מגיס[1] / יעקב דון ושלום זוארץ

הקדמה

תניא: אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדירה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב, וכולן פטורין? לא קשיא, הא דאייתי אור מעיקרא (- וכולם חייבים), הא דאייתי אור לבסוף (- ורק האחרון חייב) (ביצה לד.). 

בהסבר הטעם לחיוב מגיס אומר הרמב"ם: "כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול - הרי זה מבשל" (הלכות שבת, פ"ט ה"ד); "אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת, מפני שמגיס בה, וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת" (שם, פ"ג   הי"א).

גם רש"י מסביר: "ונותן מים ותבלין ומגיס - משום מבשל שאף הוא אב מלאכה". אמנם, יש לעיין בדברי רש"י בכוונת הביטוי - "אף הוא אב מלאכה": האם מתכוון הוא לומר שמבשל עצמו הוא אב מלאכה, ולא רק אופה (עיין בסוגיה שבת עד:), או שמא התכוון רש"י לומר שמגיס עצמו - אב מלאכה הוא,   ואיננו רק תולדה דבישול. בכך נדון בהמשך (ג',[2]).

מכל מקום, מסקנת דברי רש"י והרמב"ם היא, שמגיס חייב משום מבשל.

מקור נוסף לאיסור מגיס מצינו במסכת שבת (יח:). הגמרא מתלבטת אם מותר להכניס צמר ליורה ערב שבת עם חשיכה: 

צמר ליורה ליגזור (- שמא יחתה בגחלים)! אמר שמואל: ביורה עקורה. וניחוש שמא מגיס בה! בעקורה וטוחה. 

בטעם החיוב בהגסה זו אומר רש"י: "מהפך בה, ובמבושל הוי בישול". לכאורה, נראה גם כאן לפרש ברש"י כשיטתו בביצה, שמחייב מגיס משום מבשל[3].

מכאן ניתן להסיק, שדין מגיס כרוך בדין בישול, דהיינו, שרק במקום שבישול אסור, אסורה הגסה.

לאור הנחה זו, יש לעמוד על שתי בעיות עיקריות המובאות ברא"ש (פ"ג הי"א):

א.   האם יש דין הגסה של בישול גם לאחר שהורד מהאש[4]?

ב.   האם יש הגסה גם לאחר שבושל כל צרכו?

בעיות אלו מהוות אבן בוחן עיקרית בשאלת הקשר בין בישול להגסה. 

א. תליית הגסה בדין בישול

הרשב"א (שבת יח:) סובר, שיש לתלות דין הגסה בדין בישול באופן מוחלט: "בכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב, וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, תו ליכא משום מבשל"; "מהא דקאמרי ביורה עקורה וטוחה, משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגשה בכלי ראשון כבישול".

כך מצינו אף ברמב"ן, בריטב"א, ברא"ש ובר"ן, התולים גם הם דין הגסה בדין בישול. וכך מסביר המגיד-משנה את דברי הרמב"ם (הלכות שבת, פ"ג הי"א)3.

אמנם בדברי הרמב"ן ניתן לדייק שאין תלות מוחלטת בין בישול להגסה. הרמב"ן (שם) אומר: 

והלא מגיס, והוי מבשל. ואינו מחוור, שאם כן הקדירה נמי הוה ליה למיסר משום מגיס, טפי ממחתה בגחלים, שיותר קרוב לבוא לידי הגסה מחיתוי גחלים... ומיהו גבי בישול נמי המגיס חייב משום מבשל... ומיהו לא גזרינן דילמא מגיס כדגזרינן בצובע, שאין דרך כל כך להגיס [בה] אלא משעה ראשונה כדי שיתערב הכל ויתבשל. ונראה דלא מחייב אלא בהגסה ראשונה, שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו, שנמצא אף הוא מבשל, ובההוא ליכא למיחש כדאמרינן [שבת יח:] קדירה חיתה שרי, אבל מי שהגיס, דבלאו הכי מתבשל, אף המגיס פטור, דמאי עביד; הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס, דלאו קרובי בישולא איכא, דבלאו הכי מתבשל. 

לפי הרמב"ן, ישנו מצב שיש בו חיוב על בישול, ובכל זאת אין איסור הגסה. יוצא, אם כן, שלפי הרמב"ן אין תלות גמורה בין חיוב בישול להגסה. אולם, בפשט דברי הרמב"ן ניתן להסביר באופן אחר, שמפני שההגסה השניה אינה תורמת לבישול - אין חייב עליה, ועיקר דין הגסה הוא איסור לקרב הבישול. יוצא, שהאיסור בהגסה ראשונה נובע מהתלות בין ההגסה לבישול, ומשלב ההגסה השניה, שאינה תורמת לבישול כלום, לא נאסור אפילו התבשיל עדיין אינו מבושל כמאכל בן דרוסאי[5]. 

ב. אי תליית הגסה בדין בישול

לעומת הגישה המקובלת לתלות הגסה בדין בישול, מצינו גישה שונה, המנתקת הגסה מדין בישול.

מצינו בכלבו (סעיף ל"א): "וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל, אפילו בקדירה מבושלת כל זמן שהיא על האש". לפי הכלבו, אין תלות בין הגסה לדין בישול, שהרי גם כשהקדירה מבושלת כל צרכה, שלא קיים בה איסור בישול - יש איסור הגסה.

גישה זו ניתן לראות גם בהגהות הרמ"ך על הרמב"ם (פ"ג הי"א; לפי מהדורת ש' פרנקל): "היה לו לפרש במה דברים אמורים - בתבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל בישל כל צרכו - מותר, וכן המנהג". משמע מלשון הרמ"ך - "היה לו לפרש", שהבין ברמב"ם שפירש אחרת: שאף במבושל כל צרכו - אסור להגיס. ואמנם, בפשטות כך משתמע בדברי הרמב"ם, שכן לפי ההקשר הכללי בהלכות אלה, מתעסק הרמב"ם בהלכות החזרה, ואין להניח שידבר בפחות מכל צרכו, ובכל זאת יתיר להחזיר, שהרי הרמב"ם סובר שיש בישול מן התורה עד כל צרכו[6].

גם ברש"י ניתן להגיע למסקנה דומה, שכן הוא אומר: "מהפך בה, ובמבושל הוי   בישול", ולכאורה נראה, שגם במבושל כל צרכו הוי בישול, ואסור להגיס. 

לסיכום - הרשב"א למסקנתו, הרמב"ן לפי אחד ההסברים, הרמב"ם לפי המגיד-משנה, הריטב"א, הרא"ש והר"ן תולים דין הגסה בדין בישול, דהיינו שישנה הגסה רק במקום שיש בישול.

הכלבו, רש"י, הרמ"ך ברמב"ם, הפרי-מגדים והרמב"ן לפי אחד ההסברים אינם תולים הגסה בבישול, אלא אוסרים הגסה גם במקום שכבר אין חיוב על בישול. 

ג. הגדרת מגיס

את שורש המחלוקת לעיל בעניין תליית הגסה בבישול, יש לתלות בהבנת גדר מגיס. ניתן להעלות שלוש אפשרויות להגדרת מגיס. 

1. הגמרא בשבועות (יז:) דנה לגבי זר שהפך בצינורא, שעבד עבודה במקדש. הגמרא מסבירה, שמדובר במקרה "דאי לא הפך בהו מיעכלא בתרתי שעי, והשתא מיעכלא בחדא שעתא", ומסיקה - "דכל קירובי עבודה - עבודה היא".

לעומת זאת, מצינו דיון דומה בגמרא בעבודה זרה (לח.) לגבי עכו"ם שהפך בבשר ישראל, ושם מסקנת הגמרא היא: "מהו דתימא - קירובי בישולא מילתא היא, קמשמע לן", שקירובי בישולא - לאו מילתא הוא.

בתירוץ סתירה זו מסביר הריטב"א (שבועות שם, ד"ה גמרא), שיש לחלק בין איסור קירוב בישול בזר ובבישול בשבת, שאסור מדאורייתא משום מבשל, לבין קירוב בישול בעכו"ם, שנאסר מדרבנן משום קירובי דעתא. בגמרא בעבודה זרה אין סיבה לאסור משום קירובי דעתא, שכן העכו"ם לקח משל היהודי, וחשש קירובי דעתא אינו אלא עד שיהא תחילתו וגמרו ביד עכו"ם. ממילא, מובן מדוע קירובא בישולא שם - לאו מילתא הוא.

לאחר תירוץ קושיה זו, ברור שמהגמרא דלעיל עולה שהחיוב במגיס הוא משום קירוב הבישול, ובמילים אחרות - זירוז תהליך הבישול. ברור, שלפי ההגדרה הזו תלוי דין הגסה בדין בישול. 

2. הגדרה שונה להגסה ניתן להסיק מדברי הרמב"ם (הלכות שבת, פ"ט ה"ד): "כל העושה דבר מצרכי הבישול, הרי זה מבשל". באותו פרק בהי"א משתמש הרמב"ם שוב בהגדרה דומה: "הסחיטה מצרכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצרכי הבישול". וכן לגבי תפירה: "והמותח חוט של תפירה - חייב, מפני שהוא מצרכי התפירה" (שם, פ"י ה"ט).

יש להבין משמעות הביטוי "צרכי". המלה "צרכי" ברמב"ם - אין פירושה עשיית הפעולה ממש. סחיטה אינה כיבוס ממש; מתיחת חוט לתפירה אינה תפירה ממש, שכן החוט כבר מושחל בבגד, והוא רק מותח אותו. זהו המצב גם בהגסה: אין היא בישול ממש, אלא חלק מתהליך של בישול, בדיוק כפי שסחיטה הינה חלק מתהליך הכיבוס. ממילא, מובן שהרמב"ם מחייב על עשייה שהינה חלק ממערכת של המלאכה, משום אותה מלאכה עצמה. מתברר אפוא, שטעמו של הרמב"ם לאיסור הגסה אינו משום בישול, אלא משום צרכי בישול, משום היות הגסה חלק מתהליך הבישול כולו. בהגסה אין מתייחסים רק לצד הכמותי של העניין (- זירוז), אלא גם להתפשטות הטעם בין החלקים, שהינו חלק הכרחי ומחויב בתהליך הבישול.

לפי ההגדרה הזו, אין הגסה תלויה בבישול, אלא היא חלק ממנו, וקיימת גם לאחר שהתבשיל מבושל כל צרכו, וכל זאת רק בזמן שהתבשיל עדיין על גבי האש.

מסקנה זו מופיעה בבירור בדברי הרמב"ם: "אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת, מפני שמגיס בה, וזה מצרכי בישול הוא" (שם, פ"ג הי"א). אמנם הכסף-משנה טוען: "שמה שכתב רבנו 'והוא על האש' - לאו דווקא, אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה", אך אין דעתו מסתברת, הן מצד לשון הרמב"ם - "והיא על האש", והן מצד הסברה, שהרי, כאמור, לא יתכן לחייב מגיס, שהוא מצרכי בישול - אם התבשיל ירד מהאש (וכשיטת הרמ"ך והפרי-מגדים ברמב"ם).

3. בעקבות החילוק בין על גבי האש ובין שלא על גבי האש, ניתן להגיע להגדרה אחרת בדין מגיס בהבנתו של רש"י. כאמור, רש"י מחייב מגיס, להבנתנו, גם במבושל כל צרכו שלא על גבי האש, ואם כך, ברור הוא שאין הגסה תלויה בבישול, שהרי אינה מזרזת את הבישול במבושל כל צרכו, וכן אינה חלק מתהליך הבישול, שאם כן היה לנו לחייב דווקא על האש. לכן ניתן לומר, שרש"י מגדיר הגסה כשיפור איכות הבישול: ההגסה אינה מבשלת או מזרזת את הבישול, אלא משפרת את הטעם ואת טיב האוכל. לפי זה ברור, מדוע אין חילוק בין על גבי האש לבין שלא על גבי האש, שכן שיפור זה יכול להתרחש גם לאחר שהתבשיל יורד מהאש.

לאור דברינו אלה, ניתן להסביר את הספק שעוררנו לעיל בדברי רש"י, האם במילים - "אף הוא אב מלאכה" - התכוון למבשל או למגיס. אם נקבל את ההבנה האחרונה ברש"י, ניתן להבין היטב מדוע אפשר שמגיס הוא אב, שכן אם נגדיר מגיס כמשפר איכות, אזי הוא יקבל ייחודיות בפני עצמו להיקרא אב, ולא יהיה גרורה של איסור בישול. לעומת זאת, אם מגיס הוא זירוז בישול או חלק מתהליך הבישול, אזי יובן הוא יותר כתולדה ולא כאב, כיון שפעולה זו הינה פועל יוצא של הבישול, ואינה הבישול עצמו. 

  לסיכום - מצינו שלש הבנות שונות בהגדרת מגיס:

א.   הרא"ש, הר"ן, הריטב"א והרשב"א: הגדרת הגסה היא זירוז בישול. לכן, דין הגסה תלוי בדין בישול, וקיים רק בזמן שישנו איסור בישול.

ב.   הרמב"ם (לפי הרמ"ך והפרי-מגדים) והכלבו: הגדרת הגסה היא חלק מתהליך הבישול. לכן, הגסה אינה תלויה בבישול, ואיסור מגיס קיים גם בכל צרכו, אבל רק על גבי האש.

ג.   רש"י: הגדרת הגסה היא שיפור איכות. לכן, אין תלות בין הגסה לבישול, וקיים איסור מגיס גם במבושל   כל צרכו, אף כשירד מהאש. 

ד. הגסות שונות

לבד מההבנה הפשוטה בהגסה שהיא ערבוב, אנו מוצאים פעולות אחרות שגם בהן מחייבים משום מגיס: 

  1) הוצאה בכף

חלוקות הדעות במקור החיוב בהוצאה בכף משום מגיס: יש הטוענים לחייב מדאורייתא, ויש הטוענים לחייב מדרבנן. הרשב"א בשבת (יח:, ד"ה ואקשי) מקשה: "וקשיא לי, אם כן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין, היאך מוציא מהן בכף, והלא מגיס". משאלתו משתמע שהוצאה בכף אסורה מדאורייתא, שכן הוא משווה הוצאה בכף למגיס, וכפי שמגיס אסור מדאורייתא - כך גם הוצאה בכף. לדעה זו מצטרפים הריטב"א והתפארת-שמואל (על הרא"ש פ"ג סי"א, אות ט"ו).

המגיד-משנה מבין ברמב"ם (פ"ג הי"א): "והוא שכל שאין בהגסה ממש חיוב, הכנסת המגריפה מותר, וכל שיש בהגסה חיוב, אסור להכניסה".   מדבריו עולה, שמגריפה (ככף) נמצאת בדרגה אחת פחותה מהגסה, ואסורה רק מדרבנן, ובמקום שהגסה אסורה מדרבנן - לא יהיה בכלל איסור הוצאה בכף. לפי זה, הוצאה בכף אינה זהה להגסה, אלא אסורה רק מתוך גזירה שמא יבוא על ידי כך להגסה. 

  2) הוספת מים חמים

מובא בבית-יוסף (סימן רנ"ג): "ובכלבו כתב, שיש להזהר מלתת מים חמים בעוד הקדירה על האש, לפי שהן מערבות ומגיסות בקדירה, כדי לערב יפה. וקיימא לן דמגיס   חייב משום מבשל". מדבריו למדנו, שהוספת מים חמים לתבשיל, אפילו מבושל כל צרכו, על גבי האש - הויא הגסה, כיון שהיא משפרת את איכות התבשיל - "כדי לערב יפה". 

  3) כיסוי הקדירה

"ומיהו צריך להזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נטלו משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו מפני שממהר לגרום בישולם בשבת" (טור, סימן רנ"ז). ניתן לראות, שכיסוי הכלי או הוספת בגדים עליו כדי לשמור על החום - אסורים, "מפני שממהר לגרום בישולם בשבת".

אולי ניתן לשער מלשון הטור, שהחיוב בכיסוי הקדירה הוא משום זירוז תהליך הבישול (רמב"ן ורשב"א), או משום חלק ממערכת הבישול (רמב"ם). קשה להגיד בלשון הטור שהחיוב הוא משום שיפור איכות (רש"י), שכן עולה בטור, שכיסוי הקדירה כשאינה על האש יכול "למהר לגרום הבישול", בניגוד לדעת רש"י, שלפיו לא נראה שכיסוי הקדירה תורם במשהו לשיפור האיכות, שכן אין פעולה זו מערבת את הטעם יותר טוב בכל התבשיל ומשפרת את איכותו כשאינו של האש. לכן נראה, שכיסוי הקדירה תורם רק לבישול, אם כמזרז ואם כחלק מכל התהליך. 

  4) הגסה במים

בשו"ת אבני-נזר (אורח-חיים, חלק א' סימן נ"ט) מצינו: "גם שמעתי בשם הרב הגאון מקוטנא זצ"ל, דבמים לבד אין בו משום מגיס, ומותר לעשות כן".

מסקנה זו מובנת לאור הגדרותינו השונות במגיס: לפי הרמב"ם, יש להסביר, שהגסה אינה מצרכי בישול של מים, לכן גם לשיטתו יהיה פטור; לטוענים שאיסור הגסה הוא משום זירוז בישול, אין חשש שהגסה במים מזרזת, מפני שהתערובת אחידה; לרש"י, הטוען לשיפור איכות, אין הערבוב במים משפר את האיכות בתערובת האחידה, אך לפי דעתו יתכן שבקפה או בתה נאסור, שהרי ההגסה בהם משפרת את האיכות. 

ה.   הסבר חדש בהבנת הרמב"ם

לעיל, הבאנו את דברי המגיד-משנה, שהרמב"ם, באוסרו להכניס מגריפה לקדירה שנמצאת על האש בשבת, דיבר במציאות שאין התבשיל שבקדירה מבושל כל צרכו[7], ונתקשינו בדבריו מתוך ההקשר הכללי של ההלכות ברמב"ם. טענו, שבפרק ג' מתעסק הרמב"ם בהלכות החזרה בדאורייתא, ולא בדינים דרבנן, ולפי המגיד-משנה עולה שמדובר כאן בדינים דרבנן. לכן נראה להסביר הסבר חדש ברמב"ם.

בנותנו טעם לאיסור הכנסת המגריפה, אומר הרמב"ם: "מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת". בהלכות אלה דן הרמב"ם, כאמור, בדיני החזרה. אחד הכללים הידועים בדיני החזרה הוא, שאסור להחזיר אוכל על גבי האש, משום "מיחזי כמבשל". אם נעיין היטב בדברי הרמב"ם, נמצא שבטעם לאיסור הגסה אומר הוא: "ונמצא כמבשל בשבת" - לא מבשל ממש, אלא כמו מבשל, או במילים אחרות: "מיחזי כמבשל". מצינו אפוא, שכל האיסור להכניס מגריפה לקדירה הוא איסור של מגיס ולא של הכנסת כף, ובהחלט יתכן שהכנסת המגריפה לקדירה אסורה גם בתבשיל מבושל כל צרכו שעל גבי האש, משום "מיחזי כמבשל".

לפי הסבר זה, ניתן יהיה, אולי, להבין את הנאמר בתשובות הרמב"ם סימן ס"ג, לגבי שחיקת הריפות בעץ הפרור בקערה בשבת, לאחר שמורידין אותה מן האש: "ודאי שכל זה מותר הוא, שהרי... דכו אותם במדוכה כל צרכן, ונתבשלו כל צרכן". לאחר שהסברנו שכל האיסור להגיס במבושל כל צרכו הוא משום "מיחזי כמבשל", ברור הוא ש"מיחזי כמבשל" לא קיים בקדירה שאינה על גבי האש, ואפילו היא רותחת, ולכן מובן מדוע בעניין "שחיקת הריפות" התיר הרמב"ם להגיס בקדירה כזו.

מובן, שגם לפי הסברו של המגיד-משנה ברמב"ם ניתן יהיה להסביר את דין שחיקת הריפות, ולומר שמדובר שם שהורידו את הקדירה מהאש, וכל מה שאסר הרמב"ם מדאורייתא אפילו במבושל כל צרכו, הוא רק על גבי האש, אבל בשלא על גבי האש יתיר, כמובא בתשובתו. 

ו. צובע

הגמרא בשבת (יח:), בדיונה במגיס, דנה בנתינת צמר ליורה, לחייב משום מלאכת הצביעה במשכן. למרות זאת, מחייבים רוב הראשונים במגיס משום מבשל. אולם, מצינו מספר ראשונים המחייבים משום צובע.

התוספות טוענים: "והוי צובע" (שם, ד"ה דלמא). כך מבין גם החכמת-שלמה בדברי רש"י, שאמנם במציאות דומה בבישול יתחייב משום מבשל, אבל הכא הוי צובע.

  הרשב"א (יח:) מחלק בין שני מקרים:

א)   "שלא קלט את העין" - שעדיין לא נספג כל הצבע בצמר. במקרה כזה - חייב משום צובע.

ב)   "שקלט את העין" - שנספג כל הצבע בצמר. במציאות כזו מעלה הרשב"א שתי אפשרויות להלכה:

  1. מותר לשים את היורה על האש לפני השבת, אפילו בשאינה עקורה וטוחה, ואיננו חוששים למגיס, "דמשקלט את העין - ליכא משום מגיס", שהרי כבר נצבע. לפי ההבנה הזו, מגיס חייב משום צובע, ולאחר שקלט את העין כבר לא קיים איסור צביעה (כפי שאין בישול אחר בישול).

  2. אסור לשים את היורה על האש לפני השבת, "גזירה משום מגיס... דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו" - כלומר, שבצבע ישנו דין מיוחד שאסור להגיס בו גם לאחר שקלט את העין, משום שעדיין דרכו להגיס מחשש שמא יחרך (בניגוד לבישול, דאין בישול אחר בישול). 

ז. סיכום דעות הראשונים

א. להבהרה, נסכם את שיטות הראשונים לגבי הגסה ולגבי הכנסת כף, בטבלה: 

ח. ההלכה באחרונים  

1. מגיס

האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור: אם לא נתבשל כל צרכו - אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל... ואם נתבשל כל צרכו - מותר   (שולחן-ערוך, סימן שי"ח סי"ח).
ולכתחילה יש להזהר אף בקדירה בכל עניין (רמ"א שם). 

מלשון השו"ע משתמע, שהוא מדבר דווקא בשלא על גבי האש. המחבר טוען, שאם התבשיל אינו מבושל כל צרכו, אסורה הוצאה בכף מדרבנן, משום שהיא כעין הגסה (וכן מובא בשער הציון ס"ק קל"ז). המשנה-ברורה (שם, ס"ק קי"ד) מוסיף, שהגסה ממש אסורה מדאורייתא, "דבזה מסייע ומקרב להבישול, וחשיב כמבשל", כשיטת המחבר בכסף-משנה על הרמב"ם.

לעומת זאת, אם התבשיל מבושל כל צרכו, טוען השולחן-ערוך, שמותר לחלוטין, והמשנה-ברורה (ס"ק קט"ו) מסביר שמדובר אפילו במגיס ממש, "דאין בישול אחר בישול", כשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים.

הרמ"א (בשם המהרי"ו [וכן מובא בתפארת-שמואל על הרא"ש פ"ג סי"א, אות ט"ו]) חולק, וסובר שאף אם נתבשל כל צרכו, יש להחמיר מדרבנן, ואפילו בהוצאה בכף, ולכן "יהפך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף" (משנה-ברורה ס"ק קי"ז). אולם, המשנה-ברורה מביא ש"לא נהיגין להחמיר בזה... והרוצה להחמיר - יחמיר בהגסה ממש; אבל להוציא בכף - אין להחמיר כלל". 

לגבי הגסה על גבי האש, פוסק המשנה-ברורה, שבשאינו מבושל כל צרכו - יש לאסור בכל גוונא דהגסה ואפילו בהוצאה בכף, כהבנת המגיד­משנה ברמב"ם. במבושל כל צרכו - המשנה-ברורה (ס"ק קי"ג) מביא את דעת הבית-יוסף, שהתיר הוצאה בכף, ואת דעת האליה-רבה, האוסר אפילו הוצאה בכף, והגסה ממש אוסר הוא מדאורייתא, כרמ"ך, כהבנת הפרי­מגדים ברמב"ם, כרש"י וככלבו. ונראה שהמשנה-ברורה פוסק כאליה-רבה.

האגרות-משה (אורח-חיים חלק ד, סימן ע"ד ס"ק ח) חולק על כך וטוען, שאיסור הגסה על גבי האש הוא רק מדרבנן - "שמא יטעה באינו מבושל כל צרכו... ויבוא לידי חיוב סקילה". וגם איסור הוצאה בכף הוא מדרבנן. 

2. צובע

א בל צמר ליורה, אף על פי שקלט העין - אסור להגיס בו (שולחן-ערוך, סימן שי"ח סי"ח). 

המחבר פסק כהבנה השניה ברשב"א, שיש איסור הגסה בצמר ליורה גם לאחר שקלט את העין שמא ייחרך. בטעם הדברים מביא המשנה-ברורה בשם הראשונים שלושה טעמים:

1)   "שכן הוא מלאכת הצביעה להגיס תמיד כדי שלא יחרך" (הר"ן).

2)   על ידי המשכת הערבוב גם לאחר שקלט את העין - הצבע נקלט יותר   (הרא"ש).

3)   מובא בשער-הציון (ס"ק ל"ח) בשם הרא"ש, שהסיבה לאסור היא, שהסממנים צריכים בישול לעולם. ולכן, גם לאחר שקלט את   העין, יהיה עדיין בישול בסממנים עצמן.

נפקא-מינה בין השיטות תהיה במקרה של סממנים במים בלבד: לפי שני הטעמים הראשונים נתיר להגיס, כיון שלא קיים איסור צביעה, שהרי אין חומר נצבע; ואילו לפי הטעם השלישי, נחייב - משום בישול הסממנים (שער-הציון בשם הפרי-מגדים). 

3.   הוצאה בכף מקדירה על גבי האש

בעניין הוצאה בכף מקדירה מבושלת כל צרכה, נחלקו האחרונים:

1)   החזון-איש (סימן ל"ז, אות טו) כתב: "ובמשנה-ברורה כתב להחמיר ליטול בכף כל זמן שהוא על האש, אף בנתבשל כל צרכו. ונראה דברוצה להשאיר הקדירה שהיא על כירה שאינה גרופה, שאם יסלקנה לא יוכל להחזיר, ואין לו תקנה אלא ליטול בכף - אפשר להקל".

  החזון-איש מבסס דבריו על דברי הרשב"א, הרא"ש והר"ן, הסוברים שלאחר שנתבשל כל צרכו אין בו משום בישול, ואפילו הקדירה על גבי האש, ולכן אין בו משום מגיס. אמנם להגיס ממש יאסור גם החזון-איש, שכן לפי הרמב"ם והכלבו הגסה ממש על גבי האש אסורה מדאורייתא, מה שאין כן בכף.

  כך פסק אף השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א, סעיף לב): "היה אסור להחזיר את הקדירה על גבי האש משום שזו אינה מכוסה - יש מקום להקל ולהוציא מן התבשיל בכף או במצקת, בתנאי שאמנם התבשיל יהיה מבושל כל צרכו".

  2)   הציץ-אליעזר (חלק ז', סימן ט"ו סק"ה) מתיר להוציא בכף מתבשיל העומד אצל האש, ואינו מגביל הוצאה זו כחזון-איש, דווקא לשעת הדחק. וכן מובא שם בשם הרדב"ז: "ואף על גב דעל ידי המגריפה מתהפך מה שלמעלה למטה, ומתקרב לחמימות הקדירה יותר, או שנופל מה שחוץ למרק לתוך המרק על ידי המגריפה, מכל מקום אין כוונתו לבשל ומותר לכולי עלמא".

  3)   הציץ-אליעזר מביא בשם שו"ת רב-פעלים, המתיר כרדב"ז מעיקר ההלכה, אולם מורה להלכה, להתיר רק לצורך מצוה, ושלא לצורך מצוה - להורות כמחמירים.

  4)   הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות-משה אורח-חיים, חלק ד' סימן ע"ד ס"ק ח) פוסק, שעל גבי האש במבושל כל צרכו אין איסור תורה להגיס, וכל האיסור הוא רק מדרבנן, שמא יטעה באינו מבושל כל צרכו על גבי האש, ויבוא לידי חיוב סקילה.

  בניגוד לדעת החזון-איש, אוסר האגרות-משה להוציא בכף מקדירה הנמצאת על גבי האש, אפילו במבושל כל צרכו, ואפילו כשהקדירה כבידה, כיון "שאירע הרבה פעמים שאיכא קרטין דלא נתבשלו כל צרכם... והגסה שמערב שהוא על האש עושה שיתבשל גם הם. לכן חמור, ויש לאסור אף בקדירה כבידה". 

4. כיסוי הקדירה

ומיהו צריך להזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת...
אם אינה מבושלת כל צרכה, אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל (שולחן-ערוך, סימן רנ"ד ס"ד). 

השמירת-שבת-כהלכתה מוסיף, שאפילו הסיר את הקדירה מעל גבי האש, יש לאסור לכסות באינו מבושל כל צרכו.

האחרונים נחלקו בתבשיל מבושל כל צרכו, הנמצא על גבי האש:

1)   האגרות-משה (שם, ס"ק י) אומר, שדין כיסוי הקדירה תלוי בשאלה מהו הטעם לאסור הוצאה בכף בתבשיל המבושל כל צרכו הנמצא על גבי האש: לטעם דאיתא קרטין ומבשלם אם מגיס בקדירה, טוען האגרות­משה כאן להתיר, "דלא שייך זה בשימת כיסוי אף על קדירה פתוחה ממש"; לעומת זאת, לפי הטעם שאפשר לטעות גם באינו מבושל כל צרכו, יש לאסור גם כאן. בעניין זה לא הכריע האגרות-משה.

2)   גם הציץ-אליעזר מתיר בכיסוי, על בסיס ההיתרים שהביא בהוצאת כף, ו"ברור הדבר שהכיסוי אינו פועל יותר בערבוב המאכל   מלמעלה למטה, ממה שהמגריפה פועל בהתהפכותה בתוך התבשיל".

3)   הציץ-אליעזר מביא בשם שביתת-השבת לאסור, וראייתו מהגמרא בחולין (קח.) בסוגיה דניער וכיסהו, "דמשמע שם בסוגיה שהכיסוי פועל כמו ניעור, שעל ידי זה מתערבבים ומתבלבלים כל החלקים".

4)   השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א', הערה צ"ד) אוסר לכסות קדירה הנמצאת על גבי אש, ואפילו במבושל כל צרכו; אולם הוא מוסיף, שניתן להקל כחזון-איש אם אינו יכול להחזיר[8].

5. הגסה במים

כבר הוזכר לעיל (ד4), שמובא בשו"ת אבני-נזר בשם הרב מקוטנא להתיר הגסה במים במבושלים כל צרכם. כך פוסק גם הציץ-אליעזר (שם), וכך פסק גם השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א' סעיף ל"ג), ואפילו על גבי האש[9].

כך פוסק גם הגר"מ פיינשטיין (שם, ס"ק י"ד), כיון שהטעמים שהביא לאיסור בקדירה אינם תקפים במים, שהרי אין חשש שמא יבוא לטעות, כיון שמים המבושלים כל צרכם מבעבעים, ואין חשש שיתבשלו הקרטין.

  קצות-השולחן (סימן קכ"ד ס"ג בהערות) חולק וטוען, שאסור להגיס במים, אולם טעמו לאיסור קלוש ("וכיון שלא נתברר היטב בפוסקים טעם איסור הגסה בנתבשל כל צרכו, יש לאסור גם הגסה במים חמים לבד"), ולכן נראה להכריע בעניין זה כשאר האחרונים, ולהתיר[10].

---