ערב ראש השנה תשנ"ב

  לבד! בלי דודי

הרגע הנשגב שבחיים / יועד אהרוני

היא עוזבת את הלובן העמוק, מתנתקת מהריסים השחורים והכהים, ויורדת לה לאיטה. שקט. אין רחש, צליל לא נשמע, ואני עומד ומקשיב להוד ולעוצמה. מרגיש אותה מחליקה לתומה, נעצרת לשניה ואוזרת כוח, בוחנת את סביבותיה, מחפשת את הנתיב ורוצה לברוח.

ובפנים, בעומק הלובן - מתהוות האחרות. מן התהום, מנקודת החיים, מרטט הנשמה הזועקת בעדינות וברוגע - הן נולדות. מן המקור הן באות. נושאות איתן את החיים ואת האור, מלאות אהבה ורגישות, נושאות תכונה נדירה של אמיתיות.

מים הן, מי-חיים, מתת-אל, אך מלוחות הן, מלוחות עד כאב, והן נובעות ומתהוות זו אחר זו, שוטפות, שוטפות את הסבל, את השאיפות שלעולם לא מתגשמות, את השלמות והריחוק. מלאות הן במי האלהים ובמלח האדם. אלו הן... הדמעות. 

היא גולשת ליד האף, עוקפת את הנחיר הרועד, רטט עובר והכל שם זע, ובחריצי הפנים היא זורמת, והיד משותקת, לא נוגעת, מוותרת. והיא ממשיכה במסעה אל הלא נודע, אל השלווה והשלום.

ופתאום השפתיים שלו נעות, ובתנועה טבעית ועדינה הן נפתחות, הלחיים שלו עולות, והפנים שלו מתמתחות ומתעגלות, והלובן מתגלה בין שתי אלה היפות.

והיא בביישנות ניגשת, וכניסה מבקשת. והן, בסבר פנים יפות נענות, ומקבלות לתוכן את הדמעות. כי זהו הרגע הנשגב בחיים, בו נושקות הדמעות לחיוכים.

ובעיניים גדולות ופקוחות אני מביט, רואה, וזוכר את החיוך שלו. בהמון צורות ואלף אלפי גוונים, כי לכל רגע וארוע בחיים היה מיועד החיוך המתאים. היה החיוך הרגיל, שהיה שייך לאותם מצבים פשוטים שקרו בחיים, חיוך שביטא את ההנאה, ושמחה שביטאה את האהבה. לעיתים היה זה צחוק הליצן שהיה בו קורטוב של התבדחות ופורקן, וכמובן היה גם חיוך של נימוס שהיה מיועד לכל מי שרק רוצה, והיה ניתן ללא כל היסוס. היה החיוך מלא הסיפוק שהיה שייך לאותם רגעים יפים שנתנו משמעות לחיים, והחיוך ששייך לאלה שתמיד נותנים, ולא רואים את עצמם בין המקבלים.

והזכרונות שוטפים וזורמים, מערבבים תמונות-חיים, פרצופים, ואותם חיוכים, והדברים מתבלבלים, והם לא כל כך מוגדרים, אך כמעט תמיד עולה אותו זכרון מיוחד... של אותו חיוך יחיד ואחד. 

ודמעה חדשה עולה לה ונוצרת, יורדת לאיטה, אל השאול היא זורמת, מבקשת בעדינות מפלט ומנוח, ותמיד על ידי החיוך היא מקבלת כוח.

כי אצל דודי בפנים הדברים היו מאד מורכבים. שכנה שם נשמה גדולה ואוהבת, שאת הטוב והיופי שבחיים היא תמיד מרגשת, ולכן   היה ברור לו שזהו הכיוון ומקום המטרה הנכספת, ששם הוא ימצא את האושר והשלמות המתבקשת. אך הדרך לא פשוטה ומלאה מכשולים, וההולכים בה יהיו תמיד בין אלה הסובלים. ועם השנים נוצר בדודי אותו חלק מיוחד, שקלט את הכאב וחוסר האונים שבאדם האחד.

כי דודי את השחקים תמיד ביקש, ואת הידיים הושיט בנסיון להאחז ולטפס, אך האדם הוא גוף וחומר ובעולם הזה הוא חי, ואת המוגבלויות צריך לקבל, ולהסתפק במשהו הרבה יותר קטן.

ושם בפנים אצל דודי, במשך השנים, התחיל להיווצר אותו חיבור מיוחד. וזה אל זה בעדינות ובשקט קרבו, הנשמה האלהית השמחה והאוהבת המפכה מי חיים, עם אותה מליחות וסבל שמהווים את גורל האדם.

ולאט לאט היה נוצר ועולה, והשילוב המיוחד, בפנים, היה קורה. ואז היה מתפשט על הפנים, אותו חיוך מיוחד שזוכרים לעולמים.

ומן העיניים דרך הריסים, דמעה גדולה ויפה מטפטפת, ומיד אחריה ללא שהות, עולה ומתחדשת לה - דמעה נוספת, וכמו הקודמות, את הפנים הן שוטפות, ואותו יעד נסתר הן כולן מחפשות, אל המפגש עם האמת, החיים והטוב הן שואפות. והפה מתעגל, והלחיים מתרוממות, ולפתע העיניים נראות כה שונות, ושוב נוצר לו המפגש המיוחד בין דמעת הכאב, ואותו חיוך מיוחד העולה מן הלב.

ובאותם רגעים שאיתך הייתי, ובהם אותו חיוך מיוחד ראיתי, הייתי לומד ומסתכל בפנים, שהפיקו את החיוך הנשגב של החיים. חיוך שכולו אומר אהבה ושמחה, שמלא התלבטויות ומעט מבוכה, חיוך המביע המון מחשבה, עם רצון לקבל וחדוות נתינה, חיוך היודע לשלב אור ורצינות, שרואה את הדברים כהוויתם ומקדיש להם את מלוא ההתבוננות. ואת החיוך הזה אהבתי יותר מכולם, כיון שדרכו ראיתי אותך ואת כל העולם.

והייתי מביט פנימה לעיניים היפות, שהביעו את כל היש אך מתוכן תמיד ניבט האין-סוף, כי ברגעים האלה, רגעי החיוך המיוחד, הייתי רואה דרך העיניים והפנים, את עצמיותך הזוהרת מאורות של פנינים.

לפני זמן לא רב, החיוך מן הגוף נפרד ועלה לגנזי מרומים, אל אותו רקיע ועולם מופלא ונסתר, שנתן לך משמעות גם בחייך בעולם הזה הקטן והאכזר.

והדמעות זולגות, והמעיין מתגבר, הכאב כה חזק, ואין דבר שיכול לנחם, והדמעות מחפשות מפלט, מחפשות הן מרגוע, שואלות את עצמן,

שואלות הן: מדוע?? 

ואז מבפנים, מתוך כל אחד מאיתנו, עולה החיוך המיוחד שלך שהשארת בעולמנו, איתנו. והדמעות פורצות כיון שנפלה הדלת, והמליחות שלהן כבר בלתי נסבלת, אך לפתע הן מוצאות את מה שחיפשו, והחיוך שלך מסמן, ואומר: "היכנסו", ושוב קורה השילוב המופלא מכולם, ומנוחה ועדינות כואבת באות לעולם.

השנה מסתיימת והולכת, ואווירה של חשבון נפש והתפייסות - על העולם נופלת, וגם אנחנו אותה חשים ומנסים להצטרף, אך השאלות נוקבות והכאבים חזקים, הפצעים עדיין יותר מדי טריים, וכעס ומרירות אותנו ממלאים.

ולכן... שנה טובה ומבורכת רוצה אני לבקש, שנה של הרבה עמקות, אהבה ואושר ללא מיצרים. שנה שבה ניתן יד איש לרעהו, ולמרות הזכרונות הסבל והכאב, נדע תמיד לזכור אותו חיוך אוהב.

ואז, בטוח אני, שלמרות שהחיים יהיו אחרים, נתפייס, כן! נתפייס עם הכאב, וניצור חיים יחודיים ומלאים. בזכות המפגש בין הדמעה שלנו והחיוך של דודי - חיוך הזהב,

בזכות אותו הרגע היפה והנשגב.