מדוע סודרה מסכת יבמות בתחילת סדר נשים [1]  / הרב יהודה שביב

א. הקושי בסידור יבמות בתחילת נשים

סדר נשים מחזיק שבע מסכתות. סדרן המקובל הוא: יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין. אכן, לגבי סדרן של נזיר-סוטה-גיטין, יש גם הצעות סדר אחרות: יש שהקדימו גיטין ( כת"י קויפמן ), ויש שגיטין היא לאחר נזיר ( הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, ועוד).

בסדר שעניינו הלכות אישות ומשפחה וסדריהן – טבעי היה, שמסכת קידושין היא ששתפוס מקום בראשו, שכן צעד ראשון לכינונה של משפחה הוא קידושי האשה : ולאחריה – כתובות, המדברת בתחילתה על זמן הנישואין – "בתולה נישאת ליום הרביעי...".

אכן, כזהו הסדר הנאות לפי רבי מנחם המאירי, וכך כותב הוא בפתיחתו לספרו "בית הבחירה"[2]:

"ואמנם סידור המסכתות שבסדר נשים, היה בראוי להקדים מסכת קידושין, שהם קודמים בעניין האישות. ואחריו כתובות, להיות עניין הכתובה תכוף לעניין הקידושין, ואחר שנעלם עניין האישות, החל בעניין הפירוד הבא אחריו והוא עניין מסכת גיטין, ואחר שביאר הפירוד הבא עם החיים, התחיל בביאור הפירוד או הדיבוק הבא בסיבת המוות בעניין חלוצה וייבום, והוא עניין מסכת יבמות. ואחר השלימו גם עניין הפירוד, יתחיל ביאור עניין הדברים שהם סיבת הפירוד לנפרדים בחייהם, והוא עניין מסכת סוטה."

ובאמת כך היה סדרן של המסכתות אצל הגאונים.

הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשניות שלו, אף הוא מעלה סדר הנראה נאות יותר מבחינה הגיונית:

"התחיל ביבמות והטעם שהביאו להתחיל ביבמות ולא בכתובות, כפי שמחייב ההגיון להקדימה..." [3]

באמת, לא רק שיש מסכתות הראויות יותר לשמש פתיחה, אלא שמסכת יבמות ראוי לה שלא תיקבע ראשונה, שכן עניינה של המסכת הוא קיום מצוה שהיא תולדת אסון ופורענות; יהודי מ ת ולא הותיר אחריו כל צאצא, ואין לו שם ואין לו שארית. וכבר הורתה הגמרא בתחילת פרק יש נוחלין (בבא בתרא קח ע"א):

"אתחולי בפורענותא לא מתחילינן"

וזו שאלה שכבר הטרידה את רבי יעקב מאורליינ"ש, אחד מבעלי התוספות (ראה תוספות מו"ק כח ע"ב, וכן באה השאלה בתוספות ישנים ריש יבמות). ועל שתירץ הוא:

"דסומכין פורענות דמועד קטן אצל פורענות דיבמות, דסמכינן פורענותא לפורענותא ונחמתא לנחמתא"

יש להשיב בשתים:

1. אין זה מוסכם על הכל כי מסכת מועד קטן היא האחרונה לסדר מועד. כך אמנם סדר המשניות בירושלמי, אך בבבלי ובמסורת המקובלת של סדר המשנה, הרי חגיגה היא האחרונה.

2. אף שמצינו שמסמיכים פורענות לפורענות, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא יד ע"ב, שכך מסבירה היא סמיכות ספר ירמיהו לספר מלכים[4], לא מצינו שייעשה הדבר בתחילת עניין, ועדיין אפשר לו לכלל ' אתחולי בפורענותא לא מתחילינן ' להתקיים.

ב. הסבר הרמב"ם

הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, הסביר:

"לפי שהנישואין תלויים ברצון האדם, ואין לבית דין לכוף את האדם להתחתן, אבל הייבום כופין עליו ואומרים לו: או חלוץ או יבם. ונכון יותר להתחיל בדבר ההכרחי, לפיכך התחיל ביבמות ואחריה כתובות"

מדוע נכון יותר להתחיל בדבר הכפוי על האדם – לא פירש הרמב"ם. התוספות-יום-טוב, בפתיחתו לסדר נשים, העיר על דברי הרמב"ם, שזה אכן מתאים לשיטתו, שלא הזכיר עניין כפייה בנישואין בכלל, אף שהזכיר דברי חכמים, המגנים את המשתהה מלשאת אשה, אך לעומת זאת, הביא דעת הרא"ש בספ"ו מיבמות (סימן טז ), האומר: "וכן היה נכון, בחור שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אישה, שיכפוהובית דין לישא, לקיים פריה ורביה". משמע, יסוד של כפייה קיים בכל נישואין. ברם, אכתי ניתן לראות הפרש: ביבמות כפוי הוא לשאת או לחלץ לאשת אחיו, מה שאין כן כל רווק. אפשר כפוי הוא על עצם הנישואין, אך אין כופין עליו אשה מסוימת.

ג. תנא אקרא קאי

פתרון אחר עולה מדברי התוספות ישנים בריש המסכת:

"ועוד יש לומר, משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים, כדכתיב בתמר (בראשית, לח, ח) – 'בא אל אשת אחיך ויבם אותה'[5]

וכבר אנו יודעים מדברי הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, שסדר הדברים בתורה הוא קו מנחה יסודי גם לגבי הסדר במשנה[6].

ד. בתחילת הסדר – אזהרה על האסורים

הוא עצמו, התוספות-יום-טוב, מציע טעם אחר:

"ועוד נראה לי טעם שהקדים מסכת יבמות, לפי שבה נתפרשו האסורים לבוא בקהל, וזה ראוי להקדים לדיני אישות".

ודאי כוונתו לאותם המוזכרים בפרק ח: פצוע דכא, כרות שפכה, עמוני, מואבי, ממזרים, נתינים וכו '; או אף בסוף פרק ד. הרעיון הוא, שקודם שפותחים ומפרטים דיני אישות, יש להזהיר מאותם האסורים מלבוא בקהל. ברם, אם כן, מדוע באמת לא פותחת משנתנו באותן הלכות, והרי המתבונן יראה, שאלו באו כאן ביבמות אגב אורחא, ואינן מעיקר עניינה של המסכת, ודאי לא בתחילתה. זאת ועוד, דווקא במסכת קידושין (פ"ג, יב – פ"ד, ח) באו הלכות בענייני האסורים לבוא בקהל ביתר פירוט. והרי לנו סיבה נוספת לכך שראוי היה לפתוח במסכת קידושין.

שמא ניתן ללכת בדרכו של התוספות-יום-טוב, תוך תוספת לדבריו.

במה פותחת מסכת יבמות?

"חמש עשרה נשים, פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהןמן החליצה ומן הייבום, ואלו הן: בתו ובת בתו וכו'"

ולהלן במשנה ג':

"שש עריות חמורות מאלו, מפני שנשואות לאחרים – צרותיהן מותרות: אמו ואשת אביו..."

הרי לנו כל עשרים ואחת עריות האסורות בתורה. אמור מעתה; בפתיחת סדר נשים העמיד התנא מסכת הפותחת במניין העריות ובחומר העריות; כל כך חמורות הן, עד שאף מצוות ייבום החשובה נדחית מפני חומרתן.

כיוון שהגענו לזה, ניתן עוד להוסיף ולומר: ביקש המסדר מסכת שיהיה בה גם המשך משהו לאמור בסוף סדר מועד. מה מצינו בה מסכת חגיגה שהיא אחרונה (לפי המקובל אצלנו) לסדר מועד – חומר עריות. שזו סיבה לכך שנקבע:

"אין דורשין בעריות בשלשה" (רפ"ב).

אף תחילת מסכת יבמות ותחילת סדר נשים – חומר עריות.

ה. סמיכות המסכתות

כיוון שדרשנו בזו הדרך, ניתן להציע הצעה נוספת:

במסכת חגיגה מצינו מחלוקות רבות בין בית-הלל ובית-שמאי, שלוש בפרק הראשון ושלוש בפרק השני. אף מן הבחינה הזאת ממשיכה מסכת יבמות, שאף בה בראשיתה מחלוקת בית-הלל ובית-שמאי.

אמנם, אף בתחילתה של מסכת קידושין מצויה מחלוקת בין הבתים; מהו השיעור המינימלי של הכסף בו מתקדשת האשה לבעלה. אך שם זו מחלוקת בפרט הלכתי, ואילו ביבמות המחלוקת היא בעיקר ההלכה השנויה בפרק א'.

אף ההמשך למשנת המחלוקת, מלמד שיש כאן חתימה לסדרת מחלוקות:

"אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הל, ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו" (ספ"א מיבמות).

ו. ניתנה – מפתח לסדר נשים

טעם נוסף מובא בתוספות-יום-טוב:

"ולי נראה לתת עוד טעם טוב שהקדים מסכת יבמות, לפי שהייבום לקיים שתי מצוות; אחת היא להקים זרע לאחיו ואחת לקיים מצוות פרייה ורבייה, ומקרא מלא (קהלת, ד, ט) – 'טובים השניים מן האחד'."

נראה, שלא רק תוספת מצווה כאן, אלא מצווה המאירה את כל סדר נשים, סדר המשפחה בישראל, באורה הנכון. עיקרה של מצוות בניית בית היא היות האדם יוצא מעצמו מלבדיותו, מתדבק בזולת, מעניק ונותן ויוצר. עולם שנבנה – עולם חסד הוא. הבניין נוסד על ייסוד של חסד של נתינה[7]. אך אפשר לה למצווה זאת להיות נתפסת במובן הפוך; כאילו כל עצמה לא באה המצווה אלא לסיפוק רצונותיו האנוכיים של האדם – אם היותר נחותים ואם גם נעלים, אך הכל חוזר סובב סביב עצמו; הוא הפרה, הוא הרבה, שלו הוא ההמשך, נצח הדורות. כך ניתן לטעות בנישואין רגילים שהאדם בורר לו. אך יש נישואין שכל עצמם נתינה, ואין כל אפשרות לטעות בהם ולסבור כאילו נטילה יש בהם –הייבום. כאן בונה אדם בית, אך לא את ביתו שלו, אלא משקם הוא את בית אחיו ההרוס. שם שיקים, לא שמו הוא, אלא שם אחיו המת; לא לעצמו מעמיד הוא שארית וזכר, אלא לאחיו.

מסכת העוסקת בזו המצווה, היא המוצבת בפתחו של סדר נשים. אפשר ללמד ולהורות, כי זהו באמת עיקר עניין הסדר, להיות האדם נותן את כל שבו כדי למלא את הארץ ולבנות עולם[8].

ז. חוסן[9] מאימת אמת

מעתה, ניתן אף להבין הקשר לסוף מסכת מועד קטן, שבעלי התוספות ראו בזה סיבה לפתיחה ביבמות, הסמכת פורענות לפורענות. לא סתם סמיכות כאן, אלא מענה ופתרון. אם סוף מועד קטן עסק במר המוות וסיים בנחמת עתיד – "בלע המוות לנצח", הרי סדר נשים הוא מבחינת מה הפתרון ההלכתי והמעשי בעולם הזה למצוקת החדלון. שאם גם אבד אדם וכלה, הנה ביתו אחריו הוא חותם נצחיותו בזה העולם. שמא נאמר, כן הדבר במי שהעמיד צאצאים, אך זה שנשא אשה ולא זכה לצאצא כבר הוא כלה ואפס, באה מצות ייבום ומאשרת לאחיו של זה להעמיד לו לנפטר שם ושארית.

יפה אפוא, תכיפותו של סדר נשים בכלל, ושל מסכת יבמות בפרט, למסכת מועד קטן, סיום סדר מועד.

ח. קדימה בכמות ובאיכות

אחר כל האמת והדברים הללו, מסתבר שאף בזה הסדר, כבארבעת הסדרים האחרים (מועד, נזיקין, קדשים וטהרות), נקבע סדר המסכתות לפי גודלן[10], ויבמות, שהיא הגדולה שבהן (ששה עשר פרקים) נקבע לה מקום בראש.

אם נראה בזה לא רק עיקרון סידורי, אלא דידקטי לימודי, שבתחילת עניין יש מוכנות רבה יותר אצל הלומד, וניתן לנצל הדבר לעיסוק במסכת היותר ארוכה, הרי שנפגש רעיון זה עם רעיונו של רבי מנחם המאירי :

"וגם לי נראה טעם כללי בסידורו ע"ה, והיא שהיתה כוונתו להתחיל בעניין החמור שבסדר; ברכות בסדר זרעים, ושבת בסדר מועד, ויבמות בסדר נשים, ותלתא בבי בסדר נזיקין, וזבחים בסדר קדשים וכלים סדר טהרות[11]

לדידו, לא הגודל הכמותי הוא שהציב המסכת בפתיחת הסדר, אלא חומר ועומק הנושאים הנידונים בה.

לתגובתו של יאיר יניב על מאמר זה בגיליון 138

לתשובתו של הרב יהודה שביב לתגובה זו

---