אין מעבירין על המצוות / אורי בנסון וגדי ברטוב

רקע כללי

האיסור "אין מעבירין על המצוות" מופיע בגמרא בשני אופנים:

א.   בשתי מצוות:

  1. בשעה שעומדות בפני האדם שתי מצוות, עליו להקדים את הנקרית   לפניו ראשונה.

  דוגמה לכך אנחנו מוצאים ביומא (לג.): 

ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות - מאי טעמא...? דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצוות, וכי עייל להיכל, במזבח פגע ברישא. 

דוגמה נוספת קיימת ביומא (נח:), בעניין זריקת הדם על ארבע קרנות המזבח, שיש להקדים את הקרן בה פגע ברישא, מתוך הנחה שאלו ארבע מצוות נפרדות ולא מצוה אחת. כך, אכן,   משמע מהתוספות במנחות (סד:) - "דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא כשיש שתי מצוות לפניו... כגון מצוות קרנות" (וכן מצינו ביומא [לג:], בעניין הקדמת תפילין של יד לשל ראש).

2. בשעה שאדם עסוק במצוה, אסור לו לנוטשה על מנת לקיים מצוה   אחרת.

  במשנה ביומא (סח:) נאמר: 

הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שווה כאחת. 

    על כך אומרת הגמרא (ע.): 

פשיטא, מהו דתימא כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצוות, ומאי מצוה? 'ברב עם הדרת מלך'... 

כלומר, היינו חושבים שמדין 'אין מעבירין' אינו רשאי לנטוש את מראה הקריאה לטובת מראה הפר והשעיר, וכן להיפך. 

ב. במצוה אחת: על האדם מוטלת החובה לקיים את המצוה בהזדמנות הראשונה.

דוגמה לכך אנו מוצאים בפסחים (סד.),   במשנה ביחס להולכת דם קרבן הפסח: 

שחט ישראל וקיבל הכהן - נותנו לחברו וחברו לחברו, ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן. 

כלומר, הכהנים העומדים בשורה מעבירים מאחד לחברו כלים מלאים בדם, תוך כדי החזרת הכלים הריקים. ומדייקת הגמרא: "מקבל את המלא ומחזיר את הריקן - אבל איפכא - לא! מסייע ליה לר"ש בן לקיש, דאמר... אין מעבירין על המצוות". ברגע שיש לכהן הזדמנות לקיים את מצות הולכת הדם, עליו להתמסר לה, ולא לבצע פעולה כלשהי (החזרת הכלי הריקן), לפני שקיים את המצוה.

דוגמה נוספת אנו מוצאים בזבחים (נא.), בעניין שפיכת הדם של הקרבנות הפנימיים: 

שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי - מאי טעמא? אמר קרא: 'אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד' [ויקרא, ד', ז] - ההוא דפגע ברישא. 

(ואמרו על כך התוספות [יומא לג., ד"ה אין] - "ומשמע משום דאין מעבירין"). היסוד המערבי של מזבח העולה, הוא הקרוב ביותר לפתח ההיכל. דרכו יוצא הכהן לאחר שהקריב את הקרבנות הפנימיים, ולכן שופך הוא את הדם מקרבנות אלו על היסוד הקרוב לו ביותר (וכן במנחות [סד:] בעניין מצות העומר לקחת מהקרוב לירושלים, ובמגילה [ו:] בעניין קריאת המגילה באדר ראשון, שמשום 'אין מעבירין' לא ידחוה לאדר שני). 

מקור הדין

  במכילתא, מסכתא דפסחא פרשה ט', נאמר: 

'ושמרתם את המצות' [שמות, י"ב, יז] - ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצה - כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך - עשה אותה מיד. 

רש"י ביומא (לג., ד"ה אין מעבירין) מצטט את המכילתא כמקור לדין: "הפוגע במצוה לא יעבור ממנה, ונפקא לן במכילתא מ'ושמרתם את המצות'...". מלשון רש"י - 'ונפקא לן', משמע, שפסוק זה הוא מקור, ולא אסמכתא בלבד, ואם כן - זהו דין דאורייתא. כך משמע גם מהתוספות על אתר, ד"ה אין - "ואם תאמר, ולמה לי קרא, אמאי לא נפקא מדריש לקיש דאין מעבירין על המצוות?". כלומר, תוספות הבינו, שדין 'אין מעבירין' יכול למלא את מקומו של הפסוק במקרה זה, ומכאן שהבינו שהדין הוא מדאורייתא.

לעומת זאת, הרדב"ז בתשובותיו (סימן תקכ"ט) אומר בצורה מפורשת, שדין אין מעבירין על המצוות הוא דין דרבנן - "והא דאין מעבירין על המצוות מדרבנן היא, ואסמכוה במכילתא מ'ושמרתם את המצות' וכו'". אף מדברי המאירי ניתן לדייק שזהו דין דרבנן -   "שאין מעבירין על המצוות... רמז לדבר מה שכתוב במצות מצה 'ושמרתם את המצות'". 

טעם הדין

  בטעם הדין מצינו מספר שיטות בראשונים:

א.   מרש"י ביומא (לג.) משתמע, שטעם דין 'אין מעבירין' דומה לדין זריזין מקדימין למצוות: "הפוגע במצוה לא יעבור ממנה... לא תמתין לה   שתחמיץ ותיישן". כך משמע גם מהריטב"א על אתר:   "אין מעבירין על המצוות... כדי שלא יתעכב ויתאחר מעשות המצוות" (בהמשך נדון בהרחבה ביחס בין דין 'זריזין' לדין 'אין מעבירין').

ב.   מהמאירי שם משתמע כיוון שונה: "רמז לדבר מה שכתוב במצות   מצה - 'ושמרתם את המצות', קרי ביה - 'מצוות', ר"ל כל שאר מצוות גם כן בחיבת השימור, כלומר, שלא תמתין להם להחמיץ את קיומן עד שתתייאש מהן". המאירי מבין, שטעם הדין הינו סייג, מחשש שמא יעבור האדם על המצוה הראשונה לטובת המצוה השניה, ויתייאש מלחזור לראשונה.

ג.   ניתן ללכת בכיוון שונה ולומר, שטעם הדין הוא משום ביזוי מצוה. סימוכין לשיטה זו ניתן למצוא ביומא (ע.) וברש"י שם. הגמרא שם דנה בעניין עזיבת שמיעת הקריאה מפי הכהן הגדול, מפני מראה הפר ושעיר הנשרפין (עיין לעיל - רקע כללי). למסקנה, הגמרא סוברת שאין בעיה של 'אין מעבירין', ומבאר רש"י (ד"ה קמ"ל) - "דלאו מעבר הוא, מאחר שאינו עסוק בה". לכאורה קשה: מדוע יש הבדל לעניין דין 'אין מעבירין' אם המצוה הנעזבת נעשית על ידי עיסוק בפועל או בראייה בלבד? אולם, אם נסביר שטעם הדין הוא ביזוי מצוה, נוכל להסביר, שכאשר אדם עוסק במצוה באופן פאסיבי ועוזב אותה - עזיבה שכזו אינה מהווה ביזוי מצוה, בעוד שעזיבת מצוה בה הוא עוסק באופן אקטיבי מוגדרת כביזוי.

אולם, ניתן להציג את דין   'אין מעבירין' בצורה שונה, הן מבחינת מקורו והן מבחינת טעמו.

התוספות (יומא לג. ד"ה אין), מחלקים   בין דין 'אין מעבירין' בשתי מצוות, לבין הדין במצוה אחת[1]: "דלא שייכא דריש לקיש אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו, שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא, אבל היכא דלא עבדינן אלא חד - לא גמרינן מיניה". תוספות מחדשים אפוא, שדין 'אין מעבירין' לא נאמר במצוה אחת. מהו, אם כן, ההבדל בין שתי מצוות לבין מצוה אחת, לעניין דין 'אין מעבירין'?

  לשם כך ננסה להעמיק יותר בהבנת הדין.

  קיימות שתי אפשרויות להסביר מה נאמר בדין זה:

א.   אפשר לומר בפשטות, שהאדם חייב בשתי המצוות העומדות מולו - זו הנקרית לפניו ראשונה וזו שלאחריה, אלא שהתורה קבעה כללים ביחס לסדר קיום המצוות, והחליטה, שהסדר ייקבע על פי סדר ה'היתקלות' - המצוה בה נתקל האדם לראשונה - אותה יבצע ראשונה. לדוגמה,   בשעה שפונה הכהן מפתח ההיכל במטרה לדשן את המזבח ולהיטיב הנרות, עליו לבצע תחילה את מצות דישון המזבח (בה נתקל לראשונה), ולאחריה לפנות להטבת הנרות. ולגבי מצוה אחת באופן קיומה - ציותה התורה, שאופן הקיום יהיה בדרך המהירה ביותר. כלומר, אם קיימת בפני האדם אפשרות לקצור את העומר במקום מסוים הקרוב לירושלים, ובמקום אחר רחוק מירושלים, קבעה התורה סדר עדיפויות, והורתה להעדיף קצירת העומר מהמקום הקרוב יותר. אם כן, דין   'אין מעבירין' הוא כלל ה"מבצע סדר" בעולם קיום המצוות.

ב.   יתכן שקיים מימד נוסף, ולשם כך נקדים בקיצור בעניין אחר, בהסבר דין "העוסק במצוה פטור מן המצוה". ניתן להבין פטור זה בשני   אופנים:

  1. ברגע שאדם עסוק במצוה, יש לו "פטור" ממצוות האחרות - עצם העיסוק במצוה.

  2. יתכן, באופן קיצוני יותר, שברגע שאדם עוסק במצוה, לא רק שיש לו פטור ממצוות אחרות, אלא המצוות האחרות   ירדו, כביכול, ממניין המצוות שלו. כעת אין הוא חייב בתרי"ג מצוות, אלא במצוה אחת. חידוש זה עולה בצורה די מפורשת מהמהר"ח אור-זרוע בתשובותיו (סימן קפ"ג): "אבל כשהתחיל לעסוק במצוה ולא גמר עסקו, כגון שהולך ללמוד תורה או לשמוע דרשה או להקביל פני רבו אפילו בשעת חנייתו, ואפילו הגיע למקום שרוצה לילך והתחיל ללמוד, כל זמן שלא גמר לימודו הוא פטור מכל המצוות, וכן משמע מלשון אבא מארי רבנו זצ"ל... וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה - פטורים מכל המצוות, כל זמן שהם בבית רבם... ומכל מקום, אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים, שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמא". המהר"ח אור-זרוע מבין אפוא, שהעוסק במצוה נחשב, ביחס למצוות האחרות, כאשה ביחס למצוות עשה שהזמן גרמן, וב"גברא" הוא   לאו בר חיובא כלל לגבי המצוות האחרות[2].

  ניתן לאמץ גישה זו בדין אין מעבירין על המצוות[3].

  בשעה שהאדם נתקל באפשרות לקיים מעשה מצוה, הוא נחשב כפטור, או אפילו לאו בר חיובא, ביחס למצוה השניה. לדוגמה, בשעה שנתקל הכהן במצות דישון המזבח, הוא מוגדר כלאו בר חיובא ביחס למצות הטבת הנרות.

  מבחינה רעיונית ניתן לומר, שמטרת התורה בקביעת דין 'אין מעבירין' הינה מסר לאדם, שבשעה שנתקל הוא במצוה, עליו להתייחס להזדמנות זו כאל מציאת שלל רב, למחוק מתודעתו כל מצוה אחרת, ולהתייחס למצוה זו כאילו היא כל עולם המצוות שלו.

נחזור כעת למקור הדין. אם נבין את דין 'אין מעבירין' באופן האמור לעיל, נוכל לחלק בין שני האופנים שהופיעו בראש המאמר ולומר, שביחס למקרים שעומדות בפני האדם שתי מצוות, דין 'אין מעבירין' הוא דין דאורייתא, מפני שהמעבר ממצוה אחת למצוה שניה מהווה מעשה, שלגביו רואה התורה לנכון להעביר את המסר שהובא לעיל. אולם במצוה אחת, האדם העוסק במצוה אינו עובר למצוה אחרת, אלא מתקדם לעבר אותה המצוה, ואיננו מתעלם ממנה. שם, אם כן, בעיית יחס האדם למצוות הינה פחות חמורה, ועל כן לא ראתה התורה צורך להעביר את המסר גם במקרים אלו.

כדי להבין מדוע במצוה אחת הבעיה פחות חמורה, נדגים את העניין:

במצוות העומר - שם, כאמור, קיים דין של הקרוב לירושלים, ואם עברו הקוצרים על העומר הקרוב לירושלים, ממשיכים הם בכל זאת לעבר מצות העומר, אמנם במקום מרוחק יותר, אך עדיין זו אותה מצוה.

שפיכת הדם על יסוד המזבח - אם הכהן לא ישפוך את הדם על היסוד המערבי, הקרוב לו, ימשיך הוא בדרכו לעבר יסוד אחר, אמנם מרוחק יותר, אולם בכל זאת לשם אותה מטרה - שפיכת הדם.

בהולכת הדם של קרבן הפסח - הכהן המקבל את הכלי הריקן לפני קבלת הכלי המלא, איננו עושה מעשה החורג לגמרי ממסגרת מצות הולכת הדם. הולכת הכלי הריקן, בסופו של דבר, משרתת אותה המצוה, מפני שמטרת החזרת הכלי הריקן היא לשם מילויו מחדש.

כעת, לאחר שהסברנו שדין אין מעבירין בשתי מצוות הוא דאורייתא, נעבור למצוה אחת[4]. במצוה אחת יתכנו שתי אפשרויות:

1.   דין 'אין מעבירין' כלל לא קיים במצוה אחת.

2. במצוה אחת קיים דין 'אין מעבירין', אך ברמה של מצוה דרבנן[5].

  נדון בכל אפשרות בנפרד.

1.   זוהי בעצם דעת התוספות, שהובאה לעיל - המחלקים בין שתי מצוות לבין מצוה אחת, ולדעתם, במצוה אחת לא קיים כלל דין 'אין מעבירין'.

  על שיטת התוספות נשאלות שתי שאלות:

  א. מאיזה טעם, אם כן, קבעה הגמרא במצוה אחת לנהוג כפי שקבעה?     (בעומר - קרוב לירושלים; בשפיכת הדם - יסוד מערבי, וכו').

  ב. מדוע אותו טעם לא הובא, ובמקומו הובא דין אין מעבירין על   המצוות?

  ביחס לשאלה הראשונה נאמר, שהטעם שבגינו קבעה הגמרא את הדינים השונים במקרים של מצוה אחת, הוא זריזין מקדימין למצוות. כך, אמנם, אומר הטורי-אבן במגילה (ו:), ביחס לקריאת מגילה בשנה מעוברת: "אבל הכא בהאי דמגילה אין בה משום אין מעבירין... אלא דזריזין מקדימין למצוות".

  בשאלה השניה עסקו התוספות במגילה (ד"ה מסתבר): "ויש מפרשים, דלא שייך למימר אין מעבירין על המצוות אלא היכא שיש לפניו שתי מצוות, שיש לו לעשות קודם אותה דפגע ברישא, וזה אינו, דהכא ליכא אלא מצוה אחת, ואפילו הכי מפרש הטעם משום דאין מעבירין". נוכל להסביר, שאותן מצוות שאנו מדברים   עליהן - עומר, שפיכת הדם על יסוד המזבח, הולכת דם הפסח וקריאת מגילה בשנה מעוברת, בכולן יסוד הדין הוא אמנם 'זריזין מקדימין', אולם חוסר זריזות במקרים אלו מתבטא בהעברה על אפשרות לקיום המצוה. במגילה - על י"ד של אדר   הראשון; בשפיכת הדם - העברה על היסוד המערבי; בעומר - העברה על שדה העומר הקרוב לירושלים, ובהולכת הדם - העברה על הכלי המלא המושט לכיוון הכהן. בעקבות ה'דגם' הדומה נכתב דין 'אין מעבירין' (בניגוד ליישומים הקלאסיים של 'זריזין מקדימין', כגון - תפילת שחרית בותיקין וברית מילה בתחילת היום השמיני - שם חוסר זריזות אינו נראה מבחינה מציאותית כהעברה על משהו).

2.   על מנת לעמוד על הגישה הרואה בדין 'אין מעבירין' במצוה אחת דין דרבנן, יש לעמוד על שתי נקודות:

א.   הקשר בין הדין מדאורייתא לזה שמדרבנן: בשני המקרים קיימת התייחסות לנושא יחס האדם למצוות. רבנן הרחיבו את דין 'אין מעבירין' גם למקרים שבהם הבעיה, כאמור, פחות חמורה.

ב.   ההבדל בין דין 'אין מעבירין' מדרבנן לדין 'זריזין מקדימין': ניתן לומר, שדין 'אין מעבירין' ודין 'זריזין' התייחסו לשלבים שונים בתהליך קיום המצוה. דין 'זריזין' מתייחס לשלב שבו עומד האדם לפני תחילת תהליך קיום המצוה, ומורה לאדם להזדרז ולהתחיל בקיום המצוה מוקדם ככל האפשר, בעוד שדין 'אין מעבירין' מתייחס לשלב מאוחר יותר, שבו האדם כבר החל בקיום המצוה. לדוגמה, במצות העומר, דין 'זריזין' דורש מהקוצרים להזדרז ולצאת מירושלים במהירות האפשרית, בעוד שדין 'אין מעבירין' דורש מהקוצרים לקצור את העומר כבר בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכם, ולא מחמת דרישה לזריזות. 

היקף הדין

  בהיקף הדין נתייחס בקצרה לשני מקרים, לאור ההבנות שהובאו בטעם הדין.

א.   מצוה ראשונה מדרבנן ומצוה שניה מדאורייתא.

  על פי ההבנה שהוצגה לעיל, בה הסברנו שמוטלת על האדם החובה למחוק מתודעתו כל מצוה אחרת, יתכן שאין זה משנה אם המצוה הראשונה הינה מדרבנן או מדאורייתא. לסובר שהטעם הוא משום ביזוי מצוה, טעם זה שייך רק כאשר המצוות הן באותה דרגת חיוב, אך אם המצוה השניה היא מדאורייתא, יתכן שיש להזדרז ולקיימה אף על פי שעובר על מצוה דרבנן, ואין במעבר זה משום ביזוי מצוה, מפני שהמעבר נעשה לשם קיום מצוה דאורייתא.

ב.   מצוה ראשונה - מצוה שיכולה להתקיים על ידי אחרים, ומצוה שניה - אינה יכולה להתקיים על ידי אחרים.

  אם נאמר שהטעם הוא משום 'שמא יתייאש', כדעת המאירי, יתכן שכאשר המצוה יכולה להתקיים על ידי אחרים, לא תהיה בעיה במעבר, מפני שאף אם הוא יתייאש מלחזור למצוה אחרת, יקיימוה אחרים. אולם לפי הטעם שהחשש ב'אין מעבירין' הוא משום ביזוי מצוה, יתכן שאף במצוה היכולה להתקיים על ידי אחרים יישאר האיסור, משום שעצם המעבר מהווה ביזוי. 

סיכום

בתחילת המאמר נסקרו המקרים המופיעים בסוגיות העוסקת בדין 'אין מעבירין', ומוינו למקרים העוסקים בשתי מצוות ובמצוה אחת.

מקור הדין - דרשה במכילתא על הפסוק "'ושמרתם את המצות' - אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות'". מרש"י ותוס' ביומא משתמע שהדרשה אינה אסמכתא בלבד, ולעומתם מהרדב"ז והמאירי משתמע שהדין הוא מדרבנן.

טעם הדין - רש"י ביומא - טעם הדין בדומה לדין זריזין; מאירי   ביומא - סייג מחשש 'שמא יתייאש'; רש"י ביומא ע. - ביזוי מצוה. ניסינו להציע מהלך שונה באופי הדין ובטעמו, והועלו שתי אפשרויות להבנת הדין: 1. האדם המקיים חייב בשתי המצוות, ומטרת הדין היא לבצע סדר בעולם המצוות. לפי הסבר זה לא תהיה נפקא מינה בין מצוה אחת לשתי מצוות. 2. האדם חייב במצוה אחת בלבד מבין השתיים. הפטור מהמצוה השניה נובע מיחס התורה לעולם מצוותיו של האדם. הסבר זה שייך בשתי מצוות ולא באחת. במצוה אחת יתכנו שתי אפשרויות: א. אין כלל דין 'אין מעבירין' במצוה אחת, אלא דין 'זריזין'. ב. קיים דין 'אין מעבירין' במצוה אחת, אך במישור דרבנן, ושונה הוא מדין 'זריזין', מפני שהוא מתייחס לשלב אחר בתהליך קיום המצוה.

---