נאמנותה של אשה לטעון 'לכשר נבעלתי' במשנת "ראוה מדברת" (ב) [1] / הרב יעקב מדן

פתיחה

בחלקו הראשון של מאמרנו הבאנו את דברי המשנה בכתובות יג ע"א:

ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה: מה טיבו של איש זה? - איש פלוני הוא, וכהן הוא - רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.

היתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? - מאיש פלוני הוא, וכהן הוא - רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.

התחלנו שם בדיון על מקור נאמנותה של האשה על עצמה ועל ולדה לפי רבן גמליאל ורבי אליעזר, וציינו בקצרה שיש מספר סיבות אפשריות לנאמנותה:

א. טענת ברי שלה, שבועלה הוא אדם כשר (כהן), כשאין מי שיכחישנה, וממילא היא כשרה לכהונה, וולדה כשר לבוא בקהל.

ב.   בעיר רגילה ניתן ללכת אחר 'רוב כשרים'.

ג.   יתכן שנאמנת מדין עד אחד.

ד. חזקת אומדנא, ש'אשה בודקת ומזנה' דווקא עם כשרים.

ה. מספק יש לה חזקת כשרות לכהונה עוד קודם לכך ש"דיברה" עם פלוני.

ו.   לגבי ולדה קיים הדין המיוחד של 'ספק ממזר לקולא'.

ז. אם רק נסתרה ולא ראינוה שנבעלה, יכולה לטעון 'לא נבעלתי', ואז יפעל לטובתה ספק-ספקא (ספק נבעלה, וספק לכשר); ואם תטען 'נבעלתי לכשר', יש לטובתה מיגו, שיכולה היתה לטעון 'לא נבעלתי'.

בחלקו הראשון של המאמר ניתחנו בהרחבה את תוקפה של טענת ברי של האשה, ועד כמה טענת ברי היא סיבה להאמינה בספק השקול, בעיר שרובה פסולים, ובעיר שכולה פסולים. דנו בשאלה, עד כמה טענת ברי מועילה כשלעצמה, ועד כמה היא זקוקה לסיוע מגורם אחר, וכן עד כמה היא מהווה סיוע לגורם אחר [2].

כמו כן, דנו שם בתוקפו של רוב כשרים, ובשאלה, האם הוא זקוק לסיוע נוסף (רוב נוסף - תרי רובי, טענת ברי וכדומה), כדי להכשירה לכהונה. אגב הדיון בטענת ברי וברוב, נתגלגלו לקולמוסנו אף הדיון בספק ממזר לקולא - האם מועיל דין זה בעיר שרובה ממזרים ובא עליה אחד מהם, וכן הדיון בתוקפה ובתפקידה של חזקת 'אשה בודקת ומזנה' [3].

פרק א: סברת רבן גמליאל

א.   חזקת כשרות

נדון עתה בתפקידה של חזקת הכשרות של האשה כסיבה להתירה לפי רבן גמליאל. אגב דיוננו על טענת ברי של האשה, הבאנו בהבלעה ארבע אפשרויות לגבי מקומה של חזקת הכשרות של האשה:

א. רוב הראשונים לא הזכירו כלל חזקת כשרות כשיקול בנאמנותה של האשה, והסתמכו על טענת ברי של האשה. היו מן הראשונים, שצירפו לטענת ברי את חזקת 'אשה בודקת ומזנה', והיו שהתעלמו ממנה.

את סברת המתעלמים מחזקת כשרות ניתן לבאר בשתי צורות:

1. חזקת כשרות איתרע כשנבעלה לספק פסול, ולא ניתן להסתמך עליה. בחזקה שהורעה רבו הדעות, ולא נוכל להאריך כאן. המקרה הנראה לי דומה ביותר למקרה דידן הוא בית שנבדק מחמץ, ועכבר הכניס לתוכו כיכר - ספק חמץ, ספק מצה. לדעת רש"י (פסחים ט ע"ב, ד"ה ואתא עכבר) אין חזקת היתר מועילה לבית, הואיל ואיתרע. ולדעת התוספות שם (ד"ה היינו), עדיין מועילה חזקת היתר [4].

2. לפי התוספות (יבמות סח ע"א, ד"ה רישא) - משום 'מעלה עשו ביוחסין' מודים רבן גמליאל ורבי אליעזר, שאין להכשירה מכח חזקת כשרות, אף שמדאורייתא מועילה.

ב. לדעת הרשב"א בתירוצו השני, מועילה חזקת כשרות ושקולה כנגד רוב פסולים. במצב שקול זה מועילה טענת ברי שלה להכריע לקולא [5].

ג. לדעת תלמידי רבנו יונה, חזקת כשרות היא הגורם המרכזי בהכשרתה של האשה, אך אין לה חזקת כשרות בלא שתטען ברי [6].

את יכולתה של החזקה להתגבר על רוב פסולים, ואת תלותה בטענת ברי ביארנו לפי הפוסקים, שחזקת כשרות אינה ככל חזקה מעיקרא, והיא מבוססת על זכות גופו של כל אדם להיחשב כשר עד שלא יוכח ההיפך מזה [7].

ד. לפי הריטב"א (ד"ה לזעירי, בתירוץ השני), חזקת כשרות מועילה לחלוטין, והברי נצרך מסיבה צדדית [8].

כל זה לגבי כשרותה של האשה עצמה. אך האם תועיל חזקת כשרות שלה לגבי בתה?

לדעת רבי אלעזר, ודאי אינה מועילה, ולכן פוסל הוא בבתה. ולדעת רבי יוחנן, טוען הריטב"א, שחזקת כשרות שלה מועילה לבתה. דבר זה ניתן לבאר בשתי צורות [9] :

1. בהנחה שחזקת כשרות היא חזקה המכתיבה את התייחסותנו למציאות, ולא רק את התייחסותנו לדין, הרי לא ניתן להגיע לסתירה, שהאם תחשב כנבעלת לכשר, והבת תחשב כבתו של פסול. אמנם, אם החזקה מכתיבה את הדין, אין פגם בסתירה זו, וניתן לפסול את הבת.

2. בהנחה שעובר ירך אמו, דנו אותה בהיותה עוברה אגב אמה לכשרות. מטעם חזקת מעיקרא לא נשתנה דינה כשנולדה.

ב. נאמנות מדין עד אחד

קיימת גם אפשרות, שהאשה האומרת 'לכשר נבעלתי', תהא נאמנת לפי רבן גמליאל מדין עד אחד נאמן באיסורים. לאפשרות זו ענפים רבים, והיא נוגעת בסוגיות מורכבות מאד, ולא נוכל למצותה במסגרת זו, ולכן לא נביא ממנה אלא נקודות בודדות.

מפשטות הראשונים בסוגיה נראה, שרבן גמליאל דיבר על נאמנות האשה משום טענת ברי. כך מתבטאת הגמרא להלן יד ע"א: "רבן גמליאל - אלים ליה ברי". כך מוכח גם ממקומה של מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע זו בין שאר מחלוקותיהם (לעיל יב ע"ב, יג ע"א ולהלן טז ע"ב), ובמקומות אלו ודאי נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בתוקפה של טענת ברי. ואכן, הרא"ש בסימן י"ח (הובא בחלקו הראשון של המאמר) השווה את טענת ברי של רבן גמליאל בסוגייתנו לטענת ברי בסוגיה לעיל יב ע"ב.

כך נראה גם ממחלוקת רב אסי וזעירי לגבי נאמנותה משום מיגו, דשייכא בטענת ברי, וממחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר (יג ע"ב), שלהכשיר אותה קל יותר מלהכשיר את בתה, כיון שטענת ברי דידה ודאי מועילה לה, אך ספק אם מועילה לבתה.

אף מן התוספות (חגיגה יד ע"ב, ד"ה בתולה), מן הנימוקי-יוסף (סוף פרק ז' ביבמות) [10], מן המגיד-משנה (הלכות איסורי-ביאה, פט"ו הי"ב; הובא בחלקו הראשון של המאמר) ומן השב-שמעתתא שהובא לעיל - מכולם עולה במפורש שנאמנת לרבן גמליאל מטעם טענת ברי, וכן משתמע משאר הראשונים [11].

אולם הרשב"א לעיל בדף ט ע"א (ד"ה והא דאמר רבי אלעזר, באמצע הדיבור [מהדורת ר"מ הרשלר, עמוד כ"ו באמצע העמוד]) התבטא לגבי סוגייתנו, שנאמנותה היא מטעם עד אחד נאמן באיסורין, והסתמך על דברי הגמרא ביג ע"ב - "זו עדות שהאשה כשרה לה" [12].

בעקבותיו, טענו רבי עקיבא איגר (בליקוטים לסוגייתנו), ר"ש שקופ (בחידושיו בסימן י"ד) והקובץ-שיעורים (בחידושיו לדף ט, סימנים כא­כט), שנאמנותה של האשה בסוגייתנו היא מדין זה של עד אחד נאמן באיסורין.

שתי טענות עיקריות לבעלי סברה זו נגד הבנת נאמנות האשה מטעם ברי:

א. מדברי הקובץ-שיעורים עולה סברה, שברי עיקרו מטעם זכות הטענה, וזו קיימת בממונות בלבד, ולא באיסורים [13].

ב. עוד עולה מדבריו, שלגבי צד האיסור אין האשה נחשבת כנוגעת בדבר ואין העדות על גופה, וממילא אין לה זכות טענה, אף אילו היתה זכות טענה לא רק בממונות.

ג. טענתו העיקרית של ר"ש שקופ היא, שברי של אדם מועיל לגבי עצמו. אם כן, כיצד יועיל ברי של האשה לגבי הכהן הנושא אותה, אם לא מדין עדות?

ד. טענה נוספת העולה מן האחרונים: כיצד יועיל ברי נגד רוב פסולים? אך אנו פתרנו טענה זו בדרכים שונות בחלקו הראשון של המאמר.

בפתרונות לטענות אלו נעסוק, בע"ה, במאמר אחר, וכרגע אינם מענייננו. כעת נציע את הקשיים העולים על נאמנותה מדין עדות. יתכן שבגלל קשיים אלו לא הזכירו רוב הראשונים את נאמנותה מדין זה:

א. הואיל והאשה מדברת על עצמה ועל מעמדה, הריהי בעלת דבר, ואין בדבריה עדות, וכשבויה, שהכל נאמנים להעידה חוץ ממנה ומבעלה [14] (טענה זו אינה קיימת כשמעידה להכשיר את עוברה).

ב.   אין דבר שבערוה פחות משנים.

ג. האשה נאמנת בסוגייתנו אף נגד רוב פסולים. האם יכול עד אחד להאמן נגד רוב, כאשר לדעת כמה ראשונים אינו נאמן אף נגד חזקה, והרי רובא וחזקה - רובא עדיף.

הפתרונות לטענות אלו:

  לבעיה א:

1. דעת הקהילות-יעקב בסימן יא היא, שאכן ניתן לדבר על נאמנותה מדין עדות רק ביחס לבתה. ביחס לעצמה ודאי אינה נאמנת מדין עדות, אלא מדין ברי.

2. לדעת הקובץ-שיעורים (בסימן כז), נאמנת אף לגבי עצמה. וזאת, משום שבאיסור זונה לכהן עיקר האיסור על הכהן, ואיסורה להיבעל לו נגזר מאיסורו לבעול אותה. לכן, עיקר דבריה הם כלפי איסורו שלו, ומועילים מדין עדות.

אמנם כל זה לתוספות בחגיגה יד ע"ב (ד"ה בתולה), אך לתוספות שאנץ, שהובא בשיטה-מקובצת בבא מציעא ל ע"א, הסובר, שיש איסור עצמאי אף על הזונה להיבעל לכהן, אינה נאמנת מדין עדות.

3. ר"ש שקופ (שם) טוען, שלכולי עלמא נאמנת מדין עדות, כיון שתמיד אנו זקוקים לנאמנותה כלפי הבעל, ולא כלפי עצמה. לכן אין חילוק, מהו מקור האיסור שעליו היא מעידה. לדעתו (שלא כקובץ­שעורים), הקובע את אופי דבריה הוא הצורך שאנו זקוקים להם (כלפי הבועל), וכלפיו זוהי עדות, ולא תוכן דבריה (העולה בעיקרו כלפי איסורה שלה). לכן נאמנותה היא לעולם מדין עדות, ולא מטענת ברי.

  לבעיה ב:

1. הואיל ויש לאשה חזקת כשרות, ולא איתחזק איסורא, לדעת התוספות נאמן עד אחד אף בדבר שלא בא לעולם, ורק להוציא מחזקה בעי שני עדים [15].

2. לפי המהר"ם מרוטנבורג [16], אף לראשונים הסוברים, שלעולם יש צורך בשני עדים לדבר שבערוה, כל זה הוא כשמעידים על ערוה, כגון להעיד על אשה שהוחזקה כאשת איש, שעדיין היא אשת איש, משום ששם אשת איש הוא דבר שבערוה. אך להעיד על אשה שאינה זונה - זה אינו דבר שבערוה כלל.

3. לשיטת המרדכי ביבמות (סימנים נח-נט), איסורי לאוין בעריות אינם דבר שבערוה, אלא רק איסורי כרת, שאין קידושין תופסים בהם, וזונה לכהן אינו אלא איסור לאו. אמנם רוב הפוסקים חולקים עליו.

4. לשיטת הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פט"ז ה"ו), עדות על אשה שהיא גרושה או זונה אינה דבר שבערוה, אלא איסור בלבד, שאסורה להינשא לכהן, אך אין פסול בגופה, שהרי יכולה להינשא לישראל, ובנה כשר. ולא נאמר דין דבר שבערוה, אלא על עדות בעצם גופו, כגון להעיד על כהן שהוא בן גרושה, שהוא פסול גוף ממש, ולא רק איסור נישואין. התוספות-רי"ד בקידושין דף סו חולק על הרמב"ם, ולדעתו, אף עדות שאשה היא זונה או גרושה היא דבר שבערוה, המצריך שני עדים.

הפיתרון לבעיה ג נדון בכמה אחרונים. המשותף לכולם הוא, שברובא דאיתיה קמן לא שייך כלל זה, ועד אחד נאמן בו. נאמרו לכך סיבות שונות הקשורות להגדרת רוב. לא נאריך בכך כאן, ונסמוך על המעיין.

פרק ב: סברת רבי יהושע

ביארנו לרבן גמליאל את כל צדדי היתר האשה האומרת 'לכשר נבעלתי', והם - טענת ברי, חזקת כשרות, חזקת 'אשה בודקת ומזנה', רוב כשרים בעיר רגילה ונאמנות עד אחד. לגבי בתה קיים שיקול נוסף להתיר: ממזר ודאי ולא ממזר ספק.

על כל אלו יצטרך רבי יהושע להתגבר בבואו לפסול את האשה, ובביאור דעתו ניתן ללכת בשתי גישות עקרוניות:

א. ניתן לדון בכל אחת מן הסברות לגופה, ולבאר כיצד דוחה אותה רבי יהושע.

ב. ניתן לומר, שאף שהוא מסכים לכל הסברות שנאמרו, גובר השיקול של 'מעלה עשו ביוחסין', לדעתו, על כל השיקולים להאמין לאשה ולהקל עליה.

  תחילה ננסה להתמודד עם סברתו בגישה הראשונה.

א. יחסו של רבי יהושע לטענת ברי של האשה

מן הגמרא (יד ע"א) עולה, שלרבי יהושע לא אלים ליה ברי, אף שכללי ברי ושמא מוסכמים בש"ס.

מכמה ראשונים (ושיטותיהם יובאו להלן) [17] עולה בפשטות, שמשום 'מעלה עשו ביוחסין', החמיר רבי יהושע. אך הקובץ-שיעורים (לכתובות; בעיקר בסימן כז) כתב, שרבי יהושע חולק על הברי, משום שסובר שאין ברי באיסורים אלא בממונות בלבד, או שבזונה לכהן עיקר האיסור הוא על הכהן, ואיסורה שלה נגזר מאיסורו [18], ולכן אינה בעלת דבר, ואין עליה דין ברי [19].

אך דעתנו לא נחה בשני נימוקים אלו. לענ"ד, קשה להתעלם מכך, שהסגנון במשנתנו זהה לזה של שתי קודמותיה ('משארסתני נאנסתי', ו'מוכת עץ אני'), ובכולן נאמר: "רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיים אלא... עד שתביא ראיה לדבריה". במשנה הראשונה בפסקה נאמר, שיש מקרה שרבי יהושע מאמין לעונה ב"שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו". המשותף לכל המשניות יכול להיות רק אחד משני דברים:

א. טענת הטוען היא ברי גרוע (שאין ביכולתו של השומע לאשרה או להכחישה, דלא הוה ליה למודעה), ובכך נחלקו התנאים: רבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לאשה שנאנסה לאחר האירוסין (יב ע"ב), שהיא מוכת עץ (יג ע"א) ושנתעברה מכהן (יג ע"א); ורבי יהושע אינו מאמין לה כלל, אלא במקרה שיש לה נאמנות של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' (טו ע"ב). הבעיה, כיצד מאמין לה רבן גמליאל להוציא ממון מחזקתו, נפתרת בגמרא, ואינה מענייננו, אך עיקרון המחלוקת שבאו המשניות להשמיענו נותר בעינו - תוקפו של ברי גרוע.

ב. עיקרון משותף אחר למשניות הנזכרות יתכן לפי זעירי בלבד, והועלה בסוגיה להלן טז ע"א: בכל המשניות יש לאשה מיגו גרוע ('משארסתני נאנסתי'; במוכת עץ לא היתה נאמנת אף בטענה הטובה שיכלה לטעון; וב'ראוה שנסתרה' עומדת הטענה הטובה - 'לא נבעלתי' - נגד הכלל, שאין אפוטרופוס לעריות); רבן גמליאל מאמין לה, ורבי יהושע אינו מאמין לה, עד שיהא מיגו טוב או 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', כב'שדה זו של אביך' [20].

החיסרון של הסבר המשניות על פי עקרון זה הוא מחלוקת התנאים בסיפא של משנתנו, "ראוה מעוברת", שאף לזעירי אין לו כל קשר למיגו, ובכל זאת נחלקו בו רבן גמליאל ורבי יהושע.

מכל מקום עולה מן המשניות הנזכרות, שרבי יהושע אינו מאמין לברי גרוע של האשה, ולהסבר השני - אף לא במקום שיש לה מיגו. ההסברים הקודמים שהבאנו, שרבי יהושע חולק בגלל 'מעלה עשו ביוחסין' או בגלל ברי באיסורים - אין בהם כדי להסביר את כל שרשרת המחלוקות, שרובן בדיני ממונות.

אמנם, למחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע בסוגייתנו ישנו מקור נוסף בתוספתא, ומשפטות לשון התוספתא ומהקשרה עולה הסבר שונה למחלוקת התנאים:

היתה מעוברת, אמרו לה: מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא - רבן גמליאל ורבי ליעזר אומרים: נאמנת, שהיא עדות שהאשה כשרה לה; רבי יהושע אומר: אינה נאמנת.
אמר להן רבי יהושע: אי אתם מודים בשבויה שנשבית לבין הגויים, שיש לה עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני, שאין נאמנת?
אמרו לו: לא, אם אמרתם בשבויה, שיש לה עדים, תאמר בזו, שאין לה עדים!
אמר להם: וכי מה עדות גדולה מזו, שהרי כריסה בין שיניה.
אמרו לו: מפני שגויים חשודין על עריות.
אמר להן: אין אפטרופוס לעריות   (תוספתא יבמות, פ"א ה"ו).

כאן נראה להדיא, שסברת רבי יהושע שלא להאמין לאשה מעוברת, אינה משום שברי שלה גרוע, אלא בגלל דמיונה לשבויה, וכשם שלשבויה אין טענת ברי מועילה, בגלל אומדנא שנבעלה על ידי 'רוב גויים הפרוצים בעריות', כך אין טענת ברי מועילה למעוברת. השאלה היא: מדוע - הרי יתכן שנבעלה על ידי כשר?

בירושלמי (פ"א ה"ח) מצינו שתי סברות העשויות לענות על כך:

א. רבי יהושע אכן אוסר אותה רק ברוב פסולים, ואף אם טוענת טענת ברי, שהקפידה להיבעל לכשר - אין אפוטרופוס לעריות, וחזקה שלא הקפידה על עצמה. אומדנא זו מקבילה ל'רוב גויים פרוצים' לגבי שבויה, וממילא הולכים אחר רוב פסולים.

ב. מסקנת הירושלמי היא, שהזנות הולכת אחר הפסולים, ואף בעיר שרובה גויים, דווקא פסולים מזנים. אם ניצמד ללשון התוספתא, נאמר, שאף שטוענת טענת ברי שהקפידה להיבעל לכשר, ישנה אומדנא שלא להאמינה - אין אפוטרופוס לעריות, ואנן סהדי שלא הקפידה.

אולם, הירושלמי התייחס למשנה ולא לתוספתא, ובתוספתא אין זכר לשתי הסברות שהוזכרו. מפשטה של התוספתא נראה לנו, שהואיל ועכשיו רוצה להכשיר עצמה לכהן, ואנן סהדי, שבעת הבעילה לא הקפידה על הכשרה לכהן (אין אפוטרופוס לעריות) - ממילא חשודה לשקר. זאת, בין אם נבין כנימוקי-יוסף וסיעתו, שנאמנת מדין ברי, ובין אם נבין כרשב"א שהובא לעיל, שנאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים.

הבבלי בסוגייתנו (יג ע"ב) התייחס לתוספתא וביאר את סברת רבי יהושע, שאין אפוטרופוס לעריות, כסיבה לשלול מיגו מאשה שנסתרה ולא ראינו שנבעלה, שלא תאמן שנבעלה לכשר במיגו שלא נבעלה, הואיל ואין אפוטרופוס לעריות. אולם, הבבלי מניח בפשיטות שב'ראוה מעוברת', שודאי נבעלה - אינה נאמנת לומר 'לכשר נבעלתי'. כיון שהבבלי הניח זאת בפשיטות וכלל לא ראה צורך להסביר זאת, הניחו כאמור הראשונים, שאינה נאמנת בגלל 'מעלה עשו ביוחסין' (או כדברי הקובץ-שיעורים, שאין ברי באיסורים). התוספתא, כאמור, אינה קושרת את המחלוקת במעוברת לטענות 'משארסתני נאנסתי' ו'מוכת עץ אני', אלא לנאמנות עדויות על יוחסין בכלל. נראה לי, שהראשונים שביארו את דעת רבי יהושע משום 'מעלה עשו ביוחסין', הסתמכו על כך. אמנם יש להעיר, שהבנתו של הבבלי את התוספתא, שסברת 'אין אפוטרופוס לעריות' באה לשלול מיגו מאשה שנסתרה, אינה מתיישבת עם גירסתנו בתוספתא, וכפי שהובאה לעיל, שסברת 'אין אפוטרופוס לעריות' באה לנמק מדוע מעוברת, שנבעלה ודאי, אינה נאמנת. כבר עמד על נקודה זו ר"ש ליברמן בתוספתא-כפשוטה (עמודים 197-196, שורות 46-45).

סיכום סברות רבי יהושע שלא להאמין לטענת ברי של האשה

נוכל עתה לבוא לסיכום מלא של מחלוקת התנאים לגבי טענת ברי של האשה, שנבעלה לכשר. נתרכז בעיקר בסיכום דעתו של רבי יהושע. ובכל מקום נוסיף לה בסוגיה את סברת רבן גמליאל החולק עליו (עקב מורכבותה של המחלוקת, יתכן שנזדקק בהסבר רבן גמליאל לשילוב סברות מתחומים שונים).

לא מצאנו, לצערנו, התבטאויות רבות בראשונים, שהגדירו במפורש את דעתו של רבי יהושע (רובם התרכזו בדעתו של רבן גמליאל, שהלכה כמותו), ולכן ניסינו להבין את דעתו לאור הסוגיות עצמן, על פי דגשים שונים במפרשים.

א. הבנת רבי יהושע על פי פשט משנתנו והקשרה בפרק כולו: רבי יהושע אינו מייחס משקל רב לטענת ברי גרוע [21], ולזעירי - אף אם יש עימה מיגו גרוע (שהרי אשה שנסתרה וטוענת שלא נבעלה - טענתה גרועה, דאין אפוטרופוס לעריות).

[רבן גמליאל מאמין לטענות ברי דידה, ואלים ליה ברי. יתכן שהוא נעזר בגורמים נוספים - בחזקת 'בודקת ומזנה' או חזקת כשרים, כדי להתגבר על מכשולים נוספים, כמו רוב פסולים. אך טענתו היסודית במשניות אלו היא תוקפה של טענת ברי.

לפי זעירי ניתן לבאר כמעט את כל המחלוקות בפרקנו (פרט למשנת מעוברת) בכך, שרבן גמליאל מאמין למיגו גרוע דידה, ורבי יהושע רק לטענת 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'].

ב. הבנת רבי יהושע על פי הירושלמי: רבי יהושע פוסל את האשה בגלל רוב פסולים; לסברה הראשונה בירושלמי - דווקא כשיש רוב פסולים בעיר; ולמסקנה - לעולם יש רוב פסולים בין המזנים (הזנות הולכת אחר הפסולים). לולא רוב פסולים, היה רבי יהושע מכשיר.

[לא נתפרשה היטב בירושלמי סברת רבן גמליאל. הוא יכול לחלוק על סברת 'הזנות הולכת אחר הפסולים', או לסבור שברי, עדות או חזקת כשרות מתגברים עליה. אולם מסתבר שרבן גמליאל סובר, שאשה בודקת ומזנה, וממילא אין רוב פסולים נגדה].

ג. הבנתנו את סברת רבי יהושע על פי מה שנראה לנו פשט התוספתא: רבי יהושע אינו מאמין לאשה (לא משום ברי; ובתוספתא מסתבר יותר, שאינו מאמין לה אף משום עדות), משום שרגליים לדבר שתרצה לשקר, שהרי אנו רואים שרצונה להיות כשרה לכהונה, ואנו יודעים שבעת הבעילה לא הקפידה על כך, דאין אפוטרופוס לעריות.

[מסתבר שרבן גמליאל חולק עליו, מפני שסובר שחזקתה בודקת ומזנה, ורצונה להיות כשרה לכהונה גבר על תאוות הזנות שלה, והוא אפוטרופוס דידה בעריות].

ד. סברת הראשונים, שלא התחשבו בסגנונה ובהקשרה של משנתנו, אלא ביארו את דברי רבי יהושע לאור התוספתא לפי הבנתה בבבלי, שסברת 'אין אפוטרופוס לעריות' באה רק לבטל את המיגו של האשה בנסתרה, וכלל אינה מתייחסת לאי-נאמנותה במעוברת.

[לפי דעה זו אין כל רמז לסברת רבי יהושע לפסול את האשה ושלא להאמין לה שנבעלה לכשר, שהרי העדות שכריסה בין שיניה אינה מוכיחה שנבעלה דווקא לפסול. לביאור דעתו מצאנו סברות עיקריות:

1. אינה נאמנת בגלל מעלה שעשו ביוחסין, אף שעקרונית יש להאמין לעדותה או לטענת ברי שלה.

2. לדברי הקובץ-שיעורים, סובר רבי יהושע, שאין ברי באיסורים, ואף במקום שיש ברי באיסורים - רק כאשר האיסור העיקרי מוטל עליה, ולא כאשר איסורה נגזר מאיסורו של הבועל.

3. הריטב"א (ד"ה מסייע ליה) [22] טוען, שרבי יהושע מניח בויכוח עם רבנן, שהם מכשירים אף ברוב פסולים, ועל כך השיב להם מן ההשוואה לשבויה. אך בלא קשר לתוספתא ולהשוואה לשבויה, רבי יהושע עצמו מחמיר אף ברוב כשרים, כמוכח במשנה (וזהו חידושו של רבי יהושע בן לוי).

לפי הקובץ-שיעורים, חולק רבן גמליאל, כיון שהוא סובר, שיש לאשה טענת ברי, אף כשמעידה על איסורה הנגזר מאיסור הבועל. לפי הראשונים הסוברים, שרבי יהושע החמיר משום 'מעלה עשו ביוחסין' - רבן גמליאל הקל ביוחסין בטענת ברי (אף שהחמיר, שבעינן תרי רובי, וכפי שנכתב לעיל, ומשום 'מעלה עשו ביוחסין'); אי נמי הקל ביוחסין בגלל חזקת כשרות של האשה או חזקת 'בודקת ומזנה'. אולם, עדיין הרקע לכל מחלוקתם הוא 'מעלה עשו ביוחסין', ומדינא מודה רבי יהושע לרבן גמליאל].

ב.   יחסו של רבי יהושע לשאר הגורמים המסייעים לאשה

בפרק הקודם דנו על יחסו של רבי יהושע לטענת הברי של האשה, ואגב כך גם על אי-נאמנותה להעיד בחשש משקרת, ועל אי-נאמנותה במיגו, כשיש חשש ברור שנבעלה (אין אפוטרופוס לעריות).

בפרק זה נעסוק ביחסו לשאר הגורמים המסייעים לאשה: חזקת כשרותה, רוב כשרים, חזקת 'בודקת ומזנה' וספק ממזר לקולא. אף באלו - קיימת אפשרות, שרבי יהושע חולק על כל אחד מהם לגופו, ואפשרות נוספת, ש'מעלה עשו ביוחסין' גוברת על כל השיקולים להקל.

  תחילה נדון בהתייחסות לכל גורם לעצמו.

  א) חזקת כשרות

לא מצאנו הסבר ברור בראשונים (פרט ל'מעלה עשו ביוחסין'), מדוע לא ילך רבי יהושע אחר חזקת כשרות, לפחות כשאין כנגדה רוב פסולים.

1. יתכן שהוא סובר, כפי שכתבנו לעיל, כשדנו על סברת רבן גמליאל, שהואיל ונבעלה - איתרע חזקתה, והרי זה כבית בדוק מחמץ, שיש לו חזקת כשרות, ועכבר הכניס פת לתוכו - ספק חמץ ספק מצה, שלדעת רש"י בפסחים ט ע"ב [23], איתרע חזקת הבית, וטעון בדיקה, ובתוספות נחלקו עליו בכך [24].

2. מלשון השיטה-ישנה [25] נראה לי, שספק פסול פוסל אותה לכהונה מדין ודאי, ורק אשה בדוקה כשרה לכהונה. יתכן, שדין זה הוא אף מדאורייתא, דומיא דספק סוטה, שפסול מדין ודאי. לכן אין חזקת כשרות מוציאתה מידי ספק.

3. כפי שכבר הזכרנו, לשיטת הירושלמי יש רוב פסולים בעיר או שהזנות הולכת אחר הפסולים, וזה עדיף מחזקת כשרותה.

4. כאמור, דעת רוב הראשונים היא, שרק מדרבנן ומשום מעלת יוחסין החמיר רבי יהושע באשה נגד חזקת כשרותה.

  ב) רוב כשרים

רבי יהושע אינו מתחשב אף ברוב כשרים (פרט לשיטה דחויה בירושלמי), וכפי שפסק רבי יהושע בן לוי בסוגייתנו. כבר הבאנו לעיל את דברי הריטב"א, שדבר זה ניתן ללמוד רק ממשנתנו, שרבי יהושע דרש שתביא ראיה לדבריה, שאינו נתין או ממזר, ורוב אינו ראיה. אך טענת רבי יהושע בתוספתא והשוואתו את המעוברת לשבויה - ודאי שלא נאמרה ברוב כשרים, ומכל מקום פסל אף בכך.

1. על פי הירושלמי - משום שהזנות הולכת אחר הפסולים.

2. ה"פני יהושע" כתב, שהואיל ויתכן שהאשה הלכה אל האיש, הריהו קבוע כמחצה על מחצה דמי. לפנינו ישנו ספק הלכה אליו, שאז זהו ספק שקול (קבוע) - אם הבועל כשר או פסול; וספק בא הוא אליה, שאז ישנו רוב כשרים. רוב המבוסס על צד אחד של ספק אינו חשוב לרבי יהושע רוב כדי להקל בו [ולדעת רבן גמליאל די ברוב כזה; אי נמי, כדעת הטור בסימן ו', שמסתמא הלך הבועל אצלה, וממילא אין כאן דין קבוע [26] ]. לפי הבית-שמואל (שהובא בהערה) הקל רבן גמליאל משיקולים אחרים [27].

3. לפי רוב הפוסקים - משום 'מעלה עשו ביוחסין'. רק לדעה זו נוכל להבין את שיטת רש"י והרז"ה, להלן ט ע"א [28], שאף שאין רבי יהושע מתחשב ברוב - תרי רובי מועילים לשיטתו, שהרי ההבדל בין רוב אחד לשנים אינו אלא בדרבנן.

  ג) חזקת 'בודקת ומזנה'

חזקה זו ודאי שאינה מכשירה אותה לרבי יהושע, והוא חולק על עצם החזקה. לשיטתנו בהבנת התוספתא שהובאה לעיל, הסיבה לחלוק על חזקת 'בודקת ומזנה' היא 'אין אפוטרופוס לעריות'. אך גם לראשונים, שביארו לפי הגמרא, שסברת 'אין אפוטרופוס לעריות' באה לומר שנתייחדה נחשבת כנבעלה, כולם מודים, שלרבי יהושע אשה מזנה אינה בודקת ומזנה.

היתר נוסף שנצטרך להתמודד עמו, לדעת רבי יהושע, הוא ספק-ספקא במקרה שנתייחדה בלבד: ספק אם נבעלה, וספק אם נבעלה לפסול. הרי רבי יהושע מקל בספק-ספקא להלן (דף יד) באלמנת עיסה. לכך שלושה פתרונות בראשונים:

1. דעת התוספות (ד"ה ואין אוסרין, בתירוץ השני) [29] היא, שאכן גם בספק-ספקא זה הקל רבי יהושע, ולא החמיר אלא בספק אחד.

2. דעת השיטה-ישנה (בשיטה-מקובצת עמוד רע"ז, בדעה שניה) היא, שקיים רק ספק אחד   - שמא לא נבעלה. אך אם נבעלה - מחזיקים אותה שנבעלה לפסול. את סברתו ביארנו לעיל, שאף אם נבעלה לספק, אסורה לכהן מדין ודאי, ורק אשה בדוקה מותרת לכהן.

3. דעת רוב הראשונים [30], שקיים רק הספק אם האיש שנסתרה עמו כשר או פסול. אך אין מתחשבים בספק אם נבעלה, הואיל ואין אפוטרופוס לעריות.

גם מיגו אין לה לדעת רבי יהושע. וכאן ארבע אפשרויות להבנה:

א. דעה אחת בתוספות (ד"ה מעלה) היא, שבגלל 'מעלה עשו ביוחסין' אין מתחשבים במיגו שלה, להאמינה שנבעלה לכשר, מתוך שיכלה לומר 'לא נבעלתי'.

ב. דעה שניה בתוספות (ד"ה השבתנו) היא, שהואיל ואין אפוטרופוס לעריות, יראה לומר 'לא נבעלתי', ואם טוענת 'נבעלתי לכשר' - אין לה אלא מיגו דהעזה, ואינה נאמנת.

ג. על פי רש"י (טז ע"ב, ד"ה הכא), רבי יהושע לעולם אינו מתחשב במיגו, אלא ב'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' בלבד.

ד. לדעת רוב הראשונים, כבר הבאנו לעיל, שאינה נאמנת כלל לטעון 'לא נבעלתי', דאין אפוטרופוס לעריות, וממילא אין לה מיגו.

ג.   משקלה של המעלה שעשו ביוחסין בדברי רבי יהושע

במהלך דברינו בדברי רבי יהושע הבאנו פעמים רבות את החומרה מצד 'מעלה עשו ביוחסין'. בחלק זה של המאמר נבחן את תוקפה ואת תחומיה של מעלה זו בדעת רבי יהושע. נעסוק תחילה בשתי בעיות עיקריות:

א. מעלה זו נזכרה כנימוק לדעתו של רבי יהושע פעם אחת בלבד בסוגיה. רב פפא הקשה לזעירי, האוסר אשה שנסתרה לכהן [31], מדברי רב,   שמלקין על הייחוד אך אין אוסרין על הייחוד, ומשמע שאינה נאסרת. ומתרץ אביי, שאכן מדינא אין אוסרים על הייחוד, אך מעלה עשו ביוחסין. מעלה זו נזכרה אפוא רק לגבי החומרה על אשה שנסתרה (שלא להאמינה שלא נבעלה או שלא לתת לה מיגו; עיין הערה 31), ולא נזכרה לגבי הלכותיו האחרות של רבי יהושע: לשלול מן האשה טענת ברי, חזקת כשרות, רוב כשרים וכדומה. אולם, ראשונים רבים הרחיבו את 'מעלה עשו ביוחסין' אף לגבי סברות אלו.

ב. מדברי אביי עולה, ששלילת נאמנותה בנתייחדה לומר 'לא נבעלתי' (או לזכות במיגו) היא מעלה שעשו ביוחסין. ואילו לדברי הגמרא בהמשך הסוגיה בביאור התוספתא עולה, שרבי יהושע שלל מן האשה נאמנות לומר לא נבעלתי בנימוק, שאין אפוטרופוס לעריות. מהו היחס בין שני נימוקים אלו?

הפתרון לשאלות הללו נעוץ בהבנת היחס בין דברי רב, שאין אוסרים על הייחוד, לדברי זעירי בהסבר דברי רבי יהושע, שאף בנסתרה אינה נאמנת. נסקור בקצרה את שיטות הראשונים בכך:

1. הרשב"א הוא המחמיר מבין הראשונים (ד"ה הא דאמר רב מלקין על הייחוד) בנסתרה, ולדבריו, אוסרים על הייחוד אף באשת כהן שנסתרה, וחייב בעלה לגרשה, משום 'מעלה עשו ביוחסין'. לדבריו, 'אין אפוטרופוס לעריות' היא סברה מדרבנן, והיא הנימוק למעלה שעשו ביוחסין. אך באשת ישראל, שאין מעלה ביוחסין, אין אומרים 'אין אפוטרופוס לעריות', ואין אוסרים על הייחוד. חומרת 'מעלה עשו ביוחסין' היא אפוא אף להוציא אשה מבעלה.

לפי שיטתו זו, יכול הרשב"א להשתמש במעלת יוחסין אף כדי לדחות טענת ברי וחזקת כשרות של האשה ורוב המסייע לה, ולפסול לכהונה אשה שודאי נבעלה, משום 'מעלה עשו ביוחסין'. אולם כדי לפסול את בתה לישראל יתכן שנצטרך נימוק ענייני, מדוע לא להתחשב בגורמים המקילים, שהרי לא עשו מעלה ביוחסין לאוסרה לישראל. לכן, כדי לפסול את בתה, נשתמש בנימוקים האחרים שהובאו לעיל; או שתיפסל לכהן בלבד, ומה שנאמר 'בחזקת בעולה לנתין ולממזר' - לגבי בתה לאו דווקא.

2. הראב"ד (שהובא ברשב"א שם) מקל מן הרשב"א, ולדבריו לעולם אין אוסרים אשת איש לבעלה בגלל מעלת יוחסין, ואף לא אשת כהן. מעלת יוחסין היא בפנויה בלבד לאוסרה לכהן, ורק בה אין אפוטרופוס לעריות, אך באשת איש יש צורך בקינוי וסתירה. כדעת הראב"ד עולה אף מן התוספות בסוגייתנו.

גם לדבריו נוכל להשתמש במעלת יוחסין אף בודאי נבעלה, כדי לשלול מן האשה ברי, חזקת כשרות וכדומה. אך לא נוכל לאסור את בתה לבוא בקהל, שזה כדיעבד, וחומרתה כאיסור אשת איש לבעלה, שאין אומרים בה מעלת יוחסין. לכן, לגבי איסור בתה נצטרך להשתמש בנימוקים הנוספים שהובאו לעיל, ולא במעלת יוחסין.

3. שיטת הריטב"א (ורש"י) [32] מקילה אף מן הראב"ד, ולדעתו לא פסל רבי יהושע אלא לכתחילה, אך אם עברה ונישאה לכהן - לא תצא. כל סברת 'אין אפוטרופוס לעריות', לפי הדרך שהבין הבבלי את התוספתא, אינה אלא לכתחילה.

אולם, כשנבעלה, כתב הריטב"א להדיא, שרבי יהושע פוסל אף דיעבד, ואפילו נישאה - תצא, אף שטוענת ברי שנבעלה לכשר. משמע שמדינא פסל רבי יהושע את טענת הברי שלה, את חזקת הכשרות ואת רוב הכשרים.

4. התוספות-ישנים בסוגייתנו (וכן רבנו יונה והרא"ש שהובאו בשיטה מקובצת והיש מפרשים בריטב"א) מצמצמים עוד יותר את מעלת היוחסין, וזו קיימת, לדעתם, רק כשמודה שנבעלה, ושוללת ממנה את המיגו, וזוהי משמעות 'אין אפוטרופוס לעריות', אך נאמנה לומר 'לא נבעלתי'. אף לפירושם נצטרך במעוברת סיבה אחרת לפסול את טענתה, ואין חוסר נאמנותה בטענת ברי ובחזקת כשרות ורוב משום מעלת יוחסין, אלא מדינא.

נסכם שוב עניין זה: לשיטות הרשב"א והראב"ד נוכל להעזר במעלת יוחסין גם במעוברת, כדי לשלול ממנה את גורמי היתרה, אך בבתה - יתכן שנצטרך למצוא סיבות לפסול מדינא. לשיטות הריטב"א והתוספות­ישנים וסיעתם, פסול מעוברת אינו בשל מעלת יוחסין, אלא מדינא.

---