היתר מצטרף לאיסור / יעקב פרנצוס

  גרסינן בפסחים (מג:):

א"ר אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה תורה 'משרת'. וזעירי אמר: אף 'שאור בל תקטירו'. כמאן, כר"א דדריש 'כל'. אי הכי, לעניין חמץ בפסח נמי! אין הכי נמי, ולאפוקי מדאביי, דאמר יש הקטרה לפחות מכזית, קמשמע לן דהקטרה לאו לפחות מכזית.

רש"י (ד"ה אין היתר מצטרף לאיסור) מפרש, שמי שאוכל חצי זית של היתר עם חצי זית של איסור - חייב באיסורי נזיר, למרות שאינם מעורבים:

אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת - אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו, חוץ מאיסורי נזיר, שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת - חייב.

תוס' (מג:, ד"ה כמאן) חולקים, ואומרים שיש חיוב רק אם האיסור וההיתר מעורבים:

ולקמן גבי חטאת משמע, דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסור וההיתר יחד, דהא אמר: עד שיבלע בבשרה[1].

לכאורה, תוס' מפרשים דין היתר מצטרף לאיסור כפי שרש"י מפרש דין טעם כעיקר. לפי רש"י (מד:, ד"ה מפת ומיין חייב), בדין טעם כעיקר הופך ההיתר לאיסור: "ואילו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה, דהא אית להו טעם כעיקר, ואיתעביד ליה פת גופיה איסור". לפי התוס', דין היתר מצטרף לאיסור מחדש, שההיתר שמעורב בו איסור הופך לחפצא   של איסור.

שיטת רש"י בדין היתר מצטרף לאיסור מחודשת למדי: היתר גמור שאדם אוכל מצטרף לשיעור, כדי לחייב אותו על אכילת איסור שלא היה בו שיעור. קשה מאוד לומר במקרה כזה שההיתר הופך לאיסור, מפני שאין בכלל איסור המעורב בהיתר. הלכך נראה לומר, שלפי רש"י ההיתר אמנם נשאר בהיתרו, אך האוכל חייב, מפני שאכילת ההיתר מצטרפת עם אכילת האיסור למעשה אכילה. השיעור של כזית איננו שיעור בחפצא של האיסור, אלא שיעור במעשה האכילה, ועל איסור אכילה עוברים רק באמצעות מעשה אכילה. דין היתר מצטרף לאיסור מחדש, שיש חיוב על האיסור שנאכל במעשה אכילה המורכב בחלקו מאכילת היתר.

בסוף הסוגיה מופיעה הגבלה לדין היתר מצטרף לאיסור:

א"ל רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא 'מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג' - לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, השתא לר"ע איסור והיתר מצטרפין, איסור ואיסור מבעיא! אמר ליה: איסור והיתר בבת אחת, איסור ואיסור בזה אחר זה (שם מה.).

כדי לצרף איסור ואיסור די אם אדם אוכל אותם תוך כדי אכילת פרס[2], ואילו לגבי דין היתר מצטרף לאיסור אדם חייב רק אם הוא אוכל את האיסור וההיתר בבת אחת.

לפי רש"י, הדין הזה מובן מאוד. כדי לצרף את אכילת ההיתר לאכילת האיסור, צריך לאכול אותם ביחד, מפני שבלעדי זה אין מה שיהפוך את אכילת ההיתר לתהליך אחד עם אכילת האיסור. מה שאין כן, כשמדובר על אכילת איסור ואיסור, כשכל התהליך הוא אכילת איסור - די בכך שהכל נאכל תוך פרק זמן קצר כדי לצרף את האכילות. אך לגבי איסור והיתר אין צד שווה שיצרף אותם אם אינם נאכלים בבת אחת[3].

  בדרך דומה אפשר לפרש את קושיית אביי:

וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? (שם מד.)

ומפרש המהר"ם חלאווה (שם, ד"ה וכזית בכא"פ דאורייתא): "דאביי נמי מודה בה, אלא דסבר הני מילי כשאכל האיסור לחצאין כשיהוי אכילת פרס, אבל על ידי תערובת - לא". במקרה של תערובת הוה אמינא שלא ניתן לצרף את חלקי האיסור, מפני שקיימת אכילת היתר המפרידה ביניהם. דהיינו, החסרון אינו בחפצא של האיסור כשהוא נמצא בתערובת, אלא במעשה האכילה, בצירוף האכילות של האיסור[4].

אולם, אם נפרש שההיתר הופך לאיסור, וממילא גם ההיתר מצטרף לשיעור כזית, קשה מאוד להבין מדוע אין חיוב על אכילת כזית תוך כדי אכילת פרס.

ניתן לומר, ששיעורים הם הלכה למשה מסיני, וכאן ישנה גזירת הכתוב "מכל אשר יעשה מגפן היין", המלמדת ששיעור כזית תוך כדי אכילת פרס נאמר רק לגבי דברים שנאסרו מחמת עצמם, ולא לגבי דברים שנאסרו מחמת איסור שהתערב בהם.

אולם, נראה להציע, שגם התוס', בסיסית, מסבירים כמו רש"י, שדין היתר מצטרף לאיסור שונה באופן מהותי מדין טעם כעיקר. בטעם כעיקר, לפי רש"י, ההיתר הופך לאיסור, ואילו בהיתר מצטרף לאיסור, ההיתר נותר בהיתרו, והחיוב נובע מאכילת האיסור תוך כדי מעשה אכילה. אך לדעת התוס', כדי לצרף את אכילת האיסור ואכילת ההיתר, יש צורך גם בכך שהם יהיו מעורבים, וגם בכך שכל האכילה תתבצע בבת אחת.

בעל המאור (יג: באלפס) מפרש, כמו רש"י, שדין היתר מצטרף לאיסור מלמד שיש חיוב על אכילת איסור ואכילת היתר בבת אחת:

והיתר מצטרף לאיסור, אף על פי שאין בו טעם האיסור, ואף על פי שאינו אוכל מן הכל אלא כזית - חציו מן ההיתר וחציו מן האיסור מצטרפין זה לזה.

בהמשך דבריו מקשה בעל המאור, מדוע ד' מיני מדינה הנזכרים במשנה (מב.) כלולים בדין היתר מצטרף לאיסור, שהרי החמץ נותן טעם בתערובת, ואם כן, מדוע אין כאן דין טעם כעיקר. בעל המאור מתרץ, שאין נתינת טעם ברמה הנצרכת לטעם כעיקר. כדי להתחייב מדין היתר מצטרף לאיסור, די בכך שטעם האיסור משפיע על הטעם של התערובת, למרות שלא ניכר בתערובת הטעם המקורי של האיסור. לולא דין היתר מצטרף לאיסור, היה האיסור בטל במקרה כזה, ועל ידי דין היתר מצטרף לאיסור יש חיוב על אכילת התערובת של האיסור וההיתר. לפי בעל המאור, דין היתר מצטרף לאיסור כולל בתוכו איסור על תערובת שיש בה צירוף של טעם איסור וטעם היתר. לא רק איסור וטעם איסור אסור, אלא גם טעם שהוא תרכובת של איסור והיתר אסור. פירוש המונח היתר מצטרף לאיסור, לפי בעל המאור, אינו רק ששיעור ההיתר מצטרף לשיעור האיסור, אלא שטעם ההיתר מצטרף לטעם האיסור.

על פי זה אפשר לומר, שלדעת בעל המאור ישנם שני סוגי היתר מצטרף לאיסור: הראשון - אכילת חצי זית איסור ואכילת חצי זית היתר מצטרפות, והשני - טעם המורכב מאיסור והיתר נחשב לאיסור. לפי זה נראה, שהדין שאיסור והיתר אינם מצטרפים כדי אכילת פרס, וחייבים רק על אכילה בבת אחת, נאמר דווקא לגבי אכילת חצי זית איסור וחצי זית היתר, אך מי שאוכל תרכובת של איסור והיתר חייב על אכילת כזית תוך כדי אכילת פרס, מפני שהטעם המורכב מצרף את האיסור וההיתר, ואין צורך באכילה בבת אחת כדי לצרף אותם. רק כשמדובר על צירוף של חצי זית איסור עם חצי זית היתר יש צורך בצירוף כדי להפוך את הכל למעשה אכילה אחד [5].

אולם, יותר נראה, שלפי בעל המאור יש רק דין אחד. כשאדם טועם טעם המורכב מאיסור והיתר, דינו הוא כאילו אכל איסור בלבד. ממילא, הדרך היחידה לחייב אותו על אכילת חצי זית איסור וחצי זית היתר היא על ידי אכילה בעת ובעונה אחת של האיסור וההיתר כשהטעמים מתערבים בחכו. לפי זה, הדין שלא ניתן לצרף את אכילת האיסור ואכילת ההיתר בשיעור של אכילת פרס נאמר דווקא אם מישהו אכל קצת איסור, ואחר כך - קצת היתר, ושוב - קצת איסור; אך אם בכל טעימה אדם אוכל איסור והיתר ביחד, ושוב איסור והיתר ביחד, עד שהוא מגיע לשיעור כזית תוך כדי אכילת פרס, אפשר לצרף את האכילות.

והשתא דאתינן להכי, גם לרש"י אפשר לפרש כך, דהיינו, שכדי שההיתר יצטרף למעשה אכילה עם האיסור צריך לאכול היתר ואיסור יחד, ואי אפשר לאוכלם בזה אחר זה, אך כלל האכילה יכולה להתבצע בשיעור של אכילת פרס[6].

---