החוצפה בעקבתא דמשיחא / רפי אוסטרוף
המשנה בסוף מסכת סוטה (מט ע"ב) אומרת:
בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען - על אבינו שבשמים.
הרב קוק התייחס במקומות שונים לתופעה של "חוצפה יסגי" בעקבות המשיח, וקבע יחס מיוחד לאחד מסימני הגאולה, המנויים במשנה זו. אנו ננסה לאחוז בשיפולי גלימתו של הראי"ה, נשווה בין המקומות שהראי"ה מביא מונח זה, ונראה את השימושים השונים שהוא מייעד ל"חוצפה" בעקבות המשיח. יש להעיר, שלא התיימרנו להקיף את כל המקומות שבהם הראי"ה מביא מונח זה, אלא במרכזיים שבהם.
היחס הכללי שנוקט הראי"ה לסימן זה לביאת המשיח הוא של מציאת החיוב, בתופעה שהיא, לכאורה, שלילית.
בפיסקה על "קדושה מחרבת ובונה" (אורות-הקודש ב', עמוד שי"ד), מברר הראי"ה בצורה יסודית וכללית גישה זו:
יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת; הקדושה הבונה - טובה גלוי, והמחרבת - טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת - יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא תיקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים... לפעמים הרעיון עולה למעלה... אז מתחלשים ביותר העניינים השפלים, היותר פרטיים... וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם. עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בניין יותר נעלה, ויקח גם כן את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם העניינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.
הראי"ה מסתכל על ההריסות השונות בחיים הרוחניים (ואף בחיים החמריים) של העם, בתור שלבי מעבר והכנה לקראת עולם טוב יותר, עולם יותר רוחני וקדוש מהשלב שלפני החורבן, וזאת למרות שעל פני הדברים המהלך נראה הפוך. הדגש בפיסקה הנזכרת הוא בסיומה. מתוך החורבן, השממון והעזבון הרוחני - "יבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול". כך מסתכל הראי"ה על אותן הריסות נוראות ברוחניות ובחיי הדת של הצעירים בני דורו, בעולם היהודי בכלל, ובארץ ישראל בפרט.
עתה נפרט יותר ונראה את פעילותה של "הקדושה המחרבת של החוצפה", על פי מאמרים שונים של הראי"ה:
החוצפה של עקבתא דמשיחא היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים, ואינה דומה כלל למאורעות של עבריינות אחרים, שהם היו לקותות גמורות, בדרך הריסה.
באורות-התחיה ל"ט מסביר הרב את היסוד, שהחוצפה של עקבתא דמשיחא אינה עבריינות רגילה, אלא מיעוט אור בלבד לשם תיקון הכלים. כלומר, החוצפה באה למעט את הרוחניות ולחזק את החמריות. אך דבר זה עצמו יביא לריבוי רוחניות אחר כך כשיהיה לה על מה לחול, כיון שהחומר, שהוא הבסיס של הרוחניות - יתרחב. את הרעיון הזה מרחיב הראי"ה בפיסקה הבאה באורות:
הדור הראשון של עקבתא דמשיחא, בתחילת הקץ המגולה של ישוב ארץ ישראל, הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל... וכשיתחזק הכח החמרי של האומה אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות שבה.(אורות-התחיה מ').
בחוברת "נאדר בקודש" (מאמרי-הראי"ה ב', עמוד 400 ואילך) מסביר הרב קוק זצ"ל, שהקודש, שהוא נשמת החול, חייב להיבנות על יסוד החול. אך יש תקופות בחיי האומה, שהקודש מנסה לדחוק את החול, שהרי הוא מנוגד לו, ואז החול תובע את מקומו על ידי הופעת החוצפה וזריקת הקודש ותביעת עלבונו בריבית. אך מה שהחול אינו יודע הוא שככל שהוא מחזק את עצמו, למעשה הוא בונה בסיס יותר מוצק ויציב לקודש, שאחר כך יופיע עליו. הקודש יופיע, לא על ידי דחיקת החול, אלא על ידי קידוש החול, על ידי העלאת החול להכרת תפקידו של בסיס איתן לקדושה הגדולה שתופיע על ידו בעולם. כך, למעשה, החוצפה, שניסתה לדחוק את הקודש המועט, היא היא הגורם להופעתו המחודשת והמחוזקת [1].
רעיון דומה, כותב הרב במאמר "נגוהות מאפל":
יסוד החוצפא יסגא דבעקבתא דמשיחא, הוא בא מהתמעטות ההופעה הרוחנית למטה, והרעיונות הנאצלים והמוסרים הנעלים אינם נתפסים בלבות בני אדם, על כן החומריות מתגברת (אוה"ק א', עמוד קמ"ח).
כיון שבני אדם אינם מבינים רעיונות נאצלים, החומריות מתגברת על ידי החוצפה. חמריות זו דוחקת את האורות הרוחניים לעלות לספירות העליונות בגניזת הנשמה, בלי אפשרות להופיע למטה על פני העולם. אמנם האורות נמצאים, אבל גנוזים הם. במשך הזמן הזה, ההכרות הגשמיות מתעמקות ומתגברות, ועל ידי כך הן מכינות בסיס יותר רחב לקליטת כל אותם רעיונות נאצלים וגבוהים וכל אותם מוסרים נעלים, שלפני כן לא יכלו למצוא מקום לחול בעולם. אם כן, על ידי החוצפה, התאפשר, לאחר תהליך מסוים, לרעיונות גבוהים ונאצלים לחזור ולחול בעולם.
כיצד פועלת החוצפה הזאת? למה המצב החדש שבא על ידי החוצפה יהיה טוב וגדול לאין ערוך לעומת המצב הקודם?
זאת מסביר הראי"ה במאמר "צמיחת אור הנבואה" (אורות-הקודש א', עמוד קנ"ב). הרב קוק זצ"ל משווה את חידוש הרוחניות לזרע שנזרע באדמה, נרקב ומצמיח חיים חדשים, גדולים ומעולים מאשר המצב הגרעיני, כאשר ידוע בטבע העולם. שתי תכונות מאפשרות את צמיחת החיים החדשים על ידי ריקבון הזרע: האחת - על ידי הריקבון משתחררים כוחות של חיים שהיו מקובצים ולחוצים בתוך הגרעין הקטן; והשניה - על ידי הריקבון מתבטלת הצורה הקודמת, ומתאפשרים חיים חדשים לגמרי בלי להיות כבולים לחסרונות של המצב הקודם, אף שבחיים החדשים נמשכים הצדדים הטובים שעוברים בכל דור ודור על ידי כל גרעין והתולדה הטבעית שלו. כך החוצפה מבטלת את הערכים הרוחניים הקודמים, ממיתה ומרקיבה אותם, ואז מתאפשרת יציאה של אור חדש גדול, שהיה לחוץ בזמן התמעטות הרוחניות, ובלי להיות קשור לצורה הרוחנית הקודמת, שהיא יותר קטנה ושפלה ממה שמחכה, מבחינה רוחנית, לעולם. כך ההריסה הבאה על ידי החוצפה מאפשרת מצב חדש, נעלה יותר.
אחד התחומים שבהם החוצפה תתקן, לבסוף, מצב רוחני ירוד, הוא בתחום האמונה. באורות-התחיה (נ"א) אומר הרב, שלאורך תקופת הגלות נשתרשו בעם סיגים וטעויות בהבנת האמונה באלהים. אך כל עוד לא היו תהפוכות גדולות בחיי העם - לא היה הנזק של אותם סיגים באמונה ניכר כל כך. אך בזמן התחיה הלאומית בישראל, העם אינו יכול להכיר כראוי את ערכו ותפקידו הרוחני בעולם, כאשר עדיין מושרשים בו אותם סיגים אמוניים. כיון שהאומה תובעת את תחייתה, מתעורר בה כח חזק, אך שלילי, של מרי וחוצפה, שדוחה אותן אמונות קטנות. אך בשטף הזרם של השלילה, נשטפים ונאבדים גם הרבה דברים טובים בחיי האומה - מצוות, מידות טובות ואמונות אמיתיות. אך בסופו של דבר, מתוך גרעין האמת, שנשאר מטוהר מסיגים, תצמח אמונת האמת, גדולה יותר ממה שהיתה יכולה לצמוח, אילו נמשכו אמונות הגלות במהלך ישיר.
במקום אחר (אורות-התשובה, פרק ד' סעיף י') מסביר הראי"ה, שהחוצפה באה כביטוי לתביעת ההבנה של כללים רוחניים - של יסודות האמונה. במשך הגלות הסתפק העם בקיום פרטי התורה ובידיעתם, בלי להבין איך הפרטים מבטאים את הגדולה הרוחנית של התורה, וכיצד, על ידי קיום הפרטים הקטנים, גם אידיאלים גבוהים באים לידי ביטוי בעולם. אך הגיעה תקופה שהעם הוכשר ותבע להבין את האידיאלים הגדולים והכללים, אך לא הבין את הקישור בינם לבין הפרטים הקטנים. אז באה הריסה נוראה, על ידי החוצפה, של עזיבת הפרטים הקטנים והליכה רק אחרי אידיאלים אנושיים או לאומיים נשגבים. הרב קוק זצ"ל מסיים, שעל ידי חיזוק את הכשרון הרוחני, יוכל העם להבין את הקשר בין הפרטים לבין מקורם - הכללים, ואז כח החיים הרוחניים יופיע בעולם בדעה ובמעשה [2].
ב"אורות התחיה" (ל"ט) אומר הרב, שללא החוצפה בעקבתא דמשיחא אי אפשר היה לבאר רזי תורה בגילוי גמור. על ידי החוצפה - מתעבה הרגש ונעשה גס יותר, ובדומה לאמור לעיל לגבי החומר, הוא נעשה בסיס מוצק יותר שעליו יכולות לחול הארות שכליות עליונות מאד - "וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור".
ב"אורות התחיה" (י"ד) כותב הראי"ה, שהחוצפה משמשת כדי לגרש את האורות הקלושים של האמונה והתורה של הדורות האחרונים - כדי לדלג ולחזור לגבורה ולגדולה של חיי האבות. זה על פי הכלל "ששריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם". הדור תובע את הגדולה והגבורה של האבות, ומואס, בחוצפתו בחיי הבנים, על אף שלימותם הרוחנית (אך הקטנה). תפקיד גדולי האומה וקדושיה הוא לחבר את תורת הבנים לשיחת האבות [בקטע זה ישנו חיבור של הרעיון המובא במאמר על הפרטים והכללים בכך שהעם מואס בתורת הבנים - בפרטים, ותובע דברים גדולים יותר - שיחת האבות, עם הרעיון של המאיסה באמונה הקטנה (עיין לעיל, אורות-התחיה נ"א)].
במאמרו על הקודש הכללי (אורות-הקודש ב') מרחיב הראי"ה בנושא חיי קדושה (עיי"ש פיסקה ד'). הקדושה שעליה מדבר הרב אינה להתנתק מהעולם כדי להתקדש, אלא להיפך - לגלות ולחיות את הקדושה שבתוך ההויה, ועל ידי כך להעלות ולקדש את העולם. בפרק הנקרא "דומיית הקדושה הכללית", מסביר הרב קוק זצ"ל שישנו אדם המבטל (או מדומם) את עצמיותו הפרטית וחי רק חיים כלליים, את חיי הכלל. כל מעייניו, הליכותיו, שיחו ורצונו הוא הטוב והאושר של הכלל. ודבר זה אפשר לעשות רק על ידי כך שהוא חי את חיי הכלל ומחובר עמם, ועם זה כל חייו הם קודש קודשים. אמנם חלקים של האומה תובעים לחיות את חיי הכלל בלי הקישור אל המורשת שהתעסקה רק בהווה ובפרט. את זה הם עשו על ידי החוצפה שמצאו בעצמם כדי לדרוש חזרה לחיים, כדי לחיות בעולם על מנת להיטיב עם הכלל. התיקון יכול לבוא על ידי צדיקים גדולים היודעים לחבר בין הכלליות הישראלית לבין מורשת קהילת יעקב.
כדי שיהיה אפשר להגיע למדרגות הרוחניות הגבוהות שהוזכרו לעיל, למעמד שרוח הקודש והמאור האלהי יחול על עם ישראל, צריך שהעם יהיה עם חכם, גיבור ועשיר - כעין התנאי לחלות הנבואה על אדם פרטי [3]. הפחד - נושא מאמרו של הראי"ה "בעקבי הצאן" - הוא אחת הסיבות לכך שכח החוצפה הוכרח להתגבר בחיי האומה. במקום שיש חוצפה, יש גבורה מחשבתית רוחנית וגבורה פיזית של עם התובע את הופעתו על במת העולם. החוצפה, שהוכרחה להופיע כדי לדחוק את הפחד, בסופו של דבר תוביל לגבורה קדושה - לרוח הקודש שיפעם באומה.
סיכום : דנו במושג החוצפה, שהרב קוק זצ"ל משתמש בו בהזדמנויות שונות למטרות שונות, ועל ידי סקירה והשוואה בין המקורות השונים, קיבלנו תמונה שלמה של תפקידי החוצפה במהלך הגאולה, דרך פעולתה והתיקון שהיא תביא לעולם.
אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ישעיהו, נ"ד, ד).