קניין גוי מיד ישראל על פי הרמב"ם[1] / דרור שילה

דרך הקניין בישראל

מצינו בגמרא בבבא מציעא (מז:) מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש לעניין דרך הקניין:

אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה... ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש, אמר קרא: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' - דבר הנקנה מיד ליד.

המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש היא בשאלה מהי דרך הקניה מהתורה. הרמב"ם פוסק (כמו כמעט בכל המקרים) הלכה כרבי יוחנן:

אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין ניקנין במעות דין תורה. ומשנתן את המעות קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. אבל חכמים תיקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה (הלכות מכירה, פ"ג ה"א).

בהמשך לפסיקה זו כותב הרמב"ם:

נמצאת למד שהלוקח מטלטלין, אף על פי שנתן כל הדמים, יכול לחזור בו. וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה... ומשהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך - קנה, ואין אחד משניהם יכול לחזור בו. וכופין את הלוקח ליתן את הדמים.

ולמה תיקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו. לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם (שם, ה"ד-ה"ה)[2].

קניין גוי מיד ישראל

א. הגמרא בבכורות (יג.:) דנה לגבי קניין גוי ומביאה מחלוקת:

אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך' - לעמיתך במשיכה, הא לעובד כוכבים בכסף... ולאמימר, דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה, הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, משיכה לא אהני - 'לעמיתך' - לעמיתך בכסף, לעובד כוכבים במשיכה.

הגמרא אומרת, שקניין גוי צריך להיות שונה מקניינו של ישראל, ולכן, אליבא דרבי יוחנן, הפוסק שבישראל דבר תורה מעות קונות, צריך גוי לקנות במשיכה. אולם, הרמב"ם, שפסק כרבי יוחנן, פוסק בהלכות זכיה ומתנה (פ"א הי"ד):

עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל - קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים.

פסק זה אינו מתיישב אף לא עם אחת מהשיטות, לא עם שיטת רבי יוחנן ולא עם שיטת ריש לקיש[3]. יש לברר עוד: מדוע כותב הרמב"ם הלכות הקשורות לקניין בפרק העוסק כולו בהפקר?

ב. בהתייחסות נוספת לקניין ישראל מיד גוי, פוסק הרמב"ם:

הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים - אם נתן מעות ולא משך, יחזירם לעובד כוכבים, וכן אם משך ולא נתן מעות, אף על פי שמשיכה בעובד כוכבים קונה - כמקח טעות הוא. נתן מעות ומשך - יוליכם לים המלח (הלכות עבודת כוכבים, פ"ז ה"ה).

שתי ההלכות הראשונות מובנות היטב: כאשר ישראל משלם לגוי מעות - לא קנה, שהרי רק משיכה קונה בגוי; וכן כאשר משך ולא נתן מעות, עדיין יכול הוא לומר לגוי שזהו מקח טעות. אולם לא מובן, מדוע כאשר נתן מעות ומשך, אין דרך חזרה אלא יוליכם לים המלח. מדוע אין אפשרות לומר שזהו מקח טעות?

ג. מקום נוסף שבו הרמב"ם מתייחס לדין זה הוא בהלכות מעילה:

קנה בה חפץ (בפרוטה של הקדש) ולא משך, אם מן העכו"ם - מעל. ואם מן ישראל - לא מעל (הלכות מעילה, פ"ו ה"י).

גם לגבי גוי וגם לגבי ישראל לא מובנת פסיקת הרמב"ם: בגוי לא מובן מדוע מעל אם לא משך, והרי אין קניין מעות בגוי; ובישראל לא מובן מדוע לא מעל אם נתן מעות, והרי מעילה היא איסור תורה, ו"דבר תורה מעות קונות" בישראל. לכאורה, נראה שכאן פסק הרמב"ם כריש לקיש, בניגוד לפסיקתו בהלכות זכיה ומתנה.

כדי ליישב את דברי הרמב"ם, עלינו לעיין בדברי הרמב"ם בהמשך ההלכה, בהלכות זכיה ומתנה, לגבי קניין קרקע מגוי:

אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר, ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר, שאין דעתו סומכת אלא על השטר. לפיכך, ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקים בנכסי הגר - זכה אחרון, ונותן לראשון את הדמים. מפני שהעכו"ם מעת שלקח הדמים סילק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו, ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר, שכל המחזיק בהם זכה (פ"א הי"ד).

הרמב"ם אומר, שגוי מקפיד מאוד בקניין קרקעות, ואין דעתו סומכת אלא על השטר. אולם, ברגע שהוא מקבל כסף תמורת הקרקע, מפקיר הוא את השדה לחלוטין, וכל אחד יכול לזכות בו. דבר דומה ניתן לומר אף במטלטלין: ברגע שהגוי מקבל את הכסף, מפקיר הוא את המטלטלין. לכן מובן מדוע פסק הרמב"ם שגוי מקנה גם בדמים, שהרי בעת קבלת המעות מוציא הגוי את החפץ מרשותו, והישראל זוכה בחפץ מן ההפקר. לפי זה מובן גם מיקומה של הלכת קניין גוי בפרק העוסק בדיני הפקר, שהרי תהליך הקנייה בקרקעות ובמטלטלין מיד הגוי הוא על ידי הפקר.

אם נאמץ גישה זו, נבין גם את דברי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים: כאשר הקניין מן הגוי מתבצע על ידי משיכה, זהו קניין ישיר - מידי הגוי לידי ישראל, ולכן ניתן לומר לגוי שזהו מקח טעות ולהחזיר לו את הגרוטאות; אולם כאשר הקניין מתבצע על ידי נתינת מעות ואחר כך משיכה, הרי שבשעת נתינת המעות הופקרו הגרוטאות על ידי הגוי, ואם כן, המשיכה היא מן ההפקר, ואין לישראל אפשרות לחזור בו ולומר שזהו מקח טעות, ולכן יוליכם לים המלח [4].

הרמב"ם פוסק:

נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן, אף על פי שלא רחץ - מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנויות - מעל, אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתו (הלכות מעילה, פ"ו ה"ט).

במעילה, לפי דברים אלו, לא רק ההנאה הישירה המתקבלת מן הפרוטה היא הגורמת למעילה בהקדש, אלא אפילו נתינת האפשרות להנות מדבר מסוים. עצם האפשרות של האדם לרחוץ במרחץ בכל עת שירצה - היא עצמה המעילה. על פי זה, ניתן להבין את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל: כאשר ישראל נתן פרוטה של הקדש לעכו"ם כתמורה לחפץ מסוים, הרי שברגע נתינת הפרוטה הפקיר העכו"ם את החפץ, וכבר באותה שעה הגיעה לישראל הנאה, שיכול ליטול את החפץ בכל עת שירצה, ואם כן, מעל כבר מאותה שעה. לעומת זאת, כאשר הישראל נותן את פרוטת ההקדש לישראל אחר, הרי שלמרות ש"דבר תורה מעות קונות" בישראל, בכל זאת כיון שתיקנו חכמים שרק משיכה קונה, עדיין יכול המוכר לחזור בו כל עוד לא התבצעה המשיכה, ואם כן, אין לקונה כל ביטחון שאכן יזכה בחפץ, ואין כל הנאה מגיעה לידו בעת מסירת הפרוטה, ולכן לא מעל.

לפי המהלך הזה צצות ועולות שתי שאלות חדשות:

א. מדוע בהלכות עבודת כוכבים פסק הרמב"ם שהישראל יכול להחזיר את הגרוטאות כאשר נתן את הדמים ולא משך, והרי הגוי כבר הפקיר את הגרוטאות בזמן קבלת המעות?

ב. מדוע אין הרמב"ם פוסק את דבריו אלא לגבי שדה, ואין הוא מדבר על קניין מטלטלין שאם קנה בדמים ולא משך, הופכים המטלטלין לנכסי מדבר, וכל מי שמשך אותם - זכה בהם?

לשתי השאלות ניתן לענות בתשובות מקומיות. לגבי השאלה הראשונה - יתכן שלאחר שהישראל מודיע לגוי שאינו לוקח את הגרוטאות, נשארות הגרוטאות ברשות הגוי, והוא זוכה בהן מן ההפקר. לגבי השאלה השניה - ניתן לומר שאכן אם מישהו יתפוס את המטלטלין - הוא יזכה בהם, אלא שמצב כזה אינו שכיח, משום שבמטלטלין מדובר בדרך כלל במעבר מיד ליד, ולא בשדה מרוחק, ומשום שבמטלטלין אין יוצא קול על מכירתם, והסיכוי שהדבר יוודע לאדם אחר בפרק הזמן הקצר שבין נתינת המעות למשיכת החפץ קלוש. לכן לא טרח הרמב"ם להביא מקרה נדיר כזה.

אולם, ניתן לומר שישנו הבדל עקרוני בין מטלטלין לקרקעות. המשנה במסכת פאה (פ"ו מ"א) אומרת: "בית שמאי אומרים: הבקר לעניים - הבקר. ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה". הירושלמי על המשנה הזו (פאה, פ"ו ה"א) מביא מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בהבנת מחלוקת בית הלל ובית שמאי:

הבקר לבהמה אבל לא לאדם, לגויים אבל לא לישראל, לעשירים אבל לא לעניים - דברי הכל אין הבקרו הבקר. לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגויים, לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת - פלוגתא דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש: על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר; על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש אין הבקרו הבקר. אמר רבי לא: בפירוש פליגין: רבי יוחנן אמר: הבקרו הבקר; רבי שמעון בן לקיש אמר: אין הבקרו הבקר.

התוס' במסכת גיטין (מז., ד"ה אדעתא) אומרים:

והא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי דפ"ו דמסכת פיאה בהפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים, דרבי יוחנן אמר הפקר, הני מילי כי שקיל ליה ישראל, אבל כי שקיל ליה עובד כוכבים - הפקר בטעות הוא ואינו הפקר.

תוס' מבינים, שהפקר בטעות אינו הפקר, וכך מפרשים הם את דברי הגמרא בגיטין שם - "אדעתא דעובד כוכבים מי מפקיר".

הוכחה נוספת לדבר זה ניתן להביא מן הגמרא בפסחים (כז.):

תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונים ירק ועומדין על פתח הגינה. אמר להם: בניי, השליכו מעליכם... מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק.

בוהיין אמר לעניים שהפקרו של בנו היה בטעות, ולכן אינו הפקר. אמנם ראיה זו אינה מוכרחת, משום שבמעשה דבן בוהיין מדובר שמעשה ההפקר כשלעצמו היה טעות, ולא שעקב תפיסתו של אדם פלוני שלא היתה ידועה מראש יתבטל ההפקר.

מכל מקום, אנו רואים ששיטת רבי יוחנן היא שהפקר בטעות אינו הפקר. על פי זה, ניתן לומר שכאשר הגוי מוכר מטלטלין לישראל מפקיר הוא אותם על דעת שיזכה בהם ישראל פלוני בלבד, ואם מישהו אחר תפס בהם, זהו הפקר טעות, ובטל. לעומת זאת, בקרקע, שבניגוד למטלטלין אין היא דבר העובר מיד ליד, ואין בה מעשה נתינה, הגוי סבור שדי לו בנטישת השדה, ולכן הוא מפקירו לחלוטין, "מפני שהעכו"ם מעת שלקח הדמים סילק רשותו", ואם מישהו החזיק בו - זכה.

הוכחה חזקה יותר ניתן להביא מן הגמרא בבבא קמא (קטז.):

כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא. לוינהו ההוא ארי. כל לילה קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו, וקא אכיל. כי מטא זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא, ולא אכליה. קדים רב ספרא וזכה ביה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למזכי ביה, נהי דכי אפקריה אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה! אמר ליה: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד.

רב ספרא הפקיר את חמורו למטרה אחת - כדי שהאריה יאכל אותו. לכן, כשלא הוגשמה המטרה הזו - בטל ההפקר למפרע, ומעיקר הדין לא היה צריך רב ספרא לזכות בו מחדש, שהרי "אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה, והא לא אכיל ליה" (תוספות שם, ד"ה אדעתא). עולה, אם כן, שהפקר שנתברר שבטעות יסודו, משום שלא הוגשמה המטרה שלשמה הופעל, אינו הפקר וחוזר לבעלים.

על פי זה, ניתן להסביר גם את דברי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים. כאשר היתה נתינת מעות ללא משיכה - ההפקר מצד הגוי עדיין אינו מושלם, משום שבמטלטלין יודע הגוי שיש צורך במעשה נתינה, ולכן, אף אם נתן כבר את המעות, יכול עדיין לחזור בו ולהוכיח שההפקר היה בטעות, ובטל.

סיכום

א. במחלוקת בשאלה, מהו אמצעי הקניין בישראל מן התורה - מעות או משיכה, פוסק הרמב"ם שדבר תורה מעות קונות, ומשיכה היא תקנת חכמים.

ב. בעקבות פסק זה, פוסק הרמב"ם שקניין גוי הוא במשיכה, משום הדרשה: "'לעמיתך' - לעמיתך בכסף, לעובד כוכבים במשיכה".

ג. לגבי קניין קרקעות בגוי, פוסק הרמב"ם, שגוי קונה ומקנה בשטר בלבד, אך הוא מפקיר את שדהו כאשר הוא מקבל את הכסף. גם במטלטלין - ברגע שמקבל הגוי את הכסף הוא מפקירם, ולכן יכול הוא להקנות את המטלטלין בדמים דרך ההפקר.

ד. מעילה בקדשים נגרמת עקב כל הנאה, ואפילו פסיכולוגית, שבאה לאדם בזכות הכסף של ההקדש. לכן, נתינת מעות לגוי תמורת חפץ - גם היא מעילה, שהרי הגוי מפקיר את המטלטלין, והישראל יכול ליטלם בכל עת שירצה. לעומת זאת, במכירה לישראל, עד שלא משך הקונה את החפץ, יכול המוכר לחזור בו.

ה. יתכן לחלק בין אופי ההפקר במוכר קרקעות, לבין אופי ההפקר במוכר מטלטלין בגוי: בקרקעות ההפקר הוא חד צדדי ומוחלט, כיון שאין מעשה נתינה; ואילו במטלטלין - כיון שמובן שצריכה להיות העברת רשות מיד ליד, מפקיר הגוי בשביל הישראל בלבד, ולכן אם הדבר אינו יוצא לפועל, הופך ההפקר להיות הפקר טעות, ובטל.

---