"בעטיו של נחש" - הנחש בהלכה ובאגדה [1]  / דרור שילה

פתיחה

הנחש מופיע פעמים רבות, בהקשרים שונים, בכל התורה כולה, בתורה שבכתב במספר סיפורים, ובתורה שבעל פה בהלכות שונות ובעיקר במדרשים רבים. ברצוני לבחון את מעמדו ההלכתי המיוחד של 'הנחש' על סמך המקורות ההלכתיים הצרופים, ודרך מקורות אלו לעמוד על אופיו ותכונותיו המעשיות (על פי ראיית חז"ל). מתוך כך נוכל לראות מהיכן נבעו הדימויים והמשלים השונים המופיעים על הנחש בתוך ספרות חז"ל, הפזורה בתלמוד ובמדרשים.

את מעמדו ההלכתי של הנחש ניתן להקיף ולסכם בצורה כמעט מלאה, אך את הצד המדרשי קצרה היריעה מלהכיל, והבאתי במאמר זה רק את המדרשים שנראו נובעים ומושפעים מתכונה מעשית הלכתית. במדרשים אלה אדון ואבחון את משמעות ההשוואה והרעיון שבה, ולעיתים יתוסף נופך חדש בהבנת אותו מדרש.

ההיבט ההלכתי

הנחש הוא החיה שחז"ל ייחסו לה את התכונות המסוכנות ביותר לגבי האדם, והרסנותו היא מירבית, עד כדי כך שהוא נמנה עם רשימת החיות שמותר להורגם בשבת (המופיעות בברייתא בשבת קכא ע"ב) - "ונחש בארץ ישראל". בהמשך הסוגייה נלמד שמותר להרוג את הנחש, לא רק כאשר הוא תוקף את האדם, אלא אפילו כשרואים אותו במקרה, כאשר אין לנחש כל כוונות תקיפה מיידיות.

במשנה במסכת בבא קמא (טו ע"ב) נאמר, שיש מספר חיות המועדות להזיק מתחילתן, בניגוד לשור שיש לו מעמד של 'תם' כל עוד לא נגח שלוש פעמים. במשנה מובאת מחלוקת זו: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - הרי אלו מועדין. רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין, והנחש מועד לעולם". במחלוקת זו חולקים התנאים, האם ניתן לאלף חיות מסוכנות בצורה מספקת ועל יד כך ייחשבו לתמים, כמו שור תם, וישלמו רק חצי נזק על הנזק הראשון שגורמים. אולם גם רבי אלעזר, הסובר שהדבר אפשרי, מודה שלגבי נחש - הדבר בלתי אפשרי, והוא "מועד לעולם".

בגמרא בתענית (ח ע"א) מובא מדרש המתאר את אופי התנהגות הנחש:

אמר ריש לקיש מאי דכתיב: 'אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון' (קהלת, י', יא)? לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: 'ואין יתרון לבעל הלשון'.

למדרש זה השפעה הלכתית לגבי מעמד הנחש, שכן תוספות (ב"ק טז ע"א, ד"ה והנחש) הגיעו למסקנה מחודשת ביותר לגבי המעמד הנחש באבות הנזיקין, על סמך מדרש זה: "ואפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו, כדאמרינן בפ"ק בתענית, שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ואומרות לו, מה הנאה יש לך, מכל מקום כאן דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברשות הרבים, ולא כמו קרן בתר דאייעד, אף על פי דמתכוין להזיק". להבנת תוספות, הנחש אינו שייך לאב 'שן' - כי נחש לא נהנה בהזקתו, ו'שן' בהגדרתה חייבת להיות קשורה בהנאה בהיזק הבהמה. מצד שני, לא ראו התוספות לנכון לכלול את הנחש באב 'קרן' כיוון שהנחש דרכו בכך - אפילו שיש לנחש כוונה להזיק ובקרן נכללים רק דברים שקורים במקרה שלא בקביעות. על כן, מסקנת התוס' היא שנחש נכלל באב 'רגל' - כמו רגל שדרכה לילך ולהזיק.

מדיון זה עולות מספר מסקנות ברורות באופי הנחש:

א. אין הנאה להיזקו (ולכן אינו 'שן').

ב.   דרכו הטבעית להזיק תמיד (ולכן אינו 'קרן').

ג.   כוונתו להזיק.

מקום נוסף שבו אנו רואים את חומרת התנהגות הנחש הוא במשנה בתחילת סנהדרין (ב ע"א):

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - מיתתן בעשרים ושלושה. רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה. רבי עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלושה.

  על כך שואלת הגמרא (טו ע"ב):

ורבי עקיבא היינו תנא קמא? איכא בינייהו - נחש.

לשיטת ר"ע, למרות שאת שאר החיות המסוכנות לא הורגים אלא בפני בית דין של עשרים ושלושה, נחש מופקע מדין זה והוא חמור מכולם, וניתן להורגו בלי בית דין כלל (וכן פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פ"ה ה"ב).

שונה הנחש משאר החיות בכך שהוא מוציא את ארסו מתוך גופו החוצה ועל ידי כך ממית. דבר זה רואים בבירור ממשנה במסכת פרה, הדנה בסוגי המים הנפסלים לשימוש כמי חטאת לפרה אדומה בגלל סיבות שונות. במשנה (פ"ט מ"ג) נאמר: "רבן גמליאל אומר: אף הנחש, מפני שהוא מקיא". עובדה זו, שנחש מקיא את ארסו, ידועה לנו ממספר הלכות לגבי מים מגולים, שאסור לשתותם משום הסכנה שמא שתה נחש מהם במשך הלילה, וחייבים לשופכם ולאבדם.

במסכת סנהדרין (עו ע"ב) דנה הגמרא במחלוקת התנאים, לגבי דינו של אדם שלקח נחש והשיך בו את חברו בכוונה, ומסתפקת מי נחשב   ההורג - הנחש או האדם: "השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים". מחלוקת זו מוסברת בגמרא כמחלוקת מציאותית במצב הפיזיולוגי של ארס הנחש:

אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך משיך בסייף, ונחש פטור. לדברי חכמים, ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש בסקילה והמשיך פטור.(סנהדרין עח ע"א)

הלכה נוספת המיוחדת דווקא לנחש, מובאת בהקשר שונה לגמרי ממישור הנזיקין. כאשר אישה יולדת - או מפלת, היא צריכה לשמור ימי טהרה לבן או לבת. אבל לא לגבי כל הפלה האישה מתחייבת לשמור על טהרתה, והדבר תלוי באיזה שלב בהריון היא מפילה. הגמרא בנידה (כג ע"א) דנה באישה המפלת דמות נחש: "המפלת דמות נחש, תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו עגולה כשל אדם". על אף שדין זה מובא במחלוקת בסוגייה, מקבל הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פ"י ה"י) דין זה להלכה, ומשמע שיש דמיון מסוים בין פני הנחש לפני האדם.

מתוך ההלכה אל המדרש והאגדה

הקשר ההדוק של הנחש ליצר הרע - כאשר הנחש הוא בעצם מייצגו, אין בו כל חידוש והדבר מפורש בתורה ובמדרשים. אנו נדון כיצד הוא פועל את פעולתו, וכן על השפעתו על האדם. לפני שנדון בכך נזכיר שלמלה נחש יש משמעות נוספת מלבד שם העצם:

א.   משמעות התמימות לעומת הניחוש

בגמרא בנדרים מופיעה הלכה של איסור הניחוש לעומת התמימות הרצויה:

א"ר הושעיא: כל המתמים עצמו, שעה עומדת לו שנאמר 'התהלך לפני והיה תמים' וכתיב 'והיית לאב המון גוים'. אמר רבי: כל המנחש, לו נחש. משום מידה כנגד מידה. תני אהבה ברי דרבי זירא: כל אדם שאינו מנחש, מכניסים אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולים ליכנס בתוכה. (נדרים לב ע"א)

ממדרש זה אנו לומדים על היבט מסוים של יצר הרע שבאדם - רצון הניחוש. אך כאשר האדם מתגבר על שאיפה זו, הולך במידת הביטחון ובוטח בבוראו, הוא מגיע למעלה, שאפילו מלאכי השרת אינם עומדים בה. השקפת המנחשים שונה בתכלית מהשקפת התורה. הם רואים את העולם ואת המתרחש בו כמצב מוכתב על ידי גורמים שמימיים, כוכבים ומזלות, שאין כל דרך לשנותו. למעשה הכל פועל בדרך מכנית קבועה - שלטון ה'טבע' בלבד. על כן שואפים הם לגלות את העתיד מתוך תחושת הפחד מן הבאות. לעומתם, אנשי 'הביטחון' בוטחים בה' ומאמינים שהעולם מונהג בטוב רצון ה'. ראינו לפני כן שלנחש אין תרבות כלל וגם לא הנאה להיזקו, מתוך כך רואים שהוא מכיש בצורה אנסטינקטיבית לחלוטין בלי כל התראה או מטרה מוגדרת. בגמרא בברכות (נז ע"א) נאמר: "הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת", ורש"י שם מסביר: "כנחש שעפר לחמו, ומצוי לו בכל מקום". חלק מעונשו של נחש הקדמון הוא לאכול עפר, בכך הפך לו הקב"ה את חייו לפשוטים, חסרי מתחים כלל כי מזונותיו בשפע [2]. עונש זה בא עקב הצעתו לאדם וחוה להיות "יודעי טוב ורע" ועל ידי כך ידעו איך להתנהג ולהישמר מכל פגעי הטבע, וזו הנקודה שפיתתה את האדם. עקב כך עונשו של הנחש - ריחוק מוחלט מכל פגעי הטבע, עד כדי כך שלא יהיה לו על מה ולמה לנחש. עקב מצבו החדש מייצגת דמותו בעולם את שלטון 'הטבע' כביכול; שום דבר לא משנה ולא משתנה, והכל פועל כפונקציות אנסטינקטביות הקבועות מראש שלא ניתנו כלל לשינוי.

ראינו כי הנחש מקיא את ארסו. מתוך תכונה זו ממשיל המדרש ואומר (יבמות קג ע"ב): "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן; עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן" - היינו הזוהמה היא הארס היוצא מהנחש.

ציינו לפני כן שמי שמתגבר על יצר הניחוש והולך בדרך התמימות והביטחון, מגיע לדרגה גבוהה אף יותר ממלאכי השרת. רצון הניחוש זו אחת הנקודות המרכזיות המפרידות ביננו לבין המלאכים. אנו מלאי ספקות, חרדות וניחושים, והם תמימים ושלווים ללא כל דאגות וחיכוכים. אך האדם אשר יתגבר על כך יגבה ממדרגתם. מיהו אותו אדם שהגיע למדרגתם? משה רבנו! בגמרא בשבת (פח ע"ב) מופיע המדרש המפורסם על מעמד הר סיני:

ואמר ריב"ל: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אישה ביננו. אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?... אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו'.

משה רבנו מתואר במדרש כנמצא בין המלאכים, וזאת עקב הצלחתו להתגבר על יצר הניחוש. אך מה שעדיין מפריע למלאכים הוא שמשה רבנו הוא ילוד אישה. באיזו אישה מדובר? אין זו אלא חוה - "אם כל חי", ומה שמפריע למלאכים בכך, זו אותה זוהמה שהטיל בה נחש הקדמוני כפי שאמרנו לעיל. על כך משיב להם הקב"ה שלמטרה זו הגיע משה להר סיני שכן "לקבל תורה בא". על ידי כך ילמד כל עם ישראל ללכת בדרכי ה' בתמימות ובביטחון, וממילא תתנקה להם אותה זוהמה. וזהו מה שאמר המדרש: "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן". ממהלך זה אנו למדים כי חלק גדול של מלחמתה של תורה הוא, נגד תפיסת העולם שבו הטבע שולט כהשקפת המנחשים וממילא הוא הדבר החיובי והטוב [3].

המדרש טען כי מי שמתגבר על יצר הניחוש הוא במדרגה יותר גבוהה אף מן המלאכים. בפסיקתא רבתי דרב כהנא (ל"ד, י') מתואר 'דיבורו' של הקב"ה במעמד הר סיני בעת שאמר את עשרת הדיברות:

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: אלו הדברות, שהיו הדברות מבקשות לצאת והיה הכרוז יוצא לפניך ואומר לפני מחיצת האש, סלקו עצמכם מלפני הדיבור שלא יצא וישרוף אתכם, ומיד היו המלאכים של אש מסלקין עצמן והחיות מסלקין עצמם כדי שלא ישרפו מנשבו של דיבור. ומפני שהיה אשו של דיבור קשה מאשם של מלאכים, שהמלאכים אינם אלא מאש של תחת כסא הכבוד.

ואילו במדרש (בגמרא בשבת), בעת שמשה עלה למרום לקבל תורה, אומר הקב"ה למשה "אחוז בכסא כבודי" היינו משה נמצא עם כסא הכבוד, יותר מגובה המלאכים, ולפיכך אין הם יכולים לפגוע בו "בהבל שבפיהם". טעם הדבר פשוט, האדם נתון לפגיעה, לפחד, וחרד לגורלו. לכן רוצה הוא מאוד לנחש את גורלו. אך בעת התגברו על יצר זה ובעת הליכתו בתמימות, מגיע הוא למדרגות גבוהות ביותר. המלאכים לעומת זאת חיים את חייהם השלווים, אין להם ממה לפחד, ומצבם לא משתנה, ואין העתיד שרוי בחושך לגבם. על כן רק האדם מסוגל להגיע למחיצה "שאפילו מלאכי השרת אין יכולים לכנס בתוכה" [4].

ב.   הנחש כמסית ומדיח

  הרמב"ם על סמך הגמרא בסנהדרין פוסק:

"אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות. ולא מי שאין   לו בנים כדי שיהא רחמן.(הל' סנהדרין, פ"ב ה"ג)

דבר זה נכון לגבי כל דין באשר הוא, חוץ מיוצא מן הכלל יחידי שהוא המסית. ואלו דברי הרמב"ם לגביו:

המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות. מכמינין לו את העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו. יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית, ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו. שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל, רחמים הוא בעולם שנאמר 'למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים'. (הלכות סנהדרין, פי"א ה"ה)

רואים אנו שלמעשה דינו של המסית אינו דין כלל, ומטרה אחת לכל תהליך משוכתב זה - להורגו; בלי כל התגוננות מעשית נגד הלך הדין. מהיכן נובעת חומרה אדירה זו? בגמרא בסנהדרין מובא המקור לכך (כ"ט ע"א):

אמר רבי שמואל בר נחמן, אמר רבי יוחנן: מנין שאין טוענים למסית? מנחש הקדמוני. דאמר רבי שמלאי הרבה טענות הוה לו לנחש לטעון ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (הנחש) דברי מי שומעים? כלומר, דברי הרב שומעים.

הנחש שהסית את האדם, יכול היה   לומר שאין בדבריו כלום וכי מה יכולה אמירה שלו להשפיע יחסית לצו הא-להי לא לאכול.

בפסוקים בפרשת בראשית מתואר שה' פנה ושאל את אדם וחוה למה הם חטאו, וכל אחד ענה לו את תשובתו, אך את הנחש לא שאל כלל למה חטא וגזר עליו את דינו מיד. וכך מבין זאת מדרש רבה (בראשית רבה י"א, ה):

'ויאמר ה' א-להים לנחש' וגו' - עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן. ועם נחש לא נשא ונתן. אלא אמר הקב"ה, נחש זה בעל תשובות... אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו.

ממעשה זה למדו חז"ל שכשם שהקב"ה התייחס בחומרה לנחש כך אנו צריכים להתייחס למסית, כי הנחש הוא המסית הראשון ועל כן אין טוענים למסית.

דוגמה נוספת לעובדה, שכאשר מחפשים 'תירוצים' ניתן למוצאם, מופיעה בגמרא בעירובין (י"ג ע"ב):

תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. אמר רבינא, אני אדון ואטהרנו, ומה נחש שממית ומרבה טומאה, טהור. שרף שאין ממית ומרבה טמאה לא כל שכן?!

  נראה כי לא לחינם הביא רבינא דוגמה של נחש ב'דין' שלמד. כיוון שמי שחושב באותה צורה של נחש שמטרתו להסית ולהדיח ימצא גם את הסברות והצידוקים לכך, ואפילו יהיה מסוגל לטהר שרץ - היינו לקחת רעיון משוקץ וטמא ולהפוך אותו לאידיאל טהור.

יש דמיון רב בין תכונות הנחש לתכונות המסית. כמו שלנחש אין הנאה להיזקו והיזקו מצוי כ'רגל' (עיין לעיל), כך המסית, היזקו בלי תכלית ומטרה אמיתית, אלא הסתה לשם הסתה ונזקו רב ביותר. מדובר ביצר הרע ל'שמה' כמו שנחש מכיש 'לשמה' - שהרי אין לו הנאה להיזקו. אך עדיין נשארת השאלה מניין לגמרא שצריך לעשות למסית בית דין משוחד כל כך שלמעשה דינו מוכתב מראש, ובעצם הוא מהווה רק תהליך פורמלי של הוצאה להורג ותו לא. יתכן שדין זה נלמד משיטתו של רבי עקיבא שנפסקה להלכה לגבי דינו של נחש שהרג. לפי ר"ע, נחש שונה מכל שאר החיות - כל החיות אפילו המסוכנות מיתתן בפני ב"ד של עשרים ושלושה, חוץ מנחש שמותר להורגו גם בלא בית דין. כנראה על סמך ההשוואה בין נחש למסית למדו גם דין זה, שכשם שנחש אינו צריך בית דין כלל, כך מסית אינו צריך בית דין של ממש.

ג.   מטרות הפגיעה ודרך ההתמודדות

הנחש אינו פוגע אלא במי שחטא, ובראש ובראשונה הוא פוגע במי שנכשל בחטא לשון הרע. במדרש שהבאנו לעיל ממסכת תענית, המספר על כך שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ושאלו אותו, מדוע הוא מכיש, עונה להם הנחש: "ואין יתרון לבעל הלשון" (תענית ח ע"א) רש"י שם מסביר: "והוא (הנחש) אומר מה יתרון לבעל הלשון, שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה, לפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל הנחש" (ד"ה ולך מה). אחת מפגיעותיה הקלות, של יצר הרע שבאדם הוא בחטא לשון הרע. גם כאן אנו נתקלים בחטא ללא מטרה מוגדרת, ללא הנאה חומרית מעשית. אבל הפגיעה היא עצומה והרסנית, ומדובר כאן ברוע לשמו. דבר זה דומה במידה מסוימת למסית שגם הוא פועל ממניעים בלתי רווחיים אלא לשם ההסתה בלבד. בגלל כל הסימפטומים האלה גם כאן 'נכנס הנחש לתמונה', שהרי גם הוא פועל וממית לשם ההמתה וההיזק בלבד, ללא כל הנאה ורווח אישי מהריגתו שהרי אין לו הנאה להיזקו.

אך למעשה הקשר של הנחש עם חטא לשון הרע הוא קדום ביותר, והנחש הוא בעצם הראשון שדיבר לשון הרע בעצמו, והוא מוליד החטא. במדרש תנחומא נאמר: "וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע" (פרשת מצורע, ב'). כיוון שנחש הוא מקור לשון הרע ועל כך נענש - האדם האומר לשון הרע מדמה לו, ונענש על ידו.

ראינו לפני כן את המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים לגבי פעולת ארס הנחש. לפי רבי יהודה ארס נחש בין שיניו עומד, ולפי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא. למעשה מחלוקתם היא עד כמה חזקות הם תכונותיו של הנחש. לפי רבי יהודה מדובר באינסטינקט חסר תקנה עד כדי כך שכאשר אדם משיך את חברו על ידי נחש, הנחש פטור, ואילו חכמים סוברים שבכל זאת נחשב הדבר למעשה הנחש.

אם נשליך את הדבר לרעיון המחשבתי כיצד ניתן להתמודד עם יצר הרע, ניתקל בשתי אסכולות מוכרות. השאלה שתמיד נשאלת היא, האם ניתן להתמודד ישירות עם יצר הרע ובכך לגבור עליו או שהתמודדות ישירה לעולם לא תצלח והדרך היחידה האפשרית היא, ההתרחקות מראש מההתמודדות אם היצר - "לא לבוא לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון".     בדרך כלל נוהגים לשייך שתי דרכי חיים אלו ליוסף ויהודה. יוסף יפה התואר, ידוע כאיש המסוגל לחיות כיהודי גם בתוך ארץ מצרים בהיותו מנותק מכל קשר למשפחתו המקורית, ועדיין לשמור על אופיו וזהותו. לעומת זאת יהודה מתואר כאדם המייצג את תוך עם ישראל ואין הוא סובל את המפגש עם העמים כלל.

במקביל לשתי שיטות ההתמודדות הללו אנו מגלים בנחש מחלוקת תנאים לגבי דרך פעולתו. לפי רבי יהודה התמודדות ישירה עם הנחש אינה אפשרית, ומדובר כאן באינסטינקטים אוטומטים לחלוטין. כאשר היד בתוך לוע הנחש הכל כבר אבוד שהרי ארס נחש בין שיניו עומד. אך לפי חכמים גם כאשר היד נמצאת בתוך לוע הנחש עדיין הנחש הוא זה שצריך לפעול את פעולת ההכשרה מעצמו; עדיין הדבר בשליטה וניתן להתמודד איתו.

ד.   דרך פגיעתו של הנחש

שנינו בגמרא בעירובין: "אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש" (ס"ג ע"א). ובהמשך לאותה סוגייה מופיעה ברייתא זו: "ר"א אומר, לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן".

עונשם של בני אהרן מפורש בכתובים "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', ב). כאשר מעיינים קצת בחטאו של המורה הלכה בפני רבו, מגלים שאין בדבר רווח חומרי אישי אלא מדובר בגאווה לשמה. מעשה ההוראה מיותר לחלוטין ללא כל תכלית - הרי הרב עומד ליד התלמיד המורה, והרב מסוגל להורות בעצמו בצורה טובה ונכונה יותר. בגלל אופי החטא גם כאן 'נכנס הנחש לתמונה' והוא זה שמעניש את החוטא. למעשה גם בחטא זה היה הנחש   הראשון שחטא, שהרי הוא בעצמו הורה הלכה בפני הקב"ה באומרו לאישה שכאשר הם יאכלו מעץ הדעת "לא מות תמותן" (בראשית, ג', ד).

כאשר מקבילים את דברי רבי חייא שכל המורה הלכה בפני רבו ראוי שנחש יכישו, ומצד שני את מות בני אהרן, אנו מגלים שהמתת הנחש דומה לשרפת האש, שכן בני אהרן מתו באש.

  בגמרא בכתובות (ל ע"א) נאמר:

תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבעה מיתות (בית דין) לא בטלו. לא בטלו, הא בטלו להו? אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו וכו'.

במדרש זה אנו רואים בצורה ברורה שהנחש הורג כאש. וכן רש"י (שם) מסביר: "נחש מכישו והארס שורפו". ראיה נוספת לדבר מופיעה בתורה, על הפסוק "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים" (במדבר, כ"א, ו). מסביר רש"י (שם) "'את הנחשים השרפים' - ששורפים את האדם בארס שיניהם".

    מקור נוסף לדבר מופיע בגמרא בקידושין (פא ע"א):

פעם אחת הביאו שבויות לנהרדעא. העלו אותן לעלייתו של רב עמרם החסיד וסלקו את הסולם מלפניהן. עברה אחת מהן בעליה ונפל אור דרך הארובה. נטל רב עמרם את הסולם, שלא היו יכולים עשרה להגביהו והגביהו לבדו, והיה הולך ועולה בו. כשהגיע לחצי הסולם נעצר והגביה קולו: 'אש בבית עמרם!' באו התלמידים ואמרו לו: ביישתנו. אמר להם: מוטב שתתביישו בעמרם בעולם הזה ולא תתביישו ממנו בעולם הבא. השביע את יצרו שיצא ממנו. יצא ממנו עמוד של אש. אמר לו: ראה, שאתה אש ואני בשר - ואני גיבור ממך (תרגום מתוך ספר האגדה).

מסיפור זה אנו למדים כי יצר הרע מלבד דימוי לאש, אוחז הוא את הגוף בעוצמה אדירה, וצריך מאמץ אדיר כדי להיפטר ממנו.

ארס הנחש אף הוא מתפשט בכל הגוף; וכך מופיע במפורש במדרש: "אמרו לו (לנחש): למה אתה נושך באבר אחד וארסך מהלך בכל האיברים? וכו'" (ויקרא רבה, כ"ו, ב).

בהסתכלות כללית על כל העובדות הללו המסר נהיה ברור. כאשר אש אוחזת את העץ שאותו היא שורפת, היא משתלטת על כולו מתחילתו ועד סופו. משפיעה האש על העץ את חומה האדיר, אך גם סוף האש לדעוך ולכבות, ומה שישאר אחריה הוא רק אפר שחור ומכוער. כך היא דרכו של יצר הרע, המגולם בארס הנחש. כאשר הוא פועל את פעולתו, משתלט ומתפשט לו היצר על כל הגוף, מקרין הוא את חומו האדיר של החטא על האדם, ועל ידי כך מכניס הוא את האדם לשכרון חושים. ההנאה הרגעית של החטא תופסת ואוחזת את האדם בכל גופו, אך אותו אושר כביכול, שאוחז באדם בשעת מעשה, הוא זה שמכרסם ואוכל את אישיותו. סוף החטא לדעוך ולהיגמר, רק אז מגלה האדם את הרגשת הריקנות האדירה הפוקדת אותו. פתאום מתברר לו שהוא אינו אותו אדם שלפני החטא אלא דמות חדשה נולדה בו. מתבונן הוא בעצמו ומנסה לברר מהיכן הגיע יצור חדש זה לקרבו. חש הוא את איבריו המפוחמין ומרגיש כי הוא דומה עכשיו לעפר הארץ הנימוח ברגלי אדם וברגלי בהמה.

ה.   דמיון הנחש לאדם

בסקירה ההלכתית של הנחש שהבאנו לעיל, ראינו, שכאשר אישה מפלת דמות נחש היא טמאה טומאת לידה, מפני שגלגל עיני הנחש דומה לגלגל עיני האדם. העין היא הדבר העיקרי בצורת הפנים ובגלל דמיון זה מטמאים אותה. דמיון נוסף מוצאים בין האדם לנחש, בגמרא בבכורות הדנה בתכונות יחודיות לסוגים שונים של בעלי חיים. ושם נאמר:

דאמר רבי יוחנן... הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, אדם ונחש. ומי שנא הני תלתא? כי אתא רב דימי, אמרי במערבא, הואיל ודיברה עמהם שכינה" [5] [6].(בכורות ח ע"א)

בתוספתא בסוטה (פ"ה מ"ה) מסופר: "וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שהיה ערום מכל בהמה ומכל חית השדה שנאמר 'והנחש היה ערום מכל' - ביקש להרוג את אדם ולישא את חוה". הזכרנו לפני כן מקום נוסף שנחש התעסק עם חוה: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה". מוטיב זה של הנחש כמתחרה לאדם ומנסה לכבוש אותו, במיוחד בשביל חוה אישתו מופיע במדרשים רבים, ומן הסתם הסיבה שאפשרה לדרשן להציג כך את כוונות הנחש, נבעה מאותם שני דמיונות פיזיים:

א. פניו דומות.

ב. משמש פנים לפנים.

לאור הנאמר לעיל ברור כי הנחש הוא החיה היחידה שמסוגלת לנסות להתחרות באדם (ראה בהערה 6).

מצינו מקום נוסף בו מוזכר גלגל עינו של נחש, אך בהקשר שונה לחלוטין.

'ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמל ידו הדה' - מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני, ומוציא מרה מתוך פיו. (ספרא בחוקותי ב, ב)

הנחש מסתיר בפניו את ארסו, והסוואתו נראית טובה שהרי פניו נראות כפני אדם, ונראה מבחוץ כחבר לו. אך בפנים טמונה אותה מרה שחורה. כך גם יצר הרע, מתחפש בתחפושות שונות ומחביא בתוכו את 'הרע' שבו. לעתיד לבוא יכול אדם להכניס את ידו לתוך גלגל עינו של הנחש, היינו לחדור אותה תחפושת שהנחש מציב בפנינו. להגיע למרה של הנחש ולהפריד בין הארס ובין הנחש. הנמשל ברור - לעתיד יהיה ניתן להשתלט על יצר הרע, או יותר נכון   להפריד בין 'היצר' לבין 'הרע' (שכן היצר ביסוד נברא כיצר בלבד; האדם הוא שמנתב אותו לשני כיוונים אפשריים - לטוב ולרע). המדרש אומר שתינוק מישראל הוא זה שיעשה מלאכה זו. אולי רוצים לומר כי רק ילד בעל מידת התמימות האופיינית לילד, כשם שהייתה לאדם וחוה לפני החטא ולפני ידיעת הרע, הוא זה שמסוגל באמת להפריד, בין הארס לבין הנחש, בין היצר לבין הרע.

ו.   נחש לעתיד לבוא

  בגמרא בסנהדרין (נט ע"ב) נאמר:

דתניא ר"ש בן מנסיא אומר, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנים לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום. להביא לו סינדלבונים (רש"י: אבן טובה) ואבנים טובות ומרגליות.

מדרש זה מציג את הפוטנציאל הגדול הטמון בנחש שאבד מן העולם עקב חטאו של נחש. יתכן שבמסגרת התיקון הכללי בעולם שיהיה באחרית הימים, גם הנחש יתוקן.

  לעומת זאת מצינו מדרש הפוך לגמרי:

אמר ר' לוי: לעתיד לבוא הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים. נחש שנאמר 'ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו'. (מדרש רבה, כ', ה)

דווקא מכאן רואים אנו גישה הפוכה. הנחש הוא רע לחלוטין ולא ניתן אפילו לעתיד לבוא לטהר שרץ זה; להפך - אם יתרפא יזיק יותר. דרך ההתגברות שלנו עליו תהיה בכך שאנו נתעלה, נזדכך ורק הנחש ישאר כפי שהיה - אוכל עפר. על ידי התרחקות זו מן הנחש ימנע ההיזק ממנו. ניתן לקשר מחלוקת זו, בין ר"ש בן מנסיא ורבי לוי, לאותה מחלוקת שהזכרנו לעיל בין רבי יהודה וחכמים לגבי ארס הנחש. רבי יהודה סובר כי ארס הנחש בין שיניו, ופעולתו היא אינסטינקטבית לחלוטין ללא כל תקנה, ועל כן נראה שדמות כזאת, באמת לא ניתן לשנות כלל וכלל ואין מה לתקן בה כשיטת רבי לוי. אבל לשיטת חכמים שארס נחש מעצמו מקיא והכנסת היד לפי הנחש אינה סוף פסוק, ולא מדובר באינסטינקטים חסרי שליטה מוחלטת, יתכן שלעתיד יהיה ניתן לרסן את הנחש וגם הוא ימצא את תפקידו החיובי בעולם כשיטת ר"ש בן מנסיא שרואה בנחש שמש טוב לאדם.

סיכום

א.   לנחש מעמד הלכתי מיוחד בתחומים רבים הוא המסוכן מכל החיות - אין הוא מזיק למטרה מוגדרת, גם לא למטרות הנאה, אלא הוא מזיק לשמו.

ב.   ראינו את אופי חטא הניחוש, מה האידאולוגיה שמאחוריו ואת מלחמתה של תורה בע"ז - זו שאותה הנחש מייצג.

ג.   החטאים שבהם מופיע הנחש כמעניש הם: מסית, לשון הרע, ומורה הלכה בפני רבו. שלושת החטאים האלה אופיים דומה. כולם נעשים ביד הלשון בלבד - בדיבור. בכולם מטרת החטא היא לא לצורך כלכלי חומרי אלא לשם החטא עצמו.

ד.   הארס של הנחש מוצג באותה זוהמה שהוא מטיל. פעולת השריפה שבו והתפשטותו דומה לדרך פעולתו של החטא.

ה.   לנחש יש דמיון לאדם יחסית לשאר בעלי החיים. סקרנו את ההשלכות היוצאות מדמוי ואת זה התחרות הנובעת מכך בינו לאדם.

ו.   הבאנו מחלוקת מדרשים מה יהיה גורלו של הנחש לעתיד לבוא - אם יתרפה או ישאר בקלקול לעולם, וכיצד יהיה ניתן להתגבר על הנחש.

---