דין מליחה / אלי ליפשיץ

יסוד איסור דם

אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאים ובין טהורין, דם נחירה, דם עיקור, דם הקזה שהנשמה יוצאה בו - חייבין עליו (- כרת, דדם הנפש הן; רש"י). דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם חגבים, דם התמצית - אין חייבין עליו (- כרת, שאין כרת אלא בדם הנפש, דכתיב: 'כי נפש כל בשר דמו היא כל אכליו יכרת'; רש"י). רבי יהודה מחייב בדם התמצית (משנה כריתות כ:).

במשנה מפורש, שאיסור דם מתפצל לשניים: דם איברים, שעוברין עליו בלאו; ודם הנפש, שמתחייבין עליו כרת. לכאורה, ניתן להבין שישנם שני איסורים נפרדים: איסור דם האיברים, שענשו מלקות, ואיסור דם הנפש, שענשו כרת. אולם, כל מוני המצוות מנו את איסור דם האיברים ואיסור דם הנפש כאיסור אחד. לפיכך, יש לחקור מהו היחס בין איסור דם האיברים לבין איסור דם הנפש. בפשטות נראה, שהאיסור הבסיסי הוא דם איברים, שהרי התורה אסרה דם, ודם איברים נכלל בהגדרת דם; ומתוך האיסור הכללי של דם, אסרה התורה דם הנפש באיסור חמור שענשו כרת. אולם ניתן להעלות גם הבנה הפוכה: האיסור הבסיסי הוא דם הנפש, שחייבים עליו כרת: "דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת" (ויקרא, י"ז, יד), ודם איברים הוא הרחבה לאיסור הבסיסי של דם הנפש[1].

מהרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פ"ו ה"א), משמע בבירור כהבנה זו:

האוכל כזית מן הדם: במזיד - חייב כרת, בשוגג - מביא חטאת קבועה; ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה, חיה ועוף... אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם - אין חייבין עליו משום דם.

בהגדרת איסור דם דן הרמב"ם בחיוב כרת בלבד, ורק בהלכות ג'-ד', לאחר הדיון בדם דגים וחגבים, מתייחס הוא לדם שאין חייבין עליו כרת:

אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש... אבל הדם השותת בתחילת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק - אין חייבין עליו... דם התמצית ודם האיברים... אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה, שנאמר: 'וכל דם לא תאכלו', ובחיוב כרת הוא אומר: 'כי נפש הבשר בדם היא', אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.

הרא"ש, חולין פ"ח סימן לב, מסביר מדוע אין עובר בלאו על דם שמלחו: "כמו שאינו עובר עליו בכרת, דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפר". משמע מהרא"ש, שהדין הבסיסי הוא דם הנפש הראוי לכפר; דם איברים - חייבים עליו מלקות, כיון דלא נפק לגמרי מתורת דם הנפש; ודם שנמלח אינו אסור מהתורה, כיון "דנפיק לגמרי מתורת דם הנפש".

הנפקא-מינות בין שתי ההבנות בעניין היחס בין הדם שלוקין עליו לבין דם הנפש הן בשלושה תחומים:

1.   דם שלא פירש ודם שפירש ממקום למקום.

2.   דם שבישלו ודם שמלחו.

3.   מהות מליחה.

1.   דם שלא פירש ודם שפירש ממקום למקום

דין דם שלא פירש אינו מפורש בגמרא, אבל רוב הראשונים סוברים, שדם שלא פירש מותר, ולכן מותר לאכול בשר חי ללא מליחה[2].

לאור ההבנות שנאמרו לעיל ביסוד איסור דם, עולות שתי הבנות בהיתר דם שלא פירש:

א.   לפי ההבנה שהדין הבסיסי הוא דם הנפש, וחיוב המלקות הוא על דם "שלא נפק לגמרי מתורת דם הנפש", ניתן לומר שדם שלא פירש מותר, למרות שהוא דם, כיון דנפק לגמרי מתורת דם הנפש.

ב.   לפי ההבנה שהדין הבסיסי הוא דם איברים, חייבים לומר שדם שלא פירש אינו מוגדר כדם כלל, אלא הוא כחלק מהבשר - "חמר בשר".

הכסף-משנה (פ"ו הי"ב) מדייק בדעת הרמב"ם, שדם שלא פירש מותר רק כשאינו יכול לפרוש. דעה זו מובנת לפי שתי ההבנות. ניתן לומר, שרק דם שאינו יכול לפרוש מוגדר כחלק מהבשר; וכמו כן ניתן לומר, שרק דם שאינו יכול לפרוש "נפק לגמרי מתורת דם הנפש".

נפקא-מינה בין שתי ההבנות קיימת לעניין דם שפירש ממקום למקום. הגמרא חולין (קיג.) אומרת:

אמר שמואל משום ר' חייא: השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה - הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. איבעיא להו: היכי קאמר? מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה שפיר דמי; או דילמא לדידיה נמי אסור (למיכל מיניה באומצא - גירסת הרי"ף)? תיקו.

משמע מהגמרא, שדם שפירש ממקום למקום אסור, דאי לאו הכי מדוע אסור לאכול מיניה באומצא, והרי דם שלא פירש מותר (כך מסבירים הרשב"א [סוד"ה השובר], והר"ן [מב: באלפס, ד"ה ואיבעיא] את הגמרא). ואכן הרשב"א (שם, ובתורת-הבית בית שלישי שער שלישי) ור"ת (ברא"ש, פ"ח סימן מט) פוסקים, שדם שפירש ממקום למקום - אסור.

התוס' (יד., ד"ה ונסבין), הרא"ש (פ"ק סימן יט) והרא"ה (בדק­הבית, בית שלישי שער שלישי) סוברים, שדם שפירש ממקום למקום - מותר. ניתן לדחות את הראיה מהגמרא במספר דרכים: הר"ן (ד: באלפס) כותב: "דווקא בההיא [-בסוגיה דהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה] דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן, דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי". הש"ך (סימן עו סק"ב) מחלק בין דם שפירש ממקום למקום מחיים, שאסור, ובין דם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה, שמותר. יש אחרונים, המחלקים בין דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה, שמותר, לבין דם שפירש מחוץ לחתיכה לתוכה, כדין דם   הבהמה ששבר מפרקתה קודם שתצא נפשה, שאסור.

המחלוקת בדין דם שפירש ממקום למקום מבוססת על ההבנות בדין איסור דם ובדין דם שלא פירש. לפי ההבנה שדם שלא פירש מותר, כיון "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש", ודאי שאין חילוק בין דם שלא פירש לבין דם שפירש ממקום למקום. לפי ההבנה שדם שלא פירש אינו דם אלא חלק מהבשר, אין הכרח לכאן או לכאן: ניתן לומר, שכיון שהדם לא פירש מהבשר, מוגדר הוא כחלק מהבשר; ומאידך ניתן לומר, שהדם מוגדר כחלק מהבשר רק במקומו המקורי, אבל כשהוא פורש ממקום למקום, מהווה הדם יחידה עצמאית שאיננה חלק מהבשר.

הר"ן מסביר את ייחודה של סוגית השובר מפרקתה של בהמה: "דווקא בההיא דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן, דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי". לדעת הר"ן, דם שלא פירש אינו מוגדר דם כלל, אלא הוא מהווה חלק מהבשר, ולכן, לדעתו, כשנבלע הרבה דם, והוי "כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה", יש לדם זהות עצמאית שאינה קשורה לבשר, וחייבים עליו.

לפי זה, אפשר להסביר את דעת האחרונים, המחלקים בין דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה לבין דם שפירש מחתיכה לחתיכה: דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה מהווה חלק מהבשר, ולכן אינו מוגדר כדם, אבל דם שפירש מחוץ לחתיכה לתוכה אינו חלק מהבשר, והוי דם גמור.

את דעת הש"ך, המחלק בין דם שפירש ממקום למקום מחיים לבין דם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה, לא ניתן להסביר כפי ההסבר הנ"ל, דאדרבה, איפכא מסתברא, דם שפירש לאחר מיתה לא הוי חלק מהבשר, ואילו דם שפירש מחיים הוי חלק מהבשר - שהרי רק לאחר מיתה מוגדר הבשר כבשר. אלא נראה להסביר את דעת הש"ך כשיטת הרא"ש, ודם שפירש ממקום למקום   מחיים הוי "בתורת דם הנפש", ולכן חייבים עליו, ודם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה "נפק לגמרי מתורת הנפש", ואין חייבים עליו. לפי הבנה זו, ניתן להעלות הסבר נוסף לדחיית הראיה מסוגיית שובר מפרקתה של בהמה לדין דם שפירש ממקום למקום: דם שפירש ממקום למקום מותר, "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש", כדין דם שלא פירש; אבל בשובר מפרקתה של בהמה - דם הנפש של הבהמה פורש ממקומו ומתכנס בבשר, ודם הנפש, על אף שהוא כנוס בבשר, אינו יוצא לגמרי מתורת דם הנפש, ולוקין עליו.

להלכה, חולקים המחבר והרמ"א בדין דם שפירש ממקום למקום. המחבר סובר, שדם שפירש ממקום למקום מותר, והרמ"א אוסר. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשלשה דינים:

א.   שיעור צליה - לדעת המחבר אין שיעור לצליה, שכל הדם שיצא - יצא, והדם שלא יצא הוי דם שלא פירש, ומותר. הרמ"א (סימן עו ס"ב) מצריך שיעור חצי צליה. ומסביר הש"ך (סימן עו סק"ד, וע"ע סק"ב), שהרמ"א חושש לדם שפירש ממקום למקום, ולכן מצריך הוא שיעור חצי צליה, שבשיעור זה יוצא כל הדם.

ב.   מליחה בכלי שאינו מנוקב - המחבר (סימן סט סי"ח) אוסר רק את החלק שבתוך הציר, ורק לאחר שישהה שיעור שיתנו מים ע"ג האש וירתיח - מדין כבוש בציר. הרמ"א חולק ואוסר את הכל מיד, משום דם שפירש ממקום למקום.

ג.   חתיכה שלא נמלחה והתבשלה בשיעור ששים כנגדה - המחבר (סימן סט סי"א) מתיר אף את החתיכה עצמה, והרמ"א אוסר את החתיכה עצמה (כשאין הפסד מרובה). ומסביר הש"ך (ס"ק מ"ג), שהרמ"א אוסר מדין דם שפירש ממקום למקום. אמנם יש להדגיש, שדין זה שונה משני הדינים הקודמים, שהרי כאן נראה שהדם הפורש ממקומו יוצא לחוץ, והדם הנשאר אינו פורש ממקומו כלל, והרמ"א רק בתורת חומרא חשש לשמא פירש ממקום למקום, ולכן התיר בהפסד מרובה, וכן הוא התיר בחלחולת ובמח עצמות אף ללא הפסד (עיין ש"ך סימן עה סק"ח, וסימן עא סק"ט). המהרש"ל סובר, שודאי יש דם הפורש ממקומו ואינו יוצא לחוץ, ולכן   אוסר הוא אף בהפסד מרובה, ואף בכבוש (עיין סימן סט סט"ו ובט"ז סקל"ז).

2.   דם שבישלו ודם שמלחו   

דאמר זעירי א"ר חנינא: דם שבישלו - אינו עובר עליו, ורב יהודה אמר זעירי: דם שמלחו - אינו עובר עליו (מנחות כא.).

הראשונים חולקים האם הגמרא דנה בקדשים בלבד, ודם שבישלו ודם שמלחו אינו כשר לזריקה ע"ג המזבח, אבל איסור דם שייך גם בדם שבישלו ודם שמלחו; או שהגמרא דנה גם בחולין, ואין באכילת דם מבושל או דם מלוח איסור דאורייתא.

מרש"י (חולין קט., ד"ה הלב) משמע שלוקין על דם שבישלו. יש מדייקים כך אף מהרמב"ם (פ"ט ה"ו), הכותב: "וכן המבשל... דם בחלב פטור, ואינו לוקה על אכילתו משום בשר וחלב" - ומשמע שמשום איסור דם לוקה למרות שבישלו. התוס' (קט., ד"ה הלב; קיא., ד"ה דם) והרא"ש (פ"ח סימן לז) סוברים, שדם   שבישלו ודם שמלחו אסורים מדרבנן, וכך מוסכם בכל הפוסקים. בנו של הש"ך (סימן פ"ז בנה"כ) סובר, שרק דם היוצא על ידי בישול ומליחה - איסורו מדרבנן בלבד, אבל דם בעין שבישלו או מלחו - איסורו מדאורייתא.

החקירה בדין דם שלא פירש תקפה גם בדין דם מבושל ודם מלוח: האם אין לוקין על דם מבושל ודם מלוח כיון שאינם מין דם, שכן הבישול והמליחה שינו את זהות הדם; או שדם מבושל ודם מלוח דמים הם, אבל פטורים עליהם, כיון "דנפקי לגמרי מתורת דם הנפש".

הסבר בן הש"ך, שדם בעין שבישלו או מלחו אסור מדאורייתא, ורק דם שנפלט על ידי בישול ומליחה מותר מהתורה, מובן רק לשיטה שפטור דם שבישלו ודם שמלחו הוא כיון "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש", שכן לשיטה שדם מבושל ודם מלוח אינם מין דם - אין חילוק בין דם בעין שבישלו או מלחו לבין דם פליטה שבישלו או מלחו.

רש"י (מנחות כא., ד"ה ודם שבישלו) מסביר: "ודם קדשים - משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם, ומליח הרי הוא כרותח". משמע מדבריו, שדם שבישלו ודם שמלחו - שניהם אינם מוגדרים כדם. וכך מפורש בתוס' (שם, ד"ה דם): "דתרוויהו (- דם שבישלו ודם שמלחו) - חד טעמא... (ד)נפקא ליה מתורת דם".

הרא"ש (פ"ח סימן לז) כותב: "אין למצוא טעם שהדם הזה דרבנן, אם לא נפרש דהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה 'דם שמלחו אין עובר עליו' היינו שאינו עובר עליו אפילו בלאו כמו שאין עובר עליו בכרת, דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפר". הרא"ש מסביר את פטור דם שמלחו ללא דין מליח כרותח, אלא כיסוד עצמאי "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש". משמע, שדין דם שבישלו ודין דם שמלחו - טעמיהם שונים, ולא הרי טעמו של זה כטעמו של זה: פטור דם שבישלו הוא מכיון שדם שבישלו אינו מוגדר דם, כפי שכתב רש"י; אבל דם שמלחו הוי דם, שהרי מליחה רק מבליעה ומפליטה, ואינה מערבבת הטעם כבישול, אלא שפטור משום "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש".

נפקא-מינה בין שיטת רש"י לשיטת הרא"ש - בדין דם כבוש: לשיטת רש"י ותוס', שפטור דם שמלחו הוא משום מליח כרותח, ודאי שאין לוקין על דם כבוש, כיון שכבוש כמבושל אינו גרוע מדין מליח כרותח; לשיטת הרא"ש ניתן לומר שלוקין על דם כבוש, שכן כבוש אינו כמבושל לגמרי, אלא רק מבליע ומפליט כמבושל, וממילא לא פוקע ממנו שם דם, ומנגד, כבוש אינו כמליח להפקיע ממנו "תורת דם הנפש"[3].

3.   מהות מליחה

שתי ההבנות ביסוד איסור דם משמעותיות למהות מליחה. לפי ההבנה, שהאיסור הבסיסי הוא איסור כללי של כל מיני דם, מבוסס דין מליחה על כך שהמליחה מוציאה את כל הדם מהבשר. אולם לפי ההבנה, שהאיסור הבסיסי הוא איסור דם הנפש, ודם איברים הוי הרחבת האיסור, "כיון דלא נפק לגמרי מתורת דם הנפש", ניתן לומר שמליחה אינה מוציאה את כל הדם, אלא מתירה את הבשר לאכילה, כיון שהדם שנשאר לאחר המליחה מותר באכילה, "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפרה".

להבנות אלו במהות מליחה קיימות נפקא-מינות בדין מליחה, ויבוארו בעז"ה לקמן בפרק 'יסוד דין מליחה'. 

התרת בשר לאכילה

קיימות ארבע דרכים להתיר בשר לאכילה: אכילת בשר חי, מליחה, חליטה   וצליה.

במאמר זה אדון בשתי הדרכים הראשונות: אכילת בשר חי ומליחה.

1.   אכילת בשר חי

הגמרא בחולין (קיג.), שהובאה לעיל, מסתפקת (לפי גירסת הרי"ף) האם מותר לאדם לאכול מבשר בהמה שנשברה מפרקתה קודם שתצא נפשה, "או דלמא לדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא", ונשארת בתיקו. רוב הראשונים מוכיחים מכאן, שמותר לאכול   בשר חי   ללא מליחה[4], וטעמם הוא, שדם שלא פירש מותר. כך פוסק השולחן-ערוך (סימן סז ס"ב):

לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה (משום דם שעל פני החתיכה) בלא מליחה.

  הרמב"ם (פ"ו הי"ב) חולק:

והרוצה לאכול בשר חי - מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל, ואם חלטו בחומץ - מותר לאכלו חי.

הקשה המהרלב"ח (מובא בכ"מ), שדברי הרמב"ם סותרים זה את זה; מחד גיסא, הרמב"ם פוסק, שאסור לאכול בשר חי ללא מליחה, ומשמע שדם שלא פירש אסור, ומאידך גיסא, פוסק הרמב"ם, שמותר לאכול בשר חי שחלטוהו, אע"פ שהחליטה אינה מוציאה את הדם, אלא רק צומתת את הדם בבשר. הכסף-משנה מתרץ, שלדעת הרמב"ם דם שלא פירש ויכול לפרוש אסור, אבל לאחר חליטה הדם מיצמת צמית ושוב אינו יכול לפרוש, ומשום הכי שרי. אולם עדיין קשה, שהרי הרמב"ם פוסק, שמותר לאכול בשר חי על ידי מליחה ללא חליטה ברותחין, אע"פ שלדעת הרמב"ם (כפי שעולה מדבריו בהלכה י'), מליחה אינה מוציאה את כל הדם, וללא חליטה ברותחין הדם יכול לפרוש, ולפי הסבר הכסף-משנה הרמב"ם היה צריך חליטה ברותחין אף לאכילת בשר חי, וצ"ע.

נראה להסביר, שלדעת הרמב"ם דם שלא פירש אסור. והרמב"ם לשיטתו, שהאיסור הבסיסי הוא איסור דם הנפש ודם איברים מהווה הרחבה של האיסור הבסיסי, ולכן ניתן להתיר את הדם על ידי הפקעת "תורת דם הנפש" לגמרי. תפקיד המליחה, לדעת הרמב"ם, הוא גם להוציא חלק מהדם, וגם להתיר את הדם שנשאר בבשר על ידי הפקעתו מתורת דם הנפש. אבל המליחה מתירה רק את הדם שבתוך הבשר, וכשהדם יוצא הוא חוזר לתורת דם הנפש. ולכן, כדי לבשל בשר, יש למלחו כדי להוציא חלק מהדם וכדי להתיר את הדם הנותר בבשר, וכן יש לחלוט הבשר, כדי שהדם הנותר לא יצא ויחזור לאיסורו. בבשר חי, שהדם שבתוכו לא יצא, די למלוח את הבשר, ואין צורך לחלוט אותו. בדיעבד, ניתן להתיר בשר חי גם בדרך נוספת על ידי חליטתו בחומץ, שכן החומץ מצמית את הדם בבשר, כיון שבבשר חי, שהדם נמצא במקומו   המקורי, צמיתתו מגדירה אותו כחלק מהבשר.

לפי הבנה זו בדין מליחה, ניתן להבין גם את דין דם הכבד. הרמב"ם (פ"ו ה"ז) פוסק:

הכבד - אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן - הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כך; וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה.

הרמב"ם פוסק, שכבד ניתר על ידי חליטה בחומץ וברותחין ללא מליחה - מה שלא מצאנו בשאר בשר. נראה להסביר, שכיון שהכבד כולו דם, מוגדר הדם כחלק מהבשר, אבל כשהדם יוצא, הוא חוזר לדין דם, ונאסר מדאורייתא. לכן, בכבד די למנוע את יציאת הדם על ידי חליטה כדי להתירו.

2.   יסוד דין מליחה

  כפי שנאמר לעיל יש שתי הבנות בדין מליחה:

א.   המליחה מוציאה את כל הדם מהבשר.

ב. המליחה אינה מוציאה את כל הדם, אלא מתירה את הבשר לאכילה.

הבנות אלו הן הבנות ראשוניות, וכדי להבהירן יש לדון בהן בהרחבה.

  שתי דרכים יש למלח כדי להוציא את הדם מהבשר:

1.   מדין מליח כרותח. כך מפורש בר"ת (קי:, תוד"ה כבדא): "דשיעור מליחה פירש בה"ג, דהוי כשיעור צליה, משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי, ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צליה". ולמרות שדין מליח הוא רק כדי קליפה, ומליחה מוציאה את כל הדם, ולפחות את רובו, יש לומר שבדם מליח כרותח בכולו.

2.   תכונת המלח לשאוב את הדם (או במילים אחרות: המלח סופח נוזלים בכלל, ודם בפרט).

הנפקא-מינות בין שתי הדרכים הללו קיימות, הן לעניין דיני מליחה והן לעניין בליעת דם.

הראשונים חולקים בשיעור מליחה. הבה"ג סובר, ששיעור מליחה כשיעור צליה, וכך סוברים ר"ת, הרא"ש (פ"ח סימן לג) והרשב"א (תורת­הבית, בית שלישי שער שלישי, עג:). הרמב"ם (פ"ו ה"י) פוסק, ששיעור מליחה הוא כדי הילוך מיל, וכך פוסק המחבר (סימן סט ס"ו). ניתן להסביר, שהראשונים חולקים בדרכים להוצאת הדם: הבה"ג סובר, שמליחה מבוססת על דין מליח כרותח, על כן שיעור מליחה הוא כשיעור צליה; הרמב"ם סובר, שדין מליחה אינו מדין מליח כרותח, אלא שהמלח שואב את הדם, ולכן שיעורו אינו כשיעור צליה, אלא שיעור מיל. אמנם הרמב"ן (קיב., ד"ה ובהלכות וד"ה נמצאת) סובר, שמליחה היא מדין מליח כרותח, ואעפ"כ שיעורה כדי הילוך מיל, שכן רק לאחר שיעור הילוך מיל מליח הרי הוא כרותח.

בגמרא (צז:) חולקים רבינא ורב אחא בדין מליח כרותח: רבינא סובר, שמליח כרותח, ואוסר הבשר שנמלח עם גיד הנשה; ורב אחא מתיר את הבשר, ומשמע שאינו סבור דין מליח כרותח. אולם לא מצאנו מעולם חולק על דין מליחה, ועל כרחך, לרב אחא מליחה אינה מדין מליח כרותח.

הרמ"א (סימן סט ס"ט, וביתר הרחבה בתורת-חטאת כלל ט"ו דין כ) סובר, שאין למלוח בשר במלח שכבר מלחו בו, ובדיעבד כשר. הש"ך והמנחת-יעקב (שם סימן מג) חולקים בדין דיעבד. הש"ך מבין בדעת הרמ"א, שהכוונה ב"דיעבד" היא לאחר בישול הבשר, אבל לפני בישול - חייב לחזור ולמלוח. המנחת-יעקב מבין בדעת הרמ"א, שלאחר בישול הבשר אסור, ובדיעבד הבשר מותר על ידי שיחזור וימלחהו שנית במלח שלא מלחו בו, ואין הבשר נאסר מהדם שבמלח הראשון. דברי הש"ך צריכים עיון, שהרי הש"ך (סימן צא סקי"א) פוסק, שמלח שמלחו בו בשר ושהה שיעור מיל אינו כרותח, וכיצד ניתן למלוח בו בשר אחר! אלא על כרחך, שלדעתו מליחה אינה מדין מליח כרותח, והמנ"י שחולק,   סובר אולי שמליחה מדין מליח כרותח.

ההלכות-קטנות סובר, שניתן למלוח גם בסוכר. ודאי שלדעתו מליחה אינה מבוססת על דין מליח כרותח, אלא שהמלח שואב את הדם, ולכן לדעתו גם סוכר שואב את הדם. החולקים על ההלכות-קטנות אינם חייבים, כמובן, לסבור שמליחה מבוססת על דין מליח כרותח, אלא הם יכולים לטעון, שהסוכר אינו שואב את הדם כמו מלח.

הרא"ש (פ"ח סימן לז) כותב, שדם הבלוע במלח אינו אוסר את הבשר, "כי אין המלח מפליטו הימנו, כי אדרבה, המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר". תרומת-הדשן (פסקים סימן סו) פוסק לאור דברי הרא"ש[5], שבשר שנמלח ולא הודח וחזר ונמלח - אינו אסור, שדרכו של המלח להפליט הדם ולמשכו אחריו ולא להבליעו בבשר, (וכך פוסק הרמ"א [סימן ע' ס"א]). מהסמ"ק (סימן רב), הסובר שטעם הדחה קמייתא הוא כדי שהדם שע"ג הבשר לא ייבלע בבשר, מוכח שהוא סובר שמלח גם מבליע את הדם בבשר. ונראה להסביר את מחלוקתם, שלדעת תרומת הדשן בדעת הרא"ש, מליחה מבוססת על כך שהמלח שואב את הדם, ואילו לדעת הסמ"ק, מליחה מבוססת על דין מליח כרותח, ולכן המלח גם מפליט וגם מבליע.

אולם צ"ע, שהרי הגהות-שערי-דורא בשם מהרא"י (סימן ה' אות ז'),   פוסק כסמ"ק בבשר שנמלח ללא הדחה קמייתא ואוסר אפילו בדיעבד. נראה לתרץ, שלדעת תרומת-הדשן מליחה מבוססת גם על כך שדרך המלח למשוך הדם אחריו וגם על דין מליח כרותח. כל זמן שהמלח מושך את הדם אחריו, אין הדם נבלע בבשר, ולכן בשר שנמלח פעמיים מותר, אבל בבשר שנמלח ללא הדחה קמייתא, מתמלא המלח דם, ואינו יכול לשאוב הדם, ולכן, מדין מליח כרותח הוא מבליע דם בבשר ואוסרו.

לפי ההבנה שמליחה מבוססת על דין מליח כרותח, ובדם אמרינן מליח כרותח בכולו, על כרחנו, בדם הנבלע בבשר אסרינן את כולו מדין זה. אולם לפי ההבנה שמלח שואב את הדם, ניתן לומר, שהמלח שואב את הדם מכולו, אבל מבליע בכדי קליפה בלבד, מדין מליח כרותח.

החוות-דעת (סימן ס"ט אות א) מחדש, שדם הנבלע בבשר אוסר את כולו, אולם לדעתו דין זה אינו מדין מליח כרותח בדם, אלא שדרכו של המלח היא גם לשאוב את הדם וגם להבליעו.

ניתן להבין במספר דרכים את השיטה, שמליחה אינה מוציאה את כל הדם, אלא מתירה את הבשר לאכילה:

1.   לפי שיטת הרא"ש, שהאיסור הבסיסי הוא איסור דם הנפש, ודם איברים מהווה הרחבה של האיסור, "כיון דלא נפק לגמרי מתורת דם הנפש", ניתן להבין, כפי שנאמר לעיל, שמליחה מוציאה את הדם לגמרי מתורת דם הנפש - ומתירתו.

2.   הר"ן (מב. באלפס, ד"ה דם) כותב: "ועוד נ"ל שלא רצו חכמים להחמיר בדבר כל כך, כיון דקי"ל דדם דמלחו אינו עובר עליו". מליחה מתירה את הבשר, כיון שחכמים לא החמירו באיסור דרבנן של דם שמלחו.

3.   הרמב"ן (קיב:, ד"ה דגים) סובר, שמליחה מוציאה את כל הדם שיכול לפרוש, ושאר הדם הוא דם איברים שלא פירש ושלא יפרוש אף בבישול.

4.   הר"ן (מב. באלפס, ד"ה דגים) כותב: "איכא למימר דקים להו דבשיעור מליחה יוצא כל מה שהוא דם גמור, והשאר - מוחל אדום הוא שיוצא, ומותר". ניתן להבין את הר"ן שהמוחל האדום אינו שונה מבחינה פיזיקאלית מדם גמור, אלא שהדם שלא יצא במליחה אינו מהווה יחידה עצמאית, אלא הוא חלק מהבשר ("חמר בשר"), ולכן מבחינה הלכתית אינו מוגדר כדם.

  ניתן לדייק הבנה זו מהר"ן (לא: באלפס, ד"ה האי) לעניין אומצא דאסמיק: "דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו, וקאמר שאם נתנו אומצא דאסמיק לתוך חומץ - הוא וחלייה אסור, לפי שאנו רואין הדם כאילו הוא בעין, ואינו כשאר בשר שדמו מובלע בתוכו". בבשר דאסמיק נראה הדם בעין, ולכן הוא מהווה יחידה עצמאית, לעומת מקרה רגיל שדמו מובלע בתוכו ומהווה חלק מהבשר. ניתן לדייק הבנה זו גם מלשונו של הר"ן. הר"ן כותב, שהיוצא על ידי מליחה הוא דם גמור, ומשמע שגם המוחל האדום שנשאר הוא דם, אבל הוא אינו דם גמור, כיון שהוא חלק מהבשר.

הגמרא במנחות (כא.) אומרת:

'תמלח' - למאי אתא? כדתניא: 'במלח' - יכול תבונהו, ת"ל: 'תמלח'... מאי תבונהו? אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם כבינה, תלמוד לומר: 'תמלח'. כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי: וכן לקדרה.

הרא"ש (פ"ח סימן לג) מסביר את הגמרא: "'יכול תבונהו', פירוש: מעט, להסיר טעם הטפל כבינה המיישרת את האדם, ת"ל 'במלח' - תמלח הרבה הרבה, שיהא רוב המלח מקלקל הטעם". וכך הוא פוסק (שם סימן מג): "וצריך לפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר בו מקום בלי מלח". הרשב"א (בית שלישי, שער שלישי, עב:) חולק ומסביר את הגמרא: "יכול תבונהו" - יכול יכסה את כולו במלח, "תלמוד לומר: 'תמלח'" - אינו צריך לכסות כולו במלח. הרשב"א מוסיף נקודה נוספת, שדין הגמרא שצריך למלוח משני הצדדים הוא לכתחילה למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד, או במקום שלא אפשר, מותר למלוח מצד אחד בלבד. הרשב"א מביא ראיה לדבריו, שהרי מותר למלוח חתיכה גדולה, ואין צריך לחתכה לשניים, וחתיכה קטנה שנמלחה מצד אחד אינה גרועה מחתיכה גדולה שנמלחה משני צדדים. מוכח מכאן, שעל ידי מליחה מצד אחד יוצא כל דמה ממנה.

נראה להסביר, שהרא"ש והרשב"א חולקים בשאלה האם מליחה מוציאה את כל הדם, או שהיא מתירה את הבשר לאכילה. לדעת הרשב"א, וכך מפורש בחידושים (קיב:, ד"ה דגים), מליחה מוציאה את כל הדם, ואם כך, ראייתו מחתיכה עבה היא ראיה טובה, שהרי גם במליחה מצד אחד יוצא כל הדם. הרא"ש, לשיטתו, חולק וסובר שמליחה אינה מוציאה את כל הדם, אלא מתירה את הבשר לאכילה, וממילא אין ראיה מחתיכה עבה, שהרי בחתיכה עבה אין יוצא כל דמה ממנה, אלא המלח מתירה, והיתר המלח הוא רק כשנמלחה משני צדדיה.

נפקא-מינה נוספת בין השיטות השונות ביסוד דין מליחה היא לגבי מעמד הדם לאחר מליחה, דין העולה ובוקע ממעשה דרש"י (תוד"ה ודגים [קיב:] ובעוד ראשונים). אירע מעשה בביתו של רש"י, שמלחו בשר כדינו בכלי מנוקב ולא הדיחוהו והניחוהו בכלי שאינו מנוקב, ולאחר מכן מצאו את הבשר מונח בציר. הראשונים חולקים בדין הבשר. רש"י התיר את הבשר, כיון שלאחר שיעור מליחה הרוטב שבכלי אינו ציר אלא מוחל בעלמא, ודינו כדין המים המבטלים את כח הדם והמלח שעל גבי הבשר. בתוס' (שם) מובא טעם נוסף להתיר הבשר, שלאחר שיעור מליחה פוסק כח המלח ואינו חשוב כרותח, לפיכך אינו מבליע את הדם בבשר. הב"י (סו"ס סט) מבין בדעת רבנו יונה, שהוא חולק על רש"י ואוסר הבשר; וכך סובר הרשב"א (קיג., ד"ה וגמר). שתי סיבות ישנן לאסור הבשר: הרשב"א מסביר, שלמרות שהציר מותר באכילה, הוא רותח ומבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר. הש"ך (סימן סט סק"פ וסקפ"ה) מסביר, שהציר עצמו אסור, כיון שהציר קודם הדחה חשוב כדם.

מדברי הראשונים והפוסקים עולות שלוש שיטות בעניין מעמד הדם לאחר המליחה: רש"י סובר, שדינו כמים. רבנו יונה והרשב"א סוברים, שהוא מותר באכילה כמים, ונחשב רותח כציר איסור. הש"ך סובר, שדינו כדם. נראה להסביר, שמחלוקתם תלויה בהבנות השונות ביסוד דין מליחה. רש"י סובר, שמליחה מוציאה את כל הדם. ממילא, המוהל היוצא אינו דם ואינו רותח אלא כמים בעלמא. רבנו יונה והרשב"א יכולים לסבור כשיטה שמליחה אינה מוציאה את כל הדם, אלא מתירתו, כיון שלאחר המליחה מוגדר הדם כחלק מהבשר, ולכן המוהל, למרות שמותר הוא באכילה, נחשב רותח כציר איסור.

דברי הש"ך צריכים עיון, שהרי אם המוהל נחשב דם - ההדחה אינה מועילה, והרי נשאר בבשר מוהל שפירש ממקום למקום, ואסור. אלא על כרחך, הש"ך לשיטתו סובר כרא"ש[6], שמליחה מוציאה את הדם שבתוך הבשר "מתורת דם הנפש", אבל כשהמוהל יוצא מהבשר, הוא חוזר לתורת דם הנפש מדרבנן ואוסר. לכן בהדחה, הסותמת את נקבי הפליטה - הבשר והמוהל מותרים.

להלכה, חולקים המחבר והרמ"א (סימן סט סעיף כ): המחבר פוסק כרש"י וחושש לשיטת רבנו יונה לכתחילה, והרמ"א אוסר אפילו בדיעבד כדי קליפה. המהרש"ל אוסר את כל הבשר שבציר (בט"ז סקמ"ח) (ע"ע סימן ע ס"ה, ובש"ך סקכ"ד, ורע"א שם).

נפקא-מינה נוספת היא לעניין מליחת חתיכת בשר ע"ג חתיכה אחרת. לשיטה שמליחה מוציאה את כל הדם, ניתן להתיר את הבשר גם מדין "איידי דפלט דם דידיה פלט דם דחבריה". לשיטה שמליחה אינה מוציאה את כל הדם, לא ניתן להתיר מטעם זה, שכן לא כל הדם יצא במליחה, אלא יש להתיר מהטעם "דאיידי דטריד לפלוט ציר לא בלע דם".

---