לעילוי נשמת אמי מורתי זהבה בת הלל ז"ל

 ולעילוי נשמת ד"ר יונה כהן

  מקים ומייסד מוסדות "חורב"

  יום פטירתם בי"א אלול

  תנצב"ה

הצורך באמירת "בלי נדר" / שמואל לורנץ

הקדמה

מנהג הוא לומר "בלי נדר" כשאומרים לעשות דבר מצוה, מחשש שאמירה סתם דינה כנדר. המקור לכך הוא בדברי הגמרא (נדרים ח.): 

וא"ר גידל אמר רב: האומר - אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זאת - נדר גדול נדר לאלהי ישראל. 

הצורך לומר "בלי נדר" הוזכר ברא"ש (נדרים פ"א ס"ח) וצוטט בטור ובשו"ע (יו"ד סימן ר"ג): "ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם - יאמר 'בלא נדר'".

במאמר זה אנסה להסיק האם יש, אכן, צורך באמירת "בלי נדר" כשאומרים לעשות מצוה, והדין כששכח לומר זאת, מתוך עיון בשתי סוגיות:

  1. גדרו של האומר לעשות דבר מצוה.

  2. ביטול נדרים מראש.

המאמר, כמובן, אינו בא לפסוק הלכה, אלא לדון בצדדים השונים של הנושא. 

פרק א: גדרו של האומר לעשות מצוה בלא לשון נדר

כאמור, המקור לדין זה הוא מדברי ר' גידל: "האומר: אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זאת - נדר גדול נדר לאלהי ישראל".

הראשונים נחלקו האם רק כשאמר בלשון נדר ושבועה יש תוקף של "נדר גדול" לדבריו, או אפילו אמר בלא לשון נדר - דבריו תקפים. כן יש מחלוקת מה גדרו של נדר זה. אלו הן הגישות השונות:

א.   דבריו מחייבים כנדר רק אם נשבע ממש:

  התוספות (שם, ד"ה האומר) מביאים דעות אחרות בהבנת הסוגיה, מקשים עליהן ומסיקים: "לכן נראה, שהזכיר שבועה מפיו, שאומר שבועה שישנה פרק זה". כן מובא גם בסמ"ג בשם ר"י (ל"ת, נדרים דף עא: בדפוס ונציה) וברשב"א בשם ר' יונה, וכן מביא בשו"ת מהר"ם פדוואה (שאלה ע"ב) בשם הר"ן, וכן דעתו הוא.

  לדעות אלו נראה, שהאומר סתם "אשנה פרק זה" - אין באמירתו כל תוקף המחייב כנדר.

ב.   אמירתו "אשכים ואשנה" היא כשבועה אע"פ שלא נשבע ממש:

  שיטה זו מובאת בתוספות - "וקמ"ל דיש יד לשבועה", וכן דעת המאירי ויש אומרים בריטב"א (מדובר בשבועה דווקא, כי שבועה פועלת על הגברא, להבדיל מנדר, האוסר את החפצא).

ג.   אמירתו "אשכים ואשנה" היא כנדרי הקדש וצדקה:

  הראשונים (רשב"א, רא"ש, ועוד, וכן משמע ברמב"ם [הלכות נדרים, פ"א הכ"ט]) התקשו בלשון "נדר גדול נדר לאלהי ישראל", שהרי נדר חל על חפצא, ופה החיוב הוא על הגברא - להשכים ולשנות. לכן תירצו, שאין זה נדר רגיל, אלא כנדרי הקדש וצדקה, החלים אף על הגברא. אולם, יש לציין, שיש הבנות שונות בגדר אותם נדרי הקדש.

  בפשטות משמע מהראשונים, שהתחייבות לדבר מצוה, המועילה כנדרי צדקה וכדומה - מועילה בכל לשון, כי עצם ההתחייבות לעשות דבר מצוה היא המחייבת, ואם כן, אין לנו כל גדרי נדרים, הצריכים להאמר בלשון מסוימת. כלשון הר"ן - "דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא... בדיבורא בעלמא סגי, דומיא דמאי דאמרינן דבקבלה לחוד מהניא לצדקה, כדכתיב: 'בפיך' - זו צדקה; וה"ה לכל דבר מצוה". וכן מפורש ברא"ש (פרק א' סימן ב), שבנדרי מצוה אין חשיבות כלל ללשון בה אומר את הנדר.

  אולם, מלשון הריטב"א משמע, שאף בהתחייבות התקפה מדין נדרי מצוה - חלים גדרי נדרים שצריכים שייאמרו בצורה מסוימת, וקבלה בעלמא לא תועיל: "והנכון, דמילתא כפשטה ונדר ממש הוא ולא נדרי איסר אלא נדרי הקדש, שמקבל עליו מצוה לעשות... ונדר גדול דאמרן, לאו דווקא נדר גמור, דהא לא אמר 'הרי עלי לשנות', אלא יד נדר... ושמעינן דסבירא ליה לרב גידל דיש יד לצדקה...".

ד.   החיוב לקיים את דיבורו אינו מתוקף נדר ממש, אלא סתם מנהג טוב לקיים דיבורו:

  כתב הר"ן (תענית ב:, ד"ה אלא עיקרן): "דהאי נדר דאמרינן הכא דידחה, לא נדר ממש הוא... לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור".

  אף הנצי"ב ב"מרומי שדה", בהסבירו את דברי הר"ן בסוגיין, מביא סתירה בדברי הר"ן, שבתחילה כתב (על מימרא שניה בדברי רב גידל) שאין שבועה חלה על דבר מצוה, ואח"כ (במימרא שלישית של רב גידל) כתב - "דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא, דומיא דמאי דאמרינן דבקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב: 'בפיך' - זו צדקה; וה"ה לכל דבר מצוה", ומשמע, לכאורה, שנדרים חלים על מצוות! ומתרץ הנצי"ב:

וצ"ל, דהר"ן לא קאמר כאן אלא מצד זריזות, דודאי מודה הר"ן דאע"ג דאינו נדר... מכל מקום מצוה לעשות הן שלך צדק, ואפי' בין אדם לחברו... ואף כי להוציא דבר לפני ה'; והרי זה כמו המצוה להשכים, דודאי דאינה אלא זריזות.

  וכן משמע במהרי"ט (ח"ב, תשובה כ"ח), שנדר זה אינו נדר רגיל, אלא "מנהג העולם לקיום דברים". וכן מדייק הברכי-יוסף מלשון השו"ע (סימן רי"ג ס"ב):

האומר אשנה פרק זה הוי כאילו נדר צדקה, (וברמ"א -) או לעשות שאר מצות ונדרו קיים.

  כתב על כך הברכ"י: "דקדק לכתוב 'כאילו נדר', דלא הוי נדר גמור, וכדמוכח מלשון השו"ע לעיל סימן ר"ג". ואכן, בסימן ר"ג כתב השו"ע - "האומר: אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה". מכאן משמע, שסתם האומר - "אשנה פרק זה", אינו כלל כנדר, שאם לא כן, מה צורך יש לנדור בנוסף לכך "לזרוזי נפשיה".

פרק ב: ביטול נדרים מראש

  המקור לדין זה הוא בגמרא בנדרים (כג:):

והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה - יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לדור - יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

אי זכור, עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה?

אמר אביי: תני, ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר.

רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא; הכא במאי עסקינן, כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה, והשתא קא נדר - אי זכור בשעת הנדר ואומר: על דעת הראשונה אני נודר - נידריה לית ביה ממשא; לא אמר: על דעת הראשונה אני נודר - עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.

רוב הראשונים סוברים, שאביי ורבא לא נחלקו שאם זכור התנאי בנדר ובכ"ז נודר, ודאי כוונתו לעקור את התנאי ונדרו יתקיים. לדעתם, רבא רק מנסה להעמיד את המימרא בלשונה המקורי - "ובלבד שיהא זכור" - במקרה מסוים מאד, שזוכר שביטל, אך אינו זוכר מה בדיוק ביטל, ולכן, במקרה כזה, אם זכור - יאמר שאם ביטל במקרה נדר זה, ביטולו יתקיים, דכיון שאפשר שאת נדרו זה הוא לא ביטל, הרי שכשנדר - לא מוכח שרצה לבטל את תנאו, ולכן התנאי קיים.

אולם, יש הסוברים (ר"י בתוספות והגמ"י בשם ריב"ם ורא"ם, וכן מבינים הלח"מ והגר"א בדעת ה"יש מי שמורה" ברמב"ם, הלכות נדרים, פ"ב ה"ד) שרבא חולק על אביי וסובר, שדווקא כשזוכר תנאו בשעת הנדר, מועיל התנאי לבטל את נדרו.

בפרק זה נדון בתנאים בהם   יועיל הביטול להתיר את הנדר, ובגדר הביטול.

התנאים בהם יחול ביטול הנדר מראש:

רוב הראשונים סוברים, שביטול הנדר מראש יועיל בכל מקרה, בתנאי שלא זכר בשעת הנדר את התנאי (אך אם זכר: "עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה"), כהבנת אביי ובהנחה שגם רבא מסכים עמו. אך ברמב"ם ובראב"ד (הלכות נדרים, פ"ב ה"ד) ישנן שיטות נוספות. כתב הרמב"ם:

מי שהתנה קודם שידור ואמר: כל נדר שאדור... הריני חוזר בהן... ואח"כ נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר - הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר... הרי הנדר בטל. ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם.

ויש מי שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור.

  והשיג הראב"ד:

ויש שמורה להחמיר - א"א: יפה הורה זה, ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר, אלא בקבלתו וקיומו, שאם שהא כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו, כבר ביטל נדרו את תנאו... והיה צ"ל והוא שקיבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכר אותו.

  מצינו, אם כן, שלוש שיטות להלכה:

א.   שיטת הרמב"ם בדבריו הראשונים, ורוב הראשונים - הנדר בטל כששכח בשעת הנדר את תנאו, כהבנה הפשוטה בסוגיה, שאביי ורבא אינם חולקים.

ב.   שיטת ה"יש מי שמורה להחמיר" ברמב"ם, שצריך שיזכור את הביטול תוך כדי דיבור לנדרו. הגר"א (סימן רי"א ס"ק ג) והלח"מ מסבירים, שהרמב"ם סובר כר"י בתוספות וסיעתו (הובאו לעיל), שאביי ורבא חולקים, ולדעת רבא צריך דווקא שיהיה זוכר תנאו בשעת הנדר. לכן סובר ה"יש מי שמורה", שאם נזכר אף תוך כדי דיבור לנדרו, הרי הוא כנזכר בשעת נדרו ממש, ורק אז מתקיים התנאי ובטל הנדר (שהרי הלכה כרבא מאביי בר מיע"ל קג"ם). המפרשים (לח"מ, ב"ח, קרן אורה) אף מפנים לפירוש המשניות לרמב"ם, שם כתב כך בפשטות בהבנת המשנה (נדרים, פ"ג מ"א):

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר - ועניינו, שבשעה שהוא נודר, אם נזכר שכבר הקדים תנאי זה וקיים התנאי בלבו - הרי ביטל הנדר. אבל אם נזכר את התנאי אחר שנדר כעבור זמן כדי שאילת שלום... הרי הנדר קיים.

  יש להדגיש, שהבנה זאת שרויה אף היא במחלוקת: מלשון פירוש המשניות והראשונים משמע, שאפילו זכור בשעת הנדר ממש, או תוך כדי דיבור, הנדר בטל, אך הב"ח (סימן רי"א) כתב אחרת, ולדעתו, אם זכר בשעת הנדר ממש - לא יועיל (בכך, כנראה, הוא מסכים עם אביי, ש"עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה"). לדעתו, ביטול התנאי מועיל רק אם נזכר תוך כדי דיבור לנדרו, אך אחר נדרו.

3.   שיטת הראב"ד, שאינו מצריך שייזכר בתנאו תוך כדי דיבור לנדרו, אך כשייזכר בתנאו - צריך לאשרו ולקיימו תוך כדי דיבור לזכירתו.

מאיזה טעם בטל הנדר

1. בפשטות נראה, שהנדר בטל מדין "נדרי טעות". מקור הדין לכך הוא בגמרא בשבועות (כו:):

אמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: 'לבטא בשפתים'. מיתיבי... תריץ ואימא הכי: 'בשפתים' - ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין.

  וכן פסק הרמב"ם (הלכות נדרים, פ"ב ה"ה):

ואין הנדר נאמר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין [1].

נראה, שבמקרה שאדם התנה מראש שכל נדריו יתבטלו - אם נדר אח"כ ושכח מתנאו הראשון, הרי למעשה אין פיו ולבו שוין, שכן בעצם אין לבו רוצה בנדר זה, אלא רק שכח לעת עתה, ולכן, אף שבמודע הוא איננו זוכר את תנאו, הרי נדרו נדר טעות.

הגדרת המקרה כנדר טעות מופיעה בהרבה ראשונים (רשב"א, ד"ה אמר אביי; ריטב"א; ר"ן ועוד).

גישה אחרת המדברת על נדרי טעות היא גישת ה"יש מי שמורה להחמיר" וסיעתו, הסוברים שרבא חולק על אביי, וצריך דווקא שבשעת נדרו יזכור את תנאו. ברור, שבמקרה זה התנאי מבטל את הנדר, כיון ש"פיו ולבו אינם שווים", והרי הוא כנדר טעות.

2. מדברי הרמב"ם עצמו נראה, שקשה לפרש שיש כאן נדר טעות, שהרי הרמב"ם כתב: "ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר... הרי הנדר בטל, ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם". אם היה הנדר בטל מטעם שאין פיו ולבו שוין, מדוע הוטרד הרמב"ם מהעובדה ש"לא הוציא עתה החזרה בפיו"? ומה הצורך בתשובה - "כבר הקדים החזרה לנדר..."?

ניתן לומר, שלדעת הרמב"ם יש כאן דין מיוחד של ביטול נדרים,   הדורש אמירה ממש בפה, כמו בנדר עצמו, שצריך ש"יוציא בשפתיו, שנאמר: 'לבטא בשפתים'" (שבועות כו:). כשם שיכול אדם ליצור איסורים ע"י ביטוי שפתיו, כך יוכל לבטלם מראש ע"י דיבורו.

אך דברי הרמב"ם ניתנים להסבר באופן שונה. יתכן, שהרמב"ם חשש לבעיה צדדית של "דברים שבלב - אינם דברים", וכדברי הרשב"א - "ובלבד שיוציא תנאו מפיו ולא יסמוך על ביטול הלב בלבד... אבל כשהתנה כן בפירוש מתחילה, אע"פ שבשעת הנדר לא הזכיר תנאו בשפתיו - לאו דברים שבלב נינהו". אם כן, אפשר לומר, שהרמב"ם סובר כרוב הראשונים, שהנדר בטל מדין נדר טעות.

בדברי ר' אברהם מן ההר, הבנה זו נראית הכרחית, שכך כתב, בהתייחסו לשיטת ה"יש מי שמורה" ברמב"ם, אותה הוא דוחה:

ודעת אלו המורים, שזכירת התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור הוי כחזרה, וכבר פירשנוה שאין צריך לחזרה, שהרי בטל זה הנדר משעת התנאי, והתנאי הוא החזרה.

משמע מדבריו, שאין התנאי פוגם בגמירות הדעת של הנודר, אלא עומד הוא בזכות עצמו לבטל הנדר: "התנאי הוא החזרה". דבר זה מוכח אף מהמשפט - "שהרי בטל זה הנדר משעת התנאי", שהרי מדין נדרי טעות אין שעת התנאי קובעת כלל, שכן רק בשעת הנדר יש חסרון בגמירות הדעת שמבטלו.

כן נראה גם מהבנת הראב"ד, הטוען שאינו צריך להיזכר בתנאו תוך כדי דיבור לנדרו, אך כשייזכר בתנאי - צריך לאשרו ולקיימו תוך כדי דיבור. לדעתו, אם כן, התנאי והנדר עומדים שניהם ומחכים להכרעת הנודר, לכאורה. נראה, שלדעתו התנאי הוא בעל כח עצמאי כמו הנדר (שהרי אם   היה התנאי פוגם בגמירות הדעת שבנדר,   היה הנדר בטל ללא קשר אם היה הנודר נזכר בו ומאשרו אח"כ או לא).

3. יש מפרשים בשיטת ה"יש מי שמורה" ברמב"ם, המצריך שייזכר בתנאי תוך כדי דיבור מנדרו, שהסובר כן אינו מבין שאביי ורבא חולקים (עיין שערי-יושר שער ה' פרק כ"ב; וברכת-אברהם בשם הגר"ד ליבוביץ, עמוד נ"ח).

לדעת מפרשים אלו, מועילה מחשבתו תוך כדי דיבור לנדרו כסתם חזרה תוך כדי דיבור. אמנם בסתם חזרה תוך כדי דיבור צריך שיאמר בפיו, אולם כאן, כיון שאמר תנאו מעיקרא, שוב אינו צריך לאומרו בפיו, ודי בכך שיזכור תנאו במחשבתו וייחשב לו כאילו אמר בפיו (נראה שכך יסבור גם הב"ח, הסובר בדעת ה"יש מי שמורה", שאם נזכר בעת הנדר בתנאי - התנאי לא יועיל,   ורק אם ייזכר אחר התנאי - אך תוך כדי דיבור - יועיל התנאי לבטל נדרו).

4. גישה אחרת מובאת ב"שערי יושר" לר' שמעון שקאפ (שער ה' פרק כ"ב ע' צ"ד). השערי-יושר טוען, שביטול נדרים מראש הוא מעין התרת נדרים ע"י חכם:

ועפמ"ש שהוא עניין התרת נדרים, ובהתרת נדרים בעינן ג' דברים - שיהיה חרטה על עיקר הנדר, ושיהיה קצת פתח להחליש גמירת הדעת של הנודר להחשיבו כטעות קצת, והפרת החכם שיאמר: מותר לך... ובדין זה שמבטל הנדר קודם שידור, דמהני התרת עצמו במה שאמר שיהיו בטלים, והוי התרתו במקום התרת חכם, ובמקום פתח הוא מה שאנו תולים דאילו זכר התנאי בשעת הנדר לא היה נודר, אבל עדיין חסר בזה פרט של חרטת הנדר...

כאן מסביר השערי-יושר, שלדעת הרמב"ם ושאר ראשונים, מספיק שייזכר בתנאי אחר הנדר ויתחרט עליו, וחרטה זו מצטרפת להתרה שעשה קודם לנדר בפיו [2]   לעקור הנדר.

לכאורה, דבריו של השערי-יושר תמוהים: הרי התרת נדרים חייבת להעשות ע"י חכם או ג' הדיוטות, כנלמד בחגיגה (י.) מ"לא יחל דברו" - "הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו", ואין אדם יכול להתיר נדרי עצמו (ראה מסכת נגעים, פ"ב מ"ה), ואפילו הוא חכם (ראה רמב"ם, הלכות שבועות, פ"ו ה"ג, וברדב"ז). אם כן, איך אפשר להסביר שדין התנאי לביטול נדרים מראש הוא כהתרת נדרים והנודר עומד במקום החכם? (אמנם השערי-יושר מסביר, שבגלל קושי זה סובר ה"יש מי שמורה" ברמב"ם שצריך שייזכר תוך כדי דיבור כדי שהנדר לא יחול כלל, אך אין הוא מיישב את הקושי בהסברו שלו לשיטת הרמב"ם).

כדי ליישב את דברי השערי-יושר, שהתנאי לביטול נדרים מועיל כהתרת נדרים, נצטרך לדון בתפקידו של החכם בהתרת נדרים: האם החכם עוקר את הנדר מתוקף סמכותו, כאב וכבעל בהפרת נדרים, למשל; או שמתפקיד החכם הוא רק לגלות ולהודיע שהנדר לא חל, כי יש חסרון בנדר עצמו, אך אין החכם עוקר את הנדר בעצמו.

נראה, שהגדרת תפקיד החכם נתונה במחלוקת קדומה:

א. החכם הוא מתיר הנדר: נראה, שזו דעתם של ר' אליעזר (נדרים סד. במשנה) ונחום המדי (נזיר לב:), הסוברים ש"פותחים בנולד". לדעתם, כשרוצה חכם להתיר נדר של אדם,   צריך הוא למצוא לו פתח, שאילו היה יודע ונותן אל לבו דבר מסוים, לא היה נודר, ונמצא נדרו טעות. ר' אליעזר ונחום המדי סוברים, שפותחים לאדם אף ב"נולד", שהוא דבר שאינו מצוי, שנתחדש ונולד אחר הנדר (לדוגמה: נחום המדי התיר נדרים של נזירים שעלו מן הגולה ומצאו שבית המקדש חרב, וכשנדרו היה עדיין קיים, ואמרו לו, שאם היו יודעים שבית המקדש חרב, לא היו נודרים, והתיר להם נדרים על סמך זה). במקרה זה, לא היה חסרון בגמירות הדעת של הנודר, וסביר, שאף אם היה מעלה בלבו אפשרות זאת, לא היה נמנע מלידור, כיון שאפשרות זו אינה מצויה, ולכן אין פגם בגמירות הדעת של הנודר, והנדר כלפי עצמו צריך היה לחול. במקרה זה, כשהנדר מתבטל, ודאי זה מכח החכם, היכול להתיר את הנדר, כבעל וכאב בהפרת נדרים.

מקור נוסף להבנה זו, שהחכם הוא העוקר את הנדר, ניתן למצוא בגמרא בעירובין (סד.):

תנאי היא, דאיכא למ"ד פותחין בחרטה, ואיכא למ"ד אין פותחין בחרטה.

ומסביר רש"י: "אין פותחין - אין צריך לפתוח לו בחרטה, אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה..." (וכן משמע ברש"י בחגיגה [י.], ד"ה כל נדיב לבו, וד"ה נשבעתי ואקימה).

ב. הסברה הפשוטה היא, שהחכם אינו עוקר את הנדר מכוחו, אלא תפקידו לגלות שהנדר לא חל, כיון שהיה חסרון בגמירות הדעת של הנודר. הבנה זאת מוכחת במקומות רבים, ומפורשת בכסף-משנה (הלכות נדרים, פי"ג ה"ב) בהסבר הרמב"ם שם:

ואפשר לומר, דרבנו לטעמיה, שכתב בפ"ו משבועות: 'כיצד? בא הנשבע ואומר: אני נשבעתי על כך וכך וניחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר... לא הייתי נשבע... והחכם אומר: כבר ניחמת? והוא אומר לו: הן, וחוזר ואומר לו: שרוי לך'... דלפי זה, עניין התרת החכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר, מאחר שאילו ידע שאירע לו כן - לא היה נודר, הוי כאילו פירש שלא נדר על דעת כן, ואם כן, לא חלה השבועה או הנדר, והחכם מורה לו שהוא מותר... אבל הפרת הבעל אינו כן, אלא חלו (- הנדרים), והבעל בהפרתו עוקרם.

לפי שיטה זאת, שתפקיד החכם הוא לא לעקור את הנדר בעצמו, אלא לגלות ולהורות שהנדר מעיקרו לא חל - נוכל לנסות וליישב את שיטת ה"שערי יושר".

בהתרת נדרים רגילה, תפקיד החכם הוא לחקור היטב אם היתה גמירות דעת מוחלטת של הנודר בשעת הנדר, או שמא היה חסרון בגמירות הדעת, ולכן הנדר לא חל. על מקרה זה נאמר - "לא יחל דברו" - שלא יחלל הוא את דיבורו (ראה רמב"ם, הלכות שבועות, פ"ו ה"ב), אלא אחרים יתירו לו.

אך במקרה של התרת נדרים מראש ע"י תנאי, הרי הנדר כלל לא חל, ואין כאן חילול כלל של נדרו, אלא ביטול מראש. במקרה זה, אם נסבור שאין תפקיד החכם לעקור בעצמו את הנדר, אלא רק לגלות שהנדר לא חל בכלל, נוכל לומר, שכיון שאין לנו חילול דבריו כלל, יעמוד הנודר במקום החכם, ויתיר בעצמו את נדרו (אמנם, עדיין לא ברור מדוע   בכלל היה צריך להשוות מקרה זה להתרת נדרים ע"י חכם).

לסיכום:

בביטול נדרים מראש ע"י תנאי מצינו מחלוקות בשני נושאים:

  א. גדר הביטול.

  ב. התנאים בהם הביטול מועיל.

  בגדר הביטול הבאנו מספר שיטות:

1.   תנאי הופך את הנדר לנדר טעות. בהגדרת נדר טעות מצינו שתי שיטות:

  א. שיטת הרשב"א, הריטב"א ועוד: נדר טעות - כשנדר שכח את תנאו. הטעות היא, שאם היה נזכר - לא היה נודר.

  ב. שיטת ר"י בתוס' בהבנת רבא, והגר"א והלח"מ ברמב"ם (בדברי ה"יש מי שאומר") ובפירוש המשניות לרמב"ם, שצריך שבשעת הנדר ממש (או עכ"פ תוך כדי דיבור) יתכוון במפורש לבטלו, ואם כן, אין פיו ולבו שוים ממש בפועל בשעת הנדר.

2.   התנאי אינו פוגם בנדר כלל (שיהיה נדר טעות), אלא פועל מכח עצמו - כמו שאדם יכול לידור וליצור איסורים בפיו, כך יכול לבטלם מראש בכח פיו. כך נראה בדעת ר' אברהם מן ההר והראב"ד, ויתכן שזו גם דעת הרמב"ם.

3.   יש המסבירים בשיטת ה"יש מי שמחמיר" ברמב"ם, המצריך זכירת התנאי תוך כדי דיבור לנדרו - שהתרת הנדר מראש מועילה מדין חזרה תוך כדי דיבור, המועילה לבטל דיבורו הראשון. אמנם בדרך כלל צריך שהחזרה תהיה בפה ממש, אך כאן, כיון שאמר תנאו מעיקרא, שוב אינו צריך לאומרו בפיו, ודי שיזכרנו במחשבתו.

4.   השערי-יושר מסביר, שביטול נדרים מועיל מדין התרת נדרים, ובמקרה דידן, התרת הנודר מועילה במקום התרת החכם.

פרק ג: המנהג לומר "בלי נדר" כשאומר לעשות מצוה - והאפשרות לסמוך על התרת נדרים בראש השנה לבטל דבריו

א. לאור מה שנכתב בפרק הראשון - לדעת רוב הראשונים, האומר לעשות דבר מצוה אף שלא בלשון נדר, חייב לקיים דיבורו, מדין נדרי מצוה, החלים אף באמירה סתם. לכן נהגו לומר "בלי נדר" כשאומרים לעשות מצוה. המקור לכך, כאמור, הוא בדברי הרא"ש - "ואם פוסקין צדקה והוא צריך לפסוק עמהן, יאמר 'בלא נדר'", ונפסק להלכה בטור ובשו"ע.

אמנם, לכאורה, לא ברור האם מדובר כשפוסקין הציבור בלשון נדר ממש, ואז אין הוכחה למקרה שאומר סתם לעשות מצוה, שצריך לומר "בלי נדר". אולם הפרישה, ובעקבותיו הש"ך והפת"ש (שציטטו אותו), מנעו כל ספק:

יאמר 'בלי נדר' - ר"ל, שיאמר בפירוש 'בלא נדר', אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר, דאף אם פוסק סתם הוה נדר.

ברור, אם כן, לכאורה, שהאומר לעשות מצוה אף שלא בלשון נדר, יאמר "בלי נדר", כדי שלא יתחייב כנודר ממש.

ב. בפרק ב' עסקנו בהתרת נדרים מראש: בשיטות השונות בתנאים בהם יחול התנאי לביטול הנדרים, וכן בגדר הביטול.

לענייננו: נראה, שלדעת רוב הראשונים, ואף לדעת הרמב"ם, ביטול הנדרים שאנו עושים בערב ראש השנה היה מועיל שלא יחולו כל נדרים שאנו נודרים במשך השנה. אך אם נחשוש לשיטת ה"יש מי שמורה" ברמב"ם, שצריך זכירת התנאי תוך כדי דיבור לנדר, לא נוכל לסמוך על התרת הנדרים בערב ראש השנה, במקרה שלא זכר תנאו תוך כדי דיבור לנדרו.

השו"ע (סימן רי"א ס"ב) חשש לדעה זאת, שכתב אחר שהביא את הדעה הפשוטה:

ויש אומרים, שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא   אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר, ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם.

וברמ"א (שם ס"א, ועיין ש"ך שמקומו על סעיף ב' הנ"ל) הוסיף:

והא דאמרינו 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים, הוי כאילו התנו בהדיא, ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול.

יוצא, אם כן, שלשיטת השו"ע והרמ"א, לא נוכל לסמוך כלל על התרת נדרים שבערב ראש השנה.

ג. כדי להוכיח שאכן ניתן לסמוך על התרת נדרים, נלך בשלושה מישורים:

1. כתב הגרש"ז אוירבך ב"מנחת שלמה" (עמוד תקנ"ה), אחר שהביא את הרמ"א, הסובר שלא ניתן לסמוך על ביטול נדרים בראש השנה לסתם נדרים, שיש חילוק בין נדרים סתם, לבין האומר לעשות דבר מצוה שדינו כנדר. במקרה זה, יועיל, אכן, הביטול - "דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה, ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג, שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהיה נדר, מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא הרי זה נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר. ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר הרי זה   חשוב כאומר בפירוש 'בלי נדר'".

כלומר, לדעת הגרש"ז, האומר לעשות דבר מצוה, כיון שכל חיובו הוא ע"י דיבורו, אע"פ שלא אמר לשון נדר ממש, ואף לא התכוון לנדר, אם מגלה דעתו מראש שאינו מעוניין שאמירותיו ייחשבו לנדרים, ודאי שאינם נחשבים לנדרים (וכמובן, אין זה כהתרת נדרים מראש במקרים הרגילים, ששם נאמר נדר ממש, ותפקיד ההתרה היא לבטלו; משא"כ כאן, לדעת הגרש"ז, לא נאמר כלל נדר, ואף התורה לא עשאתו כנדר במקרה שהתנה זאת מראש). ויותר מכך כותב הגרש"ז - "ולכן נלע"ד, דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר, הרי זה חשוב כאומר בפירוש 'בלי נדר'".

בסוף דבריו שם מוסיף הגרש"ז, שנודע לו שכן פסק גם רי"ח זוננפלד זצ"ל, בשו"ת שלמת-חיים (ח"ב, תשובה ל"ח).

2. לסברת הגרש"ז אוירבך והרי"ח זוננפלד ניתן לצרף את דעות הפוסקים שהיתר נדרים שבראש השנה מועיל לכל נדר כששכח את התנאי כשנדר, ולא חששו לשיטת המחמירים שצריך שיזכור תנאו תוך כדי דיבור לנדרו:

א. החיד"א בברכי-יוסף (סימן רי"א) כבר ציין, שר' יוסף קארו עצמו, שהחמיר בשו"ע, פסק הלכה למעשה בשו"ת אבקת-רוכל (סימן קע"ו), שאין לחשוש כלל לשיטת המחמירים.

בסוף דבריו, הפנה החיד"א לתשובת חכמי מצרים בשו"ת קול-אליהו.

אכן, בשו"ת קול-אליהו (יו"ד סימן ל"ד) חשש המחבר להתיר נדר בהסתמך על ביטול נדרים בערב ראש השנה, כנגד דעת השו"ע, אך היו לו טעמים נוספים להיתר ושלח לרבני מצרים שיסכימו על היתרו.

בתשובתם, ציינו רבני מצרים שניתן לסמוך על התרת הנדרים בערב ראש השנה, בציינם את דברי בעל השולחן-ערוך עצמו בתשובה: "ובחסד עליון אנהרינהו קב"ה לעיינין ואשכחנא מרגניתא תשובה כ"י למרן ז"ל הלכה למעשה... ומי ראה דבריו אלו ויסתפק עוד בדבר, כיון דאיהו גופיה עביד בה עובדא ומעשה רב".

ב. המהרי"ט (ח"א תשובה כ"א) פסק אף הוא שאין לחשוש לשיטת המחמירים, ואפשר לסמוך על התרת נדרים בערב ראש השנה, וכתב שאביו הורה כן הלכה למעשה כמה פעמים (והביאו בגליון מהרש"א).

ג. הט"ז (סימן רי"א ס"ג) האריך להוכיח שאין לחשוש לשיטת המחמירים, ומסכם: "כלל העולה... וא"כ לא היה לשו"ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר... וצריך עיון".

ד. ישנם עוד אחרונים שפסקו להקל, הובאו בתשובת חכמי מצרים שהבאנו לעיל, וכן פסקו חכמי מצרים להלכה.

3. כסניף להקל, ניתן לצרף את הדעות שהאומר לעשות דבר מצוה - אין זה נדר כלל (הובאו בפרק א - דעת ר"י ואחרים).

דעה זו הובאה בשו"ת מהר"י מינץ ומהר"ם פדוואה (תשובה ע"ב), ומשמע שכן דעת המהר"ם עצמו. אמנם חשש להורות הלכה רק לפי שיטה זאת ולהקל בנדרים, אך צירף דעה זו לסברה אחרת להתיר.

לסיכום, לא באנו לפסוק הלכה, אולם ראינו שישנה אפשרות הלכתית לומר שאם שכח לומר "בלי נדר" - אין לחשוש לדבריו כנדר כלל. ראינו גם שישנה אפשרות לומר שאף האמירה לכתחילה היא מיותרת (בהסתמך על ביטול הנדרים שעשה בתחילת השנה), ונהרא נהרא ופשטיה.

---