לעילוי נשמת הרב משה ב"ר צבי רייש זצ"ל

שיעור ביכורים / גד אלדד

תנן (ביכורים, פ"ב מ"ג):

יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים, כי התרומה והמעשר אוסרין את הגורן, ויש להם שיעור...

מבואר, שלתרומה ולמעשר יש שיעור, ולביכורים - אין. ופירש רבי עובדיה מברטנורה:

תרומה יש לה שיעור מדרבנן - אחד מחמישים, אבל ביכורים - אין להם שיעור אפילו מדרבנן.

אך ברמב"ם מצאנו (הלכות ביכורים, פ"ב הי"ז; ומקורו מירושלמי ביכורים, פ"ג ה"א):

הביכורים אין להם שיעור מן התורה, אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים, והרוצה לעשות כל שדהו ביכורים - עושהו.

לדברי הרמב"ם, מתעוררת קושיה במשנה: היאך נקטה המשנה, שבתרומה יש שיעור ובביכורים אין שיעור, והלא מדאורייתא אין לשניהם שיעור, ומדרבנן יש לשניהם שיעור?!

נאמרו בזה מספר תירוצים [1]. הרא"ש תירץ, שהמשנה התכוונה לשיעור המקסימום, שהרי שנינו (שם מ"ד), שאדם עושה כל שדהו ביכורים, מה שאין כן בתרומה ומעשר, ולהבדל זה התכוונה המשנה, שתרומה ומעשר יש להם "שיעור למעלה" (מקסימום), ולביכורים - אין.

אך נראה, שיש לבאר את המשנה בדרך פשוטה יותר, אך לצורך זה עלינו להבין אופי מצות ביכורים ומעמד פירות הביכורים.

אופי מצות ביכורים

כתוב בתורה (דברים, כ"ו, א-יא):

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ה' אלהיך נתן לך, ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך, והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי אבד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו, וישמע ה' את קלנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', והנחתו לפני ה' אלהיך, והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך.

דומה, שיסוד מצות ביכורים מתומצת ברש"י (ד"ה ואמרת אליו): "שאינך כפוי טובה". מצות ביכורים באה כהכרת טובה. מתוך הפסוקים עולה בבירור, שזוהי הכרת טובה על הארץ, על שה' הוציאנו ממצרים והביאנו לארץ, ארץ זבת חלב ודבש. מעתה יש להבין את מצות הבאת פירות ביכורים על דרך זו. אין כאן "מצות הבאת פירות" כפירות, אלא אנו מביאים מפירות הארץ. הפירות משמשים אמצעי וסימן לגלות ולהראות את טוב הארץ שקיבלנו מאת ה'; הפירות הם הביטוי הנעלה של אדמה המתפקדת כהלכתה.

בניסוח קיצוני, אך קולע יותר, יש לומר, שבעצם אנו צריכים להביא אדמה למקדש, אדמת ארץ זבת חלב ודבש, שעליה אנו מודים, אך ברובד המעשי אנו מביאים פירות, והפירות מבטאים אדמה, "פירות במקום אדמה קאי". ממילא, מבואר מדוע ביכורים מובאים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

"פירות כקרקע דמי"

מסקנתנו זאת ניתנת להבנה בשתי דרכים. דהנה שנינו (ברכות מ ע"א):

בירך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה' - יצא.

ובגמרא שם:

מאן תנא 'עיקר אילן ארעא הוא'? אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן: יבש המעיין ונקצץ האילן - מביא ואינו קורא [2], רבי יהודה אומר: מביא וקורא.

  ופירש רש"י בדעת חכמים (ד"ה מביא ואינו קורא):

שאינו יכול לומר 'מן האדמה אשר נתתה לי ה'', דכיון דיבש המעיין ונקצץ האילן ממנה, בטלה לה ארעא.

ובדברי רבי יהודה פירש:

עיקר אילן ארעא הוא - דעיקר כל הפירות היא הארץ, והכל גדל הימנה. מביא וקורא - שהארץ היא עיקר.

ותימה: מדוע צריכה הגמרא לתלות דין כה פשוט במחלוקת תנאים?! הלא הטעם של המשנה פשוט: כיון שפירות האילן באים מהאדמה, ממילא אינו אומר שקר כשמברך עליהם 'בורא פרי האדמה' [3] ?

ואכן, בירושלמי (ברכות, פ"ו ה"ב) נמצא בהסבר המשנה:

רבי חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא: דר' יודה היא, דר' יודה עביד את האילנות כקשין. אמר רבי יוסי: דברי הכל היא, פירות האילן בכלל פירות האדמה, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ.

ואם אמנם מצאנו שהעלו את התירוץ הפשוט, מתחזקת הקושיה: מהו התירוץ הראשון, ומהי מחלוקת התירוצים?!

נראה לפי דברינו, דהתירוץ השני, הפשוט יותר, מבין, שכדי לברך 'בורא פרי האדמה' על פירות העץ - די שפירות האילן יבואו מהאדמה.   אמנם "פירות העץ" אינם פירות האדמה ממש, אך כיון שהם יונקים מהאדמה ובאים מהאדמה, שפיר מיקרי 'פרי האדמה'. אך לתירוץ הראשון אין בכך די, אלא כדי לברך על פרי העץ 'בורא פרי האדמה' צריך לומר שפרי העץ הוא פרי האדמה ממש, ואינו רק "בא מהאדמה"; האדמה אינה רק הגורם הראשוני להשתלשלות שהביאה ליצירתו, אלא היא קשורה אליו ישירות. מודל כזה מצאנו בביכורים, שבהם מובלט הקשר האמיץ, כפי שהסברנו לעיל, בין הפירות, שהם בעצם מבטאים קרקע, לבין הקרקע, ולכן נאלץ הבבלי להביא ממרחק לחמו. הביאור במשפט 'עיקר אילן ארעא הוא' הוא, שכיון שהארץ קיימת - הרי העיקר קיים, כי הפרי הוא אמצעי לארץ, ועל כן מביא וקורא.

אלא שעתה מתברר שיסוד מצות ביכורים, שטבענו לעיל, אינו אלא שיטת רבי יהודה [4] ?!

אולם נראה, שגם רבנן מודו לזה, אך ישנן שתי אפשרויות להבין חידוש זה של התורה בפרשת ביכורים, שהפירות במקום קרקע קאי. דהנה נחלקו הראשונים האם בהמה היא כגידולי קרקע, בהלכות שבת, אם לאו.

וכתבו התוספות לבאר, שאינה כגידולי קרקע (שבת עג ע"ב, תוד"ה מפרק):

ואין לומר דדווקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן, דלא הוי גידולי קרקע, אבל בחולב מחייבי, דבהמה חשיבא גידולי קרקע... לגבי דבר הגדל ממש מהקרקע, לא חשיבא בהמה גידולי קרקע.

  ומשם בארה, דיש שתי רמות של 'גידולי קרקע':

א.   גידולי קרקע ממש, דברים הצומחים מהקרקע.

ב.   דברים הנכללים בגידולי קרקע, הניזונים בצורה כלשהי מהקרקע, אך אין הם צומחים מהקרקע.

על פי הדברים האלה יש להסביר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן. התורה חידשה בביכורים, ש'פירות כגידולי קרקע נינהו'. רבי יהודה הבין זאת כחידוש בראיית המציאות: מעתה פירות האילן הם פירות קרקע ממש, הדומים ברמתם לרמה א' שציינו לעיל, וכיון שזהו חידוש מציאותי, ממילא, ניתן אף ללמוד מביכורים להלכות ברכות. אך רבנן מכירים בחידוש התורה כחידוש דיני: אין פירות האילן פירות הקרקע ממש, אלא מפאת זיקתם לקרקע חידשה תורה שאפשר להביא מהם ביכורים, כאילו הובאו מהקרקע. אך ברגע שנקצץ החוט המקשר בין הפירות לקרקע, ברגע שבטלה המציאות שעל פיה נבנה הדין, ממילא בטל גם הדין, ועל כן מביא ואינו קורא. לכן, כשר' יוסי בירושלמי רצה לכלול את רבנן בהסבר המשנה, ניסח זאת - 'פירות האילן בכלל פירות האדמה', שזוהי שיטת רבנן.

  מעתה, אור חדש על מספר הלכות ביכורים יאיר.

ביכורים נקנים במחובר לקרקע

לאור דברינו, שפירות הביכורים מסמלים קרקע, וייעודם - ביטוי שבח הקרקע, מובן שאין מניעה שיחול עליהם שם ביכורים כבר בעודם מחוברים, ואדרבה, כך עיקר דינם: כיון שהם מסמלים קרקע, ראוי ששמם יחול עליהם בעודם מחוברים לקרקע [5], ונראה כאילו מפריש קרקע.

ביכורים אינם טובלים

לאור דברינו, מתחדש יסוד נוסף בביכורים. אם שעת החיוב היא במחובר, וכהסברנו, שכל פרי מתחייב מצד קישורו לקרקע, הרי   שכל פרי מתחייב בפני עצמו, לכל פרי ישנו המחייב שלו, קישורו לקרקע, ואם כן יוצא שיחידת החיוב בביכורים היא הפרי בפני עצמו, להבדיל מתרומה ומעשר, ששם יחידת החיוב היא הכרי, הקבוצה, וכל פרי מתחייב כחלק מהקבוצה, ולכן רק אחר מירוח הכרי חל חיוב מעשרות, וכל פרי מתחייב בגלל שייכותו לקבוצה.

מעתה, כשהתרומה   והמעשר מופרשים, פוטרים הם את הפרי, אך לא זו העיר ולא זו הדרך בביכורים - בביכורים כל פרי הוא "כרי לעצמו", כל פרי מתחייב בפני עצמו, ו"פוטר" רק את עצמו. מעתה ברור, מדוע אין ביכורים טובלים, כי אין יחס בין פרי לחברו, והם מעולם לא התחייבו כקבוצה, ואם כן לא יתכן, שהפרשת פרי אחד או אי הפרשתו תאסור או תתיר אכילת חברו. גם לגבי כל פרי לעצמו לא יתכן לומר שהוא טבל,   שהרי הפרשת כולו - היא הפוטרת אותו מביכורים, ואם נאסור לאכול את הפרי עד שיופרש, אם כן, לא נוכל לאכול בכלל פירות, שכן כולם יופרשו כדי לפטור חובתם! על כורחנו לומר, שחיוב הפרשת ביכורים הוא חיוב להפריש חלק מהחייבים, אף על פי שאם לא הפריש - הפירות מותרים באכילה.

והנה, הגמרא בבבא-בתרא (פא ע"א) מיעטה מגזירת הכתוב מיוחדת, שביכורים לא ינהגו בחו"ל, והקשו תוספות (ד"ה ההוא):

ותימה, אמאי אצטריך מיעוטא, הא אמר בספ"ק דקידושין (לו ע"ב): כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ?! ויש מפרשים, משום דביכורים איתקשו לבשר וחלב, דכתיב (שמות, כ"ג, יט) 'ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו', ובמכילתא בהדיא מקיש להו, וסלקא דעתך שיהו נוהגין אף בחו"ל כמו בשר בחלב. ולרשב"א נראה, דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחויבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורין באכילה, ולכן חשובין הן תלויין בארץ, אבל ביכורים - אין החיוב תלוי בפירות, אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהם ביכורים. ועוד, מדלא חייב תרומות ומעשרות עד שיתחייב בכרי, מוכח שהחיוב תלוי בפירות, לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן. אבל ביכורים - ודאי חובת הגוף נינהו... שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, ואפילו בעודן באילן מתחייב, ואף על גב דאם אין לו - אינו חייב לקנות, מכל מקום, חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית, דאף על גב דאין חייב לקנות טלית כשאין לו, חשוב חובת הגוף.

בספר "תורת הארץ" (פ"א, סק"א) חקר בהגדרת מצוות התלויות בארץ:

וצריך לבאר, מה הכוונה באומרם 'חובת קרקע', משום דיש לפרש בשני פנים:

א. דהם ככל מצוות עשה שמוטלים על הגברא, רק משום דהגברא חייב לקיים מצוות אלו בקרקע או בגידולי קרקע, לכן הם נקראים מצוות התלויות בארץ...

ב. משום דחיוב מצוות אלו מוטלים גם על הקרקע או על גידולי קרקע, לבד החוב שמוטל על הגברא.

לקמן (בסק"ח) הבין תורת-הארץ מהתירוץ הראשון בתוספות, שציטטנו לעיל, שהם הבינו כהבנה הראשונה בחקירה, ולכן לא קשות עליהם קושיות הרשב"א, דבזה פליגי בהגדרת מצוות התלויות בארץ. והקשה על הבנה זו, דאם כן, מדוע לא תחשב אכילת פועל מצוה התלויה בארץ, והעלה, שגם תירוץ זה סובר את הצד השני בחקירה, והוכיח כן מראשונים, ונדחק בשאלה מדוע אינם טובלים (עיין שם, ובס"ק ל"ב מה שהביא בשם "ספר הניר", והוא מעין מה שכתבנו).

ולדברינו, שפיר איכא למימר, דגם התירוץ הראשון סובר, שיש חיוב על הפירות, והסיבה שאינם טובלים היא, שכל פרי הוא "שדה לעצמו". הלכך, אכן ביכורים היא 'מצוה התלויה בארץ', אך בעוד שבדרך כלל מצוות התלויות בארץ מתאפיינות בחיוב קבוצתי, מצות ביכורים, על אף חיובה הפנימי והיחודי בארץ ישראל, מתאפיינת בחיוב פרטי לכל פרי.

ביכורים ניטלין מהטהור על הטמא ושלא מן המוקף

לאור דברינו, שאין יחס בין פרי למשנהו, מבואר מדוע ניטלין פירות ביכורים "מהטהור על הטמא", שכן לאמיתו של דבר, אין זה מהטהור על הטמא, שכן כל פרי פוטר את עצמו בלבד, ולפיכך, הפירות שהופרשו - הופרשו, ואלו שלא הופרשו - נשארו בחיובן, ואין צורך שיופרשו, כיון שביכורים אינן טובלים. והא דנקטה המשנה "ניטלין מהטהור על הטמא", דלדברינו אין זה מדויק, יש לומר דאין הכי נמי לאו דווקא, ולשון זה מתאר את התיאור המציאותי, שבעקבות הפרשת הפירות הטהורים אין צריך להפריש מהפירות הטמאים, אך לא מפני שהם פטרו אותם, אלא כיון שקיים מצות הפרשת ביכורים. ובתורת-הארץ (סקכ"ו) הוכיח מלשון המשנה, שבביכורים - פרי פוטר חברו.

מעתה יש להבין, מדוע דין "מוקף" אינו נוהג בביכורים. ובהקדם נראה להסביר, מהו אופי דין מוקף. והנה דעת רוב הראשונים היא, דדין "מוקף" הוא, שהפירות העתידים להיות מופרשים לשם מעשרות, יהיו מוקפים - צמודים, סמוכים לפירות האחרים שאותם יתירו וישארו לבעלים לאכול, ונמצא שהכרי אחד בעת ההפרשה [6]. באופי הדין יש להסביר, דכשם שההפרשה באה לפטור פירות שהתחייבו בתרומה על ידי שחלק מהם יופרש, ובכך יפטור את חיוב שאר הפירות, רצתה התורה, או חכמים [7], שהדבר יראה לעיניים גם במעשה ההפרשה, וכך נוצר דין מוקף, המסמל את הפרשת חלק מהכרי מתוך הכרי, ומשמעותו היא, שחלק מהפירות פוטר את שאר הפירות [8]. מעתה, ברור מדוע דין זה איננו שייך בביכורים.

אולם, יש לטעון לדברינו: הרי תרומת מעשר טובלת את הכרי, ובכל זאת אין צריכים להפרישה מן המוקף?

כדי לענות על שאלה זו, יש להקדים חקירת ה"אפיקי ים" (ח"א, סי"א), שהעלה, שישנה מחלוקת ראשונים בזמן חיוב תרומת מעשר. ה"חינוך" סובר, שהחיוב חל בשעת המירוח, ולכן אם הפריש תרומת מעשר קודם שהפריש מעשר ראשון, ההפרשה חלה. אך הר"ש והרדב"ז סוברים, שאין החיוב חל בשעת המירוח, אלא הפרשת מעשר ראשון היא המחייבת בתרומת מעשר. לדעת הר"ש, יש להסביר שפיר, דאין תרומת מעשר מתחייבת מכח הכרי. אין זה חיוב על הכרי, שהרי מירוח הכרי לא מחייב הפרשה, אלא זהו דין במעשר ראשון, שיש עליו חיוב שתופרש ממנו תרומת מעשר. מעתה יש לומר, שאין הפרשת תרומת מעשר פוטרת את הכרי, אלא יש דין במעשר, שתופרש ממנו תרומת מעשר. אין איסור "טבל" שבמעשר ראשון קודם הפרשת תרומת מעשר נובע מכך ש"תרומת מעשר פוטרת", אלא זהו איסור עצמאי. שמא יש לומר בטעמו, דאסור לאכול קודם שניתן חלק גבוה, שלא יהא שולחנך מלא, ושולחן רבך ריקם.

למאן דאמר, שתרומת מעשר מתחייבת עם מירוח הכרי, צריך עיון לדברינו: מדוע אין מפרישים אותה מן המוקף? ניישב בעיה זו בד בבד עם הסבר העובדה, שאין דין מוקף במעשרות, למרות שודאי חיוב מעשרות נובע בשעת המירוח, דיש להסביר, ששאני תרומה וחלה ממעשרות ותרומת מעשר, שכיון ששאר מעשרות שיעורם קצוב, שפיר יש לומר דכולם אינם מתחייבים מכח הכרי, אלא יש חיוב חיצוני להפריש, החל על הכרי [9]. מה שאין כן בתרומה וחלה, שבהן אין שיעור קצוב להפרשה - יש להסביר, שהדבר נובע כיון שהם חיוב בכרי, והכרי התחייב ככרי, ולכן אפשר להפריש הרבה ואפשר להפריש מעט, כיון שהכל הוא מהכרי שהתחייב, מה שאין כן במעשרות - אם יוסיף על השיעור - ההפרשה לא תחול, כיון דאין זאת חובת כרי.

עושה אדם כל שדהו ביכורים

מבואר מדברינו, שאין יחס בין פרי לחברו, וכל פרי מתחייב מכח עצמו, שגדל בארץ, ואין פרי פוטר משנהו, הלכך "עושה אדם כל שדהו ביכורים", שכן בפעולה זו אדם מממש את החיוב הטמון בכל פרי, שאכן חייב, ורק הפרשתו תפטרנו מחיוב זה.

הביכורים - אין להם שיעור

עתה אתה ברוך ה', יש לך להבין משמעות המשפט "הביכורים - אין להם שיעור". ואין הפירוש "אין להם שיעור למעלה", אלא כפשוטו - לא שייך מושג "שיעור" גביהם. "שיעור" הוא "חלק מ-", והוא שייך בתרומה ומעשרות, שבהם הכרי מתחייב וצריך להפריש חלק ממנו. אך בביכורים, אם הופרש פרי - הופרש הכל, לגבי אותו פרי, ואם לא הופרש פרי מסוים, לגביו - לא הופרש כלום, ואם כן, אף פעם לא יתכן שהופרש "חלק מהשדה", כיון שאין צירוף ביניהם. חיוב הפרשה אחד מששים בביכורים אינו "שיעור", שהוא אחד מששים של השדה במובן האמיתי, אלא תקנת חז"ל, שיש להפריש כמות ביכורים של אחד מששים ללא קשר לשדה, ולמרות שאין כמות זו פוטרת את שאר השדה, שכן אינה צריכה ואינה מסוגלת לפטור.

מסיבה זו, תרומה - יש לה שיעור למעלה, כיון שביסודה היא צריכה לפטור, צריך שהיא תפטור משהו, ולכן אי אפשר שיפרישו הכל, מה שאין כן בביכורים.

נמצא שדין "ביכורים - אין להם שיעור למעלה" הוא תוצאת הדין ש"ביכורים - אין להם שיעור", אך אין הוא תוכן דין זה, ואתי המשנה כפשוטה [10], ולקמן יתבאר יותר.

מעתה, חיטה אחת פוטרת את הכרי בתרומה, כיון שיש שיעור לתרומה [11], והשיעור הוא חיטה אחת, לכל הפחות. אך למרות שגם בביכורים חיטה אחת "פוטרת את השדה", אין זה בתורת שיעור, אלא שאם לא ניתנה אפילו חיטה אחת, בעצם לא הופרש כלום ולא קויימה מצות ביכורים, ושאני בעיקר דינייהו.

יחס ביכורים-פאה

  תנן (פאה, פ"א מ"א):

אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים...

ואכן נראה שיש דמיון רב בין פאה לביכורים, באשר שניהם מופרשים בעודם מחוברים, ובשניהם ניתן להפריש הכל, "ואין להם שיעור למעלה". אם כן, האם אפשר להסיק מכל הנתונים האלה, שלנידוננו הם זהים, האם גם פאה אינה פוטרת את השדה?!

נראה שלא, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא. דהלא הכתוב אומר "פאת שדך" - הפאה מתייחסת לשדה, לעומת "בכורי אדמתך", שאין להם יחס לשדה, אלא לאדמה. וכן בדין, שהמושג "פאה" הוא "צד", ואין הבנה למושג זה, אלא אם מדברים על משהו כולל שהפאה היא צד, חלק שלו, מה שאין כן בביכורים. והגם שאין לה שיעור מלמעלה וניתן להפריש הכל לפאה, אך זה רק לאחר שנקצרה השבולת הראשונה (כך מבואר בירושלמי, הובא בר"ש על אתר), ואז הלא כל מה שניתן יהיה בגדר "פאת ה שדה". נמצא, אם כן, שלפאה אין שיעור כדכתיב במשנה, כי לאחר ששייך לדבר על פאה, לאחר תחילת הקציר, אפשר להפריש הכל. אך במבט כולל על השדה, אכן יש לפאה שיעור.

נראה שיש נפקא-מינה לדברינו. דהנה דנו רבותינו, לפי הירושלמי המצוטט בר"ש בריש פאה, האם ניתן להוסיף על הפאה לאחר שכבר הפריש פעם אחת? וכתב המשנה למלך (הלכות מתנות-עניים, פ"א הט"ו), שאם הפריש ואין בדעתו להוסיף עוד - אי אפשר להפריש אחר כך בתורת פאה, ונסתפק, אם הפריש כשיעור הראוי והיה בדעתו להוסיף עוד, האם ייקרא על זה שם 'פאה'. ונראה שבביכורים, לא די שאם הפריש כשיעור ודעתו להוסיף עוד, שחל על זה שם ביכורים, אלא אפילו אין בדעתו להוסיף, ואחר כך נמלך ורוצה להוסיף - חל על זה שם ביכורים, והוא דבר חדש.

ויש לבאר, לפי דברינו, שכיון שהפאה היא חלות בשדה, ברגע שהגדיר את הפאה ואין בדעתו להוסיף, חל על זה שם פאה, ונפטר השדה. מה שאין כן בביכורים, שאין חובת השדה, אלא כל פרי בפני עצמו, שפיר יכול להוסיף, אפילו כבר חשב שלא יפריש עוד [12].

וקרוב אני לומר, שלנפקא-מינה זו התכוונה משנתנו באומרה שלביכורים אין שיעור, על הדרך שהסברנו, וזוהי ההשלכה המעשית של דברינו, באשר אם נאמר שכוונת המשנה 'אין להם שיעור למעלה', הרי שזה כבר נכתב במשנה הבאה: "עושה אדם כל שדהו ביכורים... מה שאין כן בתרומה ומעשר", וזהו הפשט במשנה.

בשולי הדברים

ואזניי תשמענה דבר מאחוריי לאמור: זה הדרך אשר דרכנו בה בהסבר מצות ביכורים - אל תלכו בו, באשר היא דורכת בארץ ציה וצלמוות, בארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם. דאי בעית אימא מתניתין, ואי בעית אימא גמרא. דהנה   אומרת המשנה (ביכורים, פ"ב מ"ה):

תרומת מעשר שווה לביכורים בשתי דרכים... ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף כביכורים.

ובירושלמי שם:

זאת אומרת: פירות הטמאים חייבים בביכורים.

מכאן הוכיחו האחרונים ("תורת הארץ", פ"א סקכ"ו; "תורת זרעים", ריש מסכת ביכורים), שביכורים חובת פירות הם, דלא כרשב"א (בתוספות בבא בתרא פא ע"א) ורש"י. ועוד למדנו מלשון המשנה, שהפרשת ביכורים פוטרת את שאר הביכורים. ומפורש בירושלמי, שפירות טמאים חייבים בביכורים, ורק הפרשת הפירות הטהורים פוטרתם. לכן הניח ה"תורת זרעים" את דברי רשב"א בצריך-עיון.

  ועוד בה קושיה לדברינו, ששנינו (ביכורים, פ"א מ"ז):

הפריש ביכוריו ומכר שדהו - מביא ואינו קורא. והשני - מאותו המין אינו מביא; ממין אחר - מביא וקורא. רבי יהודה אומר: אף מאותו המין - מביא וקורא.

ולדברינו, אמאי סבירא ליה לתנא קמא שהקונה לא יביא ויקרא, והרי כל הפירות חייבים, ואין הפרשת חלק פוטרת את השאר, ואם כן, יכול הקונה להביא ביכורים מהפירות שלו.

תחילה נבאר הקושיה האחרונה. והנה, אדרבה, מכח משנה זו מסתייען מילתא דידן. דהנה בטעם תנא קמא איתא בירושלמי שהשני אינו מביא, דכתיב "'הגדתי היום' - פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעמיים". מיעוט זה אינו אלא ממקרא ביכורים, ואם כן, להביא - שפיר יכול להביא, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ביכורים, פ"ד ה"ה), שהלוקח אינו חייב להפריש, אך אם הפריש - מביא ואינו קורא.

והגר"א גרס בירושלמי, שאין הלוקח יכול כלל להביא מגזירת הכתוב "'הנה הבאתי' - פעם אחת הוא מביא, ואינו מביא פעמיים". ואי נימא שהפרשת פירות ביכורים פוטרת את שאר הפירות, מדוע נזדקק לגזירת הכתוב שלא יביא או שלא יקרא, והרי אין כלל מציאות שהלוקח יביא מאותו מין, שהרי הפירות נפטרו בהפרשת הראשון. ואם לא נרצה לתרץ בדוחק, הרי התירוץ הוא כדברינו, שאין הפרשת פרי פוטרת משנהו.

ואם תאמר, מדוע לא יתחייב חלוקה להפריש, לפי הרמב"ם? יש לומר, כדרך שכתב בתורת-זרעים, שאינו חייב להפריש, שהרי מכל מקום כבר הופרשו ביכורים מהשדה הזה, ואין חובה על הגברא להפריש, אף על פי ששאר הפירות לא נפטרו מחובתם, מידי דהוה אבעלים הראשונים, שאינו חייב להפריש כל שדהו, אלא כיון שהפריש חלק - קויימה מצות ביכורים.

ועוד בה קושיה, ושבה והיתה לבער, באשר הקשו מהמשנה והירושלמי, ש"ביכורים נוטלין מן הטהור על הטמא". והנה לעיל פירשנו המשנה, שאגב תרומת מעשר נקטו לשון זה, והמשמעות האמיתית בביכורים של לשון זה היא, שמפאת ההפרשה של הפירות הטהורים, יצאנו ידי חובת הפרשת ביכורים, ואין צריך להפריש גם מהפירות הטמאים, אך הם לא נפטרו מכח זה.

את הירושלמי, שכתב "זאת אומרת: פירות טמאין חייבין בביכורים", יש להסביר, על פי דרכנו, שמלשון המשנה שכתבנו דייקה הגמרא, דמדקתני "מפירות הטהורים על הטמאים" משתמע, שבגלל הפרשת הפירות הטהורים אין צריך להפריש מהטמאים. ואם הפירות הטמאים כלל לא נתחייבו, היאך שייך למיתני ביה לשון זאת? ולפי הסברנו מבואר, שהירושלמי התכוון, שהפירות הטמאים חייבים בביכורים, אך לא כתב שנפטרו בגלל הפרשת הפירות הטהורים.

  אמנם בתורת-זרעים דחה הבנה זו לפי דברי הרמב"ם (ביכורים, פ"ב הי"ט), שאין מפרישין ביכורים טמאים, שאין מפרישים לאיבוד, ומבואר שאין הפירות הטמאים חייבים. ואני בער ולא אדע, הלא אדרבה ברמב"ם לא מבואר שההפרשה לא חלה על פירות טמאים, אלא ההפרשה חלה, כי גם פירות טמאים התחייבו. אך הרמב"ם כותב, שלכתחילה לא יפריש, כיון שאין הם ראויים להבאתם למקדש.

וחמותי ראיתי אור בספר "פאת השדה" לרב אברהם גרנדש, שכתב (ביכורים, פ"ב מ"ד):

תנן: 'ועושה אדם כל שדהו ביכורים'. ויש ליתן טעם הא דשאני מתרומה, דהוי הפרשה על שאר הפירות, אבל ביכורים הוי בעיקרו הפרשה על הקרקע, ולכן לא בעינא שייריה ניכרים, וכן לא בעינא מוקף [13].

---