המלוה את חברו על המטבע / עמוס כהן ומאיר בן-שחר

המלוה את חברו על המטבע ונפסלה המטבע - רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה; ושמואל אמר: יכול לומר לו: לך הוציאו במישן (בבא קמא צז ע"א).

רב ושמואל חולקים במקרה שבו אדם הלוה לחברו פרקמטיא או כסף [1], והתנה עמו להחזיר לו מעות, אולם המטבע החוקי באותה מדינה נפסל, ויצא מן המחזור במדינה זו, אך הוא עדיין הליך סחיר חוקי במדינה אחרת. רב טוען, שיש להחזיר מטבע החוקי בשעת ההחזרה במקום ההלואה, ושמואל סובר, שיכול לתת לו מטבע שאינו חוקי בזמן ההחזרה במקום ההלואה, ולומר לו: "לך הוציאו במישן".

בביאור מחלוקת רב ושמואל ניתן להציע מספר אפשרויות:

א.   מחלוקת בדיני הלואה - רב סובר שההלואה "נתפסת" במטבע בשעת החזרתה, ורק אז מומר הערך הכספי למטבעות, ואילו שמואל סובר שההלואה "נתפסת" במטבע בשעת הלואה, ולכן יכול להחזיר לו את המטבע שהיה חוקי בשעת ההלואה, למרות שאינו חוקי כעת.

  הסבר זה נדחה, כיון שלפיו לא מובנת האוקימתא של רב נחמן בדעת שמואל:

אמר רב נחמן: מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא - לא (שם).

  אם שמואל סובר שההלואה "נתפסת" במטבע בזמן ההלואה, מדוע דינו הוא דווקא אם יש לו אורחא למיזל למישן?!

ב.   מחלוקת רב ושמואל היא בדיני תנאים - האם החזרת מטבע שאינו יוצא כעת נחשבת לקיום התנאי, או לא. אפשר להסביר מחלוקת זו בשני אופנים:

  1. מחלוקת בדעת המתנה; רב סובר, שהמתנה התכוון למטבע היוצא בזמן ההשבה (שאם לא כך, מדוע דרש מטבע?), ושמואל טוען, שהמלוה לא העלה בדעתו אפשרות שהמטבע יפסל, והתכוון למטבע החוקי בזמן ההלואה. אולם גם לפי שמואל, טוען רב נחמן, שזה עדיין רק כאשר יש לו אורחא למיזל למישן, ורק אז עדיין המטבע מוגדר כמטבע. אפשרות זו נמצאת ברשב"א (ד"ה הא אחרונים):

ועוד י"ל, דטעמיה דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאתני במטבע סתם - סתמא דמילתא למטבע היוצא לו באותו מקום קאמר.

  2. אפשר להסביר את מחלוקת רב ושמואל, לא בדעת המתנה, אלא בקיום התנאי. הרשב"א, הנזכר לעיל, מסיים את דבריו: "וכן תירץ הראב"ד ז"ל". אולם, בעיון בראב"ד נמצא נימה שונה מזו של הרשב"א:

וכל שכן לשמואל, נמי לא קשיא, כיון דיכול להוציאו במישן, מטבע היוצא קרינא ביה(ד"ה איתיבה רבא).

  הראב"ד טוען, שלכולי עלמא צריך להחזיר מטבע היוצא, ומחלוקת רב ושמואל היא מה נקרא מטבע היוצא: רב טוען, שרק מטבע היוצא כאן נקרא מטבע היוצא, ושמואל אומר, שגם מטבע היוצא במישן נקרא מטבע היוצא.

אית ליה אורחא למיזל למישן - אוקימתת רב נחמן

רב נחמן מסייג את דברי שמואל [2] ואומר, שאפשר להחזיר מטבע היוצא במישן, רק אם אית ליה אורחא למיזל למישן, או אף אם לית ליה אורחא למיזל למישן, כאשר מלכויות אינן מקפידות זו על זו. אולם יש לדון, מהי רמת האורחא של האדם למישן, המגדירה אותו כ"בעל אורחא למישן". ברש"י ישנן שתי נימות:

א.   ד"ה ומשני: "הלכך אית ליה אורחא, שנצרך לילך שם".

ב.   ד"ה אין מחללין: "דאית ליה אורחא, כגון הכא שסופו לעלות כאן".

המשותף לשני פירושים אלו ברש"י הוא, שמידת צורכו של האדם ללכת למישן, מגדירה עבורו את המטבע כמטבע שאפשר להשיב לו, אולם זו "אורחא למיזל למישן" סובייקטיבית, ויתכן שלאדם אחר, שאינו נצרך לילך למישן, אי אפשר יהיה להחזיר מטבע הנפסל (ויתכן שרש"י מדייק מן הגמרא "דאית ליה אורחא למיזל למישן").

לעומת זאת, ברשב"א (ד"ה אמר ר"נ) ישנה הגדרה יותר נרחבת של המושג "אורחא למיזל למישן": "שאין לו דרך לאותו מקום שהוא יוצא בו".

זהו אמנם תרגום מילולי, שאפשר לפרש באחד מן האופנים הקודמים, אולם נראה, שהרשב"א מרחיב כאן את היקף הדין. נראה שהרשב"א מגדיר "אית ליה אורחא למיזל למישן" כמצב שבו הדרך למישן היא סבירה, אינה מסוכנת, שיירות סדירות הנוסעות למישן וכיוצא בזה. אם כן, אורחא, לפי פירוש זה, היא אובייקטיבית, לכולם [3].

אם נסביר את מחלוקת רב ושמואל כמחלוקת בקיום התנאי, ואיזה מטבע מוגדר כמטבע היוצא, אם כן, רב נחמן מסייג את דברי שמואל ואומר, שרק כאשר הדרך למישן היא נורמאלית - מטבע היוצא במישן נקרא מטבע היוצא כאן, אולם כאשר הדרך מסוכנת, אין אפשרות לדרוש מהאדם מאמץ יתר והסתכנות, ומטבע כזה אינו מטבע היוצא.

אולם אם נסביר את מחלוקת רב ושמואל בדעת המתנה, אם כן לשמואל, הסובר שדעת המתנה היא על המטבע שהיה בזמן ההלואה, קשה מה הקשר לדין אורחא, מדוע זהו הדין רק כאשר "אית ליה אורחא"? יש לומר,   שתפקיד האורחא למיזל למישן לפי הסבר זה הוא צדדי, וניתן להציע מספר פירושים:

1.   כדי שהמטבע עדיין יקרא מטבע - יש 'צורך באית ליה אורחא למיזל למישן'.

2.   אם נפרש 'אורחא למיזל למישן' שהוא נצרך ללכת לשם, אם כן עדיין דין שמואל תלוי בדין 'אית ליה אורחא', כדי שלא יוציא מנה על מנה (עיין שטמ"ק, ד"ה נקטינן) [4].

נשוב לדברי רב נחמן. רב נחמן מצריך 'אורחא למיזל למישן' רק כאשר מלכויות מקפידות זו על זו. יש לבאר על מה בדיוק מקפידות מלכויות זו על זו. אפשר לפרש, שהמלכות מקפידה על סחר עם תושבי חוץ, במטבע חוץ בתוך המלכות (ועיין תוספות, ד"ה אי הכי), אולם הראב"ד (ד"ה התם) מפרש, שהמלכויות מקפידות גם על הוצאת מטבע זר מן המדינה. אם כן, לכאורה, רב נחמן דורש מאדם לעבור על החוק, ולטרוח ולהוציא מטבע מן המדינה למרות האיסור (גם אם נפרש "אית ליה אורחא" - אית ליה אורחא להבריח מטבע חוץ, זו עדיין טירחה ועבירה על החוק).

יתכן שניתן לפרש פירוש אחר במחלוקת רב ושמואל. הראשונים מקשים, שהברייתא המובאת בגמרא שמחללין מעשר שני על מעות מלכים "אחרונים דומיא דראשונים", למרות שאינן יוצאות כאן, אלא במישן, מובאת כקושיה על רב נחמן. אולם היא קשה גם על רב, האומר שצריך להחזיר מטבע היוצא באותה שעה.

  הראשונים מתרצים בשלוש דרכים:

א.   רב תנא ופליג (רשב"א, ד"ה הא אחרונים).

ב.   רב סובר, שבהלואה צריך להחזיר ממש מטבע היוצא עכשיו (ראב"ד,   ד"ה איתיביה רבא), ובמעשר שני לא צריך.

ג.   בעל-המאור מפרש את כל הסוגיה בצורה שונה:

וי"ל, דרב נמי לא פליג עליה דשמואל, אלא בשמלכויות מקפידות, ושינויא דשנינן דאוקימנא למתניתא בשאין מלכויות מקפידות, שינויא לדברי הכל, בין לרב בין לשמואל.

בעל-המאור אומר, שמחלוקת רב ושמואל אינה במקרה של מלכויות אינן מקפידות, שאז גם רב מודה שיכול להחזיר מטבע היוצא במישן, אלא הם חולקים במלכויות מקפידות: רב אומר, שיחזיר מטבע היוצא כאן ועכשיו, ושמואל אומר, שיכול להחזיר מטבע היוצא במישן. אם כן, מחלוקת רב ושמואל היא עד כמה יש להטריח את המלוה: האם אנו מטריחים אותו לעבור על החוק, כשמואל; או שנטריח אותו ללכת למישן רק כאשר מלכויות אינן מקפידות. אם כן, אפשר להסביר בדעת הראב"ד, הנזכר לעיל, שרב חולק על שמואל גם כשמלכויות אינן מקפידות, אולם המחלוקת היא ברמת הטירחה והסיכון שחכמים הצריכו אדם לקחת על עצמו [5].

כיוון דומה נמצא בדברי רבנו יהונתן מלוניל (ד"ה מסתברא):

מסתברא מילתא דשמואל, דסבירא ליה דיד הלווה על העליונה, ה"מ שיש לו דרך... כגון זה כופין על מידת סדום.

  הר"י מלוניל סובר, שלכולי עלמא אין צורך לקבל מטבע שאינו יוצא כאן. אבל שמואל טוען, שכאשר יש לו אורחא למיזל למישן - כופין על מידת סדום.

לפי שני הפירושים האחרונים אפשר להעלות הוה-אמינא, שלדעת שמואל אפשר יהיה להחזיר לא רק את המטבע שהיה חוקי כאן בזמן ההלואה, אלא אף מטבע אחר, שמעולם לא היה חוקי כאן [6].

סיכום

במחלוקת רב ושמואל אפשר להעלות מספר הסברים. העלינו שני הסברים עקרוניים:

א.   מחלוקת בהתפסת ההלואה על המטבע.

ב.   מחלוקת בדיני תנאים:   1) מחלוקת בדעת המתנה.  

  2) מחלוקת בקיום התנאי.

  העלינו גם שני הסברים צדדיים:  

א. מידת הטירחה שדורשים מן המלוה.

ב. כופין על מידת סדום.

בפירוש אוקימתת רב נחמן - "מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן" - העלינו הבנה עקרונית והבנות צדדיות.

א.   אם האדם עומד ללכת למישן, המטבע מוגדר עבורו   כמטבע היוצא.

ב.   'אית ליה אורחא למיזל למישן' מגדיר את המטבע אובייקטיבית כמטבע היוצא כאן.

ג.   אם אית ליה אורחא למיזל למישן, אז אינו מוציא מנה על מנה.

---