הפייסות ביום הכיפורים - ההלכה והפיוטים* / שמאי ליבוביץ'

הפייס הראשון

המשנה בפרק שני של יומא מתארת ארבעה פייסות שהיו בבית המקדש ביום הכיפורים. תחילה מבארת המשנה מדוע היה צורך בפייסות:

בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח - תורם. ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש, וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שווין - הממונה אומר להם: הצביעו! ומה הן מוציאין? אחת או שתיים; ואין מוציאין אגודל במקדש[1].  

מעשה שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. ארבעה פייסות היו שם, וזה הפייס הראשון (פ"ב מ"א-מ"ב).

 אם כן, בפייס הראשון הגרילו את עבודת תרומת הדשן, שהיא העבודה הראשונה שנעשתה במקדש בכל יום סמוך לקריאת הגבר. ביום הכיפורים נעשתה היא בחצות, כדי להקל מעומס העבודה המוטל על הכהן הגדול. 

הפייס השני

הפייס השני - מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה ומי מעלה אברים לכבש (פ"ב מ"ג). 

אין הכוונה כאן שכהן אחד היה זוכה בכל העבודות הללו, אלא הכהן שהיה עולה בהגרלה בפייס השני היה שוחט את התמיד, הכהן שלידו היה זורק את הדם[2], הכהן שלידו היה מדשן את המזבח הפנימי וכו', עד ששלושה עשר כהנים זכו בעבודות (ארבעה כהנים לשחיטה, לזריקה, לדישון פנימי, ולדישון מנורה, ועוד תשעה כהנים המעלים את האברים לכבש ).

הפייס השלישי

הפייס השלישי - חדשים לקטורת, בואו והפיסו!(פ"ב מ"ד).

בפייס השלישי היה משתתף רק מי שטרם זכה מימיו בהקטרת הקטורת. הסיבה לכך, לפי הגמרא, היא שידוע שהקטורת מעשרת, כמו שנאמר: "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך - ברך ה' חילו" (דברים, ל"ג, י), וממילא נותנים הזדמנות שווה לכל הכהנים להתעשר. מיותר לציין, שאין המדובר בקטורת המיוחדת לכהן גדול, שאיתה הוא נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים, אלא בקטורת התמידית שהיתה קריבה בכל יום מימות השנה, "מנה לכל יום - פרס בשחרית ופרס בין הערביים", ואותה הגרילו בין הכהנים.

הפייס הרביעי

והרביעי - חדשים עם ישנים, מי מעלה איברים מן הכבש ולמזבח(שם).

הפייס הרביעי כלל גם את אלה שכבר זכו בו פעם, והזוכים בו היו מעלים את איברי התמיד מהכבש למזבח[3] .

אלה היו ארבעת הפייסות שהתקיימו בבית המקדש ביום כפורים. האמנם כך? כך הבינו בעלי הפיוטים והקרובות, וכך כנראה מבינים גם אנחנו, האומרים פיוטים אלה ביום הכיפורים בבית הכנסת. 

הפיוטים והקרובות

אמירת הפיוטים ביום הכיפורים היא בעינינו מנהג יפה. נהנים אנו מתפארת הלשון, מאוצר המלים ומעצמת הרגשות הבאה לידי ביטוי בפיוטים השונים. ברם, אין הפיוטים מהווים חלק אינטגרלי של התפילה, ואין חובה לאמרם בתוך התפילה. לא כך הדבר לגבי סדר העבודה. 

אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף, כלומר, תיאור עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, היתה נהוגה כבר בימי התלמוד. בימי הגאונים ראו בסיפור זה חובת היום, כנראה מפני שאמירתו נחשבה תמורה לעשייתו, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג). למרות שבידינו כשלושים סדרי עבודה שונים שהתפתחו במרוצת הדורות, בכולם ניתן למצוא מבנה שלדי אחיד, והוא "הוידויין וההזאות", שהם הבסיס לכל נוסחה של סדר העבודה. מסביב לבסיס זה, הוסיפו והרחיבו הפייטנים השונים בתארם בפרטי פרטים את סדר עבודת הכהן הגדול, וכמובן נדרשו להתייחס לארבעת הפייסות שהמשנה מתארת. כך מגיעים אנו אל אחד מסדרי העבודה העתיקים ביותר - סדר "אתה כוננת עולם מראש". סדר זה, יצירת מחבר עלום שם[4], נתקבל בקהילות הספרדים והתימנים, ומאוחר יותר - אצל החסידים, אך בקהילות אשכנז וצרפת לא נתקבל מעולם. בסדר זה, ארבעת הפייסות - מאן דכר שמייהו! הפייטן האנונימי העלים את כל הפייסות הנזכרים במשנה במסכת יומא, "ולא נודע כי באו אל קרבנה": 

פרשו לו סדין בעת שחיטת-הכבש / לעשות מחיצה בינו לבין-העם

עושה מצוה באימה וביראה / ובודק עצמו מחוצצי הטבילה

שש על-מצוה לקים דתו / וירד וטבל כמו שהֻזהר

נתנו לו בגדי זהב / ולבש וקֵדש ידיו ורגליו

מיד יקבל את-כבש התמיד / ועשאו כהלכתו ככל-השנה כלה

לפנים יכנס להקטיר את-הקטֹרת / ולהיטיב את-הנרות ולהקריב האברים

כמצותן בכל-יום יעשה חבתין / וינסך את היין בכל כלי יֹשר 

רואים בעליל, שהפייטן הבין שהכהן הגדול בעצמו היה עושה את העבודות (חוץ מתרומת הדשן - שלה אין התייחסות מפורשת בפיוט), והפייסות המוזכרים במשנה - כנראה לשאר ימות השנה הם, אך לא ליום הכיפורים.

כעת נעבור לסדרי עבודה אחרים, אשר הזכירו את קיומם של ארבעת הפייסות ביום הכיפורים. כאן   נתקלים אנו בשורת עבודות מעטם של פייטנים ידועים בשמם, שתרמו את תרומתם להעשרת הפיוט בשטח זה. יוסי בן יוסי, הפייטן הקדום ביותר מבין הידועים בשמותם (המאה החמישית),   כתב מספר "סדרי עבודה", ובאחד מהם, שהתקבל בקהילות צרפת, הוא אינו מותיר ספק באשר לפייסות ביום הכיפורים. סדר זה מתחיל במלים "ואתה כוננת עולם ברב חסד", ובהמשך הפיוט אנו מוצאים: 

תורמי דשן בחצו נועדו / לקים מצות חֹק עבודת לילה

תקנת הפיס להם הוכנה / פן יהדפו בריצתם בכבש

תכף לו יפיסו עומדי עזרה / למעשה תמיד ודשון פנימי ונרות

תאבי ברכות מפי מורה / לשום קטרת חדשים יפיסו    

כל ארבעת הפייסות מופיעים כאן כחלק מעבודת יום הכיפורים לפי הנאמר במשניות דלעיל. לא רק הפייטן הזה הבין שהפייסות התרחשו ביום הכיפורים, אלא גם הפייטן ר' משולם בן קלונימוס איש מגנצא, שחי במאה העשירית, אשר חיבר שתי יצירות שנתקבלו בקהילות האשכנזים: הראשונה, הידועה ברבים והנפוצה ביותר, היא "אמיץ כח", והשניה, יותר ארוכה ויותר מסובכת במבנה, היא "אשוחח נפלאותיך". תחילה נראה את ההתייחסות לפייסות בסדר "אשוחח נפלאותיך": 

והעסיקוהו לעוררו עד האורה / הוקמו מחצות אפר לנערה
הרים בפיס דשן הבערה / התקינו מורים בהרף מהשברה: 

דת הפיסות ארבע קצבם / דִבְרַת הרמה ראשון שֶבָּם
דשון הפנימי ומנורת זהבם / דבר השני להעלות חובם:

 גם לקטורה פיס ישלשו / גורלה לתמוך סלה יחֻדשו
גומלם ברכות לבל יחלשו / גַבֵּר חילם וחסן יֻגדשו:

בתערבת יובאו לפיס הרביעי / בתרים ופדרים הַעַל לַמְרֻבָּעִי
ברגש הלוכם לרצותך רועי / במעוז לאילני ולאמץ זרֹעי:

 בלשון פיוטית מתאר הפייטן-המשורר כל פייס ופייס כפי שנאמר במשנה. סובר הוא שפייסות אלה שייכים ליום הכיפורים, כדעת הפייטן הקודם. לבסוף נביא את סדר "אמיץ כח", המוכר לכולנו. גם הוא כולל את הפייסות בעבודת יום הכיפורים: 

עלצו תרום דשן בפיס ראשון / עוד יפיסו לדשון פנימי ומנורה
עקב קטורה פיס חדשים ישלשו / ערוך נתחים יחד פיס הרביעי:

הבאנו רק מספר דוגמות לפייטנים שהכניסו את הפייסות לסדר העבודה, אך אפשר להזכיר גם את ר' יצחק אבן אביתור, ר' שלמה הבבלי, ר' אלעזר הקליר ועוד. ובכן, פייטנים רבים, ובעיקר החשובים שבהם - לבד ממחבר "אתה כוננת עולם מראש" - הבינו, שהפייסות אכן שייכים לסדר העבודה במקדש ביום הכיפורים. לכאורה, הבנה זו פשוטה וחלקה, אך לאמיתו של דבר, מתעוררת קושיה עצומה. 

הקושיה

  הברייתא המובאת במסכת יומא (עג.) אומרת: 

דתניא: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט: פר כהן משיח, ופר הבא על כל המצוות ופר יום הכיפורים... ומשמש בשמונה כלים, ופטור על טומאת מקדש וקדשיו, וכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו.

והקושיה זועקת: אם חייב הכהן הגדול לבצע את כל עבודות היום בעצמו, כיצד זה מגרילים בין שאר הכהנים - כהנים הדיוטות - את העבודות הנ"ל? וכיצד הכניסו הפייטנים לתוך סדר העבודות את הפייסות - וכי לא ידעו את הכלל הזה? יתירה מזו, מה לנו כי נרחיק לכת אל ברייתא בסוף מסכת יומא, והרי בתחילת פרק שלישי ביומא אומרת המשנה במפורש: 

פשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד. קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו; קיבל את הדם וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האיברים ואת החביתין ואת היין (פ"ג מ"ד). 

יוצא, אם כן, שהכהן הגדול עצמו היה עושה את עבודות הפייס השני (שחיטת התמיד, זריקת הדם ודישון המנורה), הפייס השלישי (הקטרת הקטורת) והפייס הרביעי (העלאת איברי התמיד למזבח). על כרחנו, עלינו לסבור כדעת בעל הפיוט "אתה כוננת עולם מראש", אשר לא הזכיר, ולו ברמז, את קיום הפייסות ביום הכיפורים, ואם כך, הפייסות המוזכרים בפרק ב' מדברים על שאר ימות השנה, למעט יום הכיפורים. אלה היו הנהלים הקבועים במקדש מידי יום, והוזכרו כאן רק בדרך אגב - ואין הם חלק מעבודת היום[5]. היוצא מדברינו, שהספרדים, האומרים סדר "אתה כוננת עולם מראש" שבו הושמטו ארבעת הפייסות - ידם על העליונה, והאשכנזים, האומרים את נוסח "אמיץ כח" - ידם על התחתונה! 

ישנה סברה, שהועלתה במספר פירושים לסדר העבודה[6], שהפייטנים לא היו מקפידים לכתוב אליבא דהלכתא, וממילא אין לדקדק עליהם ולהקשות קושיות. טענה זו מבוססת על תוספות במסכת יומא: 

ומה שעשה רבנו אליהו הזקן זכרונו לברכה באזהרות שלו: 'טבילה בזמנה   / ועל ארבע גדילים / יתד על אזנך / תכסה הגדולים', מנהגן היה שלא היה מקפיד לכתוב כהלכתן...(יומא ח., תד"ה דכולי). 

אך תשובה זו אינה משביעה את הדעת, ועוד נראה, שבמקרה דידן היא בודאי אחננה רלוונטית. ניוכח, שהפייטן דקדק בכל מילה, ושם לב לבעייתיות הכרוכה בהכנסת הפייסות לתוך סדר העבודה. אבל בינתיים, סימן שאלה גדול מרחף מעל כל אותם פיוטים המזכירים את הפייסות, וכן על המוני בית ישראל, שמאז ומתמיד נהגו לומר פיוטים אלה בסדר העבודה ביום הכיפורים. 

דעות הראשונים

בעל המאור התייחס לקושיה הזו, ודבריו כתובים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: 

והוי יודע, כי בעלי הקרובות, שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות - טעו כולן במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכיפורים, לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול (בעל המאור, יומא א.). 

בעל המאור קובע בפסקנות נחרצת, שלא התקיימו פייסות ביום הכיפורים, ולגבי כל הפיוטים - הוא נשאר, למעשה, בהנחה, שכולם טעו בהבנת המשניות. האשמה   זו עוררה את הרמב"ן, ובמלחמות ה' הוא מגיב לדברי בעל המאור ומשיב מלחמה שערה: 

אמר הכותב: גם בעיניי יפלא, אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות, וכן בדברי הפייט הראשון ר' אליעזר ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל. ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו, ולבעל המאור הזה לבדו ניתנה חכמה ואין לזרים אתו; ונתתי לבי לדרוש ולתור, היאך שנו זה הפרק בסדר יומא שהוא אמור על הסדר, והכא בזה הפרק אין בו דבר מסדר היום כלל? ועוד, היאך שנו אותו סתם, ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יום הכיפורים? ולפיכך נראה לי, כי יש שם פייסות לעולם ואפילו ביום הכיפורים, והם שנויות במשנתנו, ואכתוב העניין בכאן... 

כאן מסביר הרמב"ן באריכות, כיצד אפשר ליישב את קיום הפייסות עם הקושיה הנ"ל - ועובר פייס פייס, עד שנמצא דבר דבור על אופניו. לפני שנבוא ונתייחס להסברים של הרמב"ן, ננתח את טענותיו נגד בעל המאור. שתי טענות עיקריות מעלה הרמב"ן:

1.   לא יתכן שכל הפייטנים טעו.

2. לא יתכן שכל פרק ב' במסכת יומא אינו מעניין המסכת.

הטענה השנייה של הרמב"ן אינה כל כך חזקה; וכי לא מצאנו בש"ס דוגמות לחריגות של פרקים ומשניות מהנושא העיקרי? ידוע ומפורסם הוא, שלפעמים המשנה עוברת לנושא אחר לגמרי הקשור למסכת הכללית בקשר אסוציאטיבי בלבד. במסכת יומא עצמה יש מספר דוגמות, שאפילו הרמב"ן יודה שאינן קשורות לסדר היום: בסוף פרק ב', ממשנה ה' ואילך, ישנו תאור והסבר בכמה כהנים היו מקריבים את הקרבנות השונים - ביום חול, בשבת ובחג. בסוף פרק ד', משניות ד'-ו', המשנה משווה בין עבודות שנעשו בשאר ימות השנה לעבודות שנעשו ביום הכיפורים.   אולם, טענתו הראשונה של הרמב"ן - חזקה מאד, ומראה לנו - בצורה מעניינת מאד - כמה משקל הלכתי ניתן לפיוטים, וכיצד ניתן להסתמך עליהם ולהביא מהם ראיות. אך לא רק לרמב"ן יש ראיות מהפיוטים, אלא גם לבעל המאור! כבר הזכרנו שסדר העבודה "אתה כוננת עולם מראש" אינו מזכיר את הפייסות, אבל אין בו התייחסות מפורשת לפייסות ולא נאמר בו במפורש שהם בטלו ביום הכיפורים. אולם ישנו פיוט, שבפירוש הולך בשיטתו של בעל המאור, והוא נמצא בסליחות של תפילת מוסף ביום הכיפורים[7]. באחת מהסליחות של תפילת מוסף מחזק הפייטן את דברי בעל המאור: 

האיר העשור הבריק השחר / הטהר מִהר מאחים נבחר
והלכות התמיד לא אחר / ובטלו הפיסות בצום המבחר:

מילים אלו לקוחות מתוך הפיוט "איך אשא ראש" לר' שמעון ברבי יצחק, שחי בצרפת ובאשכנז במאה העשירית, והן משמשות ראיה מפורשת לשיטת בעל המאור שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול, ולכן לא התקיימו הפייסות ביום זה[8] .

ניגש כעת הסביר את הרמב"ן, המלמד סניגוריה על רוב הפייטנים שהכניסו בפיוטיהם את הפייסות, ומיישב את דבריהם תוך הבאת טיעונים הלכתיים מכריעים. 

הפייס הראשון: תרומת הדשן   - "עלצו תרום דשן בפייס ראשון"

לדעת הרמב"ן, תרומת הדשן אינה עבודת יום אלא עבודת לילה, ולכן יכולה להתבצע ע"י כהן הדיוט. הרמב"ן מתבסס על הגמרא ביומא (כב.), המתייחסת לשאלה מדוע חיכו שיקרה אסון (כמסופר במשנה א'), עד שיתקנו את תקנת הפייס: 

והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו ליה רבנן פייסא? מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא - לא חשיבא להו ולא אתו; כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה - תקינו לה פייסא.

יוצא מהגמרא, אם כן, שתרומת הדשן נחשבה עבודת לילה, וממילא לא חל עליה הכלל ש"כל עבודות היום אינן כשרות אלא בכהן גדול". והדבר   מתאים גם לאופי העבודה, שכן הכהן חותה את הגחלים של יום אתמול למזרחו של הכבש, שם היו נבלעים. כך גם הבין הפייטן בסדר העבודה "אתה כוננת עולם ברב חסד", אשר עמד על הנקודה הזאת:

תורמי דשן בחצות נועדו / לקים מצות חֹק עבודת לילה

כבר הזכרנו שביום הכיפורים נעשו עבודות אלו בחצות כדי להקל מעל הכהן הגדול את העומס, ומה טעם להקדים את זמן העבודה לחצות? אלא, אומר הרמב"ן, כך פירושו: "מתוך שהעבודות המוטלות על כהן גדול מרובות - תרמינן מחצות, כדי שלא יאירו פני המזרח ונהיה   עדיין צריכים לתרום המזבח ונמצא טרחו של כהן גדול מתרבה, שהעבודות יהיו תכופות עליו, לפיכך תורמין קודם לכן, ולכשיאיר המזרח מיד נוריד כהן גדול לבית הטבילה ולא יהא היום קצר והמלאכה מרובה".

הפייס השני: עבודות התמיד, דישון פנימי ומנורה

כאן צריכים אנו לערוך השוואה בין דין המשנה ללשון הפיוט:  

רואים אנו מיד כי בעל הפיוט "אמיץ כח" השמיט מהפייס השני את   כל העבודות הקשורות לקרבן התמיד. הוא סובר,   כנראה, שאת קרבן התמיד חייב לעשות הכהן הגדול; ורק שתי עבודות נותרו פנויות לכהנים ההדיוטות: דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה. הרמב"ן עמד על דיוק זה והסביר אותו כך: שחיטת התמיד היא מסדר היום ואינה נעשית אלא בכהן גדול (כפי ששנינו בפרק ג' משנה ג' לעיל), אבל דישון פנימי אינו עבודת יום אלא עבודת לילה (בדומה לתרומת הדשן), והסיבה שהוא נעשה ביום היא מפני שלא רצו חכמים להטריח לדשן בלילה. כמו כן, דישון אינו ממש עבודה אלא מכשירי עבודה, כלומר, הכנת המזבח להקטרת קטורת.

הוכחה נוספת מביא הרמב"ן מסדר הפעולות של הכהן הגדול. כידוע, חמש טבילות ועשרה קידושים היו לכהן הגדול ביום הכיפורים. בכל פעם שהיה הכהן הגדול מחליף מעבודת חוץ לעבודת פנים, היה טובל ועושה שני קידושי ידיים ורגליים (בפשיטה ובלבישה). בפעם הראשונה קידש ידיו רק פעם אחת, מפני שעד אז לבוש היה בבגדי חול, ואין קידוש ידיים ורגליים על פשיטת בגדי חול: 

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. פשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו   (פ"ג מ"ד).

מכאן הוכחה ברורה שעדיין לא עבד שום עבודה, ואם כדברי בעל המאור עשה הוא את תרומת הדשן או דישון מזבח הפנימי, היה צריך להיות כבר לבוש בבגדי זהב או לחילופין בבגדי לבן בהתאם[9] .

לגבי דישון המנורה אומר הרמב"ן, שמדובר בהסרת הפתילות שכבו ובקינוח בספוג של השמן הנותר. הסבר זה נחוץ כדי שלא נערבב בין דישון המנורה לבין הטבת הנרות, שהרי לגבי הטבת הנרות אין ספק מי עושה זאת: 

נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות (שם).

אם כן, דישון המנורה כשר בכהן הדיוט, מפני שגם הוא אינו עבודה ממש, אלא מכשירי עבודה (הכנת המנורה להדלקה). הטבת הנרות היא נתינת שמן אחר ופתילות אחרות, ובמקרה הצורך גם הדלקת נר מערבי (שהיה נר תמיד ודלק גם במשך היום), והיא מתבצעת ע"י הכהן הגדול כנאמר.

נשוב עתה אל תחילת המאמר ואל הסברה שהעלינו בשם התוס',   שהפייטנים לא דייקו בענייני הלכה. סברה זו אינה רלוונטית כאן כלל. הפייטן דייק בפרטי פרטים של הלכות, ולצורך כך לא חשש לברור מהמשנה את שנראה לו כשייך ליום הכיפורים ולהותיר בחוץ את שאינו נראה לו, וכל זה בנוי ומבוסס על סברות הלכתיות ומשניות מפורשות.

גם בנוסח "אשוחח נפלאותיך" נמצא אותה הבחנה: 

דשון הפנימי ומנורת זהבם / דבר השני להעלות חובם:

והנה, בסדר "אתה כוננת עולם ברב חסד" לפייטן יוסי בן יוסי, אין אנו מוצאים הבחנה זו, אלא כולל הוא גם את עבודות התמיד בפייס השני: 

תכף לו יפיסו עומדי עזרה / למעשה תמיד ודשון פנימי ונרות

האם לא דייק הפייטן? כיצד יתכן שאשתמיטיתיה משנה מפורשת?

כדי לענות על שאלה זו נראה שוב את המשנה, שממנה הקשינו את הקושיה: 

פשט ירד וטבל... הביאו לו את התמיד. קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו; קיבל את הדם...

מה פירוש "קרצו ומרק אחר שחיטה על ידו"? פירוש הדבר, שהכהן הגדול היה מתחיל בשחיטת התמיד, אך נותן לכהן אחר לגמור את השחיטה כדי למהר לקבל את הדם. ועתה הגע עצמך: מה יותר פשוט מלומר שהפיסו כדי לקבוע מי יהיה אותו כהן שימרק את התמיד ויסיים את פעולת השחיטה? הרי המשנה עצמה מודה שכהן נוסף מעורב בשחיטת התמיד - והוא הוא הפייס השני! סברה זו מצאתיה אצל הגר"א בחידושיו למסכת יומא (ס:): 

וזה יהיה ידוע, דאף שכל עבודת היום היה בכהן גדול, מכל מקום ארבעה פייסין היו שם באותו היום... הפייס השני, למריקה, שצריך כהן אחר למרק שחיטתו שהוא צריך לקבל תיכף. 

נמצא, שהגר"א הלך בשיטת הפייטן יוסי בן יוסי, ומעניין הדבר מאד, שכן בכך הוא חולק על הרמב"ן, אשר סבר שהפייס השני לא התייחס לעבודת התמיד. אחרי שמצאנו סברה פשוטה זו - כמעט אפשר לומר מתבקשת מאליה - כתובה אצל הגר"א, נראה שחוזרת הקושיה על שאר הפייטנים שהלכו בשיטת הרמב"ן - מדוע   השמיטו הם את התמיד מהפייס השני? האם לא עדיף לפרש פשוטה של משנה שכל הדברים הנזכרים במשנה נקבעו בפייסות ללא יוצא מן הכלל? על כל פנים, ראינו הבנה שונה המוצאת את ביטויה בבחירת המלים בפיוט, והשיטות השונות מבוססות על דעות הלכתיות של הפוסקים. 

הפייס השלישי: הקטורת - "עקב קטורה פייס חדשים ישלשו"

על הפייס הזה חוזרת הקושיה ביתר שאת; והרי שנינו במפורש: 

נכנס להקטיר קטורת של שחר (פ"ג מ"ד). 

ואם כן כיצד היו מפיסין להקטרת הקטורת? על כרחנו, שכאן יש לומר מעין מה שאמר הגר"א לגבי שחיטת התמיד, דהיינו שהיה לו לכהן "שוליה" שעזר לו להקטיר קטורת, והיו מגרילים מי ישמש כשוליית הכהן הגדול. הסבר זה מבוסס על ברייתא מפורשת: 

בכל יום שני כהנים נכנסין: אחד בכף ואחד במחתה. היום (=יום הכיפורים) - נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. במה דברים אמורים? בקטורת של לפני ולפנים, אבל בקטורת של מזבח הזהב - הרי הוא כקטורת של שאר ימות השנה   (תוספתא יומא, פ"ב ה"י). 

כבר הזכרנו בתחילת המאמר, שהקטורת שמדובר עליה במשנתנו היא הקטורת הרגילה שהיתה קריבה כל יום - כולל יום הכיפורים. באותה קטורת היה כהן הדיוט נושא את המחתה בשביל הכהן הגדול, ועל תפקיד זה היו מגרילים את הפייס השלישי. הסיבה שהיו מחלקים כך את ההקטרה (אחד בכף ואחד במחתה) היא אותה סיבה שבגינה היו אומרים "חדשים לקטורת" (כלומר מי שלא זכה בה עדיין), והיא, כדי לתת למספר מקסימלי של כהנים להתברך. נדייק שוב בלשון הפיוט "אמיץ כח": "עקב קטורה פייס חדשים ישלשו". לא נאמר כאן שעל ההקטרה עצמה מפיסים, אלא על עקב קטורה, על שכר הקטורת, והכוונה לשכר שמקבל נושא המחתה, שהרי את הקטורת עצמה מקטיר הכהן הגדול.

גם בסדר "אשוחח נפלאותיך" ניתן לדייק שהפייטן כיון לאותו כהן נוסף העוזר לכהן הגדול, ועל ידי כך מתברך:

גם לקטורה פיס ישלשו / גורלה לתמוך סלה יחֻדשו

גומלם ברכות לבל יחלשו / גַבֵּר חילם וחסן יֻגדשו:

הפייטן מדגיש מאד את נושא הברכות והשכר, וזאת, כנראה, כדי לרמז על חלוקת ההקטרה לשני כהנים (כהן גדול וכהן הדיוט), שעל ידי כך יש מקום לפייס זה אף ביום הכיפורים.

אולם, גם הבנה זו שנויה במחלוקת, ויש הסוברים שאת כל תהליך ההקטרה היה עושה הכהן הגדול בעצמו לבדו. כך סובר הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים, פ"ב ה"ה:

בכל יום מי שזכה במחתה חותה במחתה של כסף ומערה האש למחתה של זהב, והיום חותה כהן גדול במחתה של זהב ובה נכנס להיכל, שלא לייגעו בתוספת עבודה.

הרמב"ם מבין, שאין כהן הדיוט נכנס פנימה להקטיר קטורת של שכר - אפילו לא לעזור לכהן הגדול. לפי הבנה זו אין מקום לפייס השלישי, ועוד נראה דעתו של הרמב"ם בנדון להלן.

הפייס הרביעי: העלאת האברים - "ערוך נתחים יחד פייס הרביעי"

הסברנו בתחילת המאמר, שהפייס הרביעי היה בעצם המשכו של הפייס השני: מי מעלה אברים לכבש, ואח"כ מי מעלה אותם מן הכבש ולמזבח. לפי הבנה זו, וכך פשטות הדברים, מדובר בעבודה הקשורה בקרבן התמיד, וזה, אליבא דרמב"ן, לא יכול להיות, שהרי הוא משמיט מהפייס השני את כל העבודות הקשורות בקרבן התמיד, שאינן כשרות אלא בכהן גדול. לכן, צריך הרמב"ן לפרש את הפייס הרביעי בעבודה אחרת[10]:

הפייס הרביעי - מי מעלה איברים מן הכבש למזבח, הם האיברים שניתותרו מערב יום הכיפורים, שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים.

אם כן, אין מדובר בתמיד של יום הכיפורים, אלא בקרבנות שהוקרבו בערב יום הכיפורים, וניתן לפייס עליהם, מכיון שהעלאתם היא בעצם עבודת לילה (= קשורה ליום הקודם), ואינה מסדר היום. הרמב"ן מביא סייעתא להבנה זו מהגמרא ביומא (כב.):

והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא, ותקינו ליה רבנן פייסא!

מכאן משמע, שהפייס הרביעי מדבר באמת על האיברים והפדרים של היום הקודם, שלא נתעכלו בלילה, וצריך להקטיר אותם בבוקר. אבל בשורה הבאה הגמרא חוזרת בה מיד:

סוף עבודה דיממא היא.

ומסביר רש"י: "שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום, לכך חשובה בעיני הכהנים לבוא לריב עליה". על כרחנו, כל הסייעתא של הרמב"ן נופלת מיד, שהרי מוכח להדיא שמדובר על קרבן התמיד שנשחט באותו יום ונזרק דמו באותו יום. מלשון הרמב"ן משמע שהרגיש בדוחק פירושו, ולכן אמר שהעלאת האיברים כוללת בין השאר גם את איברי הלילה הקודם:

דהא דתנן: מי מעלה איברים וכו', בין על איברי תמיד של שחר, בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא.

אם כן, יוצא לפי הרמב"ן, שהעלאת איברי התמיד היא אמנם בכהן גדול, אך העלאת איברי היום הקודם היא בכהן הדיוט - ועליה היו מפיסין ביום הכיפורים.

לכאורה, יכול הרמב"ן לפרש פירוש פשוט יותר, מבלי לדחוק את לשון המשנה. ניתן לומר שגם בפייס הרביעי היה מעין "שולית הכהן הגדול" שעזר לו להעלות את האיברים (והם היו רבים) למזבח. כך אמנם מפרש בעל תפארת-ישראל - הגאון רבי ישראל ליפשיץ - בפירוש "הלכתא גבירתא" לפרק שני של מועד:

מי מושיט האיברים לכהן הגדול שיזרקם לאישים.

בשיטה זו הלך גם הגר"א, אם כי בואריאציה קצת שונה:

הפייס הרביעי - ליטול ממנו האיברים מכבש למזבח, שכהן גדול היה עומד על המזבח והם היו נוטלין ונותנין לערוך על המזבח.  

נראה, כי שני הפירושים הללו מתקבלים על הדעת יותר מפירושו של הרמב"ן, אם נתחשב בכמות הרבה של איברים שהיה צריך להעלות מהכבש למזבח. כמות רבה כל כך היתה מקשה מאד על הכהן הגדול לעשות זאת לבד ללא עזרתם של כהנים הדיוטות. המשנה ביומא (פ"ב מ"ג) מפרטת את האיברים שיש להעלות על המזבח:

הראש והרגל, ושתי הידיים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסלת, והחביתין, והיין.

קשה להניח שהעלאת כל האיברים הללו - שביום רגיל נעשתה ע"י תשעה כהנים - נעשתה ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בעצמו. סביר מאד שהיו כהנים הדיוטות צריכים לעזור לכהן הגדול - ועל תפקיד זה הגרילו את הפייס הרביעי.

עד כאן סיכום טענותיו של הרמב"ן, הבא ליישב את דברי הפייטנים ולהוכיח שהפייסות הנאמרים במשנה - אף ביום הכיפורים נאמרו. אמנם לא כולם התקיימו ביום הכיפורים, אך ברור לנו מהמשניות ומהגמרות אלו מהן בשאר ימות השנה ואלו מהן אף ביום הכיפורים. ראינו, שאין הכרח לפרש דווקא כרמב"ן, אלא אפשר ליישב את הפייטנים גם בפירושים אחרים, וראינו שאפילו הפייטנים המזכירים את הפייסות חלוקים ביניהם אלו פייסות מבין הנזכרים במשנה התקיימו ביום הכיפורים. מעתה נמצינו למדים שהאשכנזים, האומרים נוסח "אמיץ כח" - יש להם על מי שיסמוכו, ולא זו בלבד, אלא שבכמה מקרים הקושיה היא דווקא על הספרדים, האומרים "אתה כוננת".

שיטת הרמב"ם

נחזור עתה אל הפיוט "אתה כוננת עולם מראש". הראינו בתחילת המאמר שאין שם התייחסות לפייסות, ולכן קבענו שמחבר הפיוט סובר כנראה כבעל המאור. אבל אם נבחן את הפיוט לאחר ששמענו טענותיו של הרמב"ן, ניוכח, שאין הדבר פשוט כל כך. אחת הטענות החזקות של הרמב"ן היתה מלבישת הבגדים. בפעם הראשונה שהמשנה מזכירה הפשטת בגדים היא אינה מזכירה קידוש ידיים ורגליים - משמע שהוא פשט בגדי חול! כלומר, עד שחיטת התמיד לבוש הכהן הגדול בגדי חול, ואם כך, לא ייתכן שהרים תרומת הדשן, סידר את המערכה ודישן את המזבח הפנימי. בפיוט הדברים מפורשים:

שש על מצווה לקיים דתו, ופשט בגדי חול... נתנו לו בגדי זהב... מיד יקבל כבש התמיד.

על כרחנו נבאר, שאת העבודות הקודמות לתמיד (תרומת הדשן, סידור המערכה ודישון מזבח הפנימי) עשו כהנים הדיוטות, ואם כן, גם לשיטתו היו פייסות - בעבודות הללו! הסיבה שהפייטן לא הזכיר את הפייסות היא, לפי שאינם מסדר עבודת היום, והפייטן מעוניין לסדר לפנינו אך ורק את עבודת הכהן הגדול, ולא עבודות שאר הכהנים. היוצא מדברינו - שגם הספרדים שאינם מזכירים במפורש את הפייסות, מניחים ומודים שהתקיימו שני פייסות - תרומת הדשן ודישון פנימי[11], וממילא דבריו הנוקבים של בעל המאור שהבאנו לעיל - כוללים גם אותם!

זוהי, בעצם, שיטתו של הרמב"ם. מצד אחד אומר הוא בהלכות עבודת יום הכיפורים, פ"א ה"ב:

עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד... וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות - הכל עשוי בכהן גדול.

אך בהמשך, בפ"ד ה"א, אומר הרמב"ם:

סדר כל המעשים שביום זה כך הוא: בחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושים בכל יום על הסדר שביארנו, עד שיגיעו לשחיטת התמיד.

משמע שעד שחיטת התמיד הכל כשר בכהן הדיוט, והיו שם שני פייסות, כשיטת הפיוט "אתה כוננת עולם מראש"[12]. לסיכום, מצאנו גם שיטת ביניים - בין בעל המאור לבין הרמב"ן - הסוברת שהיו רק שני פייסות, ומצאנו גם פיוט ההולך בדרך זו.

  נחתום את דברינו כדרך שחותם הרמב"ן את דבריו:

ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לראות בבניין בית עולמים, ואז תדע דברי מי קיימין.

---