עיון במעמד הר סיני[1] / אריאל סטולמן

מעמד הר סיני מהווה את שיאו של ספר שמות. הספר כולו חותר לקראת מעמד זה מתחילתו. כבר בשליחותו של משה נאמר לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (שמות, ג', יב) - וזו היתה אחת המטרות העיקריות של יציאת מצרים[2]. לדעתו של הרמב"ן בהקדמה לפרשת תרומה, כל מלאכת המשכן, אשר פרושה על מספר פרשיות לא קטן, מיד לאחר מעמד הר סיני, הינה נסיון להקפיא מצב אידילי זה של התגלות. מיד לאחר חטא העגל מבקש משה - "אם אין פניך הלכים, אל תעלנו מזה" (שמות, ל"ג, טו), כלומר אם אינך מגלה שכינתך בתוכנו בהליכתך עמנו, אל תעלנו מזה - השאירנו כאן בסיני, מקום אשר התגלית בו לעם[3].

מאורע מרכזי זה בתולדות עמנו לוט בערפל של קושיות ובעיות העולות לאחר עיון בפרשיות המספרות לנו עליו. בעיוננו זה ננסה לעמוד על קשיים אלו וליישבם. 

ספר שמות

מתוך עיון בפרקים העוסקים במעמד מתן תורה בספר שמות (י"ט-כ; כ"ד) עולים מספר קשיים:

א.   בתחילת פרק י"ט, קורא הקב"ה למשה ומצווה עליו לפנות אל בני ישראל ולהציע: 

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (פסוקים ה-ו). 

  משה עושה כאשר צווה: 

ויבא משה ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה (פסוק ז). 

  בתחילת פרק כ"ד, מיד לאחר פרשת משפטים, מופיע סיפור אחר, אשר בו מספר משה לעם על דברי ה': 

ויבא משה, ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה (פסוק ג). 

  צורת הצגת הדברים על ידי משה ותגובת העם בפרק כ"ד כמעט זהות לנאמר בתחילת פרק י"ט. בהמשך פרק כ"ד, נכרתת - על סמך הסכמת העם - ברית, אשר במהלכה נבנה המזבח ומוקמות שתים עשרה מצבות, הברית מוקראת באזני כל העם, אשר מאשר אותה, ודם הברית נזרק אל עבר העם. לתיאור כריתת הברית הנזכרת אין מקבילה בתחילת פרק י"ט, אך לאור הדמיון הרב בין הפרשות יש לשאול מהו היחס ביניהן.

רש"י (כ"ד, א), על סמך הגמרא בשבת (פח.), טוען שבניית המזבח והאגנות היתה לפני מתן תורה, ביום ד' בסיון. רבי אברהם אבן­עזרא, ובעקבותיו הרמב"ן והספורנו, טוען שפרק כ"ד כולו נאמר לאחר מתן תורה. בעל "העמק דבר" (י"ט, ח; כ"ד, א) הולך בדרכו של רש"י, ומזהה את שני הסיפורים כסיפור אחד, אשר התרחש כולו לפני מתן תורה. מגדיל הוא לעשות באמרו שגם פרשת "ואלה המשפטים" נאמרה לפני מתן תורה, שהרי בפרק כ"ד (שהוקדם זמנו לפני מתן תורה) נאמר במפורש "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (פסוק ג) - והכוונה לכאורה לפרשת "ואלה המשפטים" המופיעה קודם לפרק כ"ד. כך או כך, כפילות פרשיות זו תמוהה היא, וצריכה ביאור. 

ב.   מקובל לראות בעשרת הדיברות את כריתת הברית בין ה' לעם ישראל. כך גם נאמר במפורש בספר דברים: "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות - עשרת הדברים, ויכתבם על שני לחות אבנים" (ד', יג). למעשה, הבנה זו בעייתית היא: כבר הראינו שדווקא בניית המזבח, הקמת שתים עשרה המצבות וזריקת דם הברית הן אשר מכונות "ברית". זאת ועוד, הדברים שנאמרו באותה הזדמנות, כפי שראינו, היו דווקא המשפטים, ולא עשרת הדיברות. 

ג.   קושי נוסף עולה בקשר למטרתו של מעמד הר סיני. בפרק י"ט נאמר: 

ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם(פסוק ט). 

  מדברים אלו ניתן להסיק, שמטרת ההתגלות היתה, שהעם יראה את ה' מדבר עם משה, כדי לחזק את אמונתם בנבואתו, ולא כריתת ברית עם ישראל. 

ד.   קשיים נוספים מתעוררים בהמשך. ה' מצווה את משה להכין ולקדש את ישראל לקראת המעמד הנשגב; בין ההכנות - כיבוס והגבלת העם מלעלות בהר. הנוגע בהר צפוי לעונש מוות, והתורה מקדישה לעניין ההגבלה שני פסוקים שלמים (פסוקים יב-יג; בהמשך הופכת הסכנה למוחשית יותר כאשר ה' ירד כבר על הר סיני, ועל כן הוא מצווה את משה לחזור ולהזהיר את העם). התורה מספרת לנו (פסוקים יד­טו), שמשה אכן ירד אל העם וקידש את העם כאשר צווה: "וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם, ויכבסו שמלתם. ויאמר אל העם: היו נכנים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה". אך הציווי על הגבלת ההר או ביצועה אינם נכללים בדברי משה לעם, ויש לנסות ולהבין מדוע הושמט פרט חשוב זה[4]. 

ה.   הקושי המרכזי בפרק י"ט עולה מתיאורו של מעמד הר סיני כמאורע   טראומאטי, מפחיד ומזעזע. 

ויהי ביום השלישי בהית הבקר, ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה... והר סיני עשן כלו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד (פסוקים טז-יח). 

  לאור כל זאת, קשה ביותר להבין את הצורך בציווי מיוחד להגביל ולהזהיר את העם פעמיים מלעלות בהר, הלוא מרוב פחד וחשש לחייו, נרתע העם, כמצופה, וברח מההר הבוער, ומהו הטעם בציווי זה? 

ו.   תיאור ירידתו של ה' על הר סיני תמוה, שכן פסוק יח מתאר את ירידת ה' על הר סיני, ולא מובן, מדוע צריכים הפסוקים לחזור על תיאור ירידת ה' פעם נוספת: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" (פסוק כ). האם לא די בסיפור הדברים פעם אחת[5]? כמו כן, עלינו לשים לב לכך שבפעם הראשונה (פסוק יח) מתוארת הירידה כירידה טראומאטית, הגורמת להר סיני להעלות עשן וגורמת לחרדה רבה, ואילו בפעם השניה תיאורים אלו אינם מופיעים, ויש לנו לשאול האם זו השמטה מקרית? 

ז.   קושי נוסף עולה מפסוק כד: "ויאמר אליו ה': לך רד ועלית אתה ואהרן עמך". אולם בהמשך, מיד לאחר עשרת הדברים, נאמר: "ויעמד העם מרחק, ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים" (כ', יז [יח]) - משמע שעלה לבדו. 

ח.   עשרת הדיברות מופיעים מיד לאחר שמשה יורד בפעם השניה להזהיר את העם מלעלות בהר: 

וידבר א-להים את כל הדברים האלו לאמר (כ', א). 

  ביטוי זה הוא בחינת חריג בצורה הרגילה של ציוויים, שהרי בהקשרים כאלו תמיד נאמר אל מי מדבר הא-להים[6].

  מיד לאחר עשרת הדיברות נאמר: 

וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות (כ', יד­טו [טו-טז]). 

  כלומר, בראות העם את התופעות שקדמו לעשרת הדיברות - הקולות, הלפידים, קול השופר והעשן - נתקף הוא פחד וביקש ממשה שרק הוא ישמע את הדיברות[7]. מפסוקים אלו מתקבל הרושם, שהעם לא שמע את עשרת הדיברות, אלא משה שמעם.

  עובדות אלו תואמות היטב את תיאור תפקידו של מעמד הר סיני, כפי שנמסר למשה - "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (י"ט, ט). העובדה שהעם הכיר בעצמו בכך שרק משה מסוגל לשמוע את דבר ה' ישירות, והציע שרק הוא ישמע את הדברים ויעבירם אליו, מוכיחה שאכן נתקיימה נבואתו בהם - והתקיים חציו השני של הפסוק - "וגם בך יאמינו לעולם".

  אך הדברים אינם כה פשוטים, שכן בהמשך הפרשה שומעים אנו נימה שונה לחלוטין: 

ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (כ', יח [יט]). 

  מפסוק זה משתמע שהעם שמע את הדברים באופן ישיר מאת ה'[8]. 

ט.   בעשרת הדיברות עצמם מצאנו תופעה מעניינת, אשר כבר ראשונים עמדו עליה. ישנה חלוקה בגופי הדיבור בין שני הדיברות הראשונים לבין הנותרים. בעוד ששני הדיברות הראשונים נאמרו בגוף ראשון - "אנכי ה' א-להיך", "אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך א-להים אחרים על פני", "כי אנכי ה' א-להיך", נאמרו הדיברות הנותרים בגוף שלישי - "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".

  חז"ל במסכת הוריות (ח.) ובמסכת מכות (כד.) למדו מכאן כי: "'אנכי' ו'לא יהיה' - מפי הגבורה שמענום". אבן-עזרא בפירושו הארוך לעשרת הדיברות (כ', א), איננו מקבל פירוש זה. לדעתו, כל עשרת הדיברות נאמרו כחטיבה אחת, ואף אנו לא מצאנו עד כה פסוקים הרומזים על חלוקה כל שהיא בדיברות. ראיותיו של אבן­עזרא הן אלו:

  א) נאמר "וידבר א-להים את כל הדברים האלו לאמר" (כ', א), וכן נאמר בספר דברים: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" (ה', יח).

  ב)   הדברים מובאים כחטיבה אחת ללא הפסק וחילוק.

  ג) אבן-עזרא טוען, שאף חילופי הגופים בעשרת הדיברות אינם ראיה לחלוקתם ולשינוי בדובר, שהרי מצאנו פסוקים רבים אשר יש בהם חילופי גופים, כגון: "לא תזבח על חמץ דם זבחי, ולא ילין חלב חגי עד בקר. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך" (שמות, כ"ג, יח-יט).

  ראיותיו של ראב"ע חזקות הן, אך עדיין יש לנו לשאול, מדוע ישנו שינוי בגופים? ראיתו של ראב"ע שכך הוא משפט אנשי הלשון, כלשונו, אינה ראיה, כיון שבמקרה דנן מדובר בשינוי עקבי וארוך ולא בחילופי גופים קצרים כפי שהביא. 

מעמד הר סיני

נראה, כי אין מנוס מלהבחין, שבספר שמות מתוארות שתי בחינות במעמד הר סיני[9]. נראה שההבדל המרכזי בין שתי הבחינות הוא במטרת מעמד הר סיני. לפי בחינה אחת, מטרתו של המעמד היא לחזק את האמונה בנבואתו של משה רבנו, כפי שמדגיש הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פ"ח ה"א): 

משה רבנו - לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות - יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש הקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים... ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בה דופי? שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' - מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. 

לעומת זאת, תפקיד מעמד הר סיני בבחינה השניה הוא שונה לחלוטין. מעמד הר סיני, לפי בחינה זו, הוא מעמד הרואי ונשגב של חיבור, מעין "נישואין" של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. מטרתו של המעמד, לפי הבחינה הזו, היא לקשר את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל בברית אהובים. ברית זו מתוארת במקומות רבים בתנ"ך, העוסקים במערכת היחסים בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא בתקופתם היפה: "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב', ב). 

נתחיל בניתוח הפסוקים לפי סדרם, ובניסיון לשייכם לבחינות האמורות.

שני הפסוקים הראשונים של פרק י"ט, המספרים על זמנו ועל מקומו של המעמד, משותפים, מן הסתם, לשתי הבחינות.

בבחינה הראשונה מתחיל המהלך בתחילת פרק י"ט בכריתת ברית בין ה' לכנסת ישראל (פסוקים ג-ח). שיאה של אותה כריתת ברית הוא בתשובתם של בני ישראל להצעה: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" (פסוק ח). כל זה אירע עוד לפני מעמד "עשרת הדיברות".

  בהמשך המהלך מספר ה' למשה על כוונתו לחזק את מעמדו כנביא ה': "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם"[10] (פסוק ט), וזוהי בעצם מטרתו של המעמד בהר סיני. אליבא דהבחינה הראשונה, כפי שאמרנו. 

בהמשך מצווה ה' על משה לקדש את העם להיות נכונים ליום השלישי. הציווי כולל את הגבלת העם מלעלות בהר: "והגבלת את העם סביב לאמר: השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו. כל הנגע בהר מות יומת" (פסוק יב). התורה מספרת, שמשה הכין את העם כאשר צווה, אך הגבלת העם אינה מוזכרת. השמטה זו אינה מקרית, שכן בקטע זה מתגלה בפנינו לראשונה הבחינה השניה שבמעמד הר סיני. לפי הבחינה הראשונה, כפי שיתבאר,   אין צורך בהגבלה, ועל כן לא מוזכר ביצוע ההגבלה על ידי משה. לפי הבחינה השניה, בגלל אופיה המיוחד והשונה, יש צורך בהגבלה, וזו מוזכרת בציווי ה' למשה. בפועל משמשים פסוקים י-טו, המתארים את ההכנות למעמד הר סיני, כמשותפים לשתי הבחינות, כאשר ציווי ה' להגביל את ההר, אשר אינו מתבצע בידי משה, מגלה לנו על קיומן של שתי הבחינות: הראשונה, שבה אין צורך, לא בציווי על ההגבלה ולא בביצועה; והשניה, שבה היו הן הציווי והן הביצוע[11].

הסיבה לכך שאין צורך בהגבלה אליבא דהבחינה הראשונה נובעת מהקושי שהעלינו לעיל - מה צורך יש   בהגבלת העם, כאשר זה חושש כל כך מהמעמד ומנסה להתרחק ככל יכולתו? לפי שיטתנו, התשובה פשוטה - אכן לא היתה הגבלה על פי בחינה זו. הצורך בהגבלת העם הוא רק אליבא דהבחינה השניה, שכן מעמד הר סיני בבחינה זו אינו אקט מפחיד כלל.   בעוד שלפי מהלך הבחינה הראשונה תפקידו של מעמד הר סיני הוא לחזק את מעמדו של משה, וכדי להשיג מטרה זו, צריך המעמד להיות מפחיד, נורא הוד ומזעזע עד שרק משה יכול לעמוד בו, כפי שהעם עצמו מבין; הרי שעל פי הבחינה השניה, מטרתו של המעמד היא לקשר את הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל בברית אהובים, ובברית כזו אין מקום לפחד ואיומים. 

  נמשיך בניתוח הפסוקים. פסוקים טז-יט מתארים את מעמד הר סיני כמאורע טראומאטי ומפחיד, ולכן שייכים הם לבחינה הראשונה. גם הסיום של חטיבת פסוקים זו בפסוק יט - "משה ידבר, והא-להים יעננו בקול" - שייך לבחינה זו, למטרתו של מעמד הר סיני כחיזוק נבואתו של משה.

בפסוק כ מתוארת ירידה נוספת של ה' על הר סיני: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר, ויעל משה". תיאור ירידה זו הוא, לכאורה, כפילות מיותרת. אך לשיטתנו נסביר, שהוא שייך לבחינה השניה. מפסוק זה ועד לעשרת הדיברות עצמם לא מוזכרים בכלל הזעזוע והחרדה, המאפיינים את הפסוקים הקודמים. משה מצטווה להגביל את ההר שוב, למרות שכבר עשה זאת, היות ועתה אין הגורמים המפחידים שיניאו את העם מלקרב אל ההר. בעת כריתת ברית אוהבים, כזו המתוארת בבחינה השניה, יש להזהר ביותר פן יפרצו העם לעלות אל ה'; פן מרוב חדווה ואחווה יישכח המימד הטרנסצנדנטי. על כן מוכפלת האזהרה להגביל את העם. הכמיהה אל א-להים מסוכנת היא ביותר, וחטא העגל, שאירע כה סמוך למעמד זה, יעיד על כך כמאה עדים. 

עשרת הדיברות

גם השניות בהבנת עשרת הדיברות, והשאלה האם שמעו אותם בני ישראל ישירות מפי הגבורה או רק מפיו של משה כמתווך, מתורצות, שכן מיד לאחר עשרת הדיברות מסופר (כ', יד-יז [טו-יח]), שהעם פחד מהקולות, מהלפידים ומקול השופר שקדמו לעשרת הדיברות, וביקש ממשה לשמוע את דברי ה' במקומו. תיאור זה מתאים לבחינה הראשונה, למעמד המפחיד, שעיקר מטרתו להדגיש את יתרונו של משה, את נבואתו ואת יכולתו הבלבדית לדבר עם ה' פנים אל פנים ללא פחד. מעמד הר סיני מסתיים, לפי בחינה זו, כאשר העם אינו שומע ישירות את הדיברות: 

ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים (כ', יז [יח])[12]. 

על פי הבחינה השניה, במעמד הר סיני, כמעמד שנועד לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים ולכרות עימו ברית אוהבים, אין מקום לפחד ואימה ואין מקום למתווכים בין העם לבין ה'. ברגע נורא הוד זה, ודאי שהעם ישמע את הדברים ישירות מפי הגבורה.

כפי שראינו, נאמרו עשרת הדיברות (כ', ב-יג [ב-יד]) בשתי הבחינות האמורות, אלא שעל פי הבחינה הראשונה נאמרו הם למשה בלבד, ואילו על פי הבחינה השניה נאמרו הם לעם ישירות מפי הגבורה. גם חילופי הגופים במהלך עשרת הדיברות מצביעים על קיומן של שתי הבחינות. שני הדיברות הראשונים נאמרים בגוף ראשון ומצביעים על אמירה ישירה לעם - דהיינו הבחינה השניה. ואילו שאר הדיברות נאמרים בגוף שלישי ומרמזים על דיבור שנמסר למשה על מנת להעביר לעם[13]. כעת גם יובן, מדוע נמנעת התורה מלציין במפורש למי נאמרו הדיברות, למשה או לישראל (כ', א), כיון שעשרת הדיברות נאמרו בשתי בחינות.

המהלך לפי הבחינה הראשונה מסתיים עם עלייתו של משה אל ההר והערפל לשמוע את עשרת הדיברות על פי בקשתם של בני ישראל (כ', יד­יז [טו-יח]). לעומת זאת, עדיין נמשך המהלך לפי הבחינה השניה, ומפסוק יח ואילך מתוארת היא לבדה. ואכן הדברים מתאימים, שכן בפסוק יח [יט] נאמר: 

ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. 

עם ישראל שמע את דבר ה' ישירות, לפי בחינה זו, ועל כן מצווה ה' בתחילה על דברים המעידים על יחוד ה' ועבודתו (כ', יח-כב [יט-כג]).

בהמשך מופיעה פרשת משפטים, המתחילה בקובץ חוקים המכיל בעיקר חוקים שבין אדם לחברו, אך גם מספר קטן של חוקים שבין אדם למקום, והמסיימת בדרישה להכרית את עמי כנען ולא לכרות ברית לאלוהיהם (פרקים כ"א-כ"ג). קטע זה, כפי שהראינו לעיל, מהווה מצע לכריתת הברית בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, המופיעה בפרק כ"ד. לפני כריתת הברית עצמה נאמר: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (כ"ד, ג). לאור קדימותה של פרשת "ואלה המשפטים", מסתבר שהכוונה היא אכן לפרשה זו[14].

בתיאור הברית הזאת בפרק כ"ד, פועלים בני ישראל בצורה אקטיווית, וזאת בניגוד לברית המתוארת בספר דברים, ובכך ניגע בהמשך. הטכס הוא רב רושם: שתים עשרה מצבות מוקמות כנגד שנים עשר שבטי ישראל; נערי בני ישראל, המשמשים כנציגי העם, מעלים את העולות וזובחים את הזבחים (פסוק ה); ספר הברית נקרא באזני העם כולו, ואלו משיבים ועונים: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (פסוק ז); ולסיום, נזרק הדם על העם לחיזוק הברית (פסוק ח).

כבר בראשית דברינו עמדנו על ההקבלה בין הברית שבפרק כ"ד לזו שבתחילת פרק י"ט. עתה הוכחנו שהברית בפרק כ"ד ממשיכה את מהלך הבחינה השניה. לעומת זאת, הברית בתחילת פרק י"ט שייכת, כפי שראינו, לבחינה הראשונה. ההבדל בנקודה זו בין שני הבחינות הוא בזמנה של אותה ברית ביחס לעשרת הדיברות. לפי הבחינה השניה, שימשו עשרת הדיברות מעין הקדמה לכריתת הברית של פרק כ"ד, ואילו לפי הבחינה הראשונה, נכרתת הברית כבר בתחילה, לפני שבני ישראל זכו לראות התגלות, ואילו עשרת הדיברות, שבאו לאחר מכן, נועדו לחיזוק נבואתו של משה. 

לסיכום: מצינו בתיאור מעמד הר סיני שבספר שמות שתי בחינות. לפי הבחינה הראשונה, תפקיד מעמד הר סיני הוא לחזק את נבואתו של משה רבנו.   לכן מתנהל המעמד כמאורע מפחיד ומזעזע, וממילא אין צורך להגביל את ההר הבוער באש. כריתת הברית מתבצעת עוד לפני אותו מעמד, ללא שום לחץ חיצוני, כדוגמת כפיית הר כגיגית, ועובדה זו תאמר לשבחם של ישראל. המהלך, לפי בחינה זו, מסתיים כאשר העם בעצמו שולח את משה לשמוע את עשרת הדיברות, ומכיר בכך לחלוטין ביחודו של משה. להלן נכנה בחינה זו בשם - 'בחינת נבואת משה'.

לפי מהלך הבחינה השניה, אין כריתת הברית קודמת לעשרת הדיברות. מעמד הר סיני כולו מתנהל באוירה שקטה ונעימה, ואולי אף רומאנטית, וודאי שרעמים וברקים אינם ממלאים תפקיד כל שהוא בבחינה זו. על כן ישנו צורך להגביל את העם - "פן יהרסו לעלות אל ה' ונפל ממנו רב" (י"ט, כא). עם ישראל זוכה לשמוע ישירות את א-להיו, ולאור כל זאת נכרתת הברית בפרק כ"ד.

הברית הנכרתת, לפי הבחינה השניה, היא אותה ברית אידילית המתוארת בשיר השירים ובפסוקים רבים בתנ"ך כולו. להלן נכנה בחינה זו בשם - 'בחינת האהבה'.

לסיום, יש לציין שכריתת הברית בשתי הבחינות היתה דו צדדית, בין ה' לכנסת ישראל, כאשר ישראל ממלאים תפקיד חשוב, ואין הם רק אובייקטים פסיוויים בברית שה' מנחית עליהם. 

ההתגלות לראשי העם

דילגנו במתכוון, כדי לא לפגוע ברצף הסברת הבחינות, על פרשת ההתגלות המיוחדת למשה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל. פרשה זו מופיעה במהלך כריתת הברית עם כנסת ישראל בפרק כ"ד, כאשר כל החבורה זוכה ל"ויראו את הא-להים" (כ"ד, י), ולאחר מכן מתוארת עלייתו הייחודית של משה.

במהלך הרצאת הדברים שאלנו, היכן בוצע ציווי ה' למשה - "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה', פן יפרץ בם" (י"ט, כד). הדעת נוטה לראות במתרחש בפרק כ"ד ביצוע אותו ציווי[15], שהלוא תחילתו של הפרק "מזכירה" ציווי שנאמר בעבר - "ואל משה אמר: עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (כ"ד, א). אף החלוקה לבחינות תומכת באפשרות זו, היות והציווי נאמר בבחינת האהבה, וכריתת הברית בפרק כ"ד אף היא, כאמור, בבחינה זו[16]. אך אליה וקוץ בה, לא ברור מדוע צריכה התורה לחזור על הציווי שוב (כ"ד, א). קשה אף יותר הוא חוסר ההתאמה בין הציווי, שבו נאמר - "ועלית אתה ואהרן עמך", לבין הביצוע בפרק כ"ד, שבו מצטרפים נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל[17].

בנוגע לקושי הראשון, כבר רמזנו על כך שאנו זקוקים לתזכורת, ואמנם, לאחר פסוקים כה רבים של פרשת המשפטים ישנו צורך להזכיר את הציווי, שנאמר עוד לפני עשרת הדיברות[18]. את הקושי השני נוכל לתרץ מאותה סיבה. עלינו להבין, שתיאור הציווי נאמר בקיצור נמרץ, היות שיש צורך להגיע מהר ככל שאפשר לעשרת הדיברות מבחינת סיפור הדברים. כמו כן, כיון שאת התזכורת נצטרך בלאו הכי, אין טעם להאריך בציווי, וניתן לכותבו בקיצור. על כן כותבת התורה - "ועלית אתה ואהרן עמך" - אך הכוונה היא לאהרן ולכל שאר ראשי העם, כפי שיתואר באריכות בפרק כ"ד.

מפסוק יב עד סוף הפרק מתוארת עלייתו של משה, אותה עליה יחודית רק לו - "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו" (פסוק ב). אם נעיין היטב, נבחין בקיומן של שתי עליות: עליה אחת המתוארת בפסוקים יב-טו, ועליה נוספת המתוארת בפסוקים טז-יח1 ; כאשר יח2, המתאר את משך שהותו של משה בהר (ארבעים יום), סוגר את שתי העליות כאחת. בעליה הראשונה נוכל להבחין ביהושע כמלווה את משה, ואילו בשניה יהושע אינו נזכר. בעליה הראשונה מכסה הענן את ההר רק לאחר עלייתו של משה (פסוק טו), ואילו בעליה השניה קודם כיסוי הענן את ההר ששת ימים לבואו של משה בתוך הענן (פסוק טז)[19]. אף מטרותיהן של העליות שונות הן: בראשונה נאמרה המטרה במפורש - "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (פסוק יב); בעליה השניה לא מוזכרת, לכאורה, המטרה, אך גם לעליה זו יש מטרה, והיא הקמת המשכן המפורשת בסמוך בפרשיות תרומה, תצוה וכי­תשא.

כבר הרמב"ן, כפי שהבאנו בתחילת המאמר, עמד על ההקבלה בין המשכן להר סיני - "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר", ועיין שם, שמביא בארוכה השוואות לשוניות בין מעמד הר סיני להתגלות במשכן. ואמנם, בסוף ספר שמות לאחר הקמת המשכן מתוארת התגלות השכינה בו לראשונה (שמות, מ', לד-לח), ומצאנו בהתגלות זו הקבלה ברורה לנאמר כאן: שם מוזכר שהענן כיסה את אהל מועד, ואף כאן מוזכר שהענן כיסה את הר סיני; שם מוזכר שמשה לא יכול להכנס לאהל מועד כי שכן עליו הענן, ואף כאן מצינו שמשה המתין ששה ימים לקריאתו של ה'; שם מוזכר: "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל" (מ', לח), ואף כאן נאמר: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר,   לעיני בני ישראל" (כ"ד, יז). אם כך, למדנו שתפקידו של משה בעלייתו השניה הוא להוריד את ההתגלות מראש הר סיני אל משכן ה' השוכן איתם בתוך טומאתם, ומי מתאים ממשה לעשות כדבר הזה. 

משנה תורה

תיאור מעמד הר סיני בספר דברים מתפרש על פני פרקים ד'-ה', כאשר בפרק ד' מועלים רסיסי זכרונות ומוסר השכל מהמעמד הכביר, ואילו בפרק ה' מושלמת המסגרת הסיפורית ואף עשרת הדיברות נשנים בו. ישנן נקודות שבהן מקביל התיאור בספר דברים לתיאור בספר שמות על שתי בחינותיו, אך ישנן נקודות שבהם התיאורים מנוגדים. 

1.   הצד המקביל

בספר שמות מצאנו כאמור שתי בחינות, בחינת נבואת משה ובחינת האהבה. אחד ההבדלים הבולטים בין שתי בחינות אלו היה: האם שמע העם את עשרת הדיברות באופן ישיר מאת ה', או שמא משה בלבד זכה לשמוע, ואילו העם קיבל את הדברים בכלי שני. בתיאור בספר דברים מצאנו שתי נימות מנוגדות אלו. הנימה המודגשת לאורך רוב רובם של הפסוקים היא שהעם שמע את הדברים ישירות: 

וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול. ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות, עשרת הדברים, ויכתבם על שני לחות אבנים (ד', יב-יג).

השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? (שם, לג).

מן השמים השמיעך את קלו ליסרך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת מתוך האש (שם, לו).

פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש (ה', ד).

את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף (שם, יח [יט]). 

משה מדגיש ביותר פן זה, כיון שהוא מחייב באופן חזק ביותר את בני ישראל לשמור על הברית: 

רק השמר לך ושמר נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחרב (ד', יט). 

אולם, ישנו פסוק אחד, האומר את ההיפך הגמור ומאיר באור שונה את התיאור בתחילת פרק ה', לפני עשרת הדיברות. מיד לאחר שאמר משה: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (פסוק ד), מבאר משה את דבריו: "אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר[20], לאמר" (פסוק ה). מהסברו של משה נובע, שבעקבות חשש העם מלעלות בהר, נאלץ הוא לשמש כבלדר להעברת עשרת הדברים לעם, וממילא יוצא שבפועל רק משה שמע את הדברים ישירות, ואף זו נקראת התגלות - "פנים בפנים".

יש לשים לב לכך, שהסיבה לאי עלייתם של בני ישראל להר לא נבעה מהגבלה כלשהי על ההר, אלא מהפחד שהיה במעמד זה. נקודה זו מתאימה למה שראינו בניתוח ספר שמות בבחינת נבואת משה, שבה לא היה צורך בהגבלת ההר מסיבה זו בדיוק. 

2.   הצד השונה

למרות שמצאנו הקבלות בספר דברים לבחינות שבספר שמות, קיימים שלושה הבדלים עיקריים:

א.   התיאור השקט והנעים של בחינת האהבה בספר שמות אינו מופיע כלל בספר דברים. התיאור בדברים, גם לפי הנימה השלטת, אשר בה זוכה העם לשמוע את דברי ה' ישירות, מלווה בחושך, בענן ובערפל, באש, בקולות ובברקים. זאת ועוד, גם על פי בחינת נבואת משה שבספר שמות מופיעים הברקים והרעמים רק לפני עשרת הדיברות, ובשום מקום לא מוזכרות תופעות אלה במהלך עשרת הדיברות עצמם, ואילו בספר דברים לא פוסקים הקולות והאש גם בעשרת הדיברות עצמם: "ודבריו שמעת מתוך האש" (ד', לו).

ב.   עמדנו על כך, שרוב רובם של הפסוקים בספר דברים מספרים שהעם שמע את כל הדברים ישירות מאת ה'. מנקודה זו מגיעים אנו להבדל בולט בין התיאור בספר שמות לזה שבספר דברים. בשני התיאורים קיימת תופעה דומה: בעקבות ההתגלות, פונה העם אל משה ומבקש ממנו לשמוע את הדברים במקומו: 

ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-לה ים פן נמות (שמות, כ', טו [טז]). 

ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו: הן הראנו ה' א-לה ינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש... ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה. אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' א-לה ינו עוד, ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול א-לה ים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-לה ינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-לה ינו אליך, ושמענו ועשינו (דברים, ה', יט-כג [כ-כד]). 

  ההבדל הוא בכך, שבספר שמות, כפי שראינו, פוחד העם מהתופעות שקדמו לעשרת הדיברות, ועוד לפני עשרת הדיברות מבקש הוא ממשה לשמוע אותם במקומו. בספר דברים, לעומת זאת, פונה העם אל משה רק לאחר שמיעתם של הדיברות כולם, בבקשה שאת שאר "המצוה והחקים והמשפטים" ישמע משה לבדו, והוא יעבירם אליהם. ואמנם, בקשתם זו מתמלאת: "לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי, ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם, ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה" (דברים, ה', כו-כז [כז-כח]). 

ג.   הבדל נוסף וחשוב בין התיאור בספר שמות לזה שבספר דברים הוא חסרונה הבולט של פרשת כריתת ברית האגנות בספר דברים. יש לציין שבספר שמות נקראת 'ברית' - רק אותה ברית אגנות, ואילו עשרת הדיברות אינם נקראים כך, לפי שתי הבחינות שבספר. בספר דברים, לעומת זאת, אין זכר לברית האגנות, ודווקא עשרת הדיברות הם המכונים ברית ("ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות - עשרת הדברים" [ד', יג]). פרשה זו של כריתת הברית, המסיימת את מהלך בחינת האהבה (פרק כ"ד) והמתחילה את בחינת נבואת משה (פרק י"ט), אינה מופיעה בספר דברים. השמטתה מעמידה באור קודר משהו את המעמד כולו. בספר שמות ממלאים בני ישראל תפקיד אקטיווי בכריתת הברית. אקטיוויות זו מתבטאת בתשובתם לברית: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה" (י"ט, ח); "ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (כ"ד, ג); "ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כ"ד, ז). כמו כן, נציגיהם הישירים, "נערי בני ישראל", ממלאים תפקיד אקטיווי בברית - "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (כ"ד, ה). כל זה חסר לחלוטין בספר דברים, ובני ישראל ממלאים תפקיד פאסיווי בלבד, כאשר הברית מונחתת עליהם משמים. התמונה הופכת לעגומה עוד יותר לפי הבחינה בספר דברים (ה', ה), שבה אפילו לשמיעת דבר ה' באופן ישיר לא זכה העם והוא נאלץ להסתפק בשמיעת הדברים מכלי שני. 

לסיכום: אמנם מצאנו מקבילות בספר דברים לבחינות שבספר שמות, אך למרות זאת מצאנו גם הבדלים בולטים בתיאורים של שני הספרים. על כן, נראה שבספר דברים קיימות שתי בחינות שונות מאלו שבספר שמות, שהן בעיקרן זהות ומתפצלות בנקודה אחת עיקרית. ככלל, התיאור בספר דברים אינו מחמיא לעם ישראל. זה אינו נמצא במדרגה גבוהה במיוחד, ומתפקד רק באופן פאסיווי, בחינת "כפה עליו הר כגיגית", ואף אינו כורת ברית אגנות, כפי שראינו בספר שמות. מוטיב הקולות והברקים חוזר על עצמו לאורך התיאור כולו, ואינו פוסח גם על עשרת הדיברות עצמם, ובכך הוא מעיב על המעמד הנשגב.

הפיצול בין הבחינות בספר דברים הוא סביב השאלה, האם זכה העם לשמוע את אלהיו ישירות? לפי הבחינה השלטת בספר דברים, התשובה היא חיובית. דבר זה ייאמר לזכותם של בני ישראל, שלמרות הקולות והלפידים לא פחדו וזכו לשמוע את עשרת הדיברות ישירות מפי הגבורה. לפי הבחינה השניה (ה', ה) לא זכו בני ישראל אף לכך.

הנימה הפאסימית הנשקפת מהתיאור שבספר דברים יכולה לנבוע מכמה סיבות. באופן עקרוני יש לזכור את המסגרת שלתוכה נכנס תיאור זה. מעמד הר סיני מתואר כאן בתוך נאום משה ערב הכניסה לארץ וגם ערב מותו. מטיבו של נאום כזה שהוא נאום מוסר, ועל כן מציג הוא את עם ישראל במעמד הר סיני מנקודת ראות ביקורתית. על כן, מדגיש הוא נקודות מסוימות ונוטה להשמיט אחרות. כמו כן, יש לזכור שעבר זמן רב מאז אירע המאורע הגדול ועד אשר נדרש משה לדבר עליו, ומטיבם של דברים מתרחבת הפרספקטיבה והתמונה הכללית משתנה. 

השילוב

לפני שאציע את ההצעה לשילוב הבחינות השונות שבמעמד הר סיני למסכת אירועים אחת, עליי להקדים הקדמה קצרה. מטרת מאמר זה היתה לפרוש לפני הקורא את הבחינות החבויות במעמד, להפריד את האור הלבן לצבעי הספקטרום המרכיבים אותו, ומקווה אני שעלה הדבר בידי. שאלת הרכבת הבחינות למאורע היסטורי רציף היא משנית בחשיבותה. קיימות מן הסתם אפשרויות רבות לעשות זאת, ובאופן כללי ניתן לומר, שהמפרשים הקלאסיים, הנוטים לטשטש את הסתירות ולתרצן באוקימתות, מציגים בעצם שילוב אפשרי, והקורא יוכל לעיין בדבריהם.

פטור בלא כלום אי אפשר, על כן אציג אפשרות לשילוב שאיננה משועבדת לפרשן מסוים, תוך הדגשה שהדברים אינם הכרחיים, ויתכנו, כאמור, דרכים לגיטימיות אחרות.

נתחיל בבריתות המתוארות בפרקים י"ט וכ"ד. כאמור, בספר דברים מתעלם משה בנאומו מקיומן של בריתות אלו, אך כאשר אנו משלבים בין שני התיאורים, ניתן בהחלט לומר שהללו אירעו, ומשה משמיטן מסיבותיו הוא. כאשר ניתחנו את התיאור בספר שמות, טענו שכל ברית משתייכת לבחינה אחרת, אולם בשילוב ניתן לומר שבפועל היו שתי בריתות: אחת - לפני עשרת הדיברות, שהיתה ברית כללית ולא נכנסה לפרטי מצוות וחוקים, ואחת - לאחר עשרת הדיברות, שהיתה ברית יותר מפורטת, שכללה את ספר הברית, שעל פי דרכנו נכללה בו פרשת "ואלה המשפטים".

בספר שמות וגם בספר דברים מצאנו פסוקים המספרים על כך שהעם שמע את עשרת הדיברות ישירות מאת ה', אך מצאנו גם פסוקים שמהם משתמע שרק משה שמע את הדברים במישרין, ובני ישראל שמעו אותם מכלי שני. דרכנו בפתרון הבעיה היתה לחלק פסוקים אלו לבחינות שונות, אך כאשר נרצה לשלב את שתי הבחינות, נוכל לומר שבפועל שתי הטענות נכונות. בנקודה זו קדמונו חז"ל בפסיקתא רבתי (פרשה כ"ב, ג): 

כמה דיברות שמעו ישראל מפי הגבורה? רבי יהושע אומר: שתי דיברות. ורבנן אמרין: כל הדיברות שמעו ישראל מפי הגבורה. 

ונשנו הדברים בהוריות (ח.) ובמכות (כד.), כפי שהבאנו בתחילת דברינו.

אם כן, מצאנו דעת חז"ל המפצלת את הדיברות לשניים הראשונים, שנאמרו מפי הגבורה, ולשאר הדיברות, אשר שמעו בני ישראל ממשה, ולא ישירות. ואף אנו מצאנו רמז לכך, כפי שהראינו בגוף המאמר, בחילופי הגופים בעשרת הדיברות.

כאמור, מצאנו בספר שמות שתי בחינות, באחת היה מלווה המעמד בקולות וברקים, ואילו על פי השניה היה המעמד שקט ושלו. בספר דברים מודגש מוטיב הקולות לכל האורך גם בנוגע לשעת אמירת הדיברות. אם נרצה לשלב בין הבחינות, נצטרך לומר בשלב ראשון, שהביטויים בספר דברים, שמהם משתמע שגם במהלך הדיברות נשמעו רעמים וברקים, מדברים על המעמד באופן כללי בלבד, ולא על עשרת הדיברות.

את השלב השני ניתן ללמוד מדברי חז"ל בספרי (נשא, פיסקה נ"ח): 

כתוב אחד אומר: 'ויהי ביום השלישי בהית הבקר, ויהי קלת וברקים' [שמות, י"ט, טז], וכתוב אחד אומר 'קול דממה דקה' [מל"א, יט, יב], כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקדוש ברוך הוא מדבר, הכל שותקים. 

ונשנה הרעיון במסכת שבת (פח.), ושם ההתייחסות לקולות ולברקים היא בהקשר רחב הרבה יותר - אופיו של המעמד: 

אמר חזקיה: מאי דכתיב 'משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה' [תהילים, ע"ו, ט] - אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. 

ראינו, אם כן, שאופיו של המעמד שהיה שנוי בהבדלים שבין הגישות הבחינות, מוצא את מנוחתו בשילוב כרונולוגי של הדברים. אופיו של המעמד נובע בעיקר ממטרתו של המעמד. כפי שראינו, גם בנקודה זו קיים הבדל בין הבחינות, האם מטרת המעמד היתה התגלות הקדוש ברוך הוא לעמו, או שמא חיזוק נבואתו של משה. ואמנם, כל בחינה טוענת לבלעדיות - כולה שלי, אך כאשר משלבים אנו את הבחינות אין כל פסול לומר שלמעמד הר סיני המורכב והמשולב היו שתי מטרות.

---