הפרשת קטן מאיסורים / שמואל דביר

הקדמה

ידוע לכל דין חינוך הבנים, המחייב כל אב ואם בישראל לדאוג לחינוך בניהם הקטנים, ודבר זה הוא מצות עשה מדברי קבלה, על פי הכתוב (משלי, כ"ב, א): "חנוך לנער על פי דרכו" (וכן כתב בספר חיי­אדם, הלכות חינוך הקטן, כלל ס"ו אות א).

ברם, הדין הרגיל של חינוך אמור בעיקר לגבי מצוות עשה, כפי שנשנה בברייתא בסוכה (מב.):

קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין...

לגבי מצוות לא-תעשה לא נזכר במפורש גדר חינוך, למרות שישנה התייחסות בגמרא ובפוסקים לעניין הפרשת קטן מאיסורים על ידי בית דין או על ידי האב, וגם מסברה נראה, שאב חייב להדריך בנו לילך בדרך התורה, על מנת שיקיים את התורה בשלימות כשיגדל.

במאמר זה נדון ונתמקד בעניין הפרשת קטן מאיסורים, ונברר מהו יסוד הדין ועד כמה יש לו זיקה לדין הרגיל של חינוך, על מי מוטלת חובת הפרשה ומתי, מהו גיל הקטן המחוייב בהפרשה ובאיזה אופנים יש להפרישו, והאם דין הפרשה שווה באיסורים השונים (כגון שבת, איסור והיתר וכו').

יש להדגיש, שמאמר זה עוסק רק במישור ההלכתי הצרוף של הפרשת קטן מאיסורים, ולא בדינים ובהיבטים אחרים, כמו מצות תוכחה, חינוך לקדושה ויראת שמים[1] וכו'.

מקור הדין

א.   הגמרא ביבמות (קיג:) פותחת את סוגיית הפרשת קטן מאיסור במעשה שאירע בשבת:

ר' יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים. אתא לקמיה דר' פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא (רש"י: הבא תינוקות זכרים ונקבות) וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו.

במקרה זה מדובר באיסור תורה של טלטול המפתחות ד' אמות ברשות הרבים, אלא שהדבר מתבצע כאן על ידי תינוקות שהובאו למקום לצורך זה שלא בידיעתם.

  מכך מסיקה הגמרא עיקרון יסודי:

אלמא קסבר, קטן אוכל נבלות - אין בית דין מצווין להפרישו (קיד.).

ב. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא:

ת"ר: 'לא תאכלום כי שקץ הם' (ויקרא, י"א, מד) - לא תאכילום - להזהיר הגדולים על הקטנים... 'כל נפש מכם לא תאכל דם' (שם, י"ז, יב) - להזהיר הגדולים על הקטנים.

כלומר, ישנו איסור תורה לתת איסור לקטן, או אולי אף לאפשר לו לעשות איסור.

ואמנם למסקנת הגמרא עולה, שעיקר האיסור, לפחות זה המוטל על בית דין, הוא לתת איסור לקטן, ולא להפרישו מאיסור שכבר מתבצע על ידו, ויבואר עוד להלן.

על כל פנים, מן הגמרא לעיל למדנו, שישנם שני אופנים בהפרשת קטן מאיסור:

א.   החובה למנוע מהקטן לעבור איסור, גם אם האיסור כבר מתבצע על ידו.

ב.   איסור לזמן לפני הקטן איסור כלשהו, או לצוותו לעשות איסור.

לגבי האפשרות הראשונה הסיקה הגמרא לעיל, שאין בית דין מצווים להפריש קטן מאיסור, למרות שנידחו מספר אפשרויות להוכיח עיקרון זה.

ראוי להדגיש כאן, כי הגמרא מתבטאת במונח: "אין בית דין מצווים להפרישו". יתכן, שישנה התייחסות שונה כלפי האב החייב בחינוך בנו ובאחריות כלפיו מעבר לאדם רגיל, או אף מעבר לבית דין, ובהמשך נדון בזה באופן נרחב במסגרת דברי הראשונים.

ג.   מקור נוסף מובא בגמרא (שם) בעניין שבת: 

ת"ש: עובד כוכבים שבא לכבות - אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהם. קטן הבא לכבות - אומרים לו אל תכבה, ששביתתו עליהם. אמר רבי יוחנן: בעושה על דעת אביו.

אם כן, בהלכות שבת מצינו הבחנה חדשה בדין הפרשת קטן, בין אם עושה על דעת אביו, לבין אם אינו עושה על דעתו. את משמעות "קטן העושה על דעת אביו" מסביר כאן רש"י (ד"ה בעושה):

שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך, ואביו עומד עליו, דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות.

  מדברי רש"י כאן מתחדשות שתי נקודות:

א.   די בכך שהתינוק מפרש את שתיקתו של אביו כהסכמה למעשיו, כדי לחייב את האב למחות בבנו ולהפרישו מן האיסור.

ב.   בעושה על דעת אביו יש מעין ספינן איסור בידיים, דבר האסור לכל הדעות, ומדוייק מלשונו של רש"י: "דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות".

מסברה ומהבנה פשוטה בגמרא, ניתן לחלוק על שתי הנקודות הנ"ל, ולומר, שאין די בכך שהקטן מפרש את שתיקתו של אביו כהסכמה למעשיו, אלא צריך שיעשה גם למען אביו, כפי שמבואר ברש"י בשבת (קנא.):

בקטן שידע להבחין שהכיבוי הזה נוח לאביו ועושה בשבילו.

וכן ניתן לחלוק על הנקודה השניה, שרואים זאת כספינן בידיים, ולומר, שהדבר רק מגביר את רמת האחריות של הגדול למעשה הקטן ומחייבו למחות בו ולהפרישו, ונדון בזה לקמן.

הראשונים והאחרונים מקשים כאן על הגמרא, המוכיחה מעניין שבת לשאר איסורים לגבי חובת הפרשת קטן, שהרי בשבת יש דין מיוחד שהאב מחוייב בשביתת בניו הקטנים, על פי הפסוק בשמות (כ', י):

ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.

וכן מקשה ב"קרן אורה" על ההוכחה משבת ומסיק, שצריך לומר שלש"ס לא ניחא לחלק בין האיסורים השונים, אלא כל האיסורים שווים לעניין זה במישור העקרוני במסגרת הדיון של הפרשת הקטן מאיסור, ע"ש. מכל מקום, מן הגמרא ברור, שהחילוק הקיים בעניין שבת, בין קטן העושה על דעת אביו לבין קטן שאינו עושה לדעת אביו, תקף גם לגבי שאר איסורים, וכן נוקטים הפוסקים להלכה, כפי שנבאר בהמשך.

ד. נושא נוסף שיש מקום לדון בו הוא עניין טומאת כהנים, על פי הדרשה המובאת בגמרא:

' אמור' - 'ואמרת' - להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו לא תיטמו? לא, דלא ליטמו להו בידיים.

כלומר, ישנה גזירת כתוב מיוחדת שנאמרה בעניין טומאת כהנים, שהגדולים אחראים לטומאת הקטנים על פי שני האופנים המובאים בגמרא, וכפי שנאמר לעיל[2].

יסוד דין הפרשת קטן מאיסור

יש לחקור בעניין הפרשת קטן מאיסור, מהו יסוד הדין, ומצד מה מחוייבים להפרישו. קיימות בעיקר שתי אפשרויות מרכזיות:

א.   עיקר חובת ההפרשה הוא מצד הגדול - בית דין או האב - באשר הוא אחראי למעשי הקטן ולהימנעותו מעשיית איסורים, כפי שעולה בדרשת הפסוק המובאת בגמרא: "'לא תאכלום' - לא תאכילום". משמע קצת מלשון הדרשה, שהאיסור להאכיל קטנים הוא חלק מן האיסור שלא לאכול איסור. במילים אחרות: האיסור המוטל על הגדולים כולל בתוכו איסור האכלת הקטנים במה שהגדול אסור[3]. אמנם, עדיין יש מקום לחלק, שמניעה מאיסור שנעשה ביוזמת הקטן איננה חלק מאיסור הגדול, ואילו נתינת איסור לקטן הוא חלק מן האיסור המוטל על הגדול.

ב.   חובת ההפרשה היא מצד הקטן גופו, על פי אחת משתי אפשרויות:

  1. רואים את הקטן כעובר מעשה איסור, אם מצד הסטיה מן הנורמה המקובלת והרצויה, אם מצד זה שרואים אותו כעובר על איסור במובן הפורמאלי הצרוף, כפי שמובא בחידושי "קרן אורה" על יבמות (למ"ד קטן בית דין מוזהרים עליו להפרישו).

  2. מצד דין חינוך, יש להפריש את הקטן מאיסורים כדי שלא ישתרשו בו בהיותו גדול. כאן יש מקום להבחין בין חובת האב, האחראי יותר לצד החינוכי, ועליו תוטל חובת יתר בהפרשת קטן, כגון מאיסורי דרבנן; לבין חובת בית דין ואחרים, המצומצמת יותר, כפי שנראה להלן.

לאפשרות שההפרשה היא מדין חינוך מצינו, אכן, סימוכין בסוגיות אחרות, שבהן מופיע הביטוי: "דאתי למסרך", כלומר - שמא ימשיך במעשיו גם בגדלותו.

כך מבואר בסוגיה בעירובין (מ:), לגבי אפשרות ליתן לקטן לטעום מכוס יין ביום הכיפורים: "דילמא אתי למסרך". ומבאר שם רש"י: "'דאתי למסרך' - התינוק, לאחר המנהג הזה לשתות ביום הכיפורים אחר שיגדיל". כך מבואר אף בסוגיה בשבת (קלט.): "וליתן ליה לתינוק ישראל (לזרוע כישות בכרם - משום כלאים) - אתי למסרך".

מובן, שיש מספר נפקא-מינות בין האפשרויות שהועלו לגבי חובת הפרשת קטן, כגון במקום שלא שייך חשש דילמא אתי למסרך, על פי מה שכותבים הראשונים, שבמקום שאיננו מנהג קבוע לתת האיסור לקטן, אין חשש שהדבר ישתרש בו כשיגדל (תוס' שבת קלט., ד"ה וליתן), או במקום שהאיסור נעשה לצורך הקטן, שאז, לפחות באיסורי דרבנן, מותר ליתן לקטן, ואין התחשבות בשיקול של אתי למסרך, כיון שאינו אלא חששא בעלמא, וצורך התינוק המיידי דוחה חשש זה, שאינו אלא ספק (מובא ברשב"א ביבמות, וכן בר"ן שם).

חיוב הפרשת קטן על ידי בית דין ואחרים

ממסקנת הגמרא ביבמות עולה, שאין בית דין מצווים להפריש קטן האוכל נבלות, כפי שקבעה הגמרא במפורש בתחילת הדיון בדעת ר' פדת, שהתיר להביא תינוקות לחפש את מפתחות בית המדרש. אמנם בגמרא לא נפסק להדיא כך, אך ממהלך הגמרא, היוצאת להגנת קביעה זו ומאריכה בדיון סביבה, משתמע שאכן היא תומכת ופוסקת כדעה זו, במיוחד לאור העובדה שישנן סוגיות מפורשות בש"ס, הרואות כהנחת יסוד שאין בית דין חייבים להפריש קטן מאיסורים (נידה מו: ועוד).

כן נפסק בכל הראשונים (מובא ברשב"א [יבמות קיד.], במאירי, בר"ן, בריטב"א ועוד), שאין בית דין מצווים, עקרונית, בהפרשת קטן,   וכן נפסק בשולחן-ערוך ריש סימן שמ"ג.

יתר על כן, משמע מן הגמרא, שגם באיסורי דאורייתא אין בית דין מצווים בהפרשת קטן, וכל שכן אחרים שאינם בית דין ואינם הורי הקטן.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק בהלכות שבת (פי"ב ה"ז), כפי שהעלינו לפי המשתמע ממסקנת הגמרא, שאין בית דין מצווים להפריש קטן מאיסורים אם אינו עושה על דעת אביו (או דעתם, כמובן). וכן כותב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) ובהלכות אבל (פ"ג הי"ב). אולם בהלכות שבת (פכ"ד   הי"א) כותב הרמב"ם:

קטן העושה בשבת דבר שהוא משום שבות... אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו - אין ממחין בידו.

מן הרמב"ם כאן עולה, שרק באיסור דרבנן אין מצווים להפרישו, אבל בדאורייתא מצווים להפרישו, דבר הסותר את פסקיו בשאר המקומות, שגם באיסורי דאורייתא אין מצווים להפרישו, כעולה ממסקנת הסוגיה ביבמות. ואמנם הכסף-משנה (שם) מקשה זאת, ומתרץ, שדברי הרמב"ם, שהזכיר איסורי דרבנן, מוסבים על סוף דבריו, לגבי חובת בית דין למחות באב, שרק באיסורי דרבנן אין מחויבים למחות בו שיפריש את בנו מהאיסור, אבל בדאורייתא חייבים למחות באב, אולם הם עצמם אינם חייבים להפרישו גם בדאורייתא (וכ"כ בבית-יוסף על הטור [סימן שמ"ג], בהקשר לשיטת הרמב"ם, וכן מסיקים אחרונים בדעתו בפסקא דשולחן-ערוך [שם ס"א; עיין מ"א וט"ז שם]).

חובת הפרשה על ידי אחרים בקטן שהגיע לגיל חינוך

כאמור, לא מצינו בגמרא שאחרים או בית דין חייבים בהפרשת קטן, אלא אם כן עושה הוא על דעתם או על דעת אביו (בשבת). אך בתוספות בשבת (קכא.) מצינו שיטה חדשה, הקובעת, שאם הקטן הגיע לגיל חינוך, מצווים אף בית דין להפרישו:

דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש, דאין בית דין מצווין להפרישו. ונראה, דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך, כיון שחייב לחנכו, כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה.

אם כן, לדעת התוס' ישנה חובה כללית להפריש קטן שהגיע לגיל חינוך, גם אם אינו עושה על דעת הגדול. אמנם, ניתן לדייק מן התוס', שההתייחסות היא לבית דין בלבד, שרואים אותם כאחראים, ולו באופן עקיף, לחינוך קטן ולטיפול בו, כשזה איננו מתבצע על ידי האב משום מה (וכן מצינו בגמרא בכתובות [יא.]: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין", וברש"י: "והן נעשין לו אב"). אבל לגבי אחרים, לא מצינו שיהיו חייבים בחינוך או טיפול בקטן, שאיננו מושגח על ידי האב.

כנגד זה, מצינו גישה אחרת בתוספות בנזיר (כח:, ד"ה בנו):

ויש לומר, דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה, אבל להזהיר מלעבור - אין זה חינוך... עוד אומר ר"י: דחינוך לא שייך אלא באב, אבל באיניש אחרינא לא שייך".

לפי התוס', אם לפי תירוצם הראשון, שלא שייך חינוך במצוות לא­תעשה, או לתירוצם השני, שרק באב יש חובת חינוך - ברור שאין חובת הפרשה חלה על בית דין אם הגיע לגיל חינוך ואינו פועל על דעתם, ודלא כתוס' בשבת (קכא.).

בכל אופן, ברמ"א בסימן שמ"ג מובאת שיטת התוס' בשבת, שישנה חובה על בית דין להפריש קטן שהגיע לחינוך. לאחר מכן, מביא הרמ"א את דעת ר"י בתוס' בנזיר, שאין חובת חינוך על בית דין, אלא על האב בלבד. המשנה-ברורה שם פוסק, שבאיסורא דאורייתא יש להחמיר ולהפריש קטן שהגיע לחינוך, ובדרבנן - אין חובה אלא על האב בלבד (ס"ק ז' - לפי החיי-אדם). ומוסיף   המשנה-ברורה לחדש, שחובת ההפרשה חלה על כל אדם ולא רק על בית דין, כפי שמשמע יותר בתוס' בשבת (ולפי סברה, שלא מצינו שאחרים חייבים בחינוך קטן גם במקום שאין אב, אלא אם כן עושה על דעתם, שאז רואים אותם כשותפים לאיסור, וכדלעיל).

חובת הפרשת קטן על ידי האב [4]

עד כה עסקנו בעיקר בחיוב הפרשת קטן מצד בית דין ואחרים, לאור דיון בגמרא ובפוסקים. יש לברר עתה, האם חובת האב או האם זהה לזו של בית דין, כיון שבגמרא לא מצינו חילוק מפורש ביניהם, או שמא הדרישה מהורי הקטן גבוהה יותר, באשר הם חייבים בחינוכו ואחראים להתנהגותו.

אמנם, כאמור, לא מצינו בגמרא התייחסות מפורשת לחובת יתר של האב בהפרשת בנו הקטן מעבר לחובה המוטלת על בית דין ועל אחרים, אך ישנם פוסקים, ובראשם הרמב"ם, הרואים בעניין הפרשת הבן מאיסור חלק ממצות חינוך המוטלת על האב. כותב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ח):

אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'.

לדעת הרמב"ם, אם כן,   ישנה חובה חד משמעית על האב, מעבר לחובה המוטלת על אחרים, כולל בית דין, למחות בבנו ולהפרישו מאיסורים מדין חינוך. כך גם הבינו ראשונים רבים, שלדעת הרמב"ם על האב מוטלת חובת הפרשה מעבר לחובת בית דין, אם באיסור דאורייתא, שהאב מחויב להפרישו אפילו עושה על דעת עצמו, מה שאין כן בבית דין ואחרים; ולפי פוסקים אחרונים הדוגלים בשיטת הרמב"ם, חובת האב להפריש היא אף באיסורי דרבנן (מגן-אברהם וט"ז סימן שמ"ג; חיי-אדם כלל ס"ו; משנה-ברורה סימן שמ"ג ס"ק ג; ערוך-השלחן סי' שמ"ג, ועוד).

גישה דומה מצינו בתוס' בנזיר (כח:, ד"ה בנו) בשם ר"י, שעל האב מוטלת חובת חינוך מיוחדת, המחייבת אותו מעבר לאחרים.

בחידושי הרשב"א על יבמות מצינו שיטה אחרת, השוללת את האפשרות המועלית ברמב"ם, שהאב חייב להפריש את בנו מאיסורים כחלק ממצות חינוך, שהרי, כאמור, בגמרא לא מצינו חילוק מפורש בעניין זה בין האב לבית דין ואחרים. יתר על כן, שנינו בגמרא (יבמות קיד.):

בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. מצא בידו פירות - אין זקוק לו. אמר רבי יוחנן: בדמאי הקלו.

מקטע זה משמע שמדובר בחובת האב למחות בבנו, ונאמר: "אין זקוק לו".

ישנם גם דיוקים נוספים מסוגיות אחרות, מהן משמע שאין הבדל בין האב לבית דין בדין הפרשת קטן (עיין ברשב"א ביבמות, במאירי, בר"ן ועוד). לגבי הטיעון הבוקע ועולה מדברי הרמב"ם, שאב חייב בחינוך בנו, מעלה הרשב"א אפשרות מחודשת: "ושמא נאמר, דלא אמרו מחנכין אלא למצוות עשה ולא למצוות לא-תעשה, כמו שאמרו: קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית...". וכן מובא בתוס' בנזיר הנ"ל בתירוצו הראשון, שאין מצות חינוך בלא-תעשה. כאפשרות זו פוסק המאירי (שם) בצורה נחרצת, וכן משמע בר"ן. חידושי ה"קרן אורה" ליבמות (שם) נחלץ להבנת הרמב"ם מפני קושיות הראשונים, ומעלה אפשרות שרק באיסורי דאורייתא חייב האב להפרישו ולא בדרבנן, ע"ש. אך בפוסקים אחרונים מובא, כאמור, שגם באיסור דרבנן חייב האב להפריש את בנו, וכן להלכה נוקטים, שאב חייב להפריש את בנו גם מאיסורי דרבנן, ואפילו אין הקטן עושה על דעתו, ויבואר יותר בהמשך, בדיון בגיל הקטן המחויב בהפרשה.

קטן העושה על דעת אביו בשבת

כפי שראינו בגמרא (שבת קכא., יבמות קיד.), מקור החילוק בין קטן העושה על דעת אביו לבין קטן שאינו עושה על דעתו, לקוח מהלכות שבת, בקטן שבא לכבות דליקה, שיש למחות בו.

אמנם ראינו, שלהלכה מקובל בפוסקים, שחילוק זה תקף אף לשאר איסורים מלבד שבת, אך יש לברר עד כמה יש משמעות לדין זה דווקא בשבת מעבר לשאר איסורים לגבי האב, וממילא, גם ביחס לבית דין או אחרים המחוייבים להעיר תשומת לב האב לזה, או אף למחות בעצמם. לעיל כבר הבאנו את הפסוק:

ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא-תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.

על   הביטוי "בנך ובתך", המופיע בפסוק, מובא שם ברש"י:

אלו הקטנים. או אינו אלא גדולים? אמרת הרי כבר מוזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזהו ששנינו (שבת קכא.): 'קטן שבא לכבות - אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך'.

כלומר, רש"י רואה בפסוק זה הנחיה ברורה לאב, שהוא מצווה על שביתת בנו, ואם יש צורך, עליו להפרישו מאיסור שבת. כדוגמה לכך, מביא רש"י את הגמרא המובאת בדיוננו לגבי הפרשת קטן הבא לכבות דליקה. אמנם, כאמור, הגמרא מביאה דין זה ביחס לחובת בית דין, אך רש"י רואה בכך דוגמה מוחשית לחיוב אב בשביתת בנו מן התורה, וכפי שאולי משמע מלשון הגמרא: "ששביתתו עליך". יש לציין ולהוסיף, שהגמרא העמידה דין זה בקטן העושה על דעת אביו, דבר המביא אותנו למסקנה, שקטן העושה על דעת אביו איסור תורה בשבת - חובה על האב מן התורה למונעו מזה, כיון שחייב בשביתתו. אם אין הקטן עושה על דעת אביו - אין החובה מדאורייתא, אלא מדרבנן, מדין חינוך או הפרשה מאיסור. וכן נפסק באחרונים, שקטן העושה מלאכה בשבת על דעת אביו - חובה מן התורה על האב למחות בבנו ולהפרישו מן האיסור (משנה-ברורה, סימן של"ד ס"ק ס"ה, ובשער-הציון ס"ק נ"ד). להלכה, אם כן, שונה יום השבת משאר איסורים, בכך שישנה חובה מן התורה על האב להפריש בנו מאיסור שבת אם זה עושה על דעתו, מה שאין כן בשאר איסורים, שהחובה היא מדין חינוך בלבד (גם אם אינו עושה על דעתו)[5].

יסוד דין קטן העושה על דעת אביו ומשמעותו

לאחר שראינו את ההשלכות המעשיות הנובעות מדין קטן העושה על דעת אביו, יש לברר מהו יסוד הדין ומשמעותו. ישנן שתי אפשרויות עיקריות בהבנת הדין:

א.   החובה להפריש קטן העושה איסור על דעת אחר נובעת מאחריות הגדול למעשי הקטן, גם כשהקטן אינו בנו, אם אמנם הקטן רואה בגדול שותף פאסיבי למעשה האיסור, כפי שראינו את ההגדרה לעיל (רש"י ביבמות שם), דבר שאיננו קיים אם הקטן אינו עושה על דעת הגדול. כלומר, השינוי הוא רק בזיקה הנוצרת בין הקטן לגדול על ידי דין זה.

ב.   העובדה שהקטן עושה על דעת הגדול איננה רק בתחום זיקת הגדול ואחריותו לקטן, אלא היא משנה לגמרי את אופי מעשה הקטן, וממילא - את חובת ההפרשה. שהרי ראינו לעיל בתחילת הדיון, שקיימים שני אופנים עיקריים בהפרשת קטן מאיסור: מניעת קטן מעשיית איסור המתבצע או עומד להתבצע על ידיו, ונתינת איסור לקטן בידיים. לגבי האפשרות השניה, ראינו עמדה חד משמעית בגמרא, השוללת דבר זה, לפחות כשמדובר באיסור תורה. יתכן, שבהשלמה עם מעשה איסור של קטן, כשנעשה על דעת גדול ובהסכמתו הפאסיבית, יש מימד של נתינת איסור בידיים לקטן[6]. כן עולה מלשון רש"י ביבמות (קיד.):

שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך, ואביו עומד עליו, דהוי כאילו הוא מצוהו לעשות.

  וכן מובא בלשון הר"ן על הרי"ף (ביבמות שם):

ופירש רש"י ז"ל: כי כשעומד שם אביו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה, הרי הוא כאומר קום עשה, וכאילו הוא מאכילו בידיים שהוא אסור, ולא אמרו שאין מצווין להפרישו אלא כשאוכל מעצמו.

למרות זאת, יש לזכור את האפשרות הראשונה, הפחות מחודשת, שאינה רואה שינוי מהותי בקטן העושה על דעת אביו באופי ההפרשה, אלא בזיקת הגדול ואחריותו למעשי הקטן. אם נגרוס כאפשרות השניה, יתכן שתהיה לכך השפעה גם על חובת האב בהפרשת הבן גם לשיטת הרמב"ם. יש הבדל בין אב המחוייב למנוע מבנו לעשות איסור, לבין אב הנותן לבנו איסור בידיים, שהרי גם לדעת ה"קרן אורה" ביבמות, המבין שלרמב"ם באיסור דרבנן אין האב מחוייב להפריש את בנו, ברור שאין לתת לו איסור דרבנן בידיים, כפי שמבואר להדיא ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז).

גם לגבי אחרים יש נפקא-מינה אם נבין כאפשרות הראשונה או השניה. לפי האפשרות הראשונה, שנוצרת רק זיקה בין הגדול לקטן, ברור שבקטן שאיננו בר הבנה - לא תהיה חובת הפרשה, כי הוא איננו מבין את משמעות הזיקה לגבי מעשה האיסור. אך לפי האפשרות השניה, הרואה בדין קטן העושה על דעת גדול כעין נתינה בידיים, הרי שגם בקטן שאיננו בר הבנה, העושה על דעת גדול - יש להפרישו, שכן נפסק להדיא שהאיסור לתת בידיים חל גם לגבי קטן שאיננו בר הבנה (חיי-אדם כלל ס"ו; משנה-ברורה סימן שמ"ג ס"ק ד', ועיין בשער הציון ס"ק ו'). ויתכן לחלק בין אם עושה על דעת אביו, שהזיקה כבר קיימת בלאו הכי, שאז רואים אותו כנותן לו בידיים; לבין עושה על דעת אחרים, שהמצב רק יוצר את הזיקה ביניהם, ואינו משנה מהותית את אופי ההפרשה.

נתינת איסור לקטן בידיים

כפי שראינו, בסוגיה ביבמות, הדנה בארוכה בעניין הפרשת קטן מאיסורים, ישנה הבחנה ברורה בין מניעת קטן מעשיית איסורים, לבין נתינת איסורים לקטן, וברור מן הסוגיה, שלכו"ע ישנו איסור גמור לתת איסור דאורייתא לקטן, וכפי שלמדים מן הדרשות המובאות בגמרא מעניין שקצים, דם וטומאת כהן.

יש לברר, האם האיסור הוא מדאורייתא, או דרבנן ואסמכוה אקרא. לשאלה זו תהיינה השלכות מעשיות, כגון אם יש אפשרות להקל במקום הצורך לחולה, יולדת וכיו"ב.

והנה, בחידושי ה"קרן אורה" על יבמות מסתפק בדבר, ומסיק, שמרוב הפוסקים משמע שדרשה גמורה היא, ומן התורה אסור לתת איסור לקטן, וכן כותב במפורש האור-שמח על הרמב"ם (מאכלות אסורות, פי"ז הכ"ז),   וכן כותב החיי-אדם (הלכות חינוך קטן, כלל ס"ו סעיף ו').

אמנם, יש פוסקים שכתבו שהאיסור הוא מדרבנן בעלמא ואסמכוה אקרא (עיין בשו"ת יביע-אומר ח"ה סימן ד'), ויש הכותבים שלפחות בשאר עניינים שלא נזכרה בהם דרשה מפורשת - האיסור הוא מדרבנן בלבד (הלבוש, מובא בחיי-אדם שם). בכל אופן, מרוב הפוסקים משמע, שיש איסור מדאורייתא לתת לקטן איסור דאורייתא או לצוותו לעשות איסור, וכן נפסק במשנה-ברורה, סימן שמ"ג ס"ק ד'.

נתינת איסור דרבנן לקטן

עד כה עסקנו בעניין נתינת איסור דאורייתא לקטן, ועתה נותר לברר מהו הדין בנתינת איסור דרבנן לקטן - אם מותר או אסור.

והנה, הרשב"א בחידושיו ליבמות (קיד.) קובע במפורש, שמותר ליתן איסור דרבנן לקטן - מסברה ומגמרא. מסברה, שכן אפילו למ"ד קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו, הרי זה באיסורי דאורייתא, כנבילה וכיו"ב, אבל בדרבנן מודה שאין צריך להפרישו. ומכאן, שלמ"ד שאין בית דין מצווים להפרישו, "נחתינן חד דרגא", ולא רק שאין מצווים להפריש מאיסור דרבנן, אלא מותר ליתן גם בידיים לקטן. ומגמרא, בשבת (קלט.) מסופר:

רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה (- כישות בכרם, שאסור מדרבנן). וליתן ליה לתינוק ישראל? אתי למיסרך.

אם יש איסור ליתן איסור דרבנן לקטן, כיצד מציעה הגמרא לתת לתינוק ישראל? אלא מכאן מוכח, שמותר ליתן איסור דרבנן לקטן או לצוותו לעשות איסור כזה. ואמנם הגמרא סיימה שם, שאסור ליתן לתינוק ישראל משום דאתי למיסרך, אבל זה, כותב הרשב"א, רק אם עושה הקטן לצורך ישראל, אבל לצרכו שלו - מותר. לכן, מותר ליתן איסור דרבנן לקטן לצרכו, ואין בכך שום סרך איסור. זאת, בניגוד גמור לדעת הרמב"ם, המובאת בהמשך דברי הרשב"א, האוסר ליתן איסור דרבנן לקטן, וידובר בזה להלן.

כדעת הרשב"א כתב גם המאירי על אתר, וכן הר"ן וראשונים נוספים. וכן מובא בבית-יוסף (סימן שמ"ג) בשם הר"ן והרשב"א, למרות שכותב שהרשב"א בתשובה חזר בו, וכתב שזה רק להלכה אבל לא למעשה (ועיין בשו"ת יביע-אומר יו"ד חיי-אדם סימן ד', המאריך לבאר בזה מחלוקת הפוסקים).

אך ברמב"ם מצינו גישה אחרת לחלוטין, וז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז):

אבל להאכילו בידיים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.

אם כן, מן הרמב"ם עולה במפורש שאסור להאכיל קטן גם איסורי דרבנן. וכן כותב גם מרכבת-המשנה על הרמב"ם (הלכות שבת, פכ"ד הי"א), שיש לאסור ליתן לקטן איסור דרבנן. וכן מסיק בקרן-אורה על יבמות, שיש הוכחה טובה לדעת הרמב"ם ממה ששנינו בגמרא (יבמות קיד.):

בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. מצא בידו פירות - אין זקוק לו. אמר ר' יוחנן: בדמאי הקלו.

מכאן משמע שאין צריך להפרישו, אבל אסור ליתן לו בידיים, וכאן מדובר בדמאי שחיובו מדרבנן, ומוכח שאין ליתן לקטן אפילו איסור דרבנן. וכן מובא בריטב"א בשם מהר"ם, שיש לאסור בזה. וכן פסק בשולחן-ערוך סימן שמ"ג ס"א, ובחיי-אדם (כלל ס"ו) (ועיין במשנה­למלך על הרמב"ם, המאריך להוכיח בזה כדעת הרמב"ם).

ויש לעיין בהאי פלוגתא, מהו יסוד המחלוקת בזה אם מותר ליתן לקטן איסור דרבנן בידיים. יתכן, שנחלקו הראשונים ביסוד הדין הכללי של הפרשת קטן - אם משום חינוך, או משום גזירת הכתוב משקצים או דם. לדעת הרמב"ם, יסוד הפרשת קטן - מדין חינוך, וכפי שמדויק מלשונו: "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'"; וכאמור לעיל, דין חינוך נלמד מפסוק זה.   לפי זה יוצא, שנתינת איסור דרבנן לקטן חמורה מאי-הפרשתו מאיסור דאורייתא. ואילו הרשב"א ועימיה סוברים, שיסוד הפרשת קטן הוא מדין גזירת הכתוב, וזה דווקא בדאורייתא, כנלמד מן הפסוקים במאכלות אסורות וטומאת כהן, ולא בדרבנן. וכן כותב הרשב"א במפורש, שאין דין חינוך במצוות לא-תעשה (וכן מובא במאירי שם ובתו"י ביומא פח.). מכאן, שיסוד הדין נעוץ בגזירת-הכתוב, שאסור להאכיל קטנים איסורי דאורייתא.

ויש מפרשים, שיסוד מחלוקתם נעוץ בשאלה האם איסורי דרבנן הם איסורי גברא או חפצא. לדעת הרמב"ם הם איסורי חפצא כאיסורי דאורייתא, ולכן - מה לי גדול מה לי קטן. אולם הרשב"א סובר כדעה המקובלת, שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא, ואיסורי דאורייתא הם בחפצא, ולכן, כיון שבדרבנן ההתייחסות היא לגברא, הרי שקטן אינו בר חיובא ומותר להאכילו בידיים (עיין בשו"ת יביע-אומר חלק א' יו"ד סימן ד' אות ד', המצדד לבאר כך את מחלוקת הפוסקים).

מכל מקום, כאמור, הנטיה בפוסקים האחרונים היא לצדד כדעת הרמב"ם, שיש לאסור להאכיל קטנים איסורים דרבנן או לצוותם לעבור על איסורים כאלה (חיי-אדם שם). אולם, עדיין יש מקום להבחין בין איסורים מוחלטים לבין דברים האסורים משום מנהג, שאז אולי מותר ליתנם לקטנים, או תקנות מסוימות של חכמים, שאף בהן ניתן להקל בקטנים (עיין בשו"ת חזון-עובדיה סימן מ"ג, ובשו"ת יביע-אומר שם בדין הרחקה מבשר לא-חלק בקטן). ובחיי-אדם (כלל ס"ו סעיף ט') מצדד להקל בתינוק חולה ליתן לו איסור דרבנן, כי הדבר בכל אופן שרוי במחלוקת פוסקים גדולה, ואכמ"ל.

הפרשת קטן מאיסורי עשה

עד כה עסקנו בעיקר בעניין הפרשת קטן מאיסורי לא-תעשה - דאורייתא ודרבנן. לכאורה, אין מקום לחלק בין איסורי לא-תעשה לאיסורי עשה, אך מפוסקים רבים עולה, שיש מקום לבירור בנושא ולחילוק כזה.

  מקור הדברים בטור אורח-חיים, ריש סימן רס"ט:

והמקדש בבית הכנסת - אין לו לשתות מיין של קידוש, דכיון שאינו יוצא בו, שאינו לן במקום סעודה - אסרו לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו, אלא יתן לתינוק, ושפיר דמי.

ובבית-יוסף שם מביא בשם הגהות לחלק בין הא דקיימא לן שאסור לספות לקטן איסור בידיים, לבין הדין כאן, שרק במצוות לא-תעשה נאמר דין הפרשת קטנים, ולא במצוות עשה בקידוש היום. הבית-יוסף מביא שני חילוקים נוספים לפי הדעה שאפילו בדרבנן לא ספינן לקטן בידיים (שהרי דעת הבית-יוסף כרמב"ם, עיין בשלחן-ערוך סי' שמ"ג):

א.   משום שיש דעה המתירה אף לגדולים לשתות מן היין בבית הכנסת, ולכן, למרות שרבים אוסרים, לא חשיב איסור כולי האי שנאסרו לתת לקטנים.

ב.   כיון שאם לא ניתן לקטן לטעום, תהיה ברכת הגדול המקדש לבטלה.

ואכן, השולחן-ערוך בסי' רס"ט פוסק כטור, שמטעים היין לקטן.

ובמגן-אברהם סימן רס"ט (ס"ק א') וסימן שמ"ג (ס"ק ג') כתב לחלק בין מצוות לא-תעשה, שאין לתת לקטן בידיים אפילו הוי דרבנן, לבין איסור עשה, כמו בקידוש, שמותר.

כמו כן, מביא המגן-אברהם בסימן רס"ט (שם) את דעת הב"ח, המגביל את היתר טעימת היין לקטן בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בהגיע לחינוך - אסור. ובתשובת הר"ן בשם הרשב"א שלל אפשרות זו, כי אז הוי ברכה לבטלה אם טועם קטן שלא הגיע לחינוך. לבסוף, מעלה שם המגן-אברהם חילוק חדש בין אכילת איסור לבין אכילת היתר בזמן אסור, כלומר - אם הדבר בחפצא מותר (כגון טעימת יין), ורק היום גורם לאיסור - כאן לא אמרו שאסור לספות לקטן בידיים. חילוק זה מובא גם בחיי-אדם בהלכות חינוך קטן (כלל ס"ו סעיף י'):

כל דבר שאין בו איסור מצד עצמו, אלא שהיום   גורם - אין בו מצות חינוך. ולפיכך, מותר ליתן לתינוק לאכול קודם קידוש.

ומקשה שם החיי-אדם, מאי שנא מהא דקיימא לן שאין נותנים לקטן לאכול מחוץ לסוכה, והרי גם שם אין הדבר אסור מצד עצמו אלא שהיום גורם? ומתרץ, שבקידוש חשוב האיסור כעין לאו, שאסור לאכול קודם קידוש - וזה מותר, אבל בסוכה הוי עשה בסוכה, ובזה אין לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה. חילוק זה מובא גם בשו"ת יביע-אומר שם (אות ה).

ראינו, אם כן,   שתי גישות עיקריות ביחס בין איסור נתינת איסור לקטן בידיים לבין היתר נתינת היין לקטן לפני הקידוש. גישה אחת מחלקת בין איסורי עשה לאיסורי לאו, וגישה שניה מחלקת בין דבר איסור, שאסור ליתן לקטן, לדבר היתר בזמן איסור, שמותר ליתן לקטן במקרים מסוימים. ושיטת הב"ח, שכל היתר נתינת יין לקטן לפני קידוש הוא רק בקטן שלא הגיע לחינוך. יש להבין עתה, את היסודות הטמונים בחילוקים הנ"ל, מאי שנא איסורי עשה מאיסורי לאו, ומאי שנא אכילת דבר האסור לאכילת היתר בזמן אסור.

לגבי החילוק בין איסור עשה לאיסור לאו, ניתן להבין באחת משתי אפשרויות:

א.   איסור עשה הוא איסור גברא המוטל על האדם, כמו לאכול בסוכה, לעשות קידוש וכיו"ב, ולכן, קטן בגברא אינו בר חיובא, ומותר ליתן לו דבר הגובל באיסור עשה. לעומת זאת, איסור לאו הוא איסור חפצא, שגם לקטן אסור (ועיין בשו"ת יביע-אומר שם אות ו, המביא בשם שו"ת מנחת-יחיאל, שהחילוק בין מצוות עשה ללא-תעשה שהזמן גרמן לגבי פטור נשים מהן, נעוץ בהבדל היסודי בין מצוות עשה, שהן חובת גברא, ולכן נשים פטורות, לבין מצוות לא-תעשה, שהן בחפצא, ולכן נשים חייבות בהן).

ב.   מבחינת דין חינוך יש הבדל מהותי בין איסור עשה לאיסורי לאו, שכן באכילה לפני קידוש, אין האיסור מחמת עצמו, אלא מחמת דין קידוש שצריך לקדש, ולזה צריך לחנך את הקטן, כשאיסור האכילה לפני הקידוש נובע רק מן החובה לקדש. אולם באיסור לאו, האיסור הוא מחמת עצמו, בלי קשר לפעולה חיובית אחרת, ולכן בזה יש דין חינוך, ואין ליתן לקטן בידיים.

לגבי החילוק בין אכילת דבר האסור לבין אכילת דבר המותר בזמן אסור, ניתן לחלק בכיוון שכבר הוזכר לעיל, בין איסור חפצא, היינו שאסור מחמת עצמו, לאיסור גברא, כגון אכילה לפני קידוש, ובזה מותר ליתן לקטן, כי הוא בגברא מופקע ממצוות. יתכן לחלק בכיוון אחר, אם כי גם הוא קשור לדין חינוך, שהרי הגמרא מתבטאת בהקשר זה במונח "דילמא אתי למיסרך" כפי שראינו לעיל, היינו שהחשש הוא שההרגל השלילי ישתרש בילד גם לכשיגדל, וזה שייך יותר בדבר האסור מחמת עצמו, שהאיסור ברור וניכר, ופחות בדבר המותר מחמת עצמו ורק הזמן גורם, שאז אין הקטן חש שעובר על איסור באופן תמידי, וממילא, כשיגדל ויחוש בכך,   ניתן יהיה לשרש זאת ממנו באופן קל יחסית.

גיל הקטן הכלול בחובת הפרשה

עד כה עסקנו ביסוד דין הפרשת קטן, היקפו ואופני הפרשתו - מתי, כיצד ועל ידי מי. אך עדיין נותרה שאלה יסודית לבירור: מהו גיל הקטן המחויב בהפרשה על ידי בית דין, אחרים והאב. מסברה, אינו דומה קטן שהגיע לגיל חינוך לקטן שאינו בגיל זה, וכ"ש לקטן שאינו בר הבנה כלל. על כן, יש לדון בעניין הפרשה בכל שלושת השלבים, הווה אומר: קטן בגיל חינוך, קטן למטה מגיל חינוך אבל בר הבנה, וקטן שאינו בר הבנה כלל. לפני שנדון בכל אחד מן השלבים הללו, יש להגדיר במדויק כל שלב בחיי הקטן.

הגדרת גיל חינוך

בדרך כלל, כשמדובר על חינוך - הכוונה למצוות עשה, ואז, קביעת זמן החינוך משתנה בהתאם לאופי המצוה ורמת הבנתו של הבן, כדאיתא בברייתא בסוכה (מב.):

ת"ר: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.

וכן ישנה התייחסות למצוות אחרות במקומות אחרים בש"ס, כשהמכנה המשותף: דין חינוך הוא סובייקטיבי ביסודו, וכפוף ליכולת הקטן לקיים את המצוה בהתאם לאופייה והגבלותיה.

כך מובא אף בחיי-אדם בפסקיו בהלכות חינוך הקטן (כלל ס"ו סעיף ב'):

וחייב לחנכם בכל המצוות, בין מדאורייתא ובין מדרבנן, כל מצוה ומצוה לפי דעתו של הבן... והכל לפי דעת הקטן.

כל זה, כאמור, במצוות עשה. לגבי מצוות לא תעשה, לא נאמר במפורש בשום מקום מאיזה גיל יש לחנכו לזה, אם בכלל יש כאן דין חינוך, כפי שנראה בהמשך.

מסברה, ניתן להקיש ממצוות עשה למצוות לא תעשה, שדין חינוך תלוי בהבנת הקטן את משמעות האיסור, לפחות באופן חלקי, וכשם שבמצוות עשה קבעו חז"ל גדרים התואמים את יכולת הקטן לקיים ולהבין את המצוה ברמה זו או אחרת, אף במצוות לא תעשה ישנה דרישה דומה, שיבין את משמעות האיסור ממנו עומדים להפרישו.

וכן כותב המשנה-ברורה בסימן שמ"ג (ס"ק ג'), שגיל חינוך לגבי מצוות לא תעשה הוא בקטן בר הבנה, שמבין עניין האיסור שעומדים להפרישו ממנו. אמנם בסימן רס"ט (ס"ק א') מביא המשנה-ברורה בהערה מוסגרת, שגיל שש-שבע נחשב לגיל חינוך[7], ומסיים: "כל חד לפום חורפיה". אבל אם נעיין שם היטב נראה, שאין זה סותר למה שהעלינו לפי המשנה-ברורה עצמו בסימן שמ"ג (ס"ק ג'), כי מדובר שם בדין חינוך לעניין ברכה, כמדוייק מלשון המשנה-ברורה שם:

ואדרבה, אם יתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך, יהיה ברכת המברך לבטלה, דהא לא הגיע לחנכו בברכה.

ואם כן, לגבי גיל חינוך במצוות לא-תעשה תקף מה שנאמר לעיל, שהכל לפי הבנתו של הקטן את משמעות האיסור שעומדים להפרישו ממנו. למרות שעדיין תיתכן רמה נמוכה מזו של קטן בר הבנה שאיננו בר חינוך, כיון שהבנתו מוגבלת ביותר ומצומצמת למידע כללי על קיום האיסור. וכן כותב בעל ערוך-השולחן (סימן שמ"ג, ב'), שגיל חינוך לגבי מצוות לא-תעשה מקביל לבר הבנה, ותלוי בכל קטן לפי חריפותו והבנתו.

קטן שאיננו בר הבנה

  כפי שראינו עד כה, ישנו דיון בראשונים סביב החלוקה בין קטן שהגיע לגיל חינוך לזה שלא הגיע לגיל חינוך. מפשטות הדיונים בראשונים עולה, שאם קיים חילוק בגילאי קטן המחויב בהפרשה, הרי שזה נע בין קטן שהגיע לגיל חינוך, לקטן שלמטה מגיל זה, אך אין חילוק פנימי בין קטן שהוא בר הבנה לזה שאיננו בר הבנה (בדרך כלל למטה מגיל שנתיים), למרות שמסברה שייך מאד לחלק ביניהם, שהרי קטן שאיננו בר הבנה לא שייך בו כלל דין חינוך, וכל שכן שלא ניתן לראותו כמבצע פעולת איסור.

  אמנם באחרונים מצינו חילוק בזה. המגן-אברהם (סימן שמ"ג ס"ק ג') בשם או"ה מחלק בין קטן שהוא בר הבנה לקטן שאיננו בר הבנה. אמנם הדבר נאמר שם בקשר לחובת בית דין למחות באב שיפריש את בנו, אך האחרונים נוטים לאמץ חילוק זה באופן כללי בנוגע לחובת הפרשה גם מצד האב, ומעלים, שבקטן שאיננו בר הבנה, אין חובת הפרשה מאיסורים, הן מצד האב הן מצד אחרים, אלא שגם אין לתת לו איסור דאורייתא או דרבנן בידיים אלא במקום צורך גדול, כמבואר באחרונים (חיי-אדם כלל ס"ו, משנה-ברורה סימן שמ"ג ס"ק ג'-ד', שעה"צ ס"ק ו').

סיכום

א.   עסקנו במקור דין הפרשת קטן ויסודו, וראינו בגמרא (ביבמות) מספר דרשות לדין זה. בגמרא ישנה הבחנה ברורה בין הפרשת קטן מאיסור לבין נתינת איסור לקטן בידיים. האפשרות השניה נשללת באופן חד-משמעי, לפחות בכל הנוגע לאיסורי תורה, ולדעת רוב הפוסקים דבר זה אסור מן התורה. חקרנו ביסוד דין הפרשה, אם הוא מצד הגדול, היינו הרחבת האיסורים המוטלים עליו; או מצד הקטן, אם משום שרואים אותו כמבצע מעשה איסור, והחובה להפרישו מוטלת על בית דין או על האב, אם משום הרגלי חינוך העלולים להשתרש בו.

  חקרנו ביסוד דין הפרשה, אם הוא מבוסס רק על גזירת הכתוב, כנלמד בגמרא, או שמא זוהי הרחבה של הדין הכללי של חינוך.

ב.   דנו בחובת בית דין ואחרים בהפרשת קטן, וראינו, שקיימת חובת הפרשה מצידם רק בקטן העושה איסור על דעתם אם הוא בר הבנה. ישנה שיטת יחידאית, המחייבת להפריש קטן שהגיע לגיל חינוך, גם אם אינו עושה על דעת אחרים, וכן נפסק בכמה אחרונים, לפחות בכל הנוגע לאיסור תורה.

ג.   עסקנו בחובת האב להפריש את בנו מאיסור, והעלינו שתי אפשרויות עיקריות לגבי היחס בינו לבין בית דין ואחרים: האחת - חובת האב זהה לחובת האחרים (רשב"א), והשניה -   לאב יש חובה יתירה, החייב בחינוך בנו (רמב"ם). לפי הרמב"ם, אין הבדל בין חינוך למצוות עשה, לחינוך ללא-תעשה, ואילו לפי הרשב"א, אין מחנכים למצוות לא תעשה, ולכל היותר קיימת חובת הפרשה מצד גזירת הכתוב.

ד.   ראינו, שלגבי איסורי שבת נודעת חומרה מיוחדת לקטן העושה על דעת אביו, באשר הדבר גובל באיסור תורה של האב החייב בשביתת בנו, כמובא בפסוק.

ה.   העלינו שתי אפשרויות עיקריות בהבנת יסוד הדין של קטן העושה על דעת אביו או על דעת אחרים: האם העשיה על דעת הגדול יוצרת זיקה של אחריות הגדול למעשי הקטן, או שהיא משנה את אופי ההפרשה, ממניעת ההתעסקות באיסור לנתינה בידיים.

ו.   הבאנו מחלוקת ראשונים יסודית לגבי נתינת איסור דרבנן לקטן לצרכו: הרמב"ם אוסר והרשב"א מתיר. תלינו את יסוד המחלוקת באחת משתי אפשרויות: או שהם חלוקים לגבי יסוד הפרשת קטן, אם מדין חינוך או מגזירת הכתוב; או שנחלקו בשאלה אם איסורי דרבנן הם בחפצא או בגברא. להלכה, ראינו שהנטיה באחרונים היא לאסור בזה, אלא אם כן מדובר במקום צורך גדול.

ז.   יש לחלק בדין הפרשת קטן בין איסורי עשה, כמו אכילה לפני קידוש וכיו"ב, או לפי הגדרת חלק מהאחרונים בדבר המותר מחמת עצמו ורק הזמן גורם לאיסור, לבין איסורי לאו רגילים.

ח.   לסיום, עסקנו בגיל הקטן המחויב בהפרשה, וחילקנו בין שלושה שלבים: גיל חינוך, בר הבנה ושאינו בר הבנה. לגבי הגדרת גיל חינוך בעניין הפרשה מאיסורים העלינו שתי אפשרויות: או שהוא מקביל לבר הבנה, או שהוא מאוחר יותר, כבן שש-שבע. לבסוף הכרענו, שגיל חינוך מקביל לבר הבנה, והגיל שש-שבע הוזכר לגבי חינוך ולגבי ברכה, שהיא מצות עשה. בכל אופן, ראינו דעה שכל אדם חייב להפריש קטן שהגיע לחינוך גם אם אינו עושה על דעתו, וההכרעה באחרונים היא שבאיסור תורה יש להפרישו. לגבי קטן שאינו בר הבנה, ראינו לפי הפוסקים האחרונים, שאין צורך להפרישו, בין מאיסורי דרבנן ובין מאיסורי תורה, אלא שגם אין לתת לו שום איסור בידיים, אלא אם כן הוא לצרכו ובמקום צורך גדול, כנ"ל.

קיצור פסקי הלכות הפרשת קטן מאיסור

א.   מצוה וחובה על כל אב ואם למחות בבנם שהוא בר הבנה, היינו שמבין עניין האיסור, אם עושה איסור כל שהוא או מתכוון לעשותו, בין איסור דאורייתא בין איסור דרבנן[8], ואפילו עושה על דעת עצמו. וכל שכן שאין לתת לו איסור בידיים, גם אם אסור מדרבנן בלבד[9]. ובמקום צורך גדול, כגון אם הוא חולה, יש להקל בזה לצרכו, ורצוי שיעשה על ידי גוי אם אפשר[10].

ב.   קטן שאינו בר הבנה, היינו שאינו מבין את עניין האיסור - אין צורך להפרישו ממנו, בין האב ובין אחרים[11], אך גם אין לתת לו איסור בידיים, אלא אם כן הוא לצרכו ובמקום הצורך, כנ"ל[12].

ג.   קטן שהוא חולה שאין בו סכנה - מותר לומר לגוי לתת לו אפילו איסור של תורה   כדי לרפאותו ולהיטיב עמו. אך שלא במקום הצורך, אין לומר לגוי לתת לו איסור, ואף יש למחות בגוי הנותן לו איסור של תורה[13].

ד.   כל אדם מישראל חייב למחות בקטן העושה איסור על דעתו, היינו שצופה בו ורואה שנוח לו בכך. אך אם הקטן עושה על דעת עצמו - אין אחרים צריכים למחות בו, אפילו עובר על איסור תורה [14], אלא שצריכים לעורר את תשומת לבו של האב לזה כדי שימחה בבנו[15]. ויש אומרים, שאם הקטן הגיע לגיל חינוך, היינו שהוא בר הבנה, ויש אומרים גיל שש-שבע[16] - יש לכל אדם למחות בו גם אם אינו עושה על דעתו[17]. להלכה, ראוי להחמיר לכל אדם למחות בקטן שהגיע לחינוך אם עובר או מתכוין לעבור על איסור תורה, ובאיסור דרבנן ניתן להקל בזה[18].

ה.   איסור דרבנן השנוי במחלוקת פוסקים ויש רבים המתירים בזה, למרות שנפסק להחמיר, כמו הרחקה מבשר לחלב - ניתן להקל לתת לקטן בידיים לצרכו, גם אם הוא בר הבנה[19]. וכן בדבר שאינו אסור אלא משום מנהג - ניתן להקל בקטן ליתן לו לצרכו[20].

ו.   לגבי איסורי עשה או דבר המותר מצד עצמו ורק היום גורם איסור, כמו טעימה לפני קידוש בליל שבת, וכל שכן בשבת בבוקר לפני הקידוש - יש להקל לתת לקטן בגיל חינוך במקום הצורך[21].

ז.   לגבי עינוי קטן ביוה"כ, תשעה באב ושאר תעניות, עיין בשולחן­ערוך או"ח, סימנים תרט"ז, תק"נ (ס"א, באה"ל ד"ה הכל, ובמשנה­ברורה ס"ק ה')[22].

---