"החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי"[1] / הרב יהודה עמיטל

  בחרתי לקרוא ולנתח איגרת קצרה, שכתב מרן הרב קוק ז"ל בתחילת אלול לבני תורה להכנתם לקראת הימים הנוראים. בחרתי בקטע הזה, לא רק בגלל העובדה שהדברים נוגעים לימי אלול, אלא משום שדודי היה קשור ביותר לכתבי הרב, ומצא שרבים מדבריו של הרב ז"ל מדברים אל לבו. הדבר הזה גם מאפיין אותו מכמה בחינות. אנו לומדים עכשיו בימי אלול מה ששמעתי פעם מתלמידו הגדול של הרב - הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: שניים מבעלי החיים רגישים ללכלוך ומנקים את עצמם - חתול ותרנגול. חתול מנקה את עצמו ומלקט כל גרגיר אבק; תרנגול מתרומם ומתנפח, וכל האבק נושר. כך בבני האדם: יש אדם המטפל בכל פגם ופגם שלו ונאבק עמו; ויש מי שמחפש להתרומם ולהתעלות לספירה אחרת, ואז הדברים הקטנים אינם תופסים אצלו מקום. אחד הדברים המאפיינים את כתבי הרב בתחום ההדרכה בעבודת ה' הוא שיש לרומם את האדם, להעלות אותו לספירה אחרת, עד שהדברים הקטנטנים והפגמים ינשרו. דודי תמיד ציפה להתרומם ולחיות בספירה אחרת.

  אני אקרא את הדברים, ומבלי שאצטרך להצביע תוכלו לראות את דמותו של דודי. 

  הרב כותב מכתב קצר, ויש בו גם רמז לדיאגנוזה שלו על בעיות הדור. אבל לא על הדור בכללותו, על הדור החילוני, אלא על דור בני התורה, בעיקר על דור בני הישיבות שהכיר בישוב הישן, ואליהם הוא כתב. הוא ראה לפניו ציבור בני תורה עם פוטנציאל גדול, אבל רפה רצון, חסר כל יוזמה, לא בתחום הרוחני, לא בתחום הלימודי, לא בתחום החברתי ולא בתחום החינוכי. מצד אחד, באים לארץ חלוצים מלאי חלומות, הרוצים לתקן עולם ולבנות חברה חדשה, ומצד שני - ציבור בני תורה השוקט על שמריו. אני מבין שהדברים נאמרו בהקשר זה. 

רצוני לזרז בזה למזורזים שכמותכם ירבו בישראל, ולהזכירכם את הדברים היסודיים של אופי ההכנה אשר אנו צריכים לעסוק בה להשלמתנו האמיתית בצאת השנה, ולהכין את עצמנו לאור ימי הקודש, יום הזכרון, ימי התשובה בכלל, ויום הקדוש יום-הכיפורים, וימי השמחה, חג הסוכות ושמחת תורה, הבאים עלינו לטובה בעזה"י.

יסוד כל טוב בעדנו ובעד כל ישראל ובעד כל העולם כולו, שהננו כל כך תאבים להאירם באור ד', הוא החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי, שאיפת בהירות השכל, והגברת הופעתו עלינו, שאיפת יושר הלב, שכל חמדת המידות הטובות קשורים בו. שאיפת טהרת החיים, טהרת המעשים, הדיבורים, וכיוצא בהם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצוניים. ומהיכן אנחנו שואבים כל אלה, הלא מתוך אוצר החיים האמיתיים, מן התורה הקדושה, מעיין חיינו וחיי כל העולמים (אורות-התורה עמודים פב-פג). 

  נשים לב, הרב אינו מדבר על השאלה מה עליהם לעשות, או מה לחשוב - חשבונו של עולם וחשבון הנפש, אלא בעיקר מדבר הוא על הצורך לרצות. הרב רואה את אחת המחלות של הדור, והדברים אקטואליים במובן מסוים גם בדורנו, בבעיית הרצון - אין רצון חזק, ואין אנשים חזקים. והוא אומר, שכקו חינוכי, לפני שמדברים על תוכן הרצון, יש לדרוש שיהיה רצון חזק. אישיותו של אדם נקבעת בראש ובראשונה לפי השאלה אם יש לו רצון חזק או שנרתע הוא בפני כל קושי. יש לטפח את הרצון. צריך שיתגבר הרצון בכלל בכוחו השלם, ואחר כך מכניסים לתוכו תוכן. דרך החינוך צריכה להיות, בין לגדולים ובין לקטנים - הגדלת הרצון והאדרתו. הבעיה המרכזית היא ליצור אנשים בעלי רצון, אנשים שאינם נרתעים מפני קשיים.

  האר"י הקדוש אומר, שיצחק אהב את עשו "כי ציד בפיו" - שראה בו את נשמתו של רבי מאיר. יצחק אבינו ראה, שעשו אינו נרתע מפני קשיים, שיש לו אומץ והוא הולך למקומות מסוכנים. הוא ראה בתכונות אלו את רבי מאיר, המסוגל ללמוד תורה מ"אחר", לקחת את תוכו ולזרוק את קליפתו. הוא ראה את רבי מאיר, המסוגל לראות את האור בסמל החיצוניות והקליפה, שבתורתו כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור"[2]; רבי מאיר, הרואה את הטוב במוות [3].

  הדבר הראשון שדורש הרב הוא "החפץ הנכון". 

  התוכן שיש להכניס לתוך החפץ הזה הוא "שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי". הרושם המתקבל מן המלה "קדושה" הוא משהו שיש בו ניתוק מן החיים, ניתוק מן החברה. יש בו משום צמצום, לחיות ולשבת רק בתוך בית המדרש, לא לראות את יד ה' בכל מקום. המושג הזה מפחיד. מפחדים מפני האש הגדולה (כפי שמסבירים התוספות [שבת פח., ד"ה כפה] את הסיבה לכפיית ההר כגיגית). בחורים הנכנסים לבית המדרש שואפים שאיפות גדולות, רוצים מהפכות אישיות, בנייה עצמית. הרב אומר בהמשך: 

כל עניין שבתורה, בכל מרחביה, שמתקשרים אנו בו ביותר דבקות, ביותר בהירות, כל הלכה הנקנית בקרבנו ביותר בירור על ידי שקידתנו, כל סוגיה שמתבררת לנו ביותר טעם וביותר הארה על ידי עמלנו הנפשי, כל מחשבה, שבתורת ההלכה והאגדה, המוסר והיראה, שמתיישבת יותר בנפשו, הרי אנחנו נבנים על ידה, ובונים על ידה את הכלל כולו (שם, עמוד פג). 

  אלו דברים גדולים ומפחידים. ללמוד - לכך אנו מוכנים, אבל לעשות מהפכה נפשית, לבנות את עצמנו - יש המפחדים מכך.

  הרב מסביר את טעותם של אנשים בהבנת הקדושה: 

חכמת הקודש בטהרה באמיתתה - כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל, איננה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה בטובה וענותנותה (אורות-הקודש, חלק א עמוד ג). 

  הקדושה אינה צוררת, אינה שונאת, אינה מכריזה מלחמה על כל הדברים היפים שיש בעולם, אלא רק רוצה לתת לדברים משמעות אידיאלית, משמעות של צדק, של חסד ושל מוסר. לא סתם הגשמה עצמית, אלא מטרה מסוימת.

  הרב אומר במקום אחר: 

החיים הרגילים אינם מתבטלים מתכונתם, השיג והשיח האנושי הרגיל, חיי הגוף היחידי וחיי החברה, הנימוס והכבוד אינם מתטשטשים, אבל הם עולים במעלה אידיאלית (שם, חלק ב עמוד רצב). 

  לכן, אין זה פשוט לרצות באמת קדושה, לרצות באמת עילוי, והבעיה היא הרצון, "החפץ". 

  הרב דורש דבר שלישי: "בהירות השכל והגברת הופעתו עלינו". כל דבר שאיננו משיגים בבהירות, איננו יכולים להזדהות עמו. חוסר בהירות מהווה חיץ. דברים אינם יכולים להיות חלק מהוויתנו אם חסרה הבהירות. רק על ידי הבהירות יכול האדם להזדהות, והתורה הופכת לחלק מהוויתו.

  אבל יש כאן רמז ליותר מזה. הרב טען, שאחת הסיבות המרכזיות למשבר האמונה שהיה בדורו היא שהמושגים הכלליים התפתחו, ההשכלה התרחבה, אמצעי התקשורת התפתחו. אנשים נולדו ולמדו מושגים ילדותיים על כל מיני תופעות, וכשגדלו קיבלו מושגים אחרים. הסתכלו אחרת על גרמי השמים, על ההיסטוריה, על חוקי החברה. הכל התפתח, ורק במושגי היהדות נשארו במושגים ילדותיים. שום דבר לא נשתנה מאז שלמדו ב"חדר" על בעיות כגון: מהי אמונה, מהו ייחוד ה', מהו משיח. לכן חשב הרב, שחייבת לחול מהפכה שתלמד מושגים טהורים ובהירים יותר. אמנם, חייבים אנו לומר שהדיאגנוזה נכונה, אולם אנו רואים שהיום מצליחים "למכור" יהדות במושגים כאלה. הדבר   הזה נובע מההתפרקות הכללית שארעה בעולם הכללי, והרצון הנובע מכך למסגרת. אבל אנחנו רוצים יותר מזה, אנחנו רוצים למנוע משבר בגלל אותם מושגים ילדותיים, כפי שמכנה אותם הרב: "פראסטע-פרומקייט", משום שזהו האידיאל - "דע את ה' אלהיך ועבדהו". לכן, דורש הרב את הבהירות, בהירות בכל דבר - בהירות בדף גמרא, בהירות בסוגיה, בהירות בהלכה, בהירות באגדה, בהירות במוסר. 

  הרב מוסיף: "טהרת המעשים, הדיבורים, וכיוצא בהם כל ערכי החיים". 

צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמידות, ולעלות מזה לטהרת השכל. ואז העניינים הולכים כסדרם - אשרי מי שזוכה לכך (שם, חלק ג עמוד רלח). 

  טהרה היא "נטו". לכל דבר מתוספות מחשבות צדדיות. טהרה היא מצב שבו הכל טוב, ללא תוספות צדדיות. הרב אומר, שישנו סדר בקבלת הטהרה: טהרת המעשה, טהרת המחשבה, ואחר כך טהרת המידות. אבל בהמשך אומר הרב: 

אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על הסדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר(שם). 

  זוהי הדרך. יחטוף מכל הבא. התרוממות שכלית, התרוממות במידות והתרוממות בחברה.

---