קניין עכו"ם בארץ ישראל / הרב אהרן ליכטנשטיין

  גרסינן בשלהי השולח (גיטין מז.):     

אמר רבה: אף על פי שאין קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: 'כי לי הארץ' [ויקרא, כ"ה, כג] - לי קדושת הארץ, אבל יש קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: 'השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם' [תהילים, קט"ז, טז]. ורבי אלעזר אומר: אף על פי שיש קניין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר, שנאמר: 'דגנך' [דברים, ז', יג] - ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: 'לה' הארץ' [תהילים, כ"ד, א]. במאי קמיפלגי? מר סבר - 'דגנך' - ולא דגן עובד כוכבים, ומר סבר - דיגונך - ולא דיגון עובד כוכבים. 

בדברי האמוראים הוזכר מעשר, ובמרוצת השקלא והטריא בהמשך הסוגיה מתקשרת המחלוקת אף להבאת ביכורים. ברם, בעלי התוספות במספר מקומות הרחיבו את היריעה ויישמו את הדברים לגבי מצוות התלויות בארץ ככלל. כך בגיטין (סב., ד"ה אין), לגבי שביעית; בעבודה זרה (סד., ד"ה אין עודרין), לגבי כלאיים; ובפירוש הר"ש (תרומות, פ"ג מ"ט), שנטה להסביר דעת רבי יהודה שם, ש"אין לנכרי כרם רבעי", מפני ש"יש לנכרי קניין בארץ ישראל" - ולדבריו, מן הסתם, הוא הדין בערלה; וכך גם ב"אור זרוע" (חלק א, סימן שכ"ו), שאף הקשה ממה שכנראה סבר רבי יהודה (מנחות סו:), שאין קניין לגבי מעשר, והסיק להדיא: "ואין בידי לחלק בין מעשר לפדיון נטע רבעי, דתרוייהו תלויין בארץ". הרחיק לכת עוד יותר ר' יהודה מפאריש בתוספותיו, שאחרי שהביא דברי רבנו תם, שבא להוכיח שערלה וכלאי הכרם נוהגים בשל גויים, ממה שנאמר בירושלמי (ערלה, פ"ג ה"ז), שהמשנה, שקבעה שכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאיים, עסקה רק בדברים הנוהגים הן בשל ישראל והן בשל עכו"ם, ולכן לא הוזכרה בה חלה, הוסיף: "ואין לדחות [דאתיא] כמאן דאמר 'אין קניין', דאם כן אפילו חלה תנהג בשל גויים"[1].

ברם, כאמור, בסוגיה בגיטין לא הוזכרו אלא מעשר וביכורים. כמו כן, בכל מקום שנדונה הפקעת קניין עכו"ם בגמרא, תמיד מצויין "מיד מעשר". ובעקבות הגמרא, אף הרמב"ם - לאחר שפסק כמאן דאמר 'אין קניין', קבע (הלכות תרומות, פ"א ה"י): "לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים, והכל מן התורה". אף מדבריו מתקבל הרושם הברור שאין העניין נוגע אלא לתחומים אלו[2]; ובולטת במיוחד השמטת שביעית, שהוזכרה בסוף הלכה זו, ביחס לקניין עכו"ם בסוריא, ובמקומות נוספים ברמב"ם, בצמידות למעשר[3].

אמנם, הרא"ש צימצם את היקף המחלוקת. בתשובתו בעניין חדש בחו"ל (שו"ת הרא"ש, כלל ב', סימן א'), כתב: "וכן פסקו בכל החיבורים, דחדש נוהג בשל כנעני, ודבר תימה הוא, למה לא לנהוג בשל כנעני, דמאן דאמר יש קניין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דריש ליה מקרא - 'דגנך' -   ולא דגן כנעני, ואי לאו קרא, תבואת כנעני בעי עישורי; ובחדש כתיב: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו', [ויקרא, כ"ג, יד] - ואפילו בחוצה לארץ, דכתיב: 'משבתיכם', מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל כנעני".

אלא שצימצום זה אומר דרשני, דהנה בביאור מחלוקת האמוראים נחלקו הראשונים. רש"י (ד"ה שאין) פירש: "אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ, אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר". לדבריו, לפי רבה, אף הפירות שגדלו ברשות הגוי חייבים במעשר; ויש להניח, שסבר שלגבי פירות שגדלו לאחר שחזר השדה לבעלות ישראל אין מחלוקת, ואף ר' אלעזר מחייבם במעשר. ואילו מדברי הרמב"ם הנ"ל משתמע להיפך, וכן ביאר ה"כפתור ופרח" (ריש פ"ד): "אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל, המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו, אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו - פשיטא ליה דפטור". והיינו, שלמאן דאמר 'יש קניין', הופקעה הקדושה ויש צורך בקידוש חדש, ולכן הרמב"ם, שפסק שאין קניין, שלל את הצורך בקידוש כזה. אך אין הכי נמי, שבמשך בעלות הגוי, אין חיוב תרומות ומעשרות - וזאת, מן הסתם, לא מדין מירוח עכו"ם או פירות עכו"ם, שהם פוטרים נפרדים, אלא בגין הפקעה, ולו זמנית, בחובת הקרקע[4].

והנה לדעת רש"י, שמדובר בהפקעת פירות גרידא, אפשר להבין היטב, אם מסברה צרופה ואם על פי גזירת הכתוב, את צימצום הפטור למעשר ולביכורים. ואמנם, ה"שאגת אריה" הדגיש את הקשר שבין הסבר זה להיקף הדין. דיעויין בדיונו בתשובת הרא"ש הנ"ל, שכתב: "ועל כרחך היינו טעמא דמאן דאמר יש קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר מגזירת הכתוב הוא, שאף על פי שקדושת ארץ ישראל על קרקעות שביד הנכרי, מכל מקום מיעטה קרא מן המעשר, אבל לכל שארי דברים הקרקע בקדושתה עומדת, ומה שנוהג בשאר ארץ ישראל, כגון ערלה ורבעי וכלאיים, שאינו נוהג אלא בארץ ישראל, נוהג נמי בהאי קרקע שביד הנכרי"[5]. אך לדעת הרמב"ם לכאורה צריך עיון, היות שמדובר בחסרון בקדושת הארץ, מה לי מעשר וביכורים מה לי שאר מצוות, ויש לעיין בזה. 

לביאור הדברים, עלינו לעיין ביסוד המחלוקת לגבי קניין גוי בארץ ישראל, לדעת הרמב"ם, שמדובר בהפקעת הקדושה ולא רק בפטור הפירות. במסגרת שיטתו, ניתן להציע שני הסברים: אפשר לראות את מוקד המחלוקת בהגדרת   כח הגוי והערכתו ורמת קניינו כשלעצמן, אשר לפיהן אפשר להסיק האם הוא בר הכי של קניין בארץ ביחס למטרות שונות; לחילופין, ניתן להסביר, שאין המחלוקת מעורה במישרין בכושר הגוי לקנות, אלא בהבנות שונות לגבי אופי הקדושה שקניינו אמור להפקיע ויסודה, שכתוצאה ממחלוקת בנקודה זו, ממילא חלוקים האמוראים ביחס ליכולת הגוי להפקיע, שכן אף אם תמימי דעים הם לגבי כושרו כשלעצמו, חלוקים הם ביחס למשימה העומדת בפניו.

ונראה, שנחלקו בנדון הבבלי והירושלמי. דהנה בסוגיה בהשולח נאמר, בביאור דברי רבה: "שאין קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: 'כי לי הארץ' - לי קדושת הארץ". משתמע בעליל, שמה שאין קניין להפקיע ממצוות נובע מקדושת הארץ לגביהן. ואם כי בהמשך הסוגיה, לכאורה, נשמעת הנימה הראשונה בביאור דברי ר' אלעזר: "אין קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: 'לה' הארץ'", הרי על זה חולק רבה וסובר, שלחפירה יש קניין לעכו"ם; ויש להבין, שלדעתו אין בעיה לגבי כושר העכו"ם לקנות, שכן מבחינה זו אינו נחות מישראל, אלא שאין הקדושה, בגין אופיה ושרשיה, ניתנת להפקעה על ידי קניינו.

  ברם, בירושלמי (דמאי, פ"ה ה"ט) גרסינן: 

דרבי מאיר אמר: אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר... רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש: טעמא דרבי מאיר - 'והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה' [ויקרא, כ"ה, מו] - הקיש אחוזה לעבדים: מה עבדים - אתם קונין מהם, והן אינן קונין מכם, אף אחוזה - אתם קונין מהן, והם אינן קונין מכם. 

ונראה ברור, שהיקש זה אינו מתייחס לרמת קדושת הארץ, אלא למגבלות קניין הגוי, שהרי מה שאין לגוי קניין עבדות בישראל אינו קשור כלל בקדושת ישראל. דפוק חזי, שאף את גוי חברו אינו קונה כעבד, וכמבואר בסוגיית שבאי בגיטין (לז:): "דאמר ריש לקיש: מניין לעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו, שנאמר: 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו' [ויקרא, כ"ה, מה] - אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה. יכול לא יקנו זה את זה; יכול לא יקנו זה את זה, האמרת לא הם קונים זה מזה? הכי קאמר: ולא הם קונים זה מזה לגופו, יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו, אמרת קל וחומר - עובד כוכבים ישראל קונה, עובד כוכבים עובד כוכבים לא כל שכן". הרי מפורש, שאין הבדל בין ישראל לעכו"ם לגבי קנייני עבדות - שניהם נקנים למעשה ידיהם ואף לא אחד מהם נקנה לגופו[6]. ובכן, "עבדים אתם קונין מהם והן אינן קונין מכם" אינו קשור בקדושה, אלא בהגבלת כושר קניין הגוי. ומכאן שאף באחוזה, שהוקשה לעבדים, אין לגוי קניין, מפני שאין בעלותו נתפסת לגבי מצוות, ולא מפני שאין בכח בעלותו להפקיע קדושה; וזה כפי ההסבר השני, ודלא כמשתמע מהגמרא בגיטין.

  אמנם בהמשך נאמר שם בירושלמי: 

אמר רבי לעזר בי רבי יוסי קומי רבי יסא: ודא מסייעא לרבי מאיר - 'והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ' [ויקרא, כ"ה, כג] - לחולטנית. 

פסוק זה הינו המקור לדברי רבה שבבבלי, אם כי כאן הוא מצוין רק כהוכחה ולא כמקור; וניתן היה לפרשו בהתאם, שהארץ חלוטה לקדוש­ברוך-הוא בגין קדושתה, ולהבין, אם כך, שבירושלמי עצמו יש הסברים חולקים. אך יעוין בהשגות הרמב"ן על ספר-המצוות להרמב"ם (לא-תעשה רכ"ז), שהביא את כל דברי הירושלמי כמקשה אחת; ובסיום דבריו חידד מה שהוסבר לעיל, שמדובר בהגבלת בעלות ולא בהתמדת קדושה: "ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות, לפי שהארץ שלו יתעלה, ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו, ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתנו, רק בידינו תשאר ואלינו תחזור". כן ניתן לעמוד על השוני שבין רב מאיר לרבה מסיום דברי הירושלמי שם: 

רבי זעירא אמר קומי רבי אבהו בשם רבי לעזר: אף על גב דרבי מאיר אמר: אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, מודה הוא הכא, דיש לו קניין נכסים. אמר רבי בא: אוכלת פירות. 

מפורש, שלדעת רבי מאיר אין לעכו"ם אלא קניין פירות; ואילו לפי רבה הוא יכול לחפור בורות שיחין ומערות; והרי מבואר ברמב"ם (הלכות מכירה, פכ"ג ה"ו), שיכולת זו תלויה בקניין הגוף. פשר החילוק ברור. לרבה, מה שאין קניין לפטור מתרומות ומעשרות נובע מעוצמת הקדושה ולא ממגבלות הקניין; ובכן, הקניין כשלעצמו יכול להיות מושלם. ואילו לרבי מאיר, מה שאין הקניין פוטר נעוץ בליקוי בכושר הקניין - וממילא, יתכן, אם כי אין שום הכרח לכך, שלליקוי זה יהיה היבט ממוני צרוף, דהיינו שאינו אלא קניין פירות, ולא יצטמצם אך ורק למישור בעלות ביחס לקדושה ומצוות. 

ונראה, שאם באנו לדון בשאלה שהועלתה לעיל, היתכן לחלק בין מצוות לגבי קניין עכו"ם, או האם שומה עלינו לראותן כחדא מחתא, שהדבר תלוי בשני ההסברים. דלפי הירושלמי נראה שקשה לחלק, כיון שביחס למצוות, שאין הגוי בר קניין, הרי זה, לגביהן, כאילו לא נקנה לו השדה כלל, שרק לאכילת פירות קנה, כמסקנת הירושלמי (ובמקביל, לקניין למעשה ידיו שיש לו בישראל), אך לא לכל דבר אחר; ובכן, מה לי מצוה זו או אחרת. לעומת זאת, לפי הבבלי, היות שהבעיה נעוצה בקדושה ובהפקעתה, יתכן שאפשר לחלק בין רמות שונות של קדושה, ולהסיק שישנה קדושה הפוקעת ויש העומדת בעינה. ואם כי יש מקום לבעל דין לטעון שחילוק כזה יכול להתקבל גם לדעת הירושלמי, אם נניח שהגבלת הקניין אף היא נובעת מהקדושה, וממילא, שאף אם שיטת 'אין קניין' מוסברת על פי חוסר יכולת לקנות, ולא מפאת יציבות הקדושה, עדיין אפשר לחלק בין מצוות, פשוט שהחילוק הרבה יותר מסתבר אם הבעיה מעורה בקדושה. 

אם כנים דברינו, יתכן שהבבלי והירושלמי לשיטתייהו קאזלי. דהנה, כפי שצויין לעיל, בדברי רבה בגמרא בגיטין, וכן בכל מקום אחר בבבלי, לא הוזכר קניין עכו"ם כמפקיע אלא לגבי מעשר. ואילו בירושלמי נתקלנו בו, לפום ריהטא, עוד בהקשר אחד לפחות, לגבי כלאיים. דביחס למה שנשנה: "כתיב: 'לא תזרע כרמך כלאים' [דברים, כ"ב, ט] -   אין לי אלא כרמך, כרם אחר מניין, תלמוד לומר: 'כרם' - ולא כלאיים"[7], נאמר בירושלמי: "אמר רבי לעזר: דרבי מאיר היא, דרבי מאיר אמר: אין לגוי קניין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות"[8]. ופירש ה"פני משה", שמהברייתא משתמע, שכרם אחר אסור בזריעה אף אם הוא של עכו"ם, וזה יתכן רק לרבי מאיר, דאילו למאן דאמר 'יש קניין', אין כרם עכו"ם בכלל האיסור. וניתן להבין, שלאור הסבר היקף אחוזה לעבדים, אין לחלק בין מעשר לכלאיים, ואם קניין עכו"ם מפקיע מזה, הוא הדין - מזה; כיון שאם כושר הקניין אינו מוטל בספק, אלא שקיימת מחלוקת לגבי השלכותיו ביחס לקדושה, אפשר לחלק בין התחומים[9].

חילוק כזה יתכן, במסגרת הבבלי, בין למאן דאמר 'אין קניין' - כלומר, שאפשר להניח שדבריו נאמרו לגבי מעשר, אך ישנן מצוות שלגביהן אף הוא מודה שיש קניין; או, להיפך, אליבא דמאן דאמר 'יש קניין' - אם נניח שהוא חולק רק לגבי מעשר, אך מודע שישנה קדושה שאינה ניתנת להפקעה על ידי קניין עכו"ם. אולם, בכל מקרה, העובדה שהבנת הבבלי פותחת פתח לחלק בין תחומים, אינה מחייבת אימוץ חילוק זה. המהלך שהוצע לעיל רק קבע מסמרים שניתן להעלותו על הדעת, אך אין בכך כדי להצביע שהוא אמנם נכון, כל עוד אין לנו עילה מספקת וכיוון מתאים להפריד בין הדבקים.

והנראה בזה, שאמנם ניתן להציע שקדושת הארץ לגבי מעשר ניתנת להפקעה יותר מאשר זו לגבי שביעית, ערלה, כלאיים וחדש, מתוך הנחה ששורש הקדושות ודרך החלתן שונים. דהנה לגבי החלת קדושת הארץ נסתפקו גדולי האחרונים, האם יש צורך במעשה קידוש מובהק מתוך מגמה וכוונה לקדש, או שמא בכיבוש גרידא סגי וכל שנכבשה הארץ, על פי התנאים המבוארים בחז"ל ובראשונים, ונמצאת ארץ ישראל תחת שליטת כנסת ישראל, הרי היא קדושה לגבי מצוות התלויות בארץ, ואין צורך במקדש נוסף. ויעויין ב"מקדש דוד" (סימן נ"ה, קפא.), שהעלה שנחלקו בדבר התוספות והמהרי"ט. דהנה התוספות (יבמות פב:, ד"ה ירושה) הסבירו, שמה שנאמר בירושלמי במספר מקומות, שבימי עזרא "מאליהן קיבלו את המעשרות", לא בא לומר שתרומות ומעשרות בימי בית שני היו רק דרבנן, אלא "דהכי פירושו: כיון שגלו נפטרו, שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד, ולא היה חובה להם לקדש את כל ארץ ישראל, כדאמר (חולין ז.): הרבה כרכים וכו'", וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר, או שמא הכל אם היו רוצים, ואף על פי כן חייבו עצמן מאליהן וקידשו, וכיון שקידשו קידשה מן התורה. ולכאורה ברור, שאין כוונתם שיכולים היו שלא לכבוש בכלל ולהישאר בגולה או תחת שלטון זר, אלא שיכולים היו לכבוש אך לא לקדש; ובכן, מוכח, שלדעתם כיבוש לחוד וקידוש לחוד, ואין קדושה חלה על ידי האחד ללא האחר. אך המהרי"ט השיג על כך: "דמאי כתיבת אמנה ושבועה שייך בהא, הואיל וכבר כבשו והחזיקו ועומדות היו רגליהם בשערי ירושלים, ממילא כבר נתחייבה מדבר תורה, דהא לא בעי כיבוש כל הארץ, אלא ראשון ראשון קונה ומתחייב"[10]. וה"מקדש דוד" שם דייק מלשון רש"י, שדעתו כמהרי"ט, שכן בביאור דברי הגמרא בחולין, אליה רמזו התוספות שם, לגבי כרכים שכבשום עולי מצרים והניחום עולי בבל, כתב (חולין ז., ד"ה הרבה): "ולכך לא כבשום, דקסברי הואיל והותרו - הותרו, דקדושה ראשונה בטלה... ולא רצו להחזיר קדושתה, כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ". משתמע מתוך דבריו, שכדי שלא תחול הקדושה, לא היה מנוס מלהימנע מלכבוש את הכרכים האלה, ואילו לפי התוספות הרי יכלו לכבוש, אך לא לקדש.

ונראה שלא מדובר במחלוקת טכנית גרידא, לגבי תכסיסי קידוש, אלא בשאלה עקרונית ביחס לעצם מהותו. דלפי התוספות נראה, שקדושה חלה במישרין על ידי כנסת ישראל המקדשת את ארצה, וכמו במקדיש חפץ לגבוה, שהוא מעניק לו קדושה מדעת. לעומת זאת, לדעת המהרי"ט, כנסת ישראל רק יוצרת מציאות שבה מתגשמים תנאים מסוימים, וכתוצאה מכך הקדושה חלה מאליה. אין כאן הענקת קדושה מכוונת והטבעתה - אולי אפילו מעשה הנתפס בכל סממני יצירת חלות המעורה בבעלות, כגון שליחות, תנאי, או קביעת מועד החלות - אלא חידושה בעקיפין על ידי התהוות הגורמים הדרושים לה. 

ונראה פשוט, שלטיב הקדושה ואופן החלתה ישנן השלכות אפשריות ברורות ביחס להפקעתה. הנחה זו די מובנת מסברה, וסימוכין לה מדברי הר"ש בשביעית (פ"ו מ"א), שהם מקור התוספות הנ"ל. דיעויין בשולי דיונו שם, אחרי שביאר שנחלקו האמוראים בירושלמי, האם בימי עזרא קידשו מפני שהיו מחויבים בכך, או מפני שרצו לקדש אף כי יכלו להימנע, שכתב: "ונפקא מינה, דלר' יוסי, דקדושה במצות הקדוש-ברוך­הוא קיימת אפילו בזמן הזה אף על פי שחרב הבית, אבל לר"א, דאמר מאליהן קיבלו, בטלה עכשיו קדושת הארץ, דסתמא לא היה בליבן אלא בזמן שהבית קיים, הואיל והדבר תלוי בהם". והנה הר"ש התייחס לביטול קדושת ארץ ישראל כולה על ידי חורבן, ובהקשר זה ראה את גורם הדעת בתהליך הקידוש כפותח פתח לביטולו בגין צימצום היקפו מרצון המקדשים. ברם, נראה, שאם באנו לדון בסוגיית 'יש קניין', אפשר לראות זיקה מקבילה בין שורש חלות הקדושה להפקעתה - וזאת, לא בגלל רצון מקרי של המקדשים, אלא בגין שוני עקרוני בין אופי הקידושים. ואם כך, נראה שיש לחלק בכיוון הפוך מזה של הר"ש - דהיינו שנציע, שככל שהקידוש נובע מצעד מכוון של הטבעת גושפנקה והחלת מעמד מדעת, ואין הקדושה קיימת אלא כרובד נוסף שהוענק לארץ, תוספת זו ניתנת להפקעה וביטול על ידי בעלות עכו"ם. לעומת זאת, ככל שהקידוש מוגדר כפרי כיבוש או חזקה, והקדושה נתפסת כתוצאה עקיפה של המציאות, אין קניין עכו"ם מבטלה, שכן לא מדובר בתוספת אלא בפן המצב היסודי.

אמנם יש מקום לבעל דין לטעון, אדרבה, אם קדושה נובעת מצעד מכוון, יכול הוא לקדש לשעתו ולהבא, גם אם השתנו הנסיבות בהן ננקטה יוזמת הקידוש, דהיות שהיא פרי מצב, הרי שאם הוא השתנה - אף היא בטלה. אך נראה, שאין טענה זו תקפה אלא לגבי ביטול קדושת הארץ כולה, וכגון על ידי חורבן, וכמבואר ברמב"ם (הלכות בית הבחירה, פ"ו הט"ז), שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, מפני שהיתה בנויה על כיבוש, "וכיון שנלקחה הארץ מידיהם - בטל הכיבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל". אך מחלוקת 'יש קניין' הלא מתייחסת למצב שבו ריבונות ישראל קיימת - וזאת, אף לגבי השדה שנמכר לגוי - אלא שיש לדון, האם בעלות עכו"ם מפקיעה קדושה אף כשהכיבוש שקידש עומד בעינו. ביחס לנקודה זו, נראה שאמנם ניתן לחלק ולהציע, שקדושה שחלה כתוצאה ממצב, שרירה וקיימת כל עוד המצב תקף, ואילו קדושה שהוחלה כפרי יוזמת תוספת יכולה לפקוע על ידי יוזמה נגדית. 

ומכאן, פתח לחלק בין המצוות השונות לגבי הפקעת קדושה על ידי קניין עכו"ם. דנראה, דביחס לשאלת שורש קדושת הארץ והחלתה, לא כל המצוות שוות. דלגבי כלאיים, חדש וערלה, אין לנו עניין אלא בקדושת הקרקע כשלעצמה, כקובעת איסורי עבודה בו או של הגדל בתוכו. לעומת זאת, לגבי ביכורים או תרומות ומעשרות, נוגעת קדושת הארץ לאפשרות חלות קדושה בפירות; ואם כי אין הקדושה חלה בגידולי הקרקע מאליה, מכל מקום, היכולת להעניק קדושה לפירות על ידי קריאת שם או הפרשה, מותנית בקדושת התשתית שממנה צמחו[11].

והנה ברור, שאין להניח מראש שהקדושה לגבי שני המישורים האלה חייבת להיות זהה. ועוד נראה פשוט, שאם באנו לחלק מסברה בין רמות קדושה, זו הדרושה להעניק קדושה לתוצרת הקרקע עולה על הקובעת לגבי הקרקע כשלעצמה. וסימוכין לדבר, ממה שמצאנו שהתפלגה קדושת הארץ בשבע שכיבשו ושבע שחילקו, וכמבואר בברייתא בתורת כהנים (בהר, פרשתא א'): "נמצאת אתה אומר, כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש... לארבע עשרה שנה נתחייבו במעשרות". פשר האיחור בחיוב במעשרות לא נתבאר בגמרא בפירוש, ובביאורו העלו ראשונים מספר הסברים. הראב"ד על אתר פירש: "ולאחר ארבע עשרה שנה נתחייבו במעשר, דכתיב: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא וכו'' [דברים, י"ד, כב] -   זרעך המיוחד לך; אי נמי, משום דקודם שחלקו הוה ליה הפקר, דכתיב: 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' [שם, י"ב, יב] - יצא הפקר שידו וידך שוין בו"[12]. קרובים לזה דברי רש"י בנידה (מז., ד"ה ולא נתחייבו במעשר) - "תבואת זרעך - עד שיביא כל אחד ואחד את שלו". אך בכתובות (כה., ד"ה ולא) הוסיף: "ועוד, שהרי תלה הכתוב המעשר במניין שנות השמיטה". והנה, כל הטעמים האלה מעורים, לכאורה, בפטורים המיוחדים למעשר, ואין להם זיקה לרמת קדושת הארץ. אך בבבא מציעא (פט., ד"ה נתחייבו) העלה רש"י נימוק, המתקשר בעליל בהלכות קדושה: "אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה, דכתיב: 'עשר תעשר' [דברים, י"ד, כב], וכתיב בתריה: 'במקום אשר יבחר' [שם, כג] -   עד שנבחרה שילה לא נתחייבו, והיינו לאחר כיבוש וחילוק, כדכתיב ביהושע, וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י"ד שנים, כדאמר בזבחים [קיח:]". ויתכן שיש גם לראות את תחולת בעלות הפרט כמשלימה את הקדושה החלה על ידי אחיזת הפרט, באופן שגם דברי רש"י בנידה (אם כי לא דברי הראב"ד) מתייחסים לרמת קדושת הארץ, ולא לפטור מקומי בהלכות מעשר. ולפום ריהטא, כך גם מוכח מדברי הגמרא בכתובות (כה.): 

אמר רב הונא בריה דרבי יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי רב, דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה [13]. 

לכאורה, ההוכחה נעוצה בהנחה שניתן לקבוע שקיים פער בין הקדושות הדרושות לחלה ולתרומה, מהעובדה שטרם כיבוש וחילוק הספיקה הקדושה לחלה אך לא לתרומה. איברא, שיש לדחות שאיזכור שבע ושבע איננו על דרך ההוכחה וההקבלה, אלא שרבנן בבי רב סברו, שבגלל הצורך בכיבוש וחילוק כשלעצמו תרומה בזמן הזה דרבנן, שהרי בימי עזרא לא כיבשו ולא חילקו. יותר נראה להסביר כהבנה הראשונה, שכן השניה מושתתת על הנחה שאף קידוש עזרא היה טעון כיבוש וחילוק, ומניין לרבנן הפשיטות בנדון. ופוק חזי, שהרי הרמב"ם קבע שעזרא קידש בחזקה ולא בכיבוש, וממילא לא היה צורך בתקופת המתנה עד שתחול, וכמבואר בדברי ר' יוסי בר חנינה בירושלמי (שביעית, פ"ו ה"א): "אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה - שבע שכיבשו שבע שחילקו, אבל אתם - כיון שנכנסתם נתחייבתם". ובכן, נראה שעדיף לפרש - אם כי, כמובן, יתכן שרבנן בבי רב חולקים על רבי יוסי בר חנינה - שרבנן באו להוכיח שלגבי חלה רמת קדושה יותר נחותה מספקת; ומכאן, שכך ראו את מעמד הארץ בתקופת כיבוש וחילוק.

ובכן, אם נסביר את האיחור בחיוב מעשר מפאת חסרון השלמת קדושת הארץ, חלוקת המצוות בפרק כיבוש וחילוק מובנת כמין חומר, לאור מה שהצענו לעיל. ביחס לאיסורים, הקדושה החלה על ידי ביאה גרידא מספקת. משום כך, נאמר בברייתא שנתחייבו בחדש וערלה מיד עם בואם לארץ; ונראה, אם כי לא נתבאר כך במפורש, שהוא הדין לכלאיים[14]. קדושת פירות, לעומת זאת, טעונה רמה גבוהה יותר של קדושת הארץ. אי לכך, לא נתחייבו במעשר עד לאחר י"ד שנה; והוא הדין, כמפורש בסוגיית חובת קרקע בקידושין (לז:), לביכורים[15]. 

אמנם, יש כאן מקום עיון לגבי נטע רבעי. לכאורה, אם נתחייבו בערלה כיון שעברו ישראל את הירדן, אף רבעי נהג מיד, לאור כלל הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פ"י ה"א) - "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר: 'שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית'". והרי ברבעי חלה קדושת פירות המקבילה לשל מעשר שני - ולא עוד, אלא שהיא חלה מאליה, ללא כל הפרשה. ובכן, אם נהג רבעי בשבע שכיבשו ושבע שחילקו, מוכח שעם הכניסה לארץ, נתקדשה היא ברמה הדרושה להחיל קדושת פירות, ועל כרחנו שחלוקת המצוות באותו פרק היתה מסיבות אחרות, ואין לזה עניין ליסוד שהוצע לעיל.

ברם, לאמיתו של דבר, אין בכך לסתור את זיקת תקופת כיבוש וחילוק לענייננו. דהנה יעויין ברמב"ם (הלכות מעשר שני, פ"ט ה"ב), שכתב לגבי רבעי: "והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר". מקור ההלכה, בגמרא בקידושין (נד:), שבה מבואר שלרבי מאיר, הסובר שמעשר שני ממון גבוה, מה ששנינו (מעשר שני, פ"ה מ"ה), כי מי שניתן לו מעשר שני במתנה מוסיף חומש אם בא לפדותו, לא נאמר אלא "כגון שיהיב כשהוא סמדר, ודלא כר' יוסי דאמר: סמדר אסור מפני שהוא פרי". אך הקשה ה"כסף משנה" על אתר: "ומכל מקום יש להקשות למה שינה רבנו וכתב בוסר במקום סמדר, דמשמע דבוסר גדול מסמדר, ועל כרחך לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר... וצריך עיון". ובביאור דברי הרמב"ם נראה פשוט, שסובר שנאמרו ברבעי שתי הלכות: איסור וקדושה. מצד אחד, יש לראות בו מעין שיירי ערלה, אלא שבשלוש השנים הראשונות אסורות אכילה והנאה לחלוטין, ובשנה הרביעית הן עדיין אסורות חוץ לירושלים, אך מותרות בתוכה. מאידך, מדין "קדש הלולים לה'", חלה בו קדושה המקבילה למעשר שני. ויש להבין בדעת הרמב"ם, שביחס לבוסר הדינים מתפצלים. היות שבוסר נחשב לפרי בכל התורה כולה, איסורי ערלה חלים בו, וזה מה שפסק (הלכות מעשר שני, פ"ט הי"ג): "העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר - מותר בערלה וברבעי", על פי סתם משנתנו (ערלה, פ"א מ"ז), ומדויק מלשונו, שסמדר מותר אך בוסר אסור. לעומת זאת, לגבי קדושה, היות שלגבי תרומות ומעשרות אין שם פרי חל עד עונת המעשרות, שהיא לאחר שלב בוסר, אין לבוסר קדושת רבעי. דנראה, שהרמב"ם הבין שהגזרה-השוה 'קדש'-'קדש' ממעשר, לא באה רק להתוות תוכן מעמד קדושת רבעי, אלא אף להגדיר החפצא שבו היא חלה. ונראה, שהסיק דין זה ממה ששנינו ב"תורת כהנים" (קדושים, פרשה ג' ס"י): "'תבואתו' -   מלמד שאין נפדה אלא תבואה. מיכן אמרו: אין פודים את הרבעי עד שיבוא לעונת המעשרות", שלדעתו מתפרש לא כהגבלה בהלכות פדיון, כפי שכנראה הבין הראב"ד[16]   בפירושו שם על אתר, אלא כתוצאה מכך שאין הקדושה חלה לפני כן, ובהעדר קדושה אין מה לפדות.

ברור, אם כן, למה ניסח הרמב"ם, "לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר". הוא הרי בא לקבוע מסמרים לגבי דין רבעי שניתן במתנה, ובשלב של סמדר הלא אין לפרי שם רבעי, ואינו שייך לדיון זה כלל ועיקר. אך לבוסר יש דין רבעי, והאיסורים חלים עליו, אלא שאינו נתפס בקדושה - ונפקא מינה, שאם אכלו חוץ לירושלים אינו לוקה עליו מדין חוץ לחומה כבמעשר שני - ולכן אין לו מעמד ממון גבוה, שכן הוא אינו כרוך בשם מעשר שני או נטע[17] רבעי כשלעצמו אלא בקדושה, וכפי שיוצא בעליל מהסוגיה בקידושין (נג.), הדנה במקור שיטת רבי מאיר [18].

ובכן, נראה שאם באנו לדון בדין רבעי בשבע שכיבשו ושבע שחילקו, שמעמדו, כזה של בוסר לאחר מכן, היה מפוצל. איסור נהג בו, בהתאם לכלל שכל שחייב בערלה יש לו רבעי. אך קדושה באמת חסרה, היות שטרם התקדשה הארץ ברמה הדרושה להעניק קדושה לגדל בתוכה[19]. ועם סילוק הקושיה מרבעי, שוב ניתן לראות בתקופת כיבוש וחילוק דגם למצב שבו מצוות מסוימות נוהגות, אך לא אחרות - וזאת, לא בגין שיקולים צדדיים, אלא מפני שקדושת הארץ חלקית[20]. 

והנה יתכן, שאפשר להסביר את הפער שבין לפני י"ד שנה ואחריהן על פי מה שהתבאר לעיל לגבי דרכי חלות קדושה - דהיינו, שמשעברו את הירדן נוצרה מציאות היוצרת קדושה, אך רק כיבוש וחילוק הטביעו גושפנקה של קדושה מוצהרת; ומכאן, שורש החילוק בין מצוות, על דרך מה שהוסבר לעיל. אך גם אם נפרש את משמעות הכיבוש והחילוק ומה שנתחדש על ידם אחרת, ברור שניתן להבין את השינוי בין המצוות כדלעיל, ומתוך כך לדון, במקביל, במצבים אחרים שבהם קיימת קדושה חלקית. על דרך זו, מובן בפשטות למה, במסגרת הבבלי, בו מתמקד דיון יש או אין קניין בקדושת הארץ, לא נאמר שקניין עכו"ם מפקיע אלא לגבי מעשרות וביכורים ולא לגבי ערלה, חדש וכלאיים. מעשר וביכורים שייכים, מחד גיסא, למעמד הפירות, ולפיכך קדושת הארץ הקובעת לגביהם הינה פרי יוזמת קידוש הניתנת להפקעה. מאידך גיסא, האיסורים מעורים בקדושת הקרקע כשלעצמה, וקדושה זו הינה תוצאה עקיפה של מציאות, וכל עוד המציאות קיימת, עומדת הקדושה בעינה. 

מעין זה, מתחוורים דברי הרמב"ם, שפסק, שהיות שאין קניין לעכו"ם להפקיע ממצוות, "לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים", ולא הזכיר שביעית ולא מצוות אחרות התלויות בארץ. ההסבר פשוט. לגבי תרומות ומעשרות וביכורים, סובר הרמב"ם שבשעת בעלות הגוי קניינו מפקיע מהחיוב - וזאת, לא בתור פטור צדדי של עכו"ם, אלא מפאת פגיעה בקדושה[21]. לפיכך, היה לו להבהיר, כי לאחר שחזר הישראל וקנה מן הגוי, חזרו חיובים אלה לקדמותם. לעומת זאת, לגבי שאר מצוות אין קניין הגוי מפקיע אף בשעתו - בדיוק כפי שאינו מפקיע אליבא דר' אלעזר. ממילא, כל דיון במצב הקרקע לאחר קניין ישראל המחודש מיותר לחלוטין [22]. 

דברים אלו נראים נכונים וברורים בביאור שיטת הרמב"ם; ועם זאת דומני, שהם תלויים במחלוקת יסוד בהבנת חיוב תרומות ומעשרות. מהלך דברינו בנוי על הנחה, שחיוב זה קשור ברמת קדושת קרקע המסוגלת להקרין על גידוליה, שרק הם מתחייבים ונתפסים בהפרשה. ברם, בקביעת שיטת הרמב"ם ביחס לנקודה זו חלוקות הדעות. דהנה יעויין במה שפסק לגבי חלה (הלכות ביכורים, פ"ה ה"ו) - "פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה", וכדברי סתם משנה (חלה, פ"ב מ"א). מסתימת דבריו משתמע, שהחיוב הוא מדאורייתא - מה עוד, שההלכה הקודמת פותחת בתיחום חיוב חלה מן התורה. לעומת זאת, לגבי תרומות ומעשרות, פסק (הלכות תרומות, פ"א הכ"ב): "וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה, שנאמר: 'שמה' -   שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ; ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ - חייבין במעשרות מדבריהם". והקשה ב"כסף משנה" על אתר: "ויש לתמוה, מאחר דמקרא ד'שמה' יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות חו"ל שנכנסו לארץ גם לעניין תרומה ומעשרות, וכל דכן הוא". וביישוב קושייתו העלה שני תירוצים:

א.   אין לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ, לא בחלה ולא בתרומות ומעשרות, שסוף סוף אינן לחם הארץ, ואף בחלה החיוב רק מדרבנן.

ב.   אדרבה, שני החיובים מדאורייתא, אלא שהכל תלוי בגמר מלאכה ושעת חובתה. בחלה מדובר שהגלגול היה בארץ, ולכן החיוב מן התורה; ואילו במעשר מדובר שנקבעו למעשר בהיותם בחו"ל, ולכן אינם חייבים אלא מדרבנן, הא כל שנקבעו בארץ חייבים מן התורה, ובמקביל לחלה.

ובביאור מה שכתב הרמב"ם שאין חיוב המעשר אלא מדרבנן, פירש: "ולפי זה שיעור לשון רבנו כך הוא: ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בחו"ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ" (כלומר, שיש לפרש דבריו בתוספת פסיק אחרי "ישראל"). והנה לדעת ה"כסף משנה", וכך פסק אף הש"ך (יורה-דעה, סימן של"א סכ"ב) להלכה, אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה תלוי בהיות הפירות גידולי קרקע ארץ ישראל, והם יכולים להיות מוגדרים כפירות הארץ על ידי גמר מלאכה וראיית פני הבית[23]. לפי זה, ברור שאין החיוב תלוי ברמת קדושת קרקע הדרושה להעניק קדושה לפירות, ומהלך דברינו מופרך מיסודו. ברם, הדוחק בפירושו מורגש למדי, שכן העיקר - חיוב פירות חו"ל שנקבעו בארץ מדאורייתא - חסר מן הספר לחלוטין, וסוף ההלכה מפותל ביותר. ויעויין ב"חידושי רבנו חיים הלוי" (הלכות תרומות, פ"א הכ"ב), שהבין את דברי הרמב"ם כפשוטם, והאיר עיניים בטוב טעם ודעת בהסבר החילוק הברור והיסודי שבין חלה למעשרות. לפי פשטות לשון הרמב"ם, אמנם אין דין מעשר מדאורייתא אלא בפירות שגדלו בקרקע שנתקדשה בקדושת ארץ ישראל או שינקו הימנה; ולפי זה, הדרן לדידן, וההסבר שהוצע לעיל מתיישב כמין חומר.

ועדיין שומה עלינו לעמוד על קוטב אחר של מהלך דברינו, והוא   מעמד שביעית. ביאור ציון מעשר וביכורים ברמב"ם, לעומת השמטה בולטת של שביעית, שהוזכרה רק ביחס לסוריא בסוף ההלכה, הושתת על השוני שביניהם, מתוך הנחה ששביעית, שאף לגביה לא הוזכרה מחלוקת יש או אין קניין בגמרא, כערלה וכלאיים, שאין לנו לגביה עניין אלא בקדושת הקרקע כשלעצמה. ברם, אם באנו לבחון נקודה זו מסברה, יש מקום לבעל דין לחלוק, שהרי יש לפירות שביעית קדושה, ובכן יש צורך בקדושת קרקע מלאה כדי להחילה, והיא הרי ניתנת להפקעה, אם אליבא דר' אלעזר ואם במסגרת שיטת הרמב"ם לתקופת בעלות הגוי; ולמה, אם כן, לא הוזכר 'יש קניין' לגבי שביעית, לא בגמרא ולא ברמב"ם. ונראה, דלגבי שביעית גופה יש לחלק בין איסורי עבודת הקרקע לבין קדושת הפירות; והמסקנה המתבקשת מדברינו הינה, כי לכולי עלמא 'אין קניין' מתיר עבודה, אך איכא למאן דאמר שהוא מפקיע קדושת הפירות. ואמנם היא היא לכאורה דעת ה"כסף משנה" - לפחות, בביאור שיטת הרמב"ם. הרמב"ם כתב (הלכות שמיטה ויובל, פ"ד הכ"ט): "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית - פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם". ממה שהתמקד הרמב"ם במעמד הפירות ואיסור ספיחים לגביהם, משתמע בעליל שעבודה בקרקע אסורה לישראל, אף בהיותה תחת יד הגוי, וכך נימק שם הכסף-משנה, שהפירות מותרים: "מפני שהשדה של גוי וגם לא נעבד בה עבודה על ידי ישראל". הוה אומר, שאף בהיות הקרקע בבעלות הגוי, אסור לישראל לעובדה - ולא עוד אלא שאם עבד - חלה גזירת ספיחין על הפירות; וזאת, למרות שבתקופה זו אין חיוב מעשר לרמב"ם. מאידך, הרי ידועה מחלוקת ר' יוסף קארו עם המבי"ט לגבי השאלה, האם קדושת פירות שביעית חלה על פירות שגדלו ברשות עכו"ם, ודעת ה"בית יוסף" הלא נחרצת לקולא. ואם כי אפשר לחלוק על המבי"ט ללא התייחסות לסוגיית 'יש קניין', ולראות עכו"ם כמפקיע כשלעצמו, ברור שלפחות למאן דאמר 'יש קניין' אפשר לנמק גם מטעם זה[24]. ויעויין ב"מעדני ארץ" למרן ר' שלמה זלמן אויערבאך שליט"א, שהיקשה (סימן ט', ס"ג): "אלא שעיקר חילוק זה בין קדושת הפירות ועבודת הארץ צריך טעם וסברה, דכיון דאמרינן דבשעה שהקרקע תחת ידי העכו"ם, הרי היא מופקעת מקדושתה, והוי כמו למאן דאמר 'יש קניין', ואם כן, מה מקום יש לחלק ולומר שבעבודת הארץ יהא אסור מדאורייתא". ביישוב הקושיה, האריך למעניתו לשלול את ההנחה שעליה נבנתה - כלומר, לדחות את ההשוואה, שלכאורה אימצה ה"כפתור ופרח", בין מאן דאמר 'יש קניין' לבין דעת הרמב"ם לגבי פרק בעלות הגוי. תורף דבריו הוא, שלר' אלעזר בעלות עכו"ם מפקיעה קדושת הארץ, וממילא יש לה משמעות לגבי כלל מצוות התלויות בארץ; ואילו לרמב"ם, הקרקע בקדושתה עומדת, אלא שקדושת גידוליה נפגעת, ואין מקום, אם כן, להתיר עבודה בשביעית[25]. ברם, לאור דברינו, החילוק מחוור אף אליבא דמאן דאמר 'יש קניין', וכפי שנתבאר, דלגבי איסור עבודה אין קניין עכו"ם מפקיע, אך הוא קובע ביחס לקדושת הפירות[26]. ומה שמעמד הפירות לא הוזכר בסוגיה שם, יחד עם מעשר וביכורים, יש להבין, על פי דברי ה"בית יוסף", שבלאו הכי אין קדושת שביעית נוהגת בשלל עכו"ם.

ברם, לאור מה שהוצע לעיל, נקודה אחת עדיין טעונה ליבון - והיא דין שביעית בשבע שכיבשו ושבע שחילקו. על פי הפיצול בין הלכות שביעית שהתבאר, היה עלינו להסיק (מעין מה שנאמר לעיל לגבי רבעי), שבאותן שנים נהג איסור עבודה, אך הפירות לא נתקדשו. אך ברור, שמכל המקומות שבהם ציינו חז"ל ראשית ניהוג שביעית, משתמע להדיא שלא נהגה כלל עד השמיטה הראשונה לאחר ירושה וישיבה, ומתוך כך קדם תלמודה לביצועה ששים ואחת שנה, כמבואר בשלהי פ"ק דקידושין (מ:). והנראה בזה, שאף שלדורות ייתכנו מצבים שבהם מתפצלים איסורי עבודה וקדושת הפירות, ראשית תחולת מצות שביעית לא תפסה עד שנהגה המצוה בשלמותה, וזה היה רק אחר ירושה וישיבה. 

דברים אלה אמורים ביחס לקניין עכו"ם בארץ ישראל. לסיום, יש לעמוד על מה שפסק הרמב"ם בשלהי ההלכה הנ"ל, לגבי סוריא: "ויש קניין לעכו"ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר". יוצא מדבריו, לפי מהלך ביאורנו, שלא הרי 'יש קניין' בסוריא לכולי עלמא כהרי דעת ר' אלעזר לגבי קניין בארץ, שכן בסוריא אף שביעית מופקעת, ובארץ, על דרך ה"שאגת אריה", רק חיוב מעשר מופקע ומצות שביעית שרירה וקיימת. והנה לדעת ה"שאגת אריה", הסבר החילוק פשוט. בארץ, אין קדושת הקרקע נפגעת כלל, ואין לנו אלא מיעוט "'דגנך' -   ולא דגן עכו"ם", המצטמצם למעשר. לעומת זאת, בסוריא, היות שהקדושה קלושה, היא מופקעת על ידי קניין עכו"ם, והדבר נוגע אף לשביעית - ומן הסתם, אף לתחומים אחרים. אך לפי מה שהוצע לעיל, שלר' אלעזר אף בארץ קדושת הקרקע נפגעת, יש להבין מה נשתנתה סוריא מארץ ישראל לגבי היקף השלכות קניין עכו"ם. והנה אפשר, כמובן, להסביר שבקדושה דרבנן הקלו. אך נראה, שליתר דיוק ניתן להסביר השוני לאור יסודות שהותוו לעיל.

כפי שנתבאר, החילוק בין שביעית למעשר נעוץ בשורש קדושת הארץ ודרך החלתה לגבי שתי המצוות. האחת חלה על ידי מציאות ריבונות ישראל, והשניה -   על ידי תוספת תהליך קידוש מכוון; וכיון שכך, זו שהינה תוספת שהיא פרי יוזמה - יכולה להתבטל על ידי יוזמה הפוכה של קניין הגוי, ואילו זו שהיא פרי מצב - תקפה כל עוד הוא שריר וקיים. ברם, במה דברים אמורים, בארץ המובטחת שחוננה בקדושה עצמית, אם כי היא מותנית בנוכחות ישראל ושלטונו; אך מחוץ לגבולותיה, אין שום תשתית לקדושה, ובכן מסתבר שאינה חלה אלא על ידי קידוש מכוון. ואף שהחלת קדושה על שטחים נוספים נלמדת מגזירת הכתוב ד"כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה", מסתבר שאינה תופסת אלא אם כן דריכת כף הרגל מלווה ביוזמת קידוש[27]. ממילא, פשוט שקניין עכו"ם בסוריא מפקיע גם לגבי שביעית, שהרי שם כל הקדושה, ביחס לכל המצוות, הינה פרי יוזמת קידוש וניתנת להפקעה, ואין מקום לחלק. 

*   *   * 

קדושת הארץ הינה, במובן אחד, פרי תהליכים מוגדרים שהתרחשו בשלבים מסוימים בתולדות כנסת ישראל. ברם, במובן שני, תהליך הקידוש הוא מתמיד, ומרכיביו מטביעים את חותמם לאורך נתיבות ההיסטוריה. ברמה מינימאלית, גושפנקא חד-פעמית מעניקה מעמד בסיסי. אך הקדושה מתעצמת, במידה מסוימת, אף במישור ההלכתי הצרוף - ככל שמעצביה מתגשמים בשטח. האחזות והתיישבות, ריבונות ושלטון - ככל שאלה מתגשמים בשטח, הם מעמיקים ומחזקים את הגדרת נחלת האבות כארץ ישראל, ומתוך כך, מחשקים ומחשלים את קדושתה.

אין הקדושה כרוכה במושגים ערטילאיים גרידא. היא נתפסת ודבקה על ידי יגיעה ועמל, דמעה ויזע - ולעיתים, אף על ידי קרבנות. נפילתו של דוד ז"ל, במהלך שירותו במסגרת שכל ייעודה הוא שמירה על ארץ ישראל ועל עם ישראל, משתלבת במאמץ המתמיד לחזק, לאושש, ובמובן מסוים אף לחדש, חדשים לבקרים, את אחיזתנו בארץ הקודש.

בתורת שכזה, מותו הטראגי אף מהווה המשך למסכת חייו. מעמד ארץ ישראל מתאפיין על ידי שיזור של חומר ורוח, על ידי הטבעת קדושה על רגבי אדמה וטרשי סלע באמצעות ישוב יהודי מושרש, על כל הצביון והתכנים הכרוכים בכך. שיזור זה בא לידי ביטוי מחודד במסגרת 'ההסדר' שבה שירת, והוא היוה מוקד אישיותו ושאיפותיו.

כך חי, כך נפל, וכך יישמר זכרו בתודעת אחיו ורעיו ובלבבותיהם: כמי ששואף לשלמות מורכבת ואחידה, 'להבין ולהשכיל' לצד 'לשמור ולעשות ולקיים'; כמי שחתר לקבל ולתת, לתקן עצמו ולתקן עולם, לקדש ולהתקדש. 

---