דבוק מתחילת ברייתו לגבי דין "סלק" וחנ"ן / יעקב פרנצוס

הראב"ן (סימן י"ז) פוסק, שבשר שלא נמלח, שבישלו עם חתיכות אחרות, נשאר באיסור, גם אם יש ששים בקדרה כנגד החתיכה. הוא נותן שני נימוקים. הראשון בנוי על היסוד, שדם יכול לאסור את הבשר, אף על פי שלא פירש. אך טעמו השני הולך בכיוון חדש:

ואפילו אם תאמר דדם לא אסר בנותן טעם בחתיכה אלא אם כן פירש ממנה והדר נבלע בה, אפילו הכי איכא למימר הכא דאסורה, דדילמא עם יציאת הדם מן החתיכה בחד צד לא סליק לה דיקולא דמיא, וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה, והיה בה עוד דם שלא יצא ומצא מין את מינו וניעור ורבה על החתיכה ואסרה, ומשנאסרה לא הותרה, אבל לשאר חתיכות לא חיישינן למימר דילמא כשיצא הדם מן החתיכה נבלעה בחתיכה אחרת ואסרה, דליכא למימר בהו מצא מין את מינו וניעור, דהא לית בהו דם [- דהא שאר החתיכות נמלחו], ובזה הדם שיוצא אין בו שיעור לאסור, ודקאמרת מלח מוציא ורוטב מוציא - לא דמי, מלח מוציא ולא מבלבל טעם הדם בחתיכה, רוטב מוציא ומבלבל טעם הדם בחתיכה; הלכך נאסרה, ומשנאסרה עוד לא הותרה, דאפשר לסוחטו וטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא.

לפי הסבר זה מפורש, שדם שלא יצא מן החתיכה איננו אוסר, ואם כן קשה, מה עניין חוזר וניעור לכאן, הרי הדם הבלוע מעולם לא נאסר? אלא על כרחנו, הכוונה היא שמצא מין את מינו, ומין במינו לא בטל (חולין קט ע"א), כרש"י הפוסק כרבי יהודה, שמין במינו במשהו. אך עדיין קשה, שהרי לרבי יהודה אמרינן "סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו" (חולין ק ע"א), ואם כן, סלק את הדם כמי שאינו, והבשר מבטל את הטיפה שחזרה ונבלעה?

גם לגבי כחל שקרעו שתי או ערב ובישלו עם חתיכות, מעלה הראב"ן שם סברה דומה:

ה"נ כי איכא בשר בהדי כחל נגע כחל לבשר ולא סליק ליה דיקולא לחלב, כי נפק בההוא צד [- דהיינו החלב לא מתבטל במים מיד כשיוצא, מפני שהבשר הנוגע בכחל מונע את ביטול החלב שיוצא], ולא מבטלי ליה מיא ונבלע בכחל ועושהו נבלה, משום דלא יצא כל החלב מן הכחל, וכשחזר זה החלב שיצא עליו, מצא את מין את מינו וניעור ואוסר הכחל.

גם כאן אותה שאלה קיימת, סלק את החלב כמי שאינו והבשר רבה על הטיפה ומבטלה?

נראה, שדברי הראב"ן קשורים להבנתו בדין של 'סלק'. גרסינן בחולין (ק ע"א):

דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת, עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליה ודרש: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. אמר ליה רב ספרא לאביי: מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה - כרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם, אפילו כי לא נתן טעם נמי? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בשקדם וסילקו. רבא אמר: אפילו תימא לא קדם וסילקו, הוי מין ומינו ודבר אחר, וכל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו רבה עליו ומבטלו.

ר"ת מפרש, שמדובר בדין חנ"ן. חתיכה אחת קיבלה טעם מן האיסור ונעשתה נבלה, הלכך צריך לשער גם כנגדה. לר"ת אומרים חנ"ן רק אם יש נותן טעם של האיסור בחתיכה, אף על פי שלרב מין במינו לא בטל, כדברי רבי יהודה. גם הרמב"ן מפרש שבסוגיה מדובר על דין חנ"ן, אך אומרים חנ"ן גם במשהו.

הראב"ן מביא פירוש אחד כמו ר"ת, דהיינו שמדובר דווקא בנתינת טעם, וצריך לשער כנגד החתיכה שבלעה איסור. אך הוא גם מביא פירוש נוסף:

רבא אמר: אפילו תימא שלא קדם וסילקו, הוי מין ומינו, נבלה וכשרה שהן מין ומינו, ודבר אחר - הרוטב. וכי לא קיבלה אחת מהן טעם, אמרינן סלק את הכשרה והנבלה בטלה ברוטב, אבל אם קיבלה אפילו אחת מהן טעם מן הנבלה, כי היכי דלא מסלקינן הא שקיבלה, דנבלה היא ומצטרפת עם הנבלה, לא מסלקו כולהו, והוו כולן אסורות. ואם אין ברוטב ששים כנגד כולן אסור אפילו הרוטב, ואם יש בו ששים ברוטב כנגד כולן - הרוטב מותר והחתיכות אסורות, לדברי רב, ואשמעינן רב רבותא, דכי לא מסלקינן אחת, לא מסלקינן כולהו.

מבואר בדבריו, שאף על פי ששאר החתיכות לא קיבלו טעם מן האיסור ואינן נבלה, מכל מקום צריך לשער כנגדן. ומעין זה נמצא גם ברשב"א בשם רבנו יונה:

מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה טעם נבלה בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבלה, [אבל אחר שנתנה טעם בחתיכה] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו, שהרי נבלע במינו, ואי אפשר לבטל ברוטב שאינו מינו, הואיל ומעורב במינו, ומינו אינו יכול לבטלו. הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכה, ולאו משום טעם שחתיכה עצמה נעשית נבלה והיתר שבה, אלא בשביל טעם הנבלה הוא שאי אפשר לבטלו במינו, ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו, הואיל ומעורב בו.

כלומר, אף על פי שלא אומרים חנ"ן, עדיין צריך לשער כנגד כל החתיכה, מפני שאי אפשר לומר דין 'סלק'.

כל דין 'סלק' לפי רבנו יונה מבוסס על כך, שהאיסור מעורב רק עם ה"אינו מינו", והוא מתבטל. דהיינו, מין במינו אינו בטל, ואילו מין בשאינו מינו בטל, מפני שבמציאות האיסור כבר איננו. אם האיסור מתערב במינו, שוב אי אפשר לבטל את האיסור מבלי לבטל את שאר החתיכה, שהרי טעם האיסור נמצא בתערובת [1].

הפירוש השני של הראב"ן בנוי, בודאי, על אותו עקרון: כל דין 'סלק' תלוי באפשרות להפריד את התערובת לשני חלקים - ל"מינו" ול"שאינו מינו". אם ה"מינו" הופך לחלק בלתי נפרד של התערובת - כבר אי אפשר לסלק אותו, וצריך לבטל את כל ה"מינו" בכדי לבטל את האיסור. אלא שהראב"ן מחדש שכל החתיכות נחשבות ליחידה אחת, וכשאחת מהן הפכה לחלק בלתי נפרד של התערובת - שהרי היא אסורה וצריך לבטל אותה - גם כל החתיכות מצטרפות לתערובת ונאסרות, על ידי המשהו של איסור, וצריך לשער כנגדן. אם אחת מן החתיכות שאין בהן בכדי נותן טעם של האיסור היתה נופלת לקדרה אחרת, לא היה צורך לשער כנגדה, מפני שהחתיכה לא נאסרה, ואיסור המשהו שבה   - אין בכוחו לאסור [2]. ואף על פי כן, בתערובת הזאת צריך לשער כנגד כולה, מפני שהיא נהפכה לחלק מן התערובת. לא ניתן להסתכל על הקדרה כמורכבת משתי יחידות, אלא יש לראותה כיחידה אחת, הכוללת את הרוטב ואת החתיכות.

על פי זה, ניתן להסביר את תשובת הראב"ן על חתיכה שלא נמלחה, שנתבשלה בקדרה. מדברי הראב"ן לגבי 'סלק', למדנו שני דברים. הראשון הוא, שאם הופכים את ה"מינו" ו"אינו מינו" ליחידה אחת, אי אפשר לומר 'סלק'. ועוד למדנו, שכדי להפוך את ה"מינו" לחלק מן התערובת, אין צורך שהאיסור יתערב בו בשיעור נותן טעם. גם גורם אחר יכול לאחד את ה"מינו" וה"אינו מינו". הראב"ן סובר, שהמרכיבים הטבעיים של החתיכה משתייכים ליחידה אחת, גם ללא גורם חיצוני שיצרף אותם ויהפוך אותם לחלק מתערובת אחת. ממילא, טיפת הדם שנפלטה מן הבשר ונאסרה, וחזרה ונבלעה, אוסרת את כל החתיכה. מין במינו לא בטל, כשיטת רש"י [3], והדם בבשר נאסר, ואין בבשר בכדי לבטל את כל הדם. אי אפשר לומר   'סלק', כי הדם הוא חלק של התערובת מעצם ברייתו. הראב"ן סובר, שגם לגבי כחל דנים על החלב והבשר כיחידה אחת, מפני שהם מעורבים מטבעם.

על פי עקרון זה, אפשר להסביר שיטה ייחודית נוספת של הראב"ן. בסימן שי"א הוא פוסק, שלא אומרים חנ"ן בשאר איסורים [4] :

אבל כשלא יצא מחלבו או לא יצא מידי דמו [5], הוי כולו חתיכת איסור, וצריך לשער כנגד כולו, דאין כאן היתר מצטרף לאיסור, דהכל אסור... מידי דהוי אכבד, דאמרינן דהוי כאילו כולי דם, והוי כולו איסור, וצריך לשער כנגד כולו. ואפילו נתבטלה החתיכה, שלא ננקרה ושלא נמלחה בששים ומותר התבשיל, היא עצמה לא הותרה ואסורה, דאי נפלה בתוך קדרה אחרת אוסרת אם אין בה כדי לבטל, מידי דהוי אכחל, דהוא עצמו אסור אף על פי שנתבטל בששים.

בבשר בחלב אומרים חנ"ן, היות ששניהם היתר, והתערובת יוצרת את האיסור, ואז הבשר והחלב נהפכים לאיסור. אך בשאר דברים, ההיתר במקומו עומד, ורק האיסור שהתערב בו אסור. אך איסור שהוא חלק מן ההיתר מתחילת ברייתו, איננו נחשב לדבר נפרד מן ההיתר, אלא הכל יחידה אחת, ואי אפשר להחיל שם של היתר על חלק אחד, ושם של איסור על החלק האחר, וכל החתיכה נחשבת איסור, מפאת האיסור שבה. רק איסור שהתערב מבחוץ, נשאר כגוף זר בתוך ההיתר, וממילא, ההיתר נשאר בפני עצמו והאיסור בפני עצמו, ואין צורך לקבוע לשניהם מעמד אחד.

וכך אפשר להבין את דברי התורת-חטאת (כלל פ"ה דין ח'), שרע"א (סימן צ"ט אות ה') מפנה להם: "ולדברי האו"ה, אם נתערבה קודם שנודע התערובת, אפילו בדבר לח שרי". דהיינו, לא אומרים דין חנ"ן לפני שנודעה התערובת, ואם הוסיפו היתר לתערובת לפני שנודעה, הרי שזה מצטרף לבטל את האיסור שנמצא שם. אך הרמ"א מקשה: "וצ"ע, דאם כן, למה אסרינן באיסור דבוק, כמו שמבאר לעיל גבי כבד סימן כ"ה, דהיה לנו להתיר שאר התבשיל אם יש ששים נגד האיסור לבד". בעוף שנתבשל עם הכבד צריך לשער כנגד כל העוף, דהוי איסור דבוק אף על פי שלא נודע האיסור לפני שבישלו את העוף, ואם כן, מדוע אוסרים את העוף מדין חנ"ן, ולא משערים כנגד האיסור בלבד, דהיינו הכבד, שהרי לא נודע לנו על הכבד עד לאחר גמר הבישול?

תשובתו בצדו: "מיהו י"ל דבאיסור דבוק אינו מצטרף". כל דינו של האו"ה בנוי על כך שלא דנים על התערובת עד שנודע לנו על קיומה, מפני שהידיעה היא שהופכת את הכל ליחידה אחת, שצריך לקבוע את מעמדה כאיסור או כהיתר. עד שעת הידיעה יש רק אוסף של דברים בקדרה. אך ככל שמדובר באיסור דבוק, דהיינו באיסור והיתר המחוברים מתחילת ברייתם, הצירוף ביניהם קיים ללא גורם חיצוני של ידיעת האדם, שמטבעם אחד הם, וממילא אומרים חנ"ן אף על פי שההיתר התווסף לתערובת לפני שנודע לנו על האיסור.

נמצאנו למדים, שיש מעמד מיוחד לתערובת שבטבע, לדבוק מתחילת ברייתו, הן ביחס לדין 'סלק', הן לגבי היקף איסור חנ"ן, והן בקשר לצורך בידיעה כדי לומר חנ"ן. טעם הדבר הוא, ששלושת הדינים האלו תלויים בהגדרת היחידה, ודברים המחוברים מטבעם נחשבים ליחידה אחת.

---