דוד - עוצמה של חיים / גלעד אשל
אם נתבונן בייחוסו של דוד, ניווכח, שהוא כרוך במספר מעשי עריות ואיסורי ביאה. בצורה ברורה ניכר הדבר במעשה בנות לוט ובמעשה תמר. תופעה זו מעוררת מיד את השאלה: כיצד יתכן שמשושלת כזו צמחה לבסוף המלוכה?
על מנת לענות על שאלה זו, נעיין תחילה בייחודו של איסור עריות ביחס לשאר איסורי תורה, בהם לא נצטוינו - "יהרג ואל יעבור!".
הרמב"ם במורה-הנבוכים (חלק ג', פרק מ"ט) מסביר את טעם איסור גילוי עריות, כמגמה כללית למיעוט בתשמיש. הרמב"ם, שראה בהשגה השכלית את ייחודו של האדם, ראה בצרכי הגוף דבר נפסד ונתעב, ובהנאת התשמיש - את המתועב מכל.
מתוך התבוננות בעולמנו ניכר, שהדבקות בחומר - בחיים הגשמיים והטבעיים - מתבטאת בעוצמה הרבה ביותר בתשמיש. אין פלא אפוא מדוע בחר הקדוש ברוך הוא דווקא ביצר חזק זה, כמופקד על המשך קיום המין האנושי. משום כך, החמירה התורה כל כך באיסור עריות, ועל ידי כך עקרה את אפשרות קיומם של מעשים אלה מתודעתנו, שאם לא כן, היו הופכים מעשים אלה בין גברים ונשים, המצויים בקירבה, לחלק משגרת חיינו. שוב ושוב היה נכשל האדם ודבק בחומר, העומד בעימות כנגד ההשגה השכלית. כניעת האדם לחומר מהווה בגידה ומרידה בייעודו הנשגב.
אם נתבונן שוב במעשי בנות לוט ותמר ניווכח, שמניעי המעשים אינם בהנאת התשמיש ותאוות החומר. את יהודה אמנם מניעה התאוה, אבל הוא אינו מודע לחומרת המעשה, ואינו גורם העבירה. תמר, יוזמת המעשה וגורמת העבירה, מוכנה למסור את נפשה כדי להידבק בזרעו של יהודה. גם בנות לוט אינן חוטאות לשוא. הן מאמינות שאביהן זקן ואין איש בארץ, ומתוך דאגה לקיום העולם, מוכנות הן למסור את עצמן.
אם נשרטט קוים מאפיינים לדמותו של מלך אידאלי, שליט השופט בצדק, מנהיג המוביל בקרב, הרי שמלבד כישורי גוף ורוח, נצפה מהמלך שיהיה אנושי כנתיניו, ויחד עם זאת משכמו ומעלה מעליהם. העם זקוק למלך החי את חייו ומנהיג אותו מקירבו.
שליט כזה ישפוט את עמו בצדק, ומנהיג כזה יוביל לנצחון בקרב. אם נקבל, מחד גיסא, את הסברו של הרמב"ם, שהתיעוב בעריות נובע מהדבקות בחומר בחיים הגשמיים והטבעיים, ומאידך גיסא, נתבונן בחייו של דוד, הרי שניווכח כיצד "תיעוב" זה יכול לבא לידי ביטוי בצורה נפלאה. בחיי דוד, הדבקות בחיים אינה כניעה, אלא היא היא מקור העוצמה. קשה למצוא אדם שחי את חייו בעוצמה רבה יותר מדוד מלך ישראל. דוד כותב, שר, רוקד, בוכה, אוהב, לוחם, ירא, כואב, משבח ומהלל, חוטא ושב.
המדרש משווה בין דוד לעשו, ועומד על השונה:
וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב: 'וישלח ויבאהו הוא אדמוני' [שמואל א', ט"ז, יב], נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: 'עם יפה עינים'.
זה אדמוני וזה אדמוני - דוד דומה לעשו בעוצמת החיים שלו ובאחיזה שלו בחיים. אבל דוד 'יפה עינים' - נבדל מעשו בחסד הבא לו מרות, ובעוצמה הרוחנית הבאה לו מיהודה.
דוד מולך על העם מקירבו.
דוד שופט עמו בצדק.
דוד מוביל לנצחון בקרב.
דוד חי, כביכול, כמו כולם, אבל בעוצמה אחרת. הקרנה כזאת לא נמוגה. "דוד מלך ישראל חי וקיים".
כשם שנדרש מהמלך למלוך מתוך עמו - כך נדרש האדם לחיות מתוך עצמו.
לכך מהווה דודי מודל. דודי קשוב ונאמן לעצמו, ויחד עם זאת - תמיד מתלבט, ובוחן את עצמו. בחיי דודי, הדבקות בחיים אינה כניעה, אלא מקור העוצמה.
אדם כזה ישפוט עצמו בצדק.
אדם כזה יגבור על עצמו בקרב.
דודי חי, כביכול, כמו כולם, אבל בעוצמה אחרת.
הקרנה כזאת לא תימוג לעד.
"דוד מלך ישראל חי וקיים".