סתירת נקיים בזב וזבה / הרב ברוך קץ

א

זב וזבה הסופרים שבעה נקיים וראו זוב או דם בספירתם, סותרים את כל הספירה, ומונים ז' נקיים מתחילה - "'ואחר תטהר' אמר רחמנא, אחר אחר לכולן" (נדה לג ע"ב).

יש לחקור האם הצורך בספירה מחודשת של ז' נקיים נובע מהראייה האחרונה, ואע"פ שאין ראייה אחת מצריכה ז' נקיים, הכא שאני, דכיוון שהיא באה לאחר שכבר חל עליו שם זב, ראיית זיבה חשיבא, ובכוחה להצריך ז' נקיים (ואף בכל ז' נקיים דזיבה יש לבאר שהראייה השניה בזב והשלישית בזבה הן המצריכות ז' נקיים, אלא שהראיות הקודמות לה נדרשות להגדיר ראייה זו כראיית זיבה) [1], או שחובת הספירה נובעת מהראיות הראשונות שחייבוה, אלא שראייה זו סתרה את הספירה שספר, מגזירת הכתוב ד"אחר תטהר" [2].

לכאורה היה נראה לתלות בשאלה זו איבעיא דרבא (לז ע"א):  

קושי מהו שיסתור בזיבה? דבר המטמא סותר והאי נמי מטמא כימי (י"ג: בימי) נידה הוא, או דלמא דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא?

לפי האפשרות הראשונה, שהראייה הסותרת היא המצריכה ז' נקיים מצד עצמה, בעינן דבר הגורם, ולאפשרות השניה שהראייה רק סותרת את הספירה ואינה מצריכה ז' נקיים מצד עצמה אין צריך דבר הגורם, ודי בדבר המטמא במקום אחר.

והנה החזו"א (יו"ד, סימן קכא ס"ק ט"ז) כתב, שלא מסתבר [3] לפרש כאפשרות הראשונה, אלא נראה שהספירה נובעת מהראיות הראשונות, ובעיית רבא היא איזו ראייה נדרשת   לסתירת נקיים, שיתכן דבעינן   ראייה שיש בכוחה לגרום לטומאת זיבה, אף שבמקרה זה ספירת שבעה מתחייבת מהראיות הראשונות. וכן נראה מלשון הריטב"א (לו ע"א), שכתב בשם התוס' בעניין זבה שראתה לאחר ספירת שבעה קודם טבילה:

כי כתב רחמנא 'אחר תטהר' היינו שתהא טהרה אחת לכולן ובלא הפסקת דם נידה כלל, וכיוון שכן וכבר ספרה, אין לה לסתור מניינה למפרע.

משמע שדן בראייה הסותרת רק כמשפיעה על המניין הנובע מראיותיה הראשונות.

  אך עיין בר"ן על איבעיא דרבא (לז ע"א), שמוכח מדבריו שפירש כדרך הראשונה שהראייה הסותרת היא המצריכה ז' נקיים, דזה לשונו:

תמהני... אמאי סליק אדעתיה דטעמא דזיבה שהיא סותרת להו מפני שהוא מטמא במקום [אחר]... וניחא לי דה"ק, ראייה אחת שהיא סותרת בזוב למה היא סותרת, הרי ראייה אחת של זיבה אינה צריכה ז' נקיים, אלא ודאי משום הכי סותרת לפי שכיוון שראייה זו מצרכת ז', דהיינו בימי נידה, הכי נמי מצרכת ז'... או דלמא דראיית יום א' שהיא סותרת בזיבה... לפי שהיא גורמת כאן טומאת ז'... דהיינו ראייה שלישית של זוב

הרי מפורש בדבריו, שהראייה הסותרת היא הגורמת, מחמת עצמה, לספירת ז' נקיים, כמו ראייה שלישית של זבה. ואף הצד השני של האיבעיא, שדי בדבר המטמא, גם היא מבוססת לדעת הר"ן על כך שראייה זו עצמה מצריכה שבעה, דומיא דימי נידה שבהם גם דם קושי מצריך שבעה [אלא שבנידה אין צריך נקיים והכא צריך נקיים "דהאי כדיניה והאי כדיניה" (לשון הר"ן)] [4].

  בגמרא בזבחים (כט ע"א) מצינו:

ת"ר 'ואם האכל יאכל' אמר ר"א... במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת מאחר שהוכשר יחזור ויפסל, אמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכיוון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל

ומכאן ראיה ברורה לריטב"א ולחזו"א שהראייה רק סתרה את הספירה ומחויבים בספירה מחמת הראיות הראשונות; שהרי לר"ן אין כאן דבר שהוכשר וחזר ונפסל, שכן הצורך בספירת ז' נקיים אינו מחמת פסול הראשונים אלא מחמת ראייה זו המחייבת ז' נקיים [5].

אך נראה שהקושי לשיטת הר"ן הוא רק לפירוש רש"י שם שכתב: "ומנו ד' וה' ימים ואם ראו סתרו כל מניינם", ואם כן לכל ספירת נקיים קרי - הוכשר וחזר ונפסל. אך לפירוש   תוס' שם (ד"ה וכיוון) שכתבו, דדווקא בשביעי שלהם לאחר שטבלו איירי, שהוחזקו בטהרה, ואם נגעו בטהרות ואח"כ ראו הרי שסתרו חזקת טהרתם,   אתי שפיר שיטת הר"ן -   דאמנם ספירת שבעת הנקיים הנדרשת עתה נובעת מהראייה הסותרת מצד עצמה, אך ראייה זו גם גרמה להגדיר את מצב הזב והזבה ביום השביעי כטמאים למפרע, ודמי להוכשר וחזר ונפסל.

ידוע, שהזבה כל שראתה ג' ימים רצופים וצריכה ספירת ז' נקיים חייבת בקרבן. אך בזב אינו כן, אלא בשתי ראיות צריך ספירת ז' נקיים, וקרבן אינו מתחייב אלא בג' ראיות (שאין הפסקת יום ביניהם) (זבים, פ"א מ"א).

והנה הגמ' (כריתות ח ע"א) קובעת: "כל ראייה שסותרת אין מביאה לידי קרבן", ולפיכך זב בעל שתי ראיות שראה ביום השביעי ג' ראיות, אינו מתחייב עליהם קרבן זיבה. ונראה דשתי דרכים יש בהגדרת המושג "ראייה הסותרת" (שאינה מביאה לידי קרבן). האחת כפשוטה - ראייה שבפועל סתרה ספירת נקיים, ולפי"ז אם ראה ד' ראיות יתחייב בקרבן, שהרי רק הראייה הראשונה סתרה,ואינה מביאה לידי קרבן, אך שלושת הראיות שאחריה לא סתרו ויכולות לחייב קרבן. האפשרות השניה היא לומר דגדר ראייה הסותרת הוא - ראייה הראויה לסתור נקיים, כיוון שהיא באה בתוך זמן ספירת נקיים. לפי"ז אף אם ראה ד' ראיות בתוך ימי ספירת הנקיים לא יתחייב, שהרי זמן זה ראוי לסתירת נקיים וממילא כל ראיותיו אינן מחייבות קרבן.

השיטה מקובצת בכריתות (שם, אות ט' בהשמטות)   הביא דברי התוס' שהסתפקו האם דווקא ראייה הסותרת שבעה אינה מחייבת קרבן, כלומר כשראה ג' ראיות ביום השביעי לספירת הנקיים, או שמא כל שהחזיק בספירתו - ראייה שסותרת את ספירתו חשיבא "ראייה הסותרת", ואינה מביאה לחיוב קרבן (כגון שראה מיום שני לספירתו והלאה). מדבריהם נראה בבירור שהלכו בדרך הראשונה, והבינו שראייה שבפועל סתרה נחשבת "ראייה הסותרת", ולכן אפשר לחלק בין סתירת שבעה, שהיא סתירה חשובה של כל יחידת הספירה הנדרשת, לבין סתירת ששה וכד', שהיא סתירת ספירה חלקית (ולפי"ז אם ראה ד' ראיות יתחייב קרבן כנ"ל) [6].   והנה הרמב"ם (הל' מחוסרי כפרה, פ"ג ה"ד) כתב:

כל ראייה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן, כיצד? ראה שתי ראיות והפסיק יום או יומיים... אפילו ראה בתוך ימי הספירה ג' ראיות זו אחר זו... אפילו ראה ג' ראיות בסוף יום שביעי של שבעה ימים נקיים אינו מביא קרבן, שראיות אלו לסתירה הן.

נראה דדברי הרמב"ם חולקים מפורשות על התוס' הנ"ל. שכן לדבריו רבותא היא דאף בסוף היום השביעי חשיבא ראייה הסותרת. (והתוס' איפכא סבירא להו, שהרי הם העלו אפשרות דדוקא ביום השביעי חשיבא ראייה הסותרת), ועוד שהרמב"ם כתב שכל הראיות נחשבות ראיות סותרות ("ראיות אלו לסתירה הן"), משמע שלא הסתירה בפועל (שרק ראייה אחת עושה) גורמת שלא יתחייב בקרבן, אלא כל ראייה שבאה בזמן הראוי לסתירת נקיים אינה מחייבת קרבן כדרך השניה הנ"ל [7].

בביאור הלכה זו לדעת הרמב"ם נראה לי דראיות הבאות תוך ספירת נקיים נטפלות לראיות הראשונות המחילות עליו שם זב, ואינן יכולות לחדש עליו שם זיבה אחר. דזב בעל שתי ראיות וזב בעל שלוש ראיות שני זבים שונים הם, וכיוון שחל עליו שם זב בעל שתי ראיות והחזיק בספירתו, לא יסור ממנו שם זה עד שיספור שבעה נקיים (דוגמה לדבר, זבה גדולה שלא יחול עליה שם נידה עד שתספור ז' נקיים). לפיכך כל הראיות שבתוך ספירת הנקיים אינן יכולות להחיל עליו שם חדש של זב בעל ג' ראיות החייב בקרבן. לפיכך רבותא היא לומר שאף בסוף היום השביעי שכבר ספר ז' נקיים וראוי הוא לטבול ולהפקיע ממנו שם זב בעל ב' ראיות, עדיין ראיותיו נחשבות ראיות הסותרות, דעדיין תוך ז' נקיים הם, וראיות זב בעל שתי ראיות חשיבי, ולכן כתב הרמב"ם "אפילו ראה בסוף היום השביעי".

ועיין בספר באר שבע (על הגמ' בכריתות שם), שנקט כהרמב"ם "שראיות אלו ראיות הסותרות הן" (ולא רק הראשונה שבהן). והוסיף: "וכל ראייה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן וכולא חדא זיבה אריכתא היא" - משמע כבאורנו (אף שהבאר שבע התייחס שם לזב בעל ג' ראיות לעניין חיוב קרבן נוסף, הרי אתא עלה מצד דין ראייה הסותרת שאינה מביאה לידי קרבן, וא"כ ודאי יש ללמוד מביאורו לעניין זב בעל שתי ראיות).

והנה לדרכם של התוס' בפירוש הגמ' בכריתות, נראה דאי אפשר לומר כהר"ן הנ"ל, שהבין כי הראייה הסותרת היא המצריכה ז' נקיים מצד עצמה. שהרי לתוס' ראייה הסותרת היא ראייה שעשתה מעשה של סתירת נקיים, ולר"ן אינה עושה כלל מעשה סתירה אלא מצריכה ספירת נקיים חדשה מצד עצמה [8].

ועוד, לתוס' ראייה הסותרת הורע כוחה לעתיד ואינה יכולה לחייב קרבן, ולר"ן, אדרבא, ראייה הסותרת כוחה רב, שהרי בכוחה להצריך ז' נקיים אף שרק ראייה אחת היא, כיוון שחל עליה כבר שם דם זיבה. וא"כ לדרכם מוכח כריטב"א והחזו"א [9].

אך לפירוש הרמב"ם ניתן לומר כר"ן, דאמנם ראייה הסותרת רב כוחה כנ"ל, כיוון שהיא נסמכת על הראיות הראשונות ונחשבת כראיית זיבה. אך דווקא משום כך בזב איננה יכולה להביא לידי קרבן, כיוון שהיא נסמכת על שם זיבה דשתי ראיות ממילא גם היא נחשבת ראיית זיבה של שתי ראיות, שאין בכוחה לחייב קרבן.

ב

  בגמ' במגילה דף ח ע"ב מצינו:

גבי זב דכתיב 'וכבס בגדיו וטהר'... טהור השתא מלטמא כלי חרס בהסט, אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע

וברמב"ם (משכב ומושב, פ"ה ה"ט):

זב וזבה גדולה שטבלו ביום ז' שלהם, לא יתעסקו בטהרות עד לערב שמא יראו טומאה ויסתרו שבעת ימי הספירה, ונמצא אותן טהרות טמאות למפרע. אע"פ שהן עושין משכב ומושב למפרע אין מטמאין כלי חרס בהסט מאחר שטבלו, אע"פ שחזרו וראו טומאה וסתרו הכל, וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו טהור

  ודייק המקדש דוד (טהרות, סימן מ"ח ס"ק ד') מסוף דברי הרמב"ם, שלאחר ראייה אחת חוזרים ומטמאים כלי חרס בהסט. והתקשה בזה, דכיוון שלעניין הסט כלי חרס חשיב כטהור לגמרי לאחר טבילתו (דבזה מודים חכמים לר' יוסי [פסחים פא ע"א] דמכאן ולהבא מטמא, מגזה"כ) מדוע די בראייה אחת כדי שיחשב כזב בשנית ויחזור לטמא כלי חרס בהסט [10]. ונראה ליישב זאת עפ"י שיטת הר"ן הנ"ל, שאכן ראייה אחת יש בכוחה להחיל דיני זיבה וספירת נקיים. אלא, שכדי להגדירה כראיית זיבה צריך שתבוא לאחר ראיית זוב שקדמה לה, או שתבוא תוך ספירת נקיים לאחר שכבר חל עליו שם זב. לפי"ז אפשר לומר, שהתורה גזרה שזב שטבל בשביעי נטהר מטומאתו לעניין הסט כלי חרס, אך כיוון שלשאר דברים נחשב כזב למפרע, מוגדרת אף ראייה אחת שלו כראיית זיבה להחיל עליו כל דיני זב, והרמב"ם הרי יכול לסבור כהר"ן כנ"ל, ואתי שפיר.

---