הכנה ודחייה בידיים במוקצה בשבת וביום טוב / יהודה זוסמן

א

1. בברייתא המובאת בסוגיה ביצה ל ע"ב, אנחנו מוצאים וריאציה של המחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה במוקצה בשבת וביום טוב:

אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג, שאסורה. ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו.

בגמרא מוסבר, שהרישא, העוסקת בסוכה הבנויה לצל בפסח או בשבועות, מצטטת את המחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה במוקצה מחמת איסור. לדעת רבי יהודה, סוכה כזו, אפילו כשנפלה (שאם היא עומדת, הרי גם רבי שמעון יאסור מפאת איסור סתירה) - עציה מוקצים, ש"מיגו דאיתקצאי לבין השמשות - איתקצאי לכולא יומא". לעומתו, רבי שמעון אינו מקבל את דין "מיגו דאיתקצאי". לדעתו, אם נפלה הסוכה - עציה מותרין. אמנם, גם עמדת רבי שמעון מוגבלת למקרה של 'סוכה רעועה', העומדת ליפול גם קודם לחג. במקרה כזה ניתן לומר שאדם "יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו". אבל אם מדובר ב'סוכה בריאה', שאין לחשוב שתיפול במהלך החג, גם רבי שמעון מודה שעציה מוקצים עד לאחר יום טוב. הסיפא, לעומת זאת, מדברת על מקרה של 'סוכת החג בחג' - סוכת מצוה בחג הסוכות. בסוכה כזו, רבי שמעון מודה שעצי הסוכה אסורים כל ימי החג, היות שמדובר במוקצה מחמת מצוה.

בהמשך הסוגיה מעלה הגמרא שתי אפשרויות בפירוש המשפט "ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו". דעת רב מנשיא [1] היא, ששורה זו מתייחסת לרישא, ושניתן להתנות על 'סוכה דעלמא', כלומר על מוקצה מחמת איסור. ואם התנה קודם לחג, ונפלה הסוכה, גם רבי יהודה יסכים שהעצים אינם מוקצים [2]. למסקנה אומרת הגמרא, ש"אם התנה עליה הכל לפי תנאו" שייך לסיפא, לסוכה של החג. הן לרבי יהודה והן לרבי שמעון, ניתן להתנות על מוקצה מחמת מצוה - ובתנאי שאומר ש"איני בודל מהם כל בין השמשות" [3].

נחלקו הראשונים בהבנת מסקנת הגמרא. האם היא באה לשלול את דעתו של רב מנשיא, ולרבי יהודה אין תנאי משפיע על מוקצה מחמת איסור, או לא - המסקנה רק מוסיפה על שיטתו, וסוברת שגם במוקצה מחמת מצוה ניתן לדבר על תנאי. בתוספות שבת מד ע"א מצינו   שיטת ביניים. למרות   שהבינו כאפשרות השנייה בעיקרון, חילקו   בין סוגי מוקצה מחמת איסור. בסוכה, לדעתם, תנאי מועיל. אבל נר שכבה, אפילו התנה - נשאר בגדר מוקצה. תוספות מסבירים, ש"סוכה עשויה מזמן גדול ועתה בין השמשות... יושב ומצפה מתי תיפול". נר, לעומת זאת - "עיקר הקצאתו היא בין השמשות ודחייה בידיים לצורך שבת, וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי". הרמב"ן והרשב"א, כשדנו בנדון, ראו את הבנת התוספות כדחוקה [4] : הרי מדובר כאן אליבא דרבי יהודה, האוסר מטעם מוקצה גם בלי דחייה מיוחדת, וקשה להבין מה הוסיפה דחייה בידיים למוקצה, והיאך היא מונעת מהתנאי לפעול.

2. הרמ"א בסימן ש"י סעיף ב', מביא להלכה: "יש אומרים, דאין הכנה שייך בשל כותי, ואפילו גרוגרות וצימוקים שבידו מותרים". לכאורה, דבריו תמוהים - אפילו רבי שמעון מודה בגרוגרות וצימוקים, שהם מוקצה, היות שיש בהם גם דחייה בידיים וגם אינם ראויים (בבין השמשות) לשימוש, ולא ברור מהו ההבדל בין אם החפץ נמצא ביד ישראל או ביד גוי? הגר"א ניסה לצמצם את היקף דינו של הרמ"א על סמך שיטת רש"י בסוגיית ביצה כד ע"ב. לדעת רש"י, פירות המחוברים (ביד עכו"ם) נחשבים למוקצה גם לדעת ר"ש - "מדלא ליקטן מאתמול, אקצינהו מדעתיה, ולא חלקו במחובר בין שלו בין של נכרי". ואם כן, כל דבר שאינו ראוי מאתמול, אפילו נמצא ביד גוי, מהווה מוקצה. גם המשנה-ברורה שם צימצם את היקף דינו של הרמ"א, סובר שגם לדעת הרמ"א מדובר רק בגרוגרות וצימוקים "דחזי ולא חזי", אבל גרוגרות וצימוקים שאינם ראויים כלל בשעת בין השמשות הוי מוקצה, למרות שנמצאים ביד גוי. אך הרמ"א עצמו לא חילק בדבריו, ואם כן, שיטתו עוד יותר קשה - הן מבחינת הסברה, הן מבחינת יישומה לסוגיית ביצה כד ע"ב.

ב

כדי לפתור את הבעיות הללו, יש לדון באופיו של מוקצה בכלל, ובמוקצה מחמת איסור בפרט. כבר הצביעו ראשונים ואחרונים על מרכזיותו של חוסר הכנה במוקצה [5]. "והכינו את אשר יביאו" אומר הכתוב. בין לפי ראשית הסוגיה בפסחים מז ע"ב, המעלה פסוק זה כמקור למוקצה דאורייתא [6], ובין לפי מסקנת הסוגיה שם, שמוקצה הוא דרבנן [7], נשאר מימד הכנה כחיוני ובסיסי לשיטת רבי יהודה במוקצה [8]. במיוחד, ניתן להבין את הכלל "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות - איתקצאי לכולא יומא" בפשטות, רק על פי יסוד זה. היות שהבעיה המרכזית במוקצה היא הכנת החפץ קודם שבת ויום טוב, הרי שאם החפץ אינו מוכן בין השמשות, לא קיים את "והכינו את אשר יביאו", וממילא מוגדר כמוקצה למשך היום כולו [9]. זהו הדבר העומד ביסוד שיטת רבי שמעון, החולק על העיקרון של מוקצה. לדעתו, חסר היסוד של "והכינו". עקב כך, אין לדבר על מוקצה מפאת חוסר הכנה. מה שנשאר   אינו המוקצה הנגרם מחוסר ההכנה, אלא זה הנוצר על ידי דחייה בידיים בפועל, המסיח דעת האדם מהחפץ לתקופה בלתי מוגדרת. עקב כך, תרנגולת העומדת לביצתה נמצאת מחוץ לגדר מוקצה, אבל נר, כל עוד שדולק, נכלל בתוכו. לפי זה מובן גם, מדוע, לדעתו, לא קיים מושג של "מיגו דאיתקצאי" גם על הדברים הנאסרים בגין דחייה בידיים. אם מראש יושב ומצפה "מתי תכבה נרו" או "מתי תיפול סוכתו", הוא בעצם מגביל את תוקף דחיית ידו והיסח דעתו לתקופת האיסור בלבד. ברגע שפגה תקופת הדחייה, החפץ אינו מוגדר כמוקצה. והיות שמיגו דאיתקצאי בנוי על יסוד של חוסר הכנה, ורבי שמעון אינו מכיר בכלל של "והכינו", אין לו סיבה לאסור חפץ שכרגע לא קיים מכשול בשימוש שלו.

הר"ן בביצה (טו ע"ב באלפס) הבין שכל מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בנוגע למוקצה מחמת מיאוס היא בעצם מחלוקת בדין מיגו דאיתקצאי. כך הבין הבית-יוסף בריש סימן ש"י את מחלוקתם בכל מוקצה. ומסתבר, ששיטתם עומדת על היסוד הנ"ל - שלרבי יהודה קיים דין "והכינו", ומשום כך, תחילת שבת קובעת את איסור החפץ לכל היום. ולרבי שמעון, תקופת הדחייה נקבעת על ידי הדוחה עצמו, ואם יושב ומצפה לשעת היתרו, החפץ אינו מוגדר כמוקצה.

אמנם, ניתן להעלות אפשרות אחרת בדעתו של רבי שמעון. בסוגיה בביצה כד ע"ב נחלקו הראשונים בטעמה של הגמרא, האוסרת דורון שהביא עכו"ם מן המחובר ביום טוב. לדעת רש"י הנ"ל, מדובר באיסור מוקצה גם לדעת רבי שמעון - "ומחובר כגרוגרות וצימוקים דמי, מדלא ליקטן מאתמול, אקצינהו מדעתיה". הרז"ה שם משיג על רש"י, וכותב: "ולא היה צריך לכל זה, כי ברור הוא דמודה רבי שמעון בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו"; כלומר, גם לדעת רבי שמעון, קיים יסוד של "והכינו". אלא שלדעתו, מי שיושב ומצפה נקרא מכין. אבל לולא היתה אומדנא כזו, היינו אוסרים מדין מיגו דאיתקצאי [10].

מאידך, ניתן להצביע על מקרים שגם רבי יהודה יאסור מוקצה הנוצר מחמת דחייה בידיים גם כשהיתה הכנה לפני כניסת שבת. בסוגיית ביצה כו ע"ב דנה הגמרא בשאלה האם יש מוקצה לחצי שבת ("אי חזי [בין השמשות] והדר אידחי והדר איחזי"). התוספות (שבת מד ע"ב, ד"ה יש) סוברים, שהמניח מעות על גבי מיטה שייחדה למעות (ועל ידי כך ההופכת כל המיטה למוקצה), על דעת להסירם (בדרך היתר) אחר שעה, לית מאן דפליג דלא הוי מוקצה לחצי שבת. וסובר המהרש"א שם (במהדורה בתרא), שברור שבמקרה מקביל, היינו אומרים שמיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ונראה שהסיבה לחילוק פשוטה: כשמדובר במיגו דאיתקצאי, מדובר בבעיה של הכנה, ואם אינו מוכן בבין השמשות, אפילו דעתו להסירם לאחר שעה - עדיין מוקצה הוי. אבל כשמדברים על מוקצה לחצי שבת, שדין של הכנה אינו שייך בו (שהרי מוכן לפני שבת), ניתן להקצותו מפאת דחייה בידיים בלבד. המחלוקת בשאלה אם יש מוקצה לחצי שבת או לא מתמקדת בשאלה, אם מחמת הדחייה אסח אדעתיה לכל היום, או לתקופת ה"לא חזי" בלבד. אבל אם היתה דעתו מראש להסיר המוקצה, לכולי עלמא פג תוקף דחיית ידיים בשעת הסרת המוקצה [11]. אם רבי יהודה מקבל את העיקרון של דחייה בידיים בחצי שבת, ניתן להגיד, לדעתו, שגם לפני שבת הוא קיים - ומקצה ללא כל קשר לדין של "והכינו". אלא, שלכאורה, נבלע היבט זה של מוקצה בתוך ההיקף היותר נרחב של מיגו דאיתקצאי [12].

ג

על רקע זה, ניתן לעמוד על הבעיות שהעלינו בתחילת המאמר. הראב"ד, בסוגיה בביצה ל ע"ב, מתנגד לאפשרות שהועלתה שם ברז"ה, שתנאי יועיל גם אליבא דרבי יהודה במוקצה מחמת איסור: "כשם שאין מועיל ציפיית האדם שמצפה מתי תכבה נרו, [כך תנאי אינו מועיל], אלא כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא". ההשוואה ל'יושב ומצפה' ברורה. אם חלות מוקצה מטעם מיגו דאיתקצאי נגרמת מהעובדה שהחפץ אינו מוכן, לא 'יושב ומצפה' ולא תנאי הבא לבטא את דעתו במפורש, יעזרו להופכו למוכן. כך, כנראה, סבר הרי"ף, שהשמיט את דעת רב מנשיא מהלכותיו, וכך היא בעיקרון דעת הרז"ה.

הרמב"ן, החולק על גישה זו, וסובר שאכן תנאי מועיל במוקצה מחמת איסור, חייב לקבל אחת משתי אפשרויות. או שלדעתו - בניגוד למה שהעלינו עד כה - גם מיגו דאיתקצאי שורשו בדחייה בידיים, וללא תנאי אנחנו מניחים שאסח מדעתייהו למשך היום כולו. התנאי עוקר אומדנא זו מראש, ומגדיר את תקופת הדחייה. הירושלמי (שבת, פ"ג ה"ז) סובר שלדעת רבי שמעון, המודה בכוס, קערה ועששית, שאסורים לכל היום (שאינו יושב ומצפה מתי יכבו) - מועיל תנאי להתירם אם כבו במשך היום. ולכאורה, דברים אלו נאמרים על פי סברה זו: היות שלדעת רבי שמעון כל בעיית מוקצה נובעת מדחייה בידיים, ומשום כך יושב ומצפה מועיל, אם מדובר במקרה שאין להניח שיושב ומצפה, תנאי מפורש יעזור למתן את דחייתו בשעת ההדלקה. גישה כזו אפשרית בשיטת רבי יהודה [13], אך יותר מסתבר, שלדעתו מוקצה הוא תוצאת חוסר הכנה מבעוד יום. ואם בכל זאת תנאי מועיל, נאלצים אנו לומר שניתן להכין בפה, למרות שבפועל אין אפשרות להשתמש בחפץ בכניסת שבת. והיינו במקביל לשיטת רבי שמעון אליבא דרז"ה. לדעת בעל-המאור, גם רבי שמעון מקבל יסוד של הכנה במוקצה, אלא שסובר שניתן לקיימו על ידי אומדנא של יושב ומצפה. לפי גישה זו ברמב"ן, גם רבי יהודה מסכים לעיקרון הכנה, אלא שסובר שכדי להכין, יש לפרש בתנאי - דאם לא כן אין כאן הכנה. אפשרות זו קיימת, כיון שכל דין של "והכינו" מתמקד בהכנה בפה ולא במעשה [14], אך בפשטות הדברים, הכנה בפה באה כדרישה נוספת לעצם הכנת החפץ לשימוש בשבת או ביום טוב. לדעת הרמב"ן, יש לראותה   כבאה להתגבר על ליקויים   בעצם הכנת החפץ הקיימים   בבין השמשות, וזהו דבר מחודש למדי [15].

לכאורה, קיימת נפקא-מינה בין שתי הגישות האלו. נחלקו הראשונים באם ניתן להתנות רק על סוכה רעועה, שניתן לצפות לנפילתה, או גם בסוכה בריאה, שאין סיבה לחשוב שתיפול במשך היום. אם הבעיה היא של דחייה בידיים, שרק עם תנאי אומרים שלא אסח מדעתיה, אז, ניתן לומר, שגם בסוכה בריאה, או בכוס קערה ועששית תנאו יועיל. אבל אם בונים על הכנה, ואומרים שהתנאי מתגבר על ליקויים בשטח, מסתבר לומר, שרק אם מירב הסיכויים הם שיש משמעות אמיתית לתנאו, נגיד שרואים בחפץ דבר מוכן. אבל אם הסיכויים הם בלתי ריאליים, אז נסתכל על החפץ כאינו מוכן, ועל תנאו כאשליה מצידו [16].

תוספות, כאמור, מחלקים בין "סוכה עשויה מזמן גדול ועתה בין השמשות... יושב ומצפה מתי תיפול", לבין נר, ש"עיקר הקצאתו היא בין השמשות ודחייה בידיים לצורך שבת, וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי". לכאורה, דעתם הפוכה ממה שאמרנו - שלדעתם, כשהמוקצה נגרם רק מפאת חוסר הכנה, אז תנאי מועיל. אבל אם מוסיפים בו היבט של דחייה בידיים, אז אין אפשרות לתנאי. ונראה, שהתוספות סבורים, שגם לרבי יהודה קיים מעמד לדחייה בידיים בתוך מסגרת של מוקצה. אלא, כפי שנאמר, בדרך כלל משמעות הדחייה נבלעת בתוך דין חוסר הכנה ומיגו דאיתקצאי. אמנם, כשמדברים על תנאי, חשיבות הדחייה צצה על פני השטח. תוספות מוכנים לקבל מה שהעלינו בדעת הרמב"ן, שגם אם מוקצה פועל מפאת חוסר הכנה, בכח התנאי ניתן להכין חפץ שבפועל אינו מוכן כעת. אבל, הבנה זו מקובלת אך ורק כשהחיסרון בהכנה אינו בא כתוצאה של מעשי האדם. איני יכול לעמוד ולדחות משהו בידיים, להצהיר שהדבר אינו מוכן, ובו זמנית להתנות עליו שהוא אכן מוכן. הכנה בתנאי אינה יכולה לסבול תרתי דסתרי בפועל. אם האדם מחליט, על ידי הדלקתו, להרחיק את הנר ולהגיד שהנר אינו מוכן לשבת, אינו יכול להתנות כדי להכין את הנר מחדש. על סמך זה מחלקים התוספות בין סוכה לנר [17].

ד

לאור זה, יש לבחון גם את שיטת הרמ"א בגרוגרות וצימוקים בידי הגוי, בתוך המסגרת הכללית של מוקצה. מקור דברי הרמ"א הוא בדברי הירושלמי שבת, פ"א ה"ז. שם מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בשאלה אם יש "הכן לנכרי" או לא. אם נקבל את הבנת הרמ"א ב"אין הכן לנכרי", שגם "גרוגרות וצימוקים בידו מותרים", יתכן שמחלוקת האמוראים תלויה ביסוד דין מוקצה. אם מוקצה מבוסס על דחייה בידיים ועל אסוחי דעתיה, אין סיבה לחלק בין גרוגרות וצימוקים הנמצאים ביד ישראל, לאלו שנמצאים ביד העכו"ם. כפי שטוען הגר"א על סמך דברי רש"י: "מדלא ליקטן מאתמול, אקצינהו מדעתיה, ולא חילקו... בין שלו בין של נכרי". אם הדבר אינו ראוי לשימוש, ואינו עומד להיות ראוי, גם רבי שמעון מודה שהוי מוקצה משום שאסח דעתיה. אמנם, אם הבסיס למוקצה הוא בפסוק "והכינו"   - המצב שונה. בהחלט יתכן, שחפצי גוי, שאין לו חיוב של "והכינו", יהיו מותרים, למרות שבין השמשות לא היו מוכנים.   עד שהחפצים מגיעים לידי הישראל הם סתמיים - ורק שעת הרכישה של הישראל קובעת. אם הגרוגרות והצימוקים אינם ראויים כשמסיר אותם הגוי - כמובן אסורים הם לישראל. אבל אם היו "חסרי הכנה" רק בבין השמשות, שהרי ועכשיו ראויים הם - אין מקום להגיד מיגו דאיתקצאי לבין השמשות; גוי נמצא מחוץ לפרשת הכנה. ברור, אם כן, למה הרמ"א אינו מצמצם את המקרה לגרוגרות וצימוקים "דחזי ודלא חזי", כפי שהציע המשנה-ברורה. לדעתו, אפילו אינם ראויים לגמרי בבין השמשות, אינם מוקצים עכשיו. לעומת זאת, הגר"א והמשנה-ברורה מסתמכים על דעת רש"י, הסובר שמחובר נחשב כמוקצה (גם לר"ש) מטעם שאסח דעתיה. להבנה זו ברור, שבמקרים כאלו, גוי אינו מעלה או מוריד. הרי אסח מדעתו - גם אם נמצא ביד גוי [18].

ה

גם הראשונים נחלקו בשיטת הירושלמי ש"אין הכן לנכרי". הראב"ד, בהשיגו על עמדת הרז"ה המתקרבת לשיטת הרמ"א [19], כותב:

אנו אין לנו כפירושו של זה. דמאן דאמר אין הכן לנכרי אם היו לו גרוגרות וצימוקים דלא חזו - לא יהא בהם משום מוקצה? אלא כשם שהם מוקצים לישראל כך הם מוקצים ברשות הנכרי... אלא הא דאמרינן אין הכן לנכרי הכי פירושו... אין פירותיו [הראויין לאכילה] צריכים הכנה [מפורשת] לישראל.

הראב"ד, למרות שבונה על יסוד של הכנה (לשיטתו בסוגיית ביצה ל ע"ב הנ"ל), חולק על שיטת הרמ"א. והסיבה לכך פשוטה. הנחת הרמ"א היא, שהיות שאין לגוי חיוב הכנה, גם פירותיו שאינן ראויין אינן נחשבים למוקצה. הראב"ד מסכים, שאין חיוב הכנה, אלא שסובר שחיוב הכנה משפיע רק על חפץ הראוי לשימוש. אם מבחינה אובייקטיבית החפץ אינו ראוי, פירוש הדבר, שאינו מוכן בתורת "והכינו" - למרות שנמצא ביד מי שאינו מחויב בהכנה. יש להדגיש שדבר זה אינו נובע מבעיה של אסח אדעתיה של ישראל, אלא שמבחינה אובייקטיבית, אין החפץ מוגדר כמוכן. והראב"ד לשיטתו בנוגע לתנאי - שאינו משפיע על מוקצה מחמת איסור. כל עוד שהאיסור קיים בין השמשות, החפץ אינו מוכן אובייקטיבית, ושום תנאי לא יוכל להשפיע עליו. אבל בהשגותיו לסוגיית "אין סומכין את הקדירה בבקעת... לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה" (ביצה לג ע"א), סובר הראב"ד, שלמרות שלכל הדעות העצים מוקצה, ואין עליהם תורת כלי, לא ניתנו עצים הם אלא להסקה - אבל להסקה אכן ניתנו. ונראה שהסיבה לכך ברורה. עצים ואבנים ראויין הן למלאכה [20], אלא שאין בהם הכנה. אם עומדים הם לשימוש מסוים, אז ניתן להכינם. אך גרוגרות וצימוקים ומוקצה מחמת איסור אינם ראויים כל עיקר; לא ניתן לדבר על הכנה כלפיהם, כיון שאין שום אפשרות להשתמש בהם בעת כניסת השבת [21].

הרמב"ן, במלחמות שם, מקבל את הבנת הרז"ה והרמ"א ב"אין הכן לנכרי". אך מגביל את השלכות הדין בהסכמתו לעיקרון הראב"ד, שיש מפלסים שונים בדין של הכנה. הרמב"ן, כפי שנזכר, סובר שגם לדעת רבי יהודה, תנאי מועיל במוקצה מחמת איסור. ועל יסוד הבנתו בתנאי, בונה הרמב"ן את שיטתו בנוגע ל"אין הכן לנכרי". לדעת הרמב"ן, כל מקום שניתן לישראל להכין מוקצה - על ידי תנאי וכדומה - אם החפץ נמצא בידי גוי, אנחנו מסתכלים עליו כמוכן - כאילו התנה עליו ישראל מבעוד יום. "כיון שיש הכנה במחובר   [על פי הבנתו   בסוגיה פסחים נו] [22], והנכרי   אינו צריך   הכן, הרי   כל פירותיו מוכנין, ואף המחוברין - שלו". כלומר, הרמב"ן מסכים עם הרמ"א שמוקצה ביד גוי מוכן הוא. אבל, לדעתו, אומרים "אין הכן לנכרי" רק כשניתן להכין אותו מוקצה בדרך אחרת. אז אומרים, שהיות שאין חובה על הנכרי להכין, איסור מוקצה אינו שייך. ועיין בחידושי הרמב"ן (שבת קכב), המחלק בין דברים הראויים לכוס - שבהם אומרים "אין הכן לנכרי" - לבין דברים שאינם ראויים לכוס, שגם ביד הנכרי, מוקצה הם [23]. הסיבה לחילוק ברורה. גם הרמב"ן מודה, שתנאי אינו מועיל בגרוגרות וצימוקים ודברים שאינם ראויים כלל לתשמיש. סוגיה מפורשת היא (ביצה כו ע"ב), שבדברים דלא חזו, אין הזמנה מועילה. וכשם שאין תנאי מועיל בדברים שאינם ראויים, כך דין של "אין הכן לנכרי" אינו שייך כלפיהם. ולכאורה, בזה הולך הרמב"ן בדרכו של הראב"ד. לדעת שניהם, ניתן לדבר על הכנה רק במקרה שהחפץ ראוי מבחינה אובייקטיבית. ואם לא - אין אפשרות להכינו.

כמובן, הרמב"ן והראב"ד חולקים בנקודה עקרונית. לדעת הראב"ד, אין הבדל, אליבא דרבי יהודה, בין גרוגרות וצימוקים למוקצה מחמת איסור; בשניהם אין אפשרות לשימוש בין השמשות, ושניהם מוגדרים כאינם ראויים - מחוץ לתחומה של הכנה. הרמב"ן, לעומת זאת, מחלק בין גרוגרות וצימוקים - שאינם ראויים - לבין מוקצה מחמת איסור, שניתן להכינו על ידי תנאי, ושאינו מוקצה אם נמצא ביד העכו"ם. ונראה, שבזה הולך הרמב"ן בשיטתו המפורסמת במוקצה מחמת איסור. במלחמות (ביצה יא ע"א באלפס) כותב הרמב"ן:

ואני סבור... שכל דבר שעומד לכלבים, אף על פי שנאסר לשחוט להם, שהמוכן שקפץ עליו איסור שבת ועל כרחן של מכין אסרו עליו - לא יצא מכלל הכן אלא לאסור מלאכתו... [24]

רק גרוגרות וצימוקים - שאינם ראויים כלל מבחינה מציאותית - אינם ניתנים לשום תיקון. אבל מוקצה מחמת איסור, ש"לא יצא מכלל הכן", אלא ש"קפץ עליו איסור שבת", בעיקרון נחשב כדבר הראוי, וכדבר שניתן להכינו. ברור, אם כן, מדוע מחלק הרמב"ן בין המקרים וסובר שבמוקצה מחמת איסור מועיל תנאי, ושלגביו "אין הכן לנכרי" [25].

---