שיטת הראב"ד בדין מים שאובים במקוה / מאיר נהוראי
מקור הדין
המשנה במקוואות (פ"ז מ"ב) אומרת:
"אלו פוסלים ולא מעלים: המים, בין טמאים בין טהורים, ומי כבשים, מי שלקות והתמד עד שלא החמיץ. כיצד פוסלים ולא מעלים? מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב, ונפל מהם קורטוב לתוכו - לא העלהו; פוסלו בשלושה לוגים. אבל שאר המשקים, ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ - פעמים מעלים ופעמים שאינם מעלים. כיצד? מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, נפל לתוכו סאה מהם - לא העלתו. היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה - הרי זה כשר".
בגמ' במס' יבמות (פב:) נאמר:
"ואמר ר' יהודה בר שילא א"ר יוסי א"ר יוחנן: עד רובו. מאי לאו דנשתייר רובו? לא, דלא נשקול רובו".
כלומר, ניתן לתת סאה לתוך המקוה ולקחת סאה ממנו עד תשע עשרה פעמים, שהרי מעבר לכך ניתן לשער שאין במקוה רוב מי גשמים, והמקוה מורכב בעיקר ממי פירות, ואף על פי שבתחילה בטלו מי הפירות במי הגשמים, סוף סוף לאחר תשע עשרה פעמים אין תכולת המקוה מי גשמים.
נתן סאה ונטל סאה במים שאובים
א. שיטת הרא"ש ורוב הראשונים - דין נתן סאה ונטל סאה נאמר רק על סוף משנתנו, היינו מי פירות, אבל במים שאובים, אפילו אלף פעמים נתן סאה ולקח סאה - אין המקוה נפסל. לשיטה זו, כאשר מים שאובים נופלים למקוה שיש בו ארבעים סאה, נזרעים הם בתוכו, וכך נעקר מהם שם מים שאובים וכשרים כמי גשמים. לעומתם, מי פירות אינם נזרעים במי גשמים, אלא בטלים במי גשמים כל זמן שיש ארבעים סאה, אך לאחר תשע עשרה פעמים אין המקוה מורכב ממי פירות ונפסל.
ב. שיטת הרמב"ם - בהלכות מקוואות (פ"ד ה"ו) פוסק הרמב"ם:
"אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו - כשר, ולא עוד, אלא מקוה עליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון ארבעים סאה - הרי התחתון כשר ".
ושם בהלכה ז':
"מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובים ונטל אח"כ ממנו סאה - הרי זה כשר, וכן נותן סאה ונוטל סאה, והוא כשר עד רובו ".
כלומר, הרמב"ם הבין שדין נטל סאה נאמר גם לעניין מים שאובים, שעד רובו בלבד - כשר, ומכאן ואילך פסול. הרא"ש (הל' מקוואות סוף סי' א') מקשה על סברת הרמב"ם, שהרי בהלכה ו' הרמב"ם מכשיר אפילו שפך רוב מים שאובין, ואילו בהלכה ז', בדין נטל סאה, כשר דווקא עד רובו? הרא"ש מנסה לתרץ, שרוב שאוב אינו פוסל כאשר מצויים תמיד ארבעים סאה של מי גשמים, אך בנטל סאה, לאחר שנוטל יותר מתשע עשרה פעמים, יש להניח שנטל אף מהמים הכשרים, ואין לפנינו ארבעים סאה של מי גשמים. אולם, הרא"ש דוחה תירוץ זה, שהרי בסוף הלכה ו' כותב הרמב"ם, שאם מילא בכלי ונתן למקוה עליון שיש בו ארבעים סאה של מי גשמים עד שירדו המים למקוה התחתון ויהיו בו ארבעים סאה - המקוה התחתון כשר, והרי שם ודאי אין ארבעים סאה מי גשמים?
הב"י (סי' ר"א, עמ' קד.) מיישב את שיטת הרמב"ם באופן אחר (תירוצו מופיע ברמב"ן בב"ב סה: ד"ה שם) - בנתן סאה ונטל סאה, יסוד הפסול הוא מראית עין, שרואים שנותן סאה של מים שאובים ולוקח סאה של מים כשרים, וחיישינן שמא יבואו להכשיר במקוה שכולו שאוב. אולם, במקרה של שתי מקוואות זו למעלה מזו, אין בעיה של מראית עין, שהרי לא לקח בידיים מים מהמקוה. יוצא, שלשיטת הרמב"ם פסול נתן סאה ונטל סאה הוא מדרבנן, משום מראית עין.
ג. שיטת הראב"ד - כותב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער המים) :
"... מיהו, היכא דחסרו מיא וקמו להו על שיעור מקוה, ודאי אהנו בהו פסולין למפסליה למקוה, משום דהוו להו כנתן סאה ונטל סאה, דאמרינן עד רובו כשר, טפי לא...".
כלומר, דין נתן סאה כשר עד רובו נאמר אף במים שאובים מדאורייתא . על שיטתו קשה, לכאורה, מדין המשנה (מקוואות פ"ו מ"ח) - "היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שירדו לתחתון ארבעים סאה" - מאי שנא מנתן סאה ונטל סאה שכשר רק אם רובו מי גשמים? על כן מתרץ הראב"ד שם, שבמקוה העליון היו ארבעים סאה, וכאשר שפך מים לעליון - ירדו לתחתון עשרים סאה ונשארו בעליון עשרים סאה מי גשמים, וממילא אין מציאות של רוב מים שאובים.
ביאור שיטת הראב"ד
ננסה לקשור דין "נתן סאה" להבנת דין "שאובים". מצאנו מחלוקת גדולה בין הראשונים לגבי פסול מים שאובים במקוה, האם דין זה דאורייתא או דרבנן:
א. ר"י (בתוס' פסחים יז.; רמב"ם הלכות מקוואות פ"ד; תשובות הרמב"ן סי' ר"ל) - פסול שאובים מדרבנן.
ב. תוס' (ב"ב סו') בשם רשב"ם ור"ת - פסול שאובים מדאורייתא.
בגישה השניה, נחלקו הראשונים באלו תנאים שאוב פסול מהתורה:
1. רשב"ם - דווקא אם רובו שאוב, אך אם מיעוטו שאוב - פסול מדרבנן.
2. ר"ת - מוסיף, שאם נפלו שלושה לוגים בתחילה, שעדיין לא היו מים במקוה, פסול מהתורה, אפילו ירדו גשמים בשיעור ארבעים סאה.
3. רבנו שמשון - דווקא אם שאב בכלי המקבל טומאה, אך אם שאב בכלי גללים וכלי אדמה, שאינם מקבלים טומאה - פסול מדרבנן.
4. שיטת הראב"ד - דווקא מילא בכתפו פסול מהתורה, אך אם נשאבו המים בכלים מעצמם, כגון בצינור שאין בו תפיסת אדם - פסול מדרבנן. וטעמו:
"... דכיון דממילא אתו, בידי שמים הוא, דומיא דמעין, דהא כלי לא כתוב באורייתא, אלא כל ממילא - בידי שמים הוא, וכשר מן התורה הוא".
לדעת הראב"ד, אם כן, פסול שאובים הוא פסול ביצירת המקוה - מקוה הנוצר בידי אדם, אע"פ שהמים לא היו בכלי - פסול, כי לומדים ממעיין שיצירת מקוה נעשית ממילא - בידי שמים. לעומתו, כל הראשונים הבינו שפסול שאובים הוא פסול במים, שהמים אינם זורמים ישירות למקוה, אלא נתלשים ומופסקים ע"י האדם, ועל כן נפסלים. ואכן, לשיטת רוב הראשונים ניתן להכשיר את המים ע"י "זריעה", כלומר, מכניסים אותם למקוה כשר, ומתוך כך מתחברים הם למקוה ואינם נחשבים לשאובים. פתרון זה כוחו יפה לתיקון אם הפסול הוא במים . נמצא, שיש שתי הבנות בדין שאובים:
א. ראב"ד - פסול ביצירת המקוה : האדם הוא היוצר, ואין כאן יצירה ספונטאנית.
ב. רוב הראשונים - הפסול במים עצמם.
נחזור כעת לסוגייתנו: לדעת הראב"ד, כאשר אדם נותן סאה ונוטל סאה יותר מתשע עשרה פעמים, יש מקום לומר שרוב תכולת המקוה היא מכמויות המים שנשפכו ע"י האדם, ושוב אין המקוה נוצר בידי שמים, אלא ע"י האדם, ותהליך זריעת המים אינו משפיע מאומה, כפי שבארנו לעיל. לעומתו, שאר הראשונים הבינו שהפסול הוא במים, וכאשר אדם נותן סאה - אין המים נחשבים לשאובים, שהרי נזרעו ונתחברו למקוה, וממילא אין לכך הגבלה, ויכול לעשות כן אפילו אלף פעמים. היוצא, ששיטתו היחודית של הראב"ד בהבנת פסול שאובים נתנה אותותיה ויצרה שיטת יחיד בסוגיית נתן סאה ונטל סאה.
שיטת הראב"ד בהמשכה
שנינו בתוספתא מקוואות פ"ג:
"וכן היה ר' יוסי אומר: זילף בידיו וברגליו שלושה לוגים למקוה - פסול, הוליך עם הקרקע - כשר. לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהם וברגליהם שלושה לוגים למקוה - כשר, ולא עוד, אלא אפילו מקוה בתחילה - כשר".
הראשונים עומדים על כך שלכאורה קיימת סתירה בתוספתא: ברישא משתמע שזילוף מים פוסל, ואילו בסיפא - הזילוף אינו פוסל! לענייננו, נביא את תירוץ הראב"ד: ברישא מדובר שהמים היו בכלי, ולכן זילוף שלושה לוגים מהכלי פוסל את המקוה, שהרי הפסול הוא במים, הנחשבים לשאובים; אולם בסיפא לא היו המים בכלי, ואין הזילוף פוסלם. אולם, אם זילף רובו- פסול, שהרי בידי אדם הוא, ולא בידי שמים. אלא שעדיין קשה: מדוע בסיפא התירו לעשות את כל המקוה בזילוף? אמנם המים לא היו בכלי, אך אין המקוה נוצר ע"י שמים?
מסביר הראב"ד, שההיתר המופיע בסיפא, שאם זילף את כל המקוה כשר, הוא משום שהמשיך את המים ע"ג הקרקע, ואע"פ ששאובה שהמשיכוה כולה - אין טובלים בה, כאן הקילו, שהואיל והמים לא היו בכלי - המשכה מועילה אפילו בכולה (עין בט"ז יו"ד סי' ר"א סקכ"ח, שביאר בארוכה דברי הראב"ד).
יוצא, ש"המשכה" מועילה לראב"ד בשתי אפשרויות שונות:
א. כאשר המים לא היו בכלי, ויסוד הפסול הוא היות המקוה נוצר בידי אדם ולא בידי שמים - ההמשכה יוצרת יצירה מחודשת, ואין המקוה נחשב כנוצר עוד בידי האדם, אלא מאליו - בידי שמים, ולכן המשכה מועילה אפילו בכולה.
ב. כאשר המים נכנסו לכלי ונתלשו, כדי להכשירם זקוקים לחברם חזרה למקוה, שהרי הפסול במים עצמם . את הכשרתם ניתן לבצע באחת משתי דרכים:
1. "זריעה" - הכנסתם למקוה כשר שיש בו ארבעים סאה.
2. "המשכה" - בתנאי שיש רוב ארבעים סאה במקוה.
אולם לשאר הראשונים, בין אם המים יהיו בכלי, בין אם נפלו מידי האדם - יסוד הפסול הוא במים עצמם, ותמיד המשכה תועיל רק אם יש רוב מים כשרים במקוה.
היוצא, שהראב"ד מיקל בדין "מילא בכתפו", שהמשכה תועיל בכולו, אע"פ שלשיטתו יש במקרה זה פסול דאורייתא, אך שאר הראשונים יחמירו, והמשכה תועיל לדידם רק אם יש רוב מים כשרים.
הצעה לתיקון מקוואות
רקע: במקומות רבים נוהגים לבנות מקוה, ובצמוד לו "אוצר זריעה" ו"אוצר השקה":
א. "אוצר זריעה" - ממלאים את האוצר ארבעים סאה מי גשמים בעונת החורף דרך צינורות מן הגג. אח"כ פותחים ברז מי ההספקה העירונית, הנחשבים כמים שאובים, ומים אלו מתערבבים עם מי הגשמים שבאוצר, "נזרעים" בתוכם, בטל מהם פסול שאובים, ולאחר מכן נכנסים לתוך המקוה. בדרך זו, ניתן להחליף את מי המקוה אלפי פעמים, אולם לראב"ד, לאחר שכלו רוב מים הגשמים - המקוה נפסל. נמצא, שאין תיקון זה מועיל לשיטת הראב"ד.
ב. "אוצר השקה" - אוצר המתמלא במי גשמים בחורף ונמצא בצמוד למקוה, וכאשר יש נקב כשפופרת הנוד ביניהם - מכשיר האוצר את מי המקוה. "אוצר השקה" מועיל אף לראב"ד, שהרי באוצר השקה המים נשארים כמות שהם.
החזון איש (הל' מקוואות סי' קכ"ג) טוען, שלשיטת הראב"ד אוצר השקה יועיל, בתנאי שיהיה פתוח בזמן הטבילה, ואין להסתפק בפתיחה חד פעמית, כדעת השו"ע (סימן ר"א סנ"ב). אלא שאם האוצר יהיה פתוח כל הזמן, הוא לא יחזיק את מימיו המקוריים זמן רב, שהרי בכל טבילה יש תחלופת מים מהמקוה לאוצר ההשקה והפוך. לכן, יש מדקדקים לבנות אוצר השקה כפול,וע"י כך ניתן לצמצם את תחלופת המים, כשבין כל אוצר יש נקב כשפופרת הנאד. על פי דברינו לעיל, ניתן לענ"ד לצמצם יותר את תחלופת המים. אוצר זריעה, כאמור, פותר את בעיית השאובים לפי שיטות רוב הראשונים, מלבד שיטת הראב"ד. לעיל הזכרנו ששיטת הראב"ד היא שדווקא מילא בכתפו פסול מדאורייתא, אולם אם נשאב מעצמו, אפילו ע"י כלים, פסול מדרבנן.שנינו בשו"ע (ר"א סנ"ג) : "הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב, אע"פ שאינו משיקו אלא כשערה - כשר, ואפילו אין מי ההשקה רואים פני אויר". מוסיף הרמ"א: "ודווקא בפסול שאיבה דרבנן, אבל בפסול דאורייתא - בעינן כשפופרת הנאד". כלומר, כאשר הפסול מדאורייתא - צריכים נקב כשפופרת הנאד, אולם כאשר הפסול דרבנן - מספיק נקב כחוט השערה.
המדקדקים בונים אוצר השקה כפול, כדי לחוש לשיטת הראב"ד בדין שאובים. אולם כאמור, לשיטתו פסול המים השאובים המצויים במקוה הוא מדרבנן, שהרי המים הגיעו מאליהם. לכן, באוצר ההשקה העליון יש לעשות נקב כשפופרת הנאד, כדי לצאת ידי כל הראשונים, אולם באוצר התחתון יש להסתפק בנקב כחוט השערה, שהרי הוספת אוצר ההשקה נבעה משיטת הראב"ד, ולראב"ד פסולים המים מדרבנן, ומספיק נקב כחוט השערה. בכך נרויח, שתחלופת המים תהיה כמעט אפסית.