כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם / יהושע ברלין

  במסכת אבות (פרק ו', משניות ה'-ו') נאמר:

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה - בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בתלמוד, בשמיעת האוזן... והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר, ב', כג): 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'.

לתורה יש ערך ותוקף, בהיותה דברים שניתנו למשה במעמד הר סיני. משם נמסרו הדברים ליהושע, מיהושע לזקנים, מזקנים לאנשי כנסת הגדולה, עד לאותו תלמיד השומע מפי רבו. על התלמיד לדעת, שתורה המנותקת ממקורה - אינה תורה. אין מקום להמצאות חדשניות שאינן קשורות לשורשים. על כן, בפרק העוסק בקניין תורה, חייבים הדברים להאמר בשם אומרם.

אפשר למצוא רמז לעניין זה במדרש תנחומא על פרשת במדבר (פרשה כ"ז):

אמר ר' תנחום הלבלר: מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני, כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, שעליו הכתוב אומר: 'אל תגזול דל כי דל הוא' (משלי, כ"ב, כב). וכל האומר דבר בשם אומרו - זוכה שיגאלו ישראל על ידו. ממי את למד? מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ע"י כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה. הוי, אם שמעת דבר - הוי אומר בשם אומרו.

במדרש זה מודגש שהחובה לומר דבר בשם אומרו, נמסרה לנו בסיני.

במקום אחר אנו מוצאים תוצאה שלילית לתופעה זו של אי-אמירה בשם אומרו. בקהלת רבה נאמר:

א"ר חייא בר נחמיה: אם אין התלמיד צריך לומר שמועה משמו של רבו - למחר תורתו משתכחת.

לא די בכך שהתלמיד לא יזכה להביא גאולה לעולם, אלא שאין בכלל קיום לאותה תורה. זהו הצד הרעיוני ביחס למאמר זה.

ר' תנחום הלבלר, במדרש תנחומא שהובא לעיל, מביא פסוק ממשלי: "אל תגזול דל כי דל הוא". כידוע, הגזלן עושה מעשה חמור יותר מן הגנב. הוא יוצא בפרהסיא לעיני כל ובחוצפה, לוקח בכח ממה שאינו שלו. על אחת כמה וכמה חמור הדבר כשהנגזל הוא דל. התורה מקפידה במיוחד על הפגיעה בחלש. "לא תעשוק שכיר עני ואביון..." (דברים, כ"ד, יד), ומוסיף רש"י: "והלא כבר כתוב? אלא לעבור על האביון בשני לאוים".

כשהתלמיד שומע דברי תורה ואינו מייחסם לאומרם, הוא גזלן בשני מישורים - בין אדם לחברו ובין אדם למקום: ביחס לאדם שאמרם - שהרי בכך יחשבו שהוא בעל הדברים, ובעניין זה הנגזל יחשב לדל, כי אין ביכולתו להתנגד לגזלן. וביחס לקב"ה - יש פה מעשה גזלה. ע"י ניתוק דברי התורה ממקור אומרם, יוצר הוא נתק באותה שרשרת המיוחסת עד למשה בסיני וטוען שדברי תורה אלו הם המצאה שלו, כאותו אחד שאוכל ללא ברכה. מותר לאכול, אך תחילה יש לדעת מי הם הבעלים.

ראינו איפוא, שבאי-אמירת דבר בשם אומרו יש מעשה גזלה, אותו מעשה חמור שחתם את דינו של דור המבול, בכך שהרס ישובו של עולם. אם האדם אינו יודע מה שלו ומה של חבירו - אין קיום לעולם. לפי זה, ניתן להבין את מאמר חז"ל, לא כפי שמשתמע בפשטות, שהאומר דבר בשם אומרו יזכה גם להביא גאולה לעולם, אלא שהאומר דבר בשם אומרו - זו גאולה לעולם, כי רק בתכונה זו ישנו קיום לעולם, ואין גאולה גדולה מזו.

אם נחזור לדברים שנאמרו בפרקי אבות: האומר דבר בשם אומרו קונה את התורה, כי מושרשת אצלו הידיעה מי הוא המקור לתורה. ועוד הוא יודע מה משלו ומה משל חבירו - תכונה הנדרשת לקיום העולם בכלל.

  במדרש בראשית רבה (פרשת ע"ב) נאמר:

ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר? משל זבולון, שהיה עוסק בפרקמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה. וכשבא משה לברך את השבטים, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר - 'שמח זבולון בצאתך' ממה ש'יששכר באוהליך'.

וכן מצאנו אצל ר' עקיבא, מגדולי התנאים, שחזר לאחר עשרים וארבע שנות לימוד עם עשרים וארבעה אלף תלמידים:

כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי. שמעה דביתהו, הות קא נפקא לאפיה. אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי. אמרה להו: 'יודע צדיק נפש בהמתו'. כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקה ליה לכרעיה. הוו קא מדחפי לה שמעיה. אמר להו: שבקה, שלי ושלכם - שלה הוא (כתובות סג.).

התלמידים, שהיו שקועים בעולמה של תורה, בדברים העומדים ברומו של עולם, לא הבינו מה להם ולאשה שפלה זו, שיצאה לקראתם בבגדי עניים. אך ר' עקיבא ידע לא לנתק בין אותם דברים שברומו של עולם, הקשורים לאותו מעמד גדול ועצום בהר סיני, שבו קיבלנו את התורה מפי הגבורה, ובין אותו יחס של בין אדם לחבירו - מה שלי ומה משל חברי.

ברוך ה', זכיתי ללמוד בישיבה שנים רבות, ואין לתאר את העושר הרוחני שרכשתי בשנים אלו בלימודי הגמרא, המחשבה והמידות.

אך צריך תמיד לזכור מי תרם לכך שנוכל להשיג מרגליות אלו. מי הם שבט זבולון, הרוחני והמעשי, העומלים מאחורי הפרגוד. אל נהיה גזלנים ונייחס את הדברים לפרי מאמץ אישי בלבד. אין להמעיט, אמנם, בערכו של המאמץ האישי, אך במאמץ בלבד לא יכול היה יששכר לצמוח לבן תורה.

על כן, בשמי ובשם משפחתי, ברצוני להודות לראשי הישיבה, לרמי"ם, לצוות ההנהלה, לעובדי האחזקה, לצוות עובדי המטבח ולאנשים הרבים שתרמו לנו מממונם ומזמנם, שהרי שלי ושל משפחתי - שלכם הוא.