מוקדש בדמע לזכרו של דודי ז"ל
"בחלום אדבר בו" - על היסודות לפתרון חלומות סימבוליים / אורן כ"ץ
הקדמה
בתקופת המקרא, כאשר היה הקדוש-ברוך-הוא קרוב יותר אל האדם אשר יצר, היתה הנבואה אמצעי, שעל ידו הודיע לאשר חפץ בו על מאורעות העומדים להתרחש, על רצונו מאדם או קבוצת אנשים מסוימת, או - להבדיל - היה מתרה במתנבא באופן זה או אחר.
פרט לנביא אחד - הוא משה רבנו - היתה הנבואה באה אל הנביא בחלומו או בצורה סמלית ומטושטשת.
מפי מו"ר הרב מדן שמעתי, שככל שנתמעטו הדורות ורמתו הרוחנית של עם ישראל הידרדרה לשפל המדרגה, ירדה בהתאם גם רמת ההבנה של הנביאים בחלומות הנבואה שניתנו להם. כך, למשל, בולט השוני בין יוסף - בו עוד נעסוק בהרחבה - בסוף ימי האבות, אשר הבין את כל חלומותיו ואף חלומות של אחרים, לבין זכריה, מאחרוני הנביאים, שחי ופעל בראשית ימי בית שני, אשר לשם הבנת כל נבואותיו וחזונותיו זקוק היה למתורגמן צמוד, הלא הוא "המלאך הדבר בי" (זכריה, ד', א; ועוד). זאת ועוד: בקריאה שוטפת של ספר זכריה רואים את פליאותיו של אותו מלאך: "הלוא ידעת מה המה אלה"? (שם, שם, ה; ועוד), שרגיל היה, כפי הנראה, לנביאים שהבינו ופירשו נכונה בעצמם את הסמלים שהופיעו בחזונותיהם. אפילו הפער בין עמוס וירמיהו, ש'היטיבו לראות', לבין זכריה ובני דורו היה עצום ורב.
מדילי אוסיף, כי נראה שראשית השינוי הברור חלה בתקופתו של יחזקאל, תקופה בה קץ העם במשלים וסמלים, ודרש לשמוע דברים ברורים ונכוחים, אם בכלל דרש. את דרישתם זו, הביא יחזקאל בפני הקדושברוך-הוא: "...אהה ה' אלהים, המה אמרים לי הלא ממשל משלים הוא" (יחזקאל, כ"א, ה). ניתן, אולי, להבין את לב העם, גם אם לא להצדיקו: בסוף ימי בית ראשון, בתקופת ירמיהו, רבו חולמי החלומות וההוזים אשר ניבאו לשקר, וספר ירמיהו מלא וגדוש בנבואות זעם המכוונות כלפיהם, ובאחת מהן אף פוסק ירמיהו במפורש בשם הקדושברוך-הוא: "הנביא אשר אתו חלום ידבר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר, נאם ה'" (ירמיהו, כ"ג, כ"ח).
ברם, נשאלת השאלה: כיצד ידעו הנביאים לפתור את הסמלים שבחלומותיהם ולתרגמם לשפת המעשה? מה היו היסודות שהינחו אותם?
נראה, כי את התשובות לשאלות אלו ודומותיהן לא נדע במלואן, אך ישנם מספר יסודות לפתרון חלומות סימבוליים העולים מן הכתוב ומן המדרשים, אותם אשתדל לסקור ולהוכיח.
א. חלומות שאינם מצריכים פתרון
ראשית, יש לדעת, כי לא כל חלום זקוק לפתרון. ישנם חלומות מפורשים, שבהם מקבל החולם מסר אלהי כלשהו באופן ברור, שאינו דורש כל פירוש וביאור. כך, למשל, לא מצינו את אבימלך מלך גרר מזעיק את יועציו וחכמיו על מנת להבין לאשורם את דברי הקדוש-ברוך-הוא באשר להשבת שרה לאברהם - המסר היה פשוט וברור (בראשית, כ').
לקבוצה זו של חלומות נבואיים שייכים גם ברית בין הבתרים (שם, ט"ו), חלום לבן (בעת המרדף שניהל אחרי יעקב - שם, ל"א, כ"ד), חלום שלמה (החלום בגבעון - מלכים א', ג', ה-טז) וחלום אליפז התימני (החזון בדבר צדקת האדם מיוצרו - איוב, ד', יא-כא).
סעיף משנה של סוג חלומות זה, המצוי בחצי דרגת קושי מעליהם, הוא החלום הסימבולי, שפירושו נילוה אליו. כאלה היו שני חלומותיו של יעקב: חלום הסולם (בראשית, כ"ח, יב-טז) וחלום העתודים (שם, ל"א, י-יד).
ב. חלומות סימבוליים
הסוג הידוע הנוסף של חלומות, הוא החלומות הסימבוליים הסתומים לכאורה. אלו הם חלומות וחזיונות, הבנויים מאוסף של מרכיבים סימבוליים המתנהגים בצורה מסוימת, על פי רוב בלתי-הגיונית ומעוררת תהיות, על מנת למשוך את תשומת לבו של החולם או הפותר, כלפי המסר אותו נועדו להעביר.
פרט למראותיו של זכריה, שעבורם יש לייחד דיון נפרד, נימנו בתנ"ך עוד תשעה חלומות כאלה:
א. חלום האלומות של יוסף (בראשית, ל"ז, ו-ח).
ב. חלום צליל לחם השעורים של המדייני (שופטים, ז', יג-יד).
ג. חלום הפסל של נבוכדנצר (דניאל, ב', כט-מו).
ד. חלום האילן של נבוכדנצר (שם, ד', א-כד).
ארבעת החלומות הללו, הכילו בתוכם רמזים לפתרונם: ההשתחויה של האלומות הובנה על ידי אחי יוסף כמסמלת את שלטונו העתידי של יוסף. כך גם פתר רעהו של המדייני את נפילת האוהל מחבטתה, החלשה לכאורה, של כיכר הלחם: "אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (שופטים, ז', יד). גם פתרון כתישת הפסל בחלומו של נבוכדנצר על ידי אבן מסתורית, שהופיעה כמו משום מקום, היה באותו סגנון. כח חיצוני, בלתי-צפוי, יפיל את המלכות הרביעית, ימחה את זיכרה וזכר קודמותיה וישלוט במקומן לנצח: "תדיק ותסף כל אלין מלכותא והיא תקום לעלמיא" (דניאל, ב', מד). גם אופן פתרונו של חלום האילן הוא על אותה הדרך, ולא כאן המקום להאריך.
אם כן אפוא, היסוד הראשון לפתרון נכון של חלום סימבולי הוא לדעת לפרש נכונה את משמעות הפעולה המתרחשת בחלום, שלעיתים פירושה הוא הבנתה כפשוטה (השתחויית האלומות), ולהשליך את ההבנה הזו על הסמלים המופיעים בחלום.
על הפותר לזכור גם, כי מטרת הנבואה איננה להודיע דבר אשר כבר ידוע וברור לכל, אלא - על פי רוב - להודיע כי דבר הסותר כל היגיון עתיד לקרות, דבר בלתי צפוי בהחלט. אין ספק, למשל, כי לו היו המדיינים עתידים לנצח את חילו המדולדל של גדעון, לא היה כל צורך בחלום אשר יחלם על ידי מדייני או ישראלי ויודיע זאת. הסיכויים נטו בבירור לטובת המדיינים, ואף לצד אחד מן הצדדים אין צורך בידיעת המובן מאליו. ברם, כאשר רואים המדיינים את גדעון מצמצם את צבאו מרצונו החופשי מרבבות למאות ספורות, ונוסף החלום המוזר בדבר כיכר לחם המפילה אוהל שלם, הרי שרעהו של המדייני פותר את החלום רגע כמימרא: גדעון בעל הצבא המועט, עתיד להביס את עורב וזאב בעלי הצבא העצום והרב. גם צבא מדיין הגיב בהתאם על התקפת הפתע הלילית שניחתה עליו - גדעון ניצח ללא שליפת חרב אחת מנדנה (ניתן לדייק כך בפירוש על פי הפסוקים שם).
אותו עיקרון פועל גם בחלום האלומות של יוסף. מנהיגם העכשוי של האחים - וככל שנגע הדבר להם, גם העתידי - היה יהודה, הוא ששלט באחיו והוא היה המוציא והמביא בבית יעקב מאז חטאו של ראובן, ואין כל צורך בחלום נבואי כלשהו על מנת לאשש את ההכרה במנהיגותו. ברם, לקליטת הרעיון כי נוסף עוד מתמודד על המלוכה, הלא הוא יוסף, דרוש חלום אשר יהפוך את הבלתי צפוי למוכר וידוע, גם אם לא מקובל, ויחלחל בלב שומעיו אשר הבינוהו נכונה. עיקרון זה הנחה גם את דניאל בפתרון חלומותיו של נבוכדנצר (ובמיוחד חלום האילן), ואין כאן מה להוסיף.
היסוד השני אפוא לפתרון חלום סימבולי הוא לדעת, כי מטרתו היא לבשר על הבלתי צפוי והבלתי ידוע, ולא על המובן מאליו, ובהתאם לנתוני הסביבה - כגון: זהות החולם והסובבים אותו, רוח התקופה, תנאי השטח וכיוצא בזה - להבין את אשר הוא בא להודיע.
יסוד שלישי ואחרון בסוג זה של חלומות הוא לדעת, שבדרך כלל - ובמיוחד אם החולם אינו מורגל בנבואות חלום - הרי שפתרון החלום נוגע בו או בסביבתו הקרובה ישירות. משעמד הפותר על הבנה זו, עליו לאתר בין מרכיבי החלום את המרכיב המסמל את החולם, וממילא, בדרך כלל, יסמלו המרכיבים הנוספים את הסובבים אותו. אם הם במעמד שווה לשלו, הרי שהסמלים המסמלים אותם יהיו דומים, אם כי לא בהכרח זהים (כמו חומרי הגלם השונים שהרכיבו את הפסל בחלומו של נבוכדנצר, ואשר סימלו מלכויות שונות, שיחסי הכוחות ביניהן היו כיחסים בין חומרי הגלם), ואם לא - הרי שהסמל הנוסף יתמקד במאפיין אחר של המרכיב הנוסף המסומל בחלום. כך סימל האוהל (בחלום המדייני) את המדיינים שוכני האוהלים, ולעומתו סימל לחם השעורים את ישראל, שניצלו בזכות מצות העומר שהיה קרב בפסח - שאז נערך הקרב (רש"י על פי המדרש שם).
הכרת החולם ודרכי חשיבתו עשויה לסייע אף היא, שכן לפעמים יופיעו בחלום סמלים הנובעים מהיחס אותו הוא נותן ומהחשיבות אותה הוא מייחס לעצמו מחד גיסא, ולמסומלים הנוספים מאידך גיסא. כך מפרש רבי ישעיה הראשון מטראני (שופטים, ז', יד), ועמו מפרשים נוספים, את הופעת ישראל בחלום כלחם שעורים: "פירוש צליל לחם שעורים, שהיה נבזה בעינינו וסברנו לאכלו כלחם ומפני רוב שפלותו נדמה ללחם שעורים", ודבר ידוע הוא כי "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (ברכות נה:). הוא הדין גם בחלום האלומות: אין ספק, כי מה שהנחה את האחים בפתרונו, פרט לפשטותו הנאיבית כמעט, היתה הכרתם את רצונותיו להנהיגם, וכן פתר אונקלוס (בראשית, ל"ז, ח; וכמוהו גם יונתן): "המלכו את מדמי לממלך עלנא..."? - זו אינה שאלה, אלא קביעה!
ג. חלומות סימבוליים עם יסודות נומראליים
לעיתים קורה שהחלום נעשה מסובך עוד יותר: יותר מרכיבים, סימבוליים ופשוטים, משתתפים בעלילתו, יותר פעולות מורכבות מתבצעות במהלכו, וכל פרט בו ספור ומדוד במדויק. לתת-חטיבה זו משתייכים חמשת החלומות הנותרים מהתשעה דלעיל, אשר כולם - ולא במקרה - נחלמו במשך תקופה קצרה של שלוש עשרה שנים, והם וחולמיהם נקשרו זה בזה בקשר ניפתל, אך הדוק. החלומות המדוברים הם:
ה. חלום גרמי השמים של יוסף (בראשית, ל"ז, ט-י).
ו. חלום השריגים של שר המשקים (שם, מ', ט-יד).
ז. חלום סלי החורי של שר האופים (שם, שם, טז-כ).
ח. חלום הפרות של פרעה (שם, מ"א, א-ד).
ט. חלום השיבולים של פרעה (שם, שם, ה-ח).
ונתחיל מהאחרונים דוקא: לאחר שחולם פרעה את שני חלומותיו, הוא קורא לחרטומים, והם מנסים, על פי מיטב ידיעותיהם, לפתור לו את חלומותיו. מה היו פתרונותיהם, אשר לא נתקבלו על דעתו של פרעה, אין הכתוב מספר לנו, אך המדרש מפרט - ולא בכדי: "שבע פרות הטובות - שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות - שבע בנות אתה קובר; שבע שיבולים הטובות - שבע מלכויות אתה מכבש, שבע שיבולים הרעות - שבע מלכויות מורדות בך" (בראשית רבה, פרשה פ"ט, סימן ז).
כאשר באו החרטומים לפתור את חלומותיו של פרעה, נראה שהם הכירו חלק מיסודות הפתרון שמנינו לעיל, ואף עשו בהם שימוש, אך אי הכרת מכלול היסודות בשלמותו, מנעה מהם להגיע אל הפתרון האמיתי.
כך, למשל, הבינו החרטומים, שלכל סמל יש משמעות, אך טעו בחושבם כי סמלים שונים בחלומות שונים מעידים בהכרח על מסומלים שונים, ועל כן פירשו באורח שונה את משמעויותיהן הסימבוליות של הפרות ושל השיבולים. לעומת זאת, אין ספק כי החרטומים מיצו עד תומה את הבנת היסוד השני, זה הקובע כי מטרת החלום היא להודיע על התרחשות עתידית בלתי צפויה, וכך, בלא לדעת על תכניות ההתפשטות הטריטוריאליות של פרעה, או על מצבן הרפואי של נשיו ופילגשיו, הם פתרו את החלום כעוסק בפרעה עצמו ובעתידו הטריטוריאלי והמשפחתי.
אם כן אפוא, מדוע טעו? הרב עמיאל זצ"ל, בספרו "הגיונות אל עמי", מסביר כי הבסיס לכשלונם הוא... היותם גויים. תפיסתו, כביכול, של הקדוש-ברוך-הוא את תפקיד המלך, הוא כאב ופטרון לעמו, קרי: כאשר נפגע העם - נפגע גם המלך, ולהיפך. באומות העולם, בניגוד לכך, התפיסה היא שונה: המלך הוא אדם מרומם מעם, ולכן גם מנותק מהם, וכל הקשר שלו עמם מסתכם - במקרה הטוב - בהסתמכותו עליהם להגנה על שלמותה הטריטוריאלית של ממלכתו, אשר בה שלט שלטון ללא מצרים וללא כפיפות לאדם או לאל כלשהו, וכן כמקור למיסים וכלכלת הארמון. אם כן איפוא, אך טבעי הוא שהחרטומים יתעלמו בפתרונם מן העם המצרי, אשר על פי תפיסתם לא נחשב כמרכיב חיוני מגופו ונשמתו של המלך, ויתרכזו במלך ובמשפחתו הקרובה. גם העובדה שעיקר תפקידם היה להתעסק בלידות ומיתות (המצרי הפשוט כמעט ולא נזקק לאליליו במהלכם התקין של חייו, ופנתיאון האלים המצרי היה מורכב ברובו המכריע מאלי טוב ורע, חיים ומוות, יצירה והרס), הרחיקה אותם מן הדרך הנכונה לפתרון.
זו גם הסיבה לכשלונם החלקי בהבנת היסוד השלישי, זה העוסק בהתאמת הסמלים לחולם ולסביבתו. כמו יוסף אחריהם, הם הצליחו להבין כי משמעות הופעת היאור בחלום היא שהפתרון נוגע לארץ מצרים, אלא שארץ מצרים - על פי תפיסתם - פירושה פרעה ומשפחתו, להבדיל מן התפיסה האלהית, הגורסת כי פירושה - העם היושב בה. לעומת זאת, אין כל ספק כי הם הכירו היטב את פרעה ודרכי חשיבתו, אשר לא העם וטובתו עמדו בראש מעייניו, אלא שלמותה הטריטוריאלית של ממלכתו ושלום משפחתו הקרובה. קביעה זו מקבלת חיזוק, כאשר אנו בוחנים את תשובת פרעה להרגשת המצוקה של עמו בימי הרעב: הוא מתעלם מפניותיהם אליו ושולח אותם, ללא כל הפגנת הזדהות או רגש נראים לעין, אל יוסף, אשר מכביר עליהם תביעות משונות ותנאים קשים ומכבידים חדשים לבקרים, ללא כל התנגדות מצד פרעה.
כאמור, לתת-חטיבה זו של חלומות סימבוליים בעלי יסודות נומראליים, ישנם עוד שני יסודות המקלים על פתרון אמיתי ונכון שלהם, ומשמשים גם לבדיקת הפתרון ולאימותו:
היסוד הראשון, אם הוא קיים, עוסק בחלומות שנכפלו - גם אם בשוני מסוים. כאשר חלום נכפל ומשתנים רק מרכיביו הסימבוליים, הרי שבראש ובראשונה הכוונה היא לרמוז לפותר כי החלום אחד הוא, ומטרת הישנותו הינה אך ורק לשם הוספת פרטים שלא נמסרו בחלקו הראשון, אך בשום פנים ואופן אין להפריד בין הדבקים.
היסוד השני המשותף לכל חמשת החלומות שנימנו והוגדרו לעיל כשייכים לתת-החטיבה הנ"ל, הינו התייחסות נכונה למרכיב הנומראלי המופיע בו, קרי: אם נמנו בחלום שבע פרות דווקא, אזי יש לכך משמעות כלשהי. ויותר מכך נראה לומר: למרכיב הנומראלי תמיד תהיה דווקא משמעות כרונולוגית מדויקת. אין להבין מקביעה זו כי המרכיב הנומראלי אין לו דבר וחצי דבר עם סימולם של אובייקטים אחרים - ההיפך הוא הנכון, ובהחלט יתכן פתרון דומה לאלה שפתרו החרטומים לפרעה, אך תמיד אחת ממשמעויותיו תהיה בהכרח כרונולוגית, ואין להתעלם ממנה.
החרטומים נכשלו גם בהבנת היסודות הללו. הם לא הבינו כלל וכלל, כי לחלום כפול ישנה משמעות אחת ויחידה, וכי הסיבה להישנותו הינה הוספת פרטים שלא נמסרו בחלקו הראשון, ועל כן הם פירשו כל חלום בנפרד, וכל מערכת סמלים במשמעות שונה: הפרות הן בנות, השיבולים הן טריטוריות, וכיוצא בזה. לעומת זאת, דבק בפתרונותיהם משהו מן היסוד השני. הם הבינו כי המספר שבע מסמל משהו מדויק ומדוד, אך לא הבינו כי משמעותו של מרכיב נומראלי היא קודם כל במישור הכרונולוגי, ועל כן פירשו את המספר שבע כעוסק בצאצאים, במדינות וכיוצא בהם.
פרעה, כאמור במדרש (מדרש הגדול לפרשת מקץ, מ"א, ט"ו), חלם גם את פתרון החלום שקינן בתת-המודע שלו, ועל כן לא נכנסו דבריהם באזניו.
החרטומים ירדו מן הבמה, ואת מקומם תפס יוסף, אשר עוד קודם ששמע את סיפור החלום, קדם והכריז כי התפיסה האלהית היא הבסיס לפתרונותיו: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א, טז), ועל השוני בינה ובין זו האלילית, להבדיל, אשר היתה נחלת החרטומים, כבר עמדנו לעיל ועוד נעמוד.
לאחר ששמע יוסף את תאורי חלומותיו של פרעה, התחיל הוא לנתח אותם על פי היסודות שמנינו לעיל. תחילה, הוא סיוג אותם כשייכים לתת-החטיבה של חלומות סימבוליים כפולים, בעלי יסוד נומראלי משותף ומגוון רחב של מרכיבים, ועם סיווגם ככאלה, משתנה שינוי גמור גם הגישה לפתרונם:
ראשית, ברור ליוסף כי "חלום פרעה אחד הוא" (פסוק כה), הן על יסוד זה הוא אמון עוד מבית אביו, עת נפתרו שני חלומותיו כעוסקים בעניין אחד, ומבית הסוהר, עת התאמתה הנחתו כי חלומותיהם של שני השרים עוסקים באותו נושא - גורלם הצפוי בתוך זמן קצר, גם אם סופם השונה של החלומות מעיד גם על סופם השונה של חולמיהם.
שנית, ברור ליוסף כי היסוד הנומראלי המשותף הוא בעל משמעות כרונולוגית, כפי שלמד מפתרונו הנכון של היסוד הנומראלי המשותף לחלומות שני השרים. שלושה שריגים ושלושה סלי חורי מסמלים שלושה ימים, ברם, מי שאוחז בידו את השלושה והוא אקטיבי לגביהם (סוחט אותם) - סימן שיחיה לאחריהם, ומי שמצבו ביחס לשלושה הוא פסיבי, של בסיס תומך ותו לא - סימן שלא ישרוד לאחריהם.
בהסתמכו על שני יסודות עיקריים אלה, מתחיל יוסף להרצות את פתרונו: "ויאמר יוסף אל פרעה: חלום פרעה אחד הוא, את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה; שבע פרות הטבת שבע שנים הנה, ושבע השבלים הטבת שבע שנים הנה, חלום אחד הוא" (פסוקים כה-כו). תחילה באה הבנת משמעות הישנות החלום, ומיד לאחריה ביאור הסימבוליקה הנומראלית במשמעותה הכרונולוגית. הבנתם הנכונה של שני יסודות אלה, בצירוף ההנחה כי חלום הנשלח מאת האלהים ייפתר נכונה אך ורק על ידי קבלת התפיסה האלהית בדבר תפקיד המלך כהנחת יסוד וכנקודת מוצא, מסייעת ליוסף לדלג בקלילות על שתי המשוכות הקשות ביותר של החלום, כמו גם על השניה מבין השלוש הראשונות שנמנו (ההבנה כי החלום בא להתריע מפני הבלתי צפוי).
מכאן והלאה, מלאכתו קלה הרבה יותר. כמו החרטומים לפניו, מבין גם יוסף כי משמעות בליעת הפרות והשיבולים היא מחיית כל עדות לקיומן, אלא שבניגוד לחרטומים, מבדיל יוסף בין הפרות והשיבולים השמנות לאלו הרזות (יש לציין, שישנן גירסות קדומות במדרשים, הגורסות כי אף החרטומים הבדילו בין נשים לבנות, ובין מדינות עניות לעשירות). כעת, משפירש את משמעות הפעולה העיקרית בחלום, עליו להשליכה על הסמלים המהווים את מרכיבי החלום, ועל מנת להצליח בכך עליו לזהות נכונה את הסמלים.
עוד מבית אביו זוכר הוא כי אלומות פירושן עבודת קציר, שהרי את חלומו הראשון פירשו אחיו נכוחה כמצביע על רצונו להנהיג את אחיו הבוגרים, העובדים בשדה (ההתייחסות אל יעקב, לאה ובנימין, באה רק בחלום השני). משזיהה את השיבולים כמסמלות קציר, הקביל אליהן את הפרות והסיק שהן מסמלות חריש (על יסוד דברי הרמב"ן על אתר). כרגיל, מסמלים החריש והקציר שנה פוריה למצרים, ושומן הפרות - כמו גם טוב השיבולים - סימל אפוא, "שבע גדול בכל ארץ מצרים" (פסוק כט), ואם כן, מסמלות מקבילותיהן הרזות והרעות, החורגות אף הן מן הנורמלי והמקובל, "וקמו שבע שני רעב אחריהן" - ובצירוף משמעות הבליעה מקודם לכן - "ונשכח כל השבע בארץ מצרים" (פסוק ל).
כעת היה הפתרון מושלם - אך לא בדוק ומאומת. לצורך בדיקת הפתרון ואימותו, כל שהיה על יוסף לעשות, הוא לבדוק את התאמתו לשני חלקיו של היסוד השלישי שמנינו לעיל: הבנת אופן נגיעת החלום בחולם ובסביבתו, והתאמת הפתרון להלכי חשיבתו של החולם. גם מידת ההתאמה של פתרונו לשני החלקים הללו, היתה ככפפה ליד: על פי התפיסה האלהית את יעודו של המלך, הרי מובן שהחלום נגע ישירות בפרעה, אשר סבלו של עמו אמור להיות גם סבלו הוא, וגם ההתאמה להלך מחשבתו של פרעה היתה מושלמת. עקב היות היאור היסוד לכלכלת מצרים, היתה אי עלייתו על גדותיו כרגיל גורמת לרעב במצרים, ורעב שכזה הוא מתכון בטוח לתסיסות ומרידות פנימיות, אשר נוגעות ישירות לבטחון כסאו של פרעה ולשלומו האישי. אכן, יש לשער, כי פרעה הירהר תכופות ביאור (דרך נוספת להסברת הירהוריו התכופים של פרעה ביאור, מצויה בבראשית רבה, פרשה פ"ט, סימן ד).
על פי מהלך הדברים עד כה, נותרו שתי שאלות בלתי פתורות:
א. מה היתה מטרת הישנות חלומו של פרעה? אלו פרטים הוסיף חלקו השני?
ב. מה היתה - אם בכלל - משמעותו הכרונולוגית של היסוד הנומראלי שלוש עשרה (שמש, ירח ואחד עשר כוכבים) בחלומו השני של יוסף? לשתי שאלות אלו מצטרפת שאלה שלישית, אשר צצה ועולה מקריאה שוטפת של מהלך העניינים: כיצד העז יוסף, בעודו במעמד של עבד ואסיר, לעוץ עצות לפרעה על דעת עצמו, ובלא שנתבקש לעשות כן?
התשובה לשלוש התמיהות הללו, אחת היא.
כבר כאשר פתר יוסף את חלומותיהם של שני השרים, הבשילה בתודעתו ההכרה כי פתרונו של יעקב את חלומו השני לקה בחסר, במכוון. "ואביו שמר את הדבר" (שם, ל"ז, יא) - אין הכוונה לחלק הגלוי של הפתרון אותו פתר באזני יוסף ואחיו, את הפתרון הזה זכר גם יוסף (עיין שם, מ"ב, ט) ומן הסתם זכרו גם האחים. יעקב שמר בלבו את הסבר המשמעות המלאה של המספר שלוש עשרה: לא רק אב, אם ואחד עשר אחים, כי אם גם שלוש עשרה שנים. רק בשבתו בבית הסוהר, החל יוסף להבין את שיטת פתרון היסודות הנומראליים ושילובם בפתרון כולו. בתחילה, הוא עדיין טעה וחשב כי היסוד הנומראלי השולט בחלום גרמי השמים שלו הוא אחת עשרה, כמספר הכוכבים שהופיעו בו, ועל כן, משחישב ומצא כי כלו אחת עשרה שנים מיום ירידתו למצרים (שנה בבית פוטיפר ועוד עשר שנים בבית הכלא - עיין בעל הטורים על אתר), ביקש משר המשקים כי יזכירהו אל פרעה, בהיותו סמוך ובטוח כי שנת גאולתו באה. יתכן גם לומר, כי לולא היה סומך על ישועת בשר ודם, זוכה היה גם לכך, אולם נתגלגלו הדברים אחרת, ונגזרו עליו שנתיים נוספות (עיין בבראשית רבה, פרשה פ"ט, סימן ב), והיסוד הנומראלי ששלט בחלומו הומר לשלוש עשרה, כאמור לעיל.
בין כך ובין כך, לאחר שלוש עשרה שנות גלות, מהן שתים עשרה במאסר, הוצא יוסף לפתע מבית האסורים והובהל אל פרעה, בלי לדעת מדוע. מששמע יוסף את סיפור החלומות, הבין מיד כי עצם החלום נוגע לפרעה ולעמו, וכך אכן פתר, אך את היעדרם המפתיע של פרטים נוספים משמעותיים בחלקו השני של החלום לא הסביר יוסף לפרעה וליועציו, בהבינו כי לא עבורם נועד החלום השני - אלא עבורו. חלקו השני של החלום נועד להודיע ליוסף כי צרותיו, שהחלו בסימן חלום, מסתיימות כעת גם כן בסימן חלום (עיין באגדת בראשית, ס"ז, ג), והסיום יעלה אותו לדרגה אשר תגרום לאחיו להשתחוות בפניו, ממש כפי שחלם שלוש עשרה שנים קודם לכן, בחלום האלומות. חלום גרמי השמיים מוסיף על חלום האלומות רק את היסוד הנומראלי, שלוש עשרה, אך בשום פנים ואופן אין פירושו כי גם יעקב ולאה ישתחוו בפניו, כפי שמוכח מתמיהתו של יעקב שם.
זהו גם ההסבר לתעוזתו של יוסף, אשר החליט לאזור אומץ ולהוסיף על פתרונו גם עצה, אשר - כך ידע והבין - תרומם אותו למעמד שהיה נשוא חלומותיו. זוהי גם הסיבה שלא מצינו שום תיאור של הפתעה מצד יוסף כאשר מינהו פרעה, רגע כמימרא, למשנה למלך מצרים והעלהו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
הדא הוא דכתיב [משלי, י"ד, ו]: 'בקש לץ חכמה ואין' - אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, 'ודעת לנבון נקל' - זה יוסף (בראשית רבה, פרשה פ"ט, ו).