דודי[1] / הרב יעקב פישר 

שירת חיי עולמו של דודי עשירה בגוונים ובצלילים, שלמה בנימות, בהופעות ובתכונות, שלכאורה - מנוגדות הן: מתינות בוגרת ונבונה, לצד תסיסת נעורים מתפרצת; יכולת ביטוי והנהגה, עם סגולת הקשבה, קבלה וקליטה; גאון וזקיפות קומה, מול נמיכות רוח וענווה; שלוה ורוגע, חוסן וחסינות, אך גם סערה ומתיחות, עדינות ורגישות; כושר הסתגלות והסתפקות במועט, כנגד תביעה פנימית ושאפתנות רוחנית; רצינות עמוקה ושיקול דעת, מלווים בצחוק טוב אמיתי וספונטני כל כך; ישיבה בקביעות ובהתמדה, וריצת הסתערות וכיבוש; בן תורה ולוחם.

חסידים אומרים, כי על האיש הישראלי לדעת לרוץ לאט, לצעוק בשקט ולכעוס בנחת.

  דודי ידע את הסוד.

כל חייו רץ, לא כבורח אף לא כסוקר באורח שטחי ורדוד את הדרך, אלא כמתבונן לעומק ובעומק, כבוחן הפרטים, כרודף ועורג ושואף לקראת יעד של שלמות. מבניו של יעקב אבינו היה דודי. כיעקב העוקב, ולא כעשיו העשוי; כיעקב שידו אוחזת בעקב, אך מגמתו לבכורה. כאיש חלק - איש העושר שבכח, ולא כאיש שעיר - "כבן שנים הרבה"; לא כזה שסיים והשלים ושוב אין טעם ותכלית לחייו, אלא כעולה בסולם כל העת, כמתלבט ונאבק וחותר לשלמות - "כי שרית".

כרבי עקיבא, ששורש נשמתו נעוץ, לדעת האר"י הקדוש, בזה של יעקב אבינו, שאף הוא מן העוקבים, מאנשי הפוטנציאל, החתירה וההשלמה, הצופה מראשית אחרית, מעקב ראש, והמצוי בתנועה מתמדת.

  דודי איש התנועה, דודי איש הריצה.

אנחנו ראינו בדודי את השלמות. אנחנו הכרנו והתפעלנו מן התמימות, מיראת השמים הטהורה שבו, מן הפשטות האצילית, מן החן ומן החסד שהיה משוך על פניו ואשר אפיין את כל הנהגותיו ואורחותיו.

אנחנו עמדנו משתאים לא פעם נוכח שקידתו והתמדתו הנפלאות בתורה, אל מול עוצמת הרוח שבאה לידי ביטוי בעבודת ה' שלו, בתפילה ובלימוד, באהלי הצנחנים ובבית המדרש.

אנחנו - לא יכולנו למצוא בו דופי. אבל הוא... דודי עצמו היה זה שבעין בקורתית בוחנת, מדקדקת ומנתחת ברגישות ובחדות כואבת - מצא בעצמו נקודות הטעונות שיפור והשלמה.

כך במכתב נפלא ששיגר אליי מטירונות הצנחנים, כך בשיחות אישיות שהיו לי עמו, ביזמתו, ערב יציאתו לתקופת השירות השניה ממנה לא שב.

אינני מוצא צורך, גם לא זכות והצדקה לגולל בציבור שיחות נפש אישיות, אך את שמותר ואולי גם צורך ומצוה לספר בבית מדרשנו - אספר.

דודי הכיר בכוחותיו וידע את יכולתו. "אני לומד, מתפלל, מקיים מצוות - עושה את המוטל עלי", כך אמר, אך הוסיף בכאב אמיתי כל כך, כי שואף הוא למשהו אחר, לרוח אחרת, לחוש במהפכה של ממש, בשינוי יסודי - בשלמות.

כמה אהבה היתה בו בדודי שלנו, איזו רעות טובה ונעימה ידע הוא להרעיף על כל סביבתו וחברתו, איזו מידה נדירה של לימוד זכות היתה בו גם כלפי מי שדומה היה כי פגע בו... טרח במיוחד ובא בחופשה קצרה מן הצבא לישיבה, כדי להסביר לי מדוע אין לכעוס, חלילה, על מפקד שאיים להענישו בשלילת חופשה... איזו מידה של אמת וטוב לב טהור נתגלתה בו אז, כמה הערצנו אותו אז, כמה אהבנו אותו.

לכל ויתר, לכולם התייחס בסלחנות ובהבנה; לעצמו - בשום אופן לא.

על יצירת כל הנבראים ובעלי החיים נאמר בפרשת בראשית: "וירא אלהים כי טוב". לא כן על יצירת האדם, והדבר תמוה ואומר דרשני.

רבי יוסף אלבו בספר "העיקרים" (מאמר ג', פרק ב) שואל את השאלה ואף משיב בהסבר נפלא, ואני מזכיר הסברו, הן מפני שייכותו לענין, והן מפני חביבותו, שזכיתי ולמדתיו עם דודי.

שני סוגי שלמות יש, אומר "העיקרים" - "שלמות המציאות" ו"שלמות התכלית". 

שלמות ראשון הוא השלמות המגיע לדבר עם היותו נמצא בפועל מיד כשימצא, וייקרא - שלמות המציאות; ושלמות אחרון הוא השלמות שאינו מגיע לדבר עם מציאותו מיד, אבל הוא בו בכח בשעת המציאות הדבר ההוא, ויגיע אל השלמות ההוא כשיצאו הכחניות אל הפועל, וייקרא - שלמות התכלית. 

  לאור זה מסביר הוא: 

ולפי שאין מבעלי החיים שלמות אחר מקווה מהם אלא שלמות המציאות בלבד - נאמר ביצירתם 'וירא אלהים כי טוב', לרמוז, כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם הטוביות שאפשר שיהיה בהם, שהוא שלמות המציאות, ולא יקוה מהם שלמות אחר זולת זה... אבל ביצירת האדם לא נאמר 'כי טוב'... להורות שהטוביות המכוון באדם איננו הטוב המכוון בשאר בעלי חיים שהוא שלמות המציאות בלבד, אבל יקוה שיגיע ממנו טוביות אחר יותר נכבד, לא יגיע עם מציאותו מיד אלא אחר שיוציא הכוחניות אשר בו מן הכח אל הפועל. וכל זמן שלא יצא שכלו מכח אל הפועל לא יגיע שלמותו המכוון בו, שהוא שלמות התכלית. 

שלמותו של דודי - שלמות התכלית היתה, שלמות הנובעת מכח ההכרה בחסר הטעון השלמה, מכח השאיפה לתכלית. שלמותו של דודי - מתוך הקשבה ודריכות לאתגרים, מתוך ידיעה, שתואר הכבוד היהודי המיוחד "תלמיד חכם" הוא - גם אם חכם גדול, לעולם תלמיד.

בפרק רביעי במסכת אבות (מט"ז) אומר רבי יעקב (ואולי לא מקרה הוא שיעקב דווקא!): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". ועוד מוסיף הוא (מי"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

ארוך ועמוק הסבר הדברים, ואין כאן הזמן לכך. אביא רק הסברו של המהר"ל ("דרך החיים", שם [מהדורת האניג, עמוד קצג]) למשמעות תשובה ומעשים טובים בעולם הזה: 

כי מצד התשובה ומעשים טובים אשר הם בעולם הזה, האדם מתעלה מן עולם הזה הגשמי להיות אל הש"י, והנה מתנועע האדם אל הש"י כאשר הוא האדם בעל תשובה. ואשר הוא מתנועע אל דבר הוא נחשב עמו לגמרי ביותר, כי המתנועע אל הדבר הוא מצד הדבר שאליו הוא מתנועע כאילו הוא דבר אחד עם מי שאליו התנועה. 

ודודי היה כל חייו בתנועה. בתנועה לקראת ייעוד ויעד, בחתירה לדבקות בו יתברך, בבחינת: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו', ג).

במסכת שבת (קיח:): "אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם המתים בדרך מצוה". ולמה אמר "עם המתים בדרך מצוה", ולא עם עושי מצוה?

  ממשיך המהר"ל ומסביר: 

אבל המתים בדרך מצוה הנה הוא מתנועע אל הש"י, נחשב שהוא עם הש"י, כי התנועה אל הדבר כאילו הוא אחד עמו, מה שאין כך מי שעשה כבר המצוה וקנה אותה, הרי קנה המדרגה שיש לעושי מצוה, אבל לא יאמר בזה שהוא מתעלה להתדבק בו יתברך לגמרי. אבל כאשר הוא מת בדרך מצוה והיה מתעלה להתדבק בו, ומתוך זה הרי הוא מת - הרי מתדבק עם הש"י. 

אסיים בפסוקי האות דל"ת מתהילים קי"ט (כה-לב), האות הפותחת והחותמת שמו של דודי: 

דבקה לעפר נפשי, חיני כדברך.
דרכי ספרתי ותענני, למדני חקיך.
דרך פקודיך הבינני, ואשיחה בנפלאותיך.
דלפה נפשי מתוגה, קימני כדברך.
דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני.
דרך אמונה בחרתי, משפטיך שויתי.
דבקתי בעדותיך, ה', אל תבישני.
דרך מצותיך ארוץ, כי תרחיב לבי.

---