בולט ומדריך לבני ישראל במסעיהם הליליים, ולא "תאורת רחוב" סטאטית גרידא.

מכאן נוכל להסיק, שבני ישראל התקדמו וחצו את הים אל עברו השני כבר בלילה, והמצרים בעקבותיהם (וכן פירשו רש"י, ראב"ע, רמב"ן ועוד). כוונת הפסוק: "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (י"ד, כא) - אינה שייבוש המים נמשך כל הלילה, ורק בבוקר היה הים ראוי למעבר, אלא שבמשך כל הלילה "החזיק" ה' את חומות המים מלשוב לאיתנם, כדי לאפשר את מעבר בני ישראל והמצרים בעקבותיהם. המצרים, שכאמור הבחינו בכך שבני ישראל חצו את הים והתקדמו אל תוך עומק שטחה של הגדה הנגדית, מחליטים, ברוב להיטותם, לרדוף אחרי בני ישראל, לחצות אף הם את הים - "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל" (ט"ו, ט). בשלב זה מתרחש השינוי העיקרי בתיאור זה, והוא שגם המצרים צולחים את הים ועוברים לגדה השניה, וממשיכים את המרדף בצידו השני של "הים"! הזמן הרב, הנדרש למעברם המלא של שני המחנות לצידו השני של הים עד לפני אשמורת הבוקר, מושג על ידי התקדמותם של שני המחנות במשך הלילה כפי שתיארנו.

הבוקר מגיע, והפסוקים מדברים בעד עצמם:

"ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים, ויסר את אפן מרכבתיו וינהגהו בכבדת, ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (י"ד, כד-כה).

מהומה פורצת במחנה מצרים. המצרים מבחינים בכך שה' נלחם בהם, והם בורחים ונסים על נפשם מפני ישראל, חזרה אל ארצם דרך המעבר ההכרחי, ב"תעלת הנ"ט" של ים סוף.

כאשר המצרים נמצאים בלב ים, בלב המעבר מגיע הרגע:

"ויט משה את ידו על הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו" (י"ד, כז).

פשוטו כמשמעו, המצרים נסים מפני בני ישראל אל תוך הים בדרכם אל ארצם (וכאמור לעיל, הביטוי "ומצרים נסים לקראתו", ולא 'וינוסו מצרים לקראתו', מעיד שעובדה זו התרחשה קודם ל"וישב הים לפנות בקר לאתנו"). בעוד שברדיפתם אחרי בני ישראל, הצליחו לחצות את הים, הרי שבמנוסתם הם נכשלים והים נסגר עליהם! כל התיאורים של טביעת המצרים בים הינם בשלב הניסה למצרים, והניגוד המופיע בין המצרים הטובעים בים לבין ישראל העוברים בשלום: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (י"ד, כט), הוא בחשבון הכולל, ובסיכומו של עניין, ואינו מתייחס למעבר הראשוני של המצרים![2]

לתיאור זה של המאורעות בקריעת ים סוף ישנה הקבלה ממהלך האירועים במלחמתם של דבורה וברק כנגד סיסרא, שר צבאו של יבין. ההקבלות בין הפרשיות רבות ואביא חלק מהן[3]. ההקבלה הבולטת היא עצם קיומה של שירה על התשועה הגדולה, ומעורבותה של אישה נביאה בשירה זו, דבורה הנביאה בשופטים, ומרים הנביאה אצלנו:

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת, ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (ט"ו, כ-כא).

במדרש אף מובא שהנשים הן אלו ששרו תחילה (מדרש רבה, בשלח).

לסיסרא שר צבאו של יבין, תשע מאות רכב ברזל, דבר המקביל במידה

מסויימת ל"שש מאות רכב בחור" של פרעה. הביטויים, המעידים על מצוקתם של בני ישראל מפני יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא: "ויצעקו בני ישראל אל ה'... והוא לחץ את ישראל" (שופטים, ד', ג), אינם יכולים שלא להזכיר את הנאמר אצלנו:

"ויאמר ה', ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי ידעתי את מכאביו... ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם" (שמות, ג', ז-ט).

ההקבלה החשובה ביותר לענייננו היא זאת - ברק ודבורה מכנסים את ישראל אל הר תבור, שם יחכו לסיסרא וצבאו (בני ישראל העדיפו את הלחימה בהרים, היות שזו נותנת להם עדיפות על הכנענים, שהיו מצויידים ברכב ברזל, שיתרונו במישור דווקא). לעומתם, מזעיק סיסרא את צבאו מחרושת הגויים אל הר תבור.

כעת מתרחש מאורע הדומה למעבר המצרים בים סוף. על צבאו של סיסרא לצלוח את נחל קישון כדי להגיע אל הר תבור! בדרכו לשם, עובר הוא, אכן, את הקישון. כאשר סיסרא מגיע למרגלות הר תבור, יורדים אליו ברק ועשרת אלפי לוחמיו, וההשגחה העליונה מתערבת:

"ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו" (שופטים, ד', טו).

דבר זה מקביל לנאמר אצלנו:

"ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים... ויאמר מצרים: אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים".

מחנהו של סיסרא נס מפני ברק חזרה אל מקום מושבו - חרושת הגויים, אך כאמור - על חייליו של סיסרא לעבור דרך נחל קישון, אותו מכשול ימי שהצליחו לעוברו בדרכם אל הר תבור. כאן, בפעם השניה, מתערבת ההשגחה, ונחל קישון הרגוע, הופך לנחל סוער, גועה וגועש, השוטף וגורף את צבא סיסרא - בדיוק כפי שאירע לצבאו של פרעה בים סוף:

"מן השמים נלחמו הכוכבים, ממסילתם נלחמו עם סיסרא, נחל קישון גרפם, נחל קישון נחל קדומים תדרכי נפשי עז" (שופטים, ה', כא).

ההקבלה, אם כן, ברורה, וכל אשר עלינו לעשות הוא לעמוד על השאלה: מהי משמעות האירועים כפי שקרו? מדוע התרחשו הדברים דווקא באופן זה?

יתכן שהתשובה נעוצה במטרות יציאת מצרים. כלומר, ביציאת מצרים ניצבות שתי מטרות - האחת היא להוציא את ישראל, והשניה להראות לכל, מי הוא מלך העולם, ומי ממילא "שופט כל הארץ". לו היו טובעים המצרים בנסיונם לרדוף אחרי בני ישראל, היה אמנם מודגש המימד של הצלת בני ישראל, אך המימד השני לא היה מודגש כל כך. כעת, כשהמצרים כבר במנוסה ולא מהווים סכנה לישראל, דווקא עתה מודגשת יותר נימת העונש על מעשיהם, כפי שהובטח לאברהם אבינו במעמד ברית בין הבתרים:

"וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית, ט"ו, יד).

* * *

לסיום, יש לציין שהצירוף של מהומת ה' במחנה האויב והתערבות מלמעלה בהכאת האוייב הנס על נפשו אינה תופעה יוצאת דופן, והיא מופיעה פעם נוספת - בספר יהושע. שם מסופר על מלחמתו של יהושע כנגד מלכי ברית הדרום, שעלו על גבעון, העיר אשר השלימה עם בני ישראל:

"ויבא אליהם יהושע פתאם, כל הלילה עלה מן הגלגלה, ויהמם ה' לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורן ויכם עד עזקה ועד מקדה. ויהי בנסם מפני ישראל, הם במורד בית חורן, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל..." (יהושע,י', ט-יא).

הקב"ה מכה באויביהם של ישראל גם לאחר שאלו נסים על נפשם ואינם מהווים סכנה - בכל העונש הראוי להם. ואם לא די בהתערבות הנ"ל, מתערב ה' שנית:

"אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמרי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר, ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים, ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש - כי ה' נלחם לישראל" (יהושע, י', יב-יד).

---