לזכר רפאל אלחנן בן תמר ואפרים

  שנתבקש לישיבה של מעלה והוא נער, זך וטהור

  שחכמתו האירה פניו והוסיפה למכאובו

"יתרון האור מן החשך" - להבנת דרכו של ספר קהלת [1]  / ישי רוזן-צבי

ספר קהלת היווה מאז ומעולם מוקד משיכה ועניין ללימוד ומחקר, וזאת דווקא משום השניות שמקופלת בו: חכמה, מוסר ואמונה עמוקה מחד, ותמיהות, קושיות וסתירות מאידך.

הפולמוס הגדול סביב קהלת משתקף יפה בדיונים במשניות ובגמרות על דבר קדושתו של ספר קהלת (האם הוא 'מטמא את הידיים') והכנסתו בכלל ספרי התנ"ך [2]. הגמ' אף מספרת לנו על דיון שהתנהל האם לגנוז את ספר קהלת (שבת ל ע"ב).

אמנם כבר בתקופת המשנה הכריעו חז"ל שקהלת הוא בכלל כתבי הקודש [3] ודבריו ברוח הקודש נאמרו [4].

רבות התמיהות שמעורר ספר קהלת - הן סתירות מניה וביה [5] והן קושיות תוכניות ואמוניות. קולמוסים רבים נשברו בכל הדורות כדי לתרץ וליישב את הדברים, דבר דבור על אופניו; תירוצים רבים ניתנו [6], בחלקם עקרוניים אך ברובם מקומיים ומקצתם אף דחוקים ואפולוגטיים.

אך בכל אלו התירוצים לא נחה דעתנו שהרי מכל מסכת התמיהות והתירוצים בוקעת ועולה הקושיה הגדולה מכולם: מדוע בחר מחבר קהלת לכתוב את ספרו בצורה כזו שמעוררת על פניה כל-כך הרבה קשיים? מדוע נכתב הספר כך שיהיה צריך לעמול ולהעמיק בו רבות כדי ליישבו ולהבין את מסריו הבסיסיים ביותר? יכול היה קהלת לכתוב מלכתחילה משנה סדורה ושיטתית המובנת מתוכה!

נראים הדברים כה תמוהים עד כי ברור שאין זה בכדי, ויש כאן כוונת מכוון.

נדגים את קושייתנו: בפרק ז', פסוק ג, אומר קהלת: "טוב כעס משחק" וששה פסוקים אחר-כך הוא אומר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח". מובן שניתן ליישב שמדובר בכעסים שונים ובמצבים שונים, או שאחד הוא הכלל והשני יוצא מן הכלל, אולם אף אם התירוצים מסבירים את תפיסתו של קהלת במידת הכעס אין הם מסבירים מדוע בחר קהלת לכתוב בזה אחר זה משפטים הפוכים ממש ולא הבהיר בעצמו את יחסו הדיאלקטי לכעס.

אמנם ניתן לטעון כי הדברים המובאים בקהלת אין מקורם באדם אחד, ושלמה רק כינס את הדעות השונות ודברי החכמה הרבים. וכך אומר   מצודת ציון בפירושו למלה קהלת: "עניין קיבוץ ואסיפה... והמלך שלמה היה נקרא כן על שהקהיל הדעות המנוגדות לצרף וללבן הצודק מהבלתי צודק". אך אין הדברים נראים כך על-פי הפשט, וכבר עמד על כך אבן­עזרא (בפירושו לפרק ז', פסוק ג) שביטויים כגון: "אני קהלת הייתי מלך... ונתתי את לבי..." (א', יב); "אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה..." (ב', א); "'פניתי אני לראות חכמה..." (ב', יב); "וסבותי אני ליאש את לבי" (ב', כ); "ויותר שהיה קהלת חכם..." (י"ב, ט) - מוכיחים בעליל שיש כאן ניסיון של איש בודד להבין את משמעות העולם,   לבטיו וכשלונותיו, וכן ברור גם מחז"ל שהבינו שמקורו של קהלת הוא איש אחד [7].

במאמרי אנסה להוכיח שדרך זו שנקט בה קהלת, של סתירות מדומות ומשפטים חלקיים וסתומים, היא בדווקא.

לשם כך אנסה להראות את השתלשלות 'מחקרו' של קהלת ושיטתו, אנסה לטעון שאין בקהלת אוסף של אמרות ופתגמים אלא משנה סדורה. היתה לקהלת הנחה אשר לפיה הוא ניסה לחקור על מהות העולם וייעודו אולם הוא נכשל והתאכזב, הוא הסיק מסקנות על פיהן הוא בנה תזה חדשה והוכיח אותה; מכאן ואילך ישנה שיטה עקיבה של טענות ומאמרים, ובתוכם נבחן את מקומם של הסתירות המדומות.

  שיטתו העיונית של קהלת

קהלת הוא מלך חכם ומשכיל שעתותיו בידו והוא מחליט לפתוח ב'מחקר' על משמעות החיים עלי-אדמות ותפקיד החכמה והשכלות, העושר והעוני - הוא רוצה לפענח את תכלית הקיום: לשם מה לחיות, כיצד לנצל את החיים בצורה הטובה ביותר: האם ללמוד, האם להתמכר להנאות, האם יש טעם במאמץ כלשהו בכלל? יש כאן חיפוש פילוסופי אחר תשובה שלמה ומוחלטת.

הוא פותח ומסיים בקביעה שאין דבר בר-קיימא ומשמעותי ממש בעולם והכל הבל. משמעותה המקורית של המילה הבל: רוח היוצאת מן הפה, דבר שאמנם אינו חסר משמעות (אנו נעזרים בה לעיתים כדי לחמם את ידינו וכדי לכבות נר וכד') אך ודאי שאינו מהותי או בעל חשיבות גדולה. כך בתחילת הספר (א', א-יא) וכך בסיומו (יב', ח - אבל זוהי כבר תוצאת המחקר כפי שנראה להלן). מבחינת הסדר מתחיל הספר בפסוק יב.

ראשית, בוחן קהלת את התענוגות הגשמיים, הן בתחום השמחה וההוללות והן בתחום ההון והעושר. האם בהם ימצא האדם את אושרו השלם? האם זוהי תכלית הקיום? לשם בירור הדבר, אוסף קהלת נכסים רבים ואף נוהג בנהנתנות ובזבזנות. אך כאן המסקנה ברורה וחד משמעית: "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח" (ב', יא) לאחר מכן פונה קהלת אל החכמה, על מנת לבחון את היחס בין החכם לכסיל, והנה כאן מגיע קהלת למסקנה ש: "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (ב', יג) - יש יתרון מוסרי ברור לחכמה מצד עצמותה. והנה קהלת מצפה שאם כך הם פני הדברים הרי שהיתרון צריך להשתקף גם בעולם הזה בחייו של הפרט - שהרי אם זו היא הדרך שיבחר בה האדם, היא צריכה להיות טובה ומוארת הן בצד הרוחני והן בצד החומרי, וכאן באה אכזבתו של קהלת: יתרונה של החכמה אינו משתקף כלל במציאות הארצית שהרי: "כמקרה הכסיל גם אני יקרני" (ב', טו); דבר זה מעורר תמיהה קשה "איך ימות החכם עם הכסיל"?! (ב', טז). הנה סוף סוף נראה שנמצאה דרך אך אין היא מוכיחה את עצמה, אין הניסיון מאשש את הסברה שזוהי דרך האמת והדבר מביא את קהלת עד משבר וייאוש: "ושנאתי את החיים [8] כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש" (ב', יז), "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל" (ב', יח), "וסבותי אני לייאש את ליבי (ב', כ).

  "לכל זמן ועת לכל חפץ"

והנה דווקא מתוך הייאוש מתחיל לבצבץ פתרון, דווקא מתוך אין- אונים נראה קצה קצהו של חוט: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (ג', א). הנה כי כן שמא כל נסיונו של קהלת היה עקר מלכתחילה, שמא שאל שלא כהוגן ולכן לא יכול היה לקבל תשובה כהלכה, שמא אין לבקש דבר מוחלט ומושלם בעולם הזה, אלא יש להסתכל על העולם בפרופורציה הנכונה ובמידה הראויה לו כעולם בר-חלוף שאינו אוטונומי אלא יציר כפיו של הקב"ה. ואז אולי ניתן למצוא בו גם את הטוב: "את הכל עשה יפה בעתו" (ג', יא) - זהו המשפט האופטימי הראשון בספר שיכול היה להיכתב רק מתוך שינוי הגישה: אל לך, אומר קהלת, לחפש את הדרך המושלמת בטובתה וביעילותה, כי זו איננה קיימת כלל, והחיפוש אחריה, כמרדף אחרי הרוח, יביא את החוקר לידי יאוש ואכזבה. קוד המפתח הוא: "לכל עת"; אין בעולם הזה דברים מוחלטים אלא לכל זמן ועת - הדרכה משלו, ויש לדעת ולהבחין מהי דרישת השעה ומה ההתנהגות הראויה בה. לעיתים יש מקום להפכים גמורים בעיתות שונות שהרי יש עת להרוג כמו גם עת לרפא, ועת לאהוב אך גם עת לשנוא. אם ישכיל האדם לדעת את צו השעה אזי יבחין ש"את הכל עשה יפה בעתו".

אמנם ישנו בנמצא עולם מוחלט ושלם ויש מי שיכול להבין את הכל מראש ועד סוף, וזהו הקב"ה: "כי כל אשר עשה הא-להים הוא יהיה לעולם", ולכן "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" (ג', יד) - זהו עולם שלם ובר-קיימא אלא שלאדם אין בו דריסת רגל: "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא-להים מראש ועד סוף" (ג', יא).

אמנם עצם הידיעה שישנו עולם כזה, אע"פ שאין לאדם תפיסה בו, מהווה עבור קהלת נחמה, ואף פתרון חלקי למצוקת החלקיות וחוסר הצדק בעולם. וכך אומר קהלת: אמנם "מקום המשפט שמה הרשע" (ג', טז), אך "את הצדיק ואת הרשע ישפוט הא-להים" (ג', יז). וכך גם לגבי זמניות העולם וקוצר חייו של האדם - אמנם "מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה" (ג', יט), אך "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה" (ג', כא) וכן לבסוף: "והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה" (י"ב, ז).

שתי מסקנות אלו: שהעולם הזה איננו בר קיימא, ואין לחפש בו דבר מוחלט, והדעה שיש עולם מעל עולמנו זה, שאין לנו השגה בו - מביאים את קהלת להבנה שבמקום לבקש את סוד הקיום, עליו למצוא צורת התקיימות בעולם הזה, על פי שינויי העיתות והצרכים, שלמרות שהיא משתנית וחלקית היא מועילה. דווקא כעת כשאין לקהלת היומרה למצוא את האושר השלם ואת הצדק המוחלט - יכול המתח להישבר, ויש אף מקום למעט שלווה: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" (ג', יב), "וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת א-להים היא" (ג', יג).

מכאן ואילך, ראייתו של קהלת היא מפוכחת ועצותיו מעשיות ונבונות. הוא רואה את שפלותו של העולם ומכיר את הרעות שבו "אשר שלט האדם באדם לרע לו" (ח', ט) אך אין זה מביא אותו לידי ייאוש, ובתוך כל אלו הרעות הוא מנסה למצוא דרך מועילה ושלווה בעולם "דרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב', א). לעיתים העצות הן מפליאות בפשטותן "טובים השנים מן האחד... כי אם יפלו האחד יקים את חבירו" (ד', ט) - אין כאן אידיאלים גדולים אלא יתרון פיזי פשוט: "גם אם ישכבו שניים וחם להם" (ד', יא).

נוכל לבחון את דרך ההתמודדות של קהלת על ידי הסתכלות בבעיה קשה ועקרונית: צדיק ורע לו; קהלת מעלה שאלה זו בכמה מקומות בעיקר בפרקים ז' ו-ח'. הוא מביא את הקושיה בכל חומרתה: "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו" (ז', טו), אך אין הוא מנסה כלל לפתור את הבעיה מבחינה מחשבתית עקרונית: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ידענו" (ז', כב-כג).

במקום זה אומר קהלת שני דברים: ראשית הוא מטיף מוסר לקורא ומוכיח לו שגם הוא חוטא ואין הוא טלית שכולה תכלת שיכול לבוא בטענות אל הקב"ה: "כי אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא" (ז', כ), "גם אתה קללת אחרים" (ז', כב). שנית, וזה עיקר טעונו, אומר קהלת שעל פי רוב הרשע מקבל כרשעו והצדיק כצדקתו: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (ח', ה), "אל תרשע הרבה... למה תמות בלא עיתך" (ז', יז). אמנם אין בקביעה זו פתרון פילוסופי לבעיה, כי אפילו סטייה קטנה מאוד מן הצדק המוחלט היא קושיה על הקב"ה שהוא שופט צדק, אולם קהלת לא מחפש תשובה כזו שהרי ממילא אין אפשרות להבין את דרכיו של הקב"ה "כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ" (ח', א). ולכן מספיקה לקהלת הקביעה המעשית שלרוב הצדק משתלם, והוא נשאר באמונתו התמימה שיש מנהיג ושופט: "כי גבוה מעל גבוה שומר" ולכן "אם עושך רש וגזל משפט וצדק תראה - אל תתמה" (ה', ז).

קהלת מדגיש כל הזמן את יחסיות האדם והמעשים, וחשיבות הבנת מקומו [9], וכן את הפרופורציה הנכונה וההקשר הנכון:

"שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורתיך והלך בדרכי לבך ובמראי עינך ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט" (יא', ט).

לצורך כך מראה קהלת כיצד מידות והליכות יכולים להיות חיוביים ושליליים, טובים או מסוכנים, בעלי טעם או הבלים - תלוי רק בנסיבות, בהקשר ובמידה.

הנה לדוגמה הכעס כשהוא בא בזמן ובמידה יש לו תפקיד ומטרה, אך כשהוא מתגבר על האדם והופך אותו לזעפן וצייקן, זוהי מידה רעה.

וכן השמחה - היא מדרבנת את האדם לעשייה ומאפשרת לו שלווה, אך כשהיא הופכת להוללות, או שהיא משכיחה מן האדם את חובותיו, היא נשללת. כך החי עדיף על המת גם בכך שהוא יכול ליצור ולפעול ולהרגיש, ואילו המת חסר משמעת, אך כשהחי שוכח שמקורו מן העפר ולשם הוא עתיד לחזור, יש להזכיר לו שחייו הם הבל ויום המיתה קרוב, ואף טוב אם לשם כך יבקר בבית אבל.

כזה הוא גם היחס להשתדלות ולעבודה: קהלת שולל את הבטלה ומשבח את העבודה ובייחוד את עבודת האדמה: "ויתרון ארץ בכל היא" (ה', ח); "מתוקה שנת העובד" (ה', יא). מאידך הוא מבין שאין הכל תלוי בהשתדלות, שהרי "לא לנבונים עושר" והשפע הוא מתת א-להים ולכן אין לרדוף אחרי החומריות: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (ה', ט), ואין גם לעמול [10] ללא גבול "מה יתרון העושה באשר הוא עמל", "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח" (ד', ו).

לכן גם שולל קהלת את העיסוק המופרז בבעיות רוח: "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (יב', יב). גם בעולם המעשה אין מקום להתחכמות יתר "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור" (י"א, ד). כך גם צריך להבין את הציווי "אל תהי צדיק הרבה" (ז', טז) [11]. במקום זה מציע קהלת פשטות וספונטניות "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (ז', יד), שהרי "עשה הא-להים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (ז', כט).

  תפקיד הסתירות

אמור מעתה, הסתירות המדומות בספר לא רק שאינן מקריות אלא הן עיקר חידושו של קהלת; וכאן טמון המסר: הכל תלוי במידה ובהקשר; אם תאבד את הפרופורציה "הכל הבל", אך במידה הנכונה "את הכל עשה יפה" - כזו היא השמחה, כאלה הם החיים, וזהו גם מעמדו של החכם אשר אמנם "טובה חכמה מגבורה" אך "חכמת המסכן בזויה" (ט', טז).

אשר על כן, מביא אותנו קהלת במבוכה בכוונה תחילה, כדי שיקרא הקורא ויתמה כיצד השמחה והכעס, העמל והעושר הם טובים ובזויים כאחד, ויסיק מכאן שכזה הוא העולם שאין בו טוב מוחלט או דבר שאין לו מקום כלל, אלא הכל תלוי בנסיבות.

נמצא שבדרך עקיפה וגאונית מושך אותנו קהלת להסיק את המסקנות הרצויות לשיטתו.

אמנם, בכל העת מרחפת ממעל הידיעה שיש עולם גבוה יותר שהוא אכן שלם, וכלפיו מייחד קהלת דברים בדבר היחס הנכון אל הקב"ה: "שמור רגליך כאשר תלך אל בית הא-להים" (ד', יז), "אל תבהל את פיך... להוציא דבר לפני הא-להים" - צניעות ואף התבטלות, וכך גם מסיים קהלת בהכרה שכל חשבונותיו ודבריו של האדם (ובכלל זה גם של קהלת עצמו) בטלים כנגד הקב"ה ודבריו [12], ולכן הצווי המוחלט והתקיף היחיד שמופיע לבסוף הוא זעקת האמונה הנצחית "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" [13] [14] (י"ב, יד).

---