האותיות / חגי גרוס

פתיחה

היהדות מתייחסת לכתב העברי המורכב מאותיות - המתחברות למילים, המשלימות משפטים, כאל דבר 'ניסי'.

שלא ככתבים אחרים, כתבים שהומצאו ע"י בני אדם בעזרת השכל האנושי ומטרתם לשמש ביטוי גרפי לתהליכים פונטיים (דהיינו - להנציח את הדיבור), נברא הכתב העברי ע"י הקב"ה בעצמו, בזמן מיוחד, ושילוב זה מעניק לכתב משמעות מיוחדת.

  עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן... הכתב והמכתב והלוחות. (אבות, פ"ה מ"ו)

הדבר הראשון הבולט הוא, שככל הבריאה גם הכתב נברא ולא הומצא. אולם, אע"פ שנברא במהלך ששת ימי המעשה, שונה הוא משאר היקום הנברא, בשל הזמן המיוחד בו נברא - ערב שבת בין השמשות, זמן המעלה את   הנבראים בו למדרגה גבוהה יותר משאר הנבראים.

יכין (מפרש המשנה) כותב: "אבל הנך י' דברים, שהוא נס בכל אחד מהם, לאות ולמופת. לפיכך הם במדרגה אחת למטה מקדושת השבת - קודש קודשים, והם למעלה ממדרגת שאר הנבראים שנבראו בששה ימים... להכי נבראו בע"ש בה"ש כעין תוספת מחול על קודש" [1].

לאור זאת מובן ההבדל בין הכתב העברי לכתב שאר אומות העולם עמד על כך המהרש"א (פסחים נד ע"א): "ויש לפרש ד'הכתב' הוא כתב שלנו, הוא ניתן מלמעלה בכ"ב אותיות הוא דבר חידוש נשתנה מכל כתב אומת העולם...".

ראינו, אם כן, שמהותו של הכתב שלנו היא בחינת נס, ומאחר שכך, משמעות מיוחדת צריכה להיות לו מעבר להיותו צורות גרפיות המסמלות הברות וקולות. אותן אותיות - מחשבת הבורא הן ולא מחשבת אנוש.  

במאמרנו זה ננסה לחדור לעומקן של אותן אותיות, ולנסות להבין מעט מתפקידן המיוחד.

א. תפקיד האותיות בבריאה

המחשבה היא אם כל המעשים, כל דבר שיצא בסופו של דבר אל הפועל - תחילתו במחשבה.

המחשבה היא הצמצום הראשוני של האין-סוף. האדם מטבעו מוגבל אף בשכלו וביכולתו לחשוב רק על כמות מוגבלת של דברים. את הצמצום של המחשבה מבצע הדיבור. זאת, כיון שתפקידו של הדיבור הוא להביא את המחשבה לידי ביטוי חיצוני, ולכן חייב הוא לצמצמה, שהרי לא כל מה שאדם חושב הוא אומר או מסוגל לומר. החיסרון בדיבור הוא שאיננו נשאר קיים קבוע, כאשר יוצא הוא מפי האדם פורחים הצלילים באויר ואינם נשארים. על מנת להשאיר את הדיבור קיים יש צורך בכתב (לאמיתו של דבר ישנן שתי דרכים להשאיר את הדיבור קיים - הכתב והמעשה ולכן חייב להיות קשר ביניהם ועליו נדבר בהמשך). הכתב אף הוא צמצום של הדיבור, שהרי לא כל דבר שנאמר גם נכתב.

מקובל לחשוב שרק הדיבור והכתב מורכבים מאותיות. הדיבור ­מאותיות פונטיות, והכתב - מאותיות גראפיות. בעל התניא מחדש שאף המחשבה מורכבת מאותיות - 'אותיות המחשבה', בעזרתן מסוגל האדם לתחום את האין-סוף המחשבתי לדברים מוגדרים:

כי כמו שמידות בנשמת האדם כשבאות להתגלות במעשה, הן באות מלוהטות 'באותיות המחשבה', כגון מידת החסד והרחמים שבנשמה אי אפשר להו להתגלות בפועל ממש כי אם ע"י שמחשב בדעתו לעשייתן... כי א"א לעשות בלא המחשבה. (שער הייחוד ואמונה, פ' יא)

כלומר, בנשמת האדם ישנם דחפים ורצונות הפועמים בו בלא הפסקה. על מנת לבצעם יש צורך לתחמם למחשבה: "כי אי אפשר לעשות בלא מחשבה". להתגבשות רעיון העשייה במחשבה קוראים: 'אותיות המחשבה'. בתהליך זה מגבש האדם אותם הרצונות הרוצים לפרוץ החוצה ולבוא ידי ביטוי במעשים - זהו השלב הראשוני בדרך לעשייה. השלב הבא הוא הדיבור:

ואם מצווה לאחרים לעשות, אזי מתלבשת מידת החסד וגם אותיות המחשבה באותיות הדיבור.(שם)

דברים מעין אלו מוצאים אנו בדברי הראי"ה קוק ז"ל:

כשהמושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים ובאותיות דיבוריות אנו רואים בהם את הנשמה התוכית לבושה בגוף חי ופועם, כוח החיים מלא הוא אותיות רוחניות, והאותיות - בין המחשביות בין המבטאיות רק מהקצה התחתון שלהן הן מורגשות.(אורות הקודש ח"ב שלה-שלו)

הרב מחלק בדומה לבעל התניא, בין שני סוגי אותיות רוחניות: אותיות המחשבה (המחשביות) ואותיות הדיבור (המבטאיות). המכנה המשותף הוא הצורך בהן על מנת להגביל וע"י כך להבין את הנשמה התוכית (המהות) של כל אחד ואחד. אותם מושגים עליונים, אותו כוח חיים, מלא אותיות רוחניות שאנו מבינים רק את הקצה התחתון שלו, חייב לעבור מספר שלבים על מנת שנוכל להבינו בעצמנו ולהעבירו לאחרים באמצעות הדיבור.

נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שהמכנה המשותף של כל אותם שלבים בצמצום הן האותיות, לכן דומני שלא נטעה אם נגיע למסקנה שאותיות = צמצום.

המעשה הנעשה בפועל, כתוצר מוגמר, הוא דרך נוספת להנציח את המחשבה והדיבור, ואף המעשה הוא סוג מסויים של צמצום   המחשבה, כשם שהכתב הוא סוג אחר שלה. מאחר ושניהם מבטאים דבר אחד חייב להיות קשר בין המעשה לבין האותיות.

לבריאת העולם קדמה מחשבה - "בתחלה עלה במחשבה להבראות". אך, כידוע, עולמנו הוא עולם גשמי והיה צורך להגשים את אותה מחשבה - מחשבת הבריאה ולהשאירה קיימת. אמנם אצל בני האדם ישנם פערים בין מחשבה, דיבור ומעשה, אך אצל הקב"ה הכל אחד הוא, אשר חושב מיד נעשה, ואשר אומר מיד מתהווה - "הוא אמר ויהי" [2].

נמצא, שהעולם הוא הביטוי החיצוני הקיים למחשבת הבריאה של הקב"ה, דבר המקביל למעשה הכתיבה אצל האדם, שאף הוא משאיר את המחשבה קיימת. העולם הוא כספר פתוח אשר דפיו מגלים לעין-כל את שעלה במחשבה להיברות, כשם שהספר מגלה לקוראים את סתרי מחשבתו של הסופר אשר כתבו.

מסביר זאת ריה"ל בספר הכוזרי, בפרשו את מאמר ספר היצירה:

'וברא את עולמו בשלושה ספרים: ספר, סיפור וספר'... 'סיפור' מורה על הדיבור הא-להי. בדיבור זה תלויות תכונות כל דבר נוצר וצורתו, בהן נוצר ברגע שנסב עליו הדיבור.

ומעשה זהו ה'ספר' שם המורה על הכתב, כי כתב הא-לוה הוא ברואיו ודיבור הא-לוה הוא כתבו   (כוזרי מאמר ד' כד-כה).

העולם כולו, על כל ברואיו ורב גוניותו נחשב לכתב הא-להי, ואף הדיבור נחשב ככתב מפני ש"הוא אמר ויהי". ע"י הדיבור הכל נוצר, הברואים כולם הרי הם כאותיות הספר אשר מראות את המחשבה הנסתרת שקדמה למעשה שהרי "כתב הא-לוה הוא ברואיו".

את שלב המעבר מהמחשבה לדיבור, ומהדיבור לכתב ולמעשה הבריאה, מסביר הרמח"ל: "...והן (האותיות) מציאות סדר אחד העומד להוציא כל הדברים אל הפועל והוא סוד 'בדבר ה' שמים נעשו' כי אין מציאות לדיבור אלא באותיות..." (קל"ח פתחי חכמה י"ח).

ובפירושו על פתח י"ח מוסיף הרמח"ל ומסביר:

כי בתחילה יש מחשבה והיא נעלמת ומלווה ע"י הדיבור באותיות... כי אין מציאות לדיבור אלא באותיות. הדיבור אינו אלא האותיות, בריאת העולם בפועל היתה בדיבור, אם כן בריאת העולם בפועל היתה האותיות.

תפקידם של האותיות הוא, אם כן, לגלות את המחשבות הקודמות למעשים, ולהשאירם קיימות באותיות. האותיות הן הלבוש לאותה מחשבת הבריאה, והן הן הביטוי החיצוני שלה, כשם שהעולם הוא הביטוי החיצוני לאותה מחשבה. ישנו, אם כן, קשר הדוק בין העולם לבין האותיות, ולמעשה שניהם מהווים אמצעים שונים לאותה מטרה.

זהו תפקידן הכללי של האותיות בבריאה. ננסה עתה לראות ולגלות את תפקידן הפרטי.

אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. (ברכות נה ע"א)

הזוהר מביא אף הוא מדרש מופלא בו מסופר על ויכוח שהתנהל בין האותיות בטרם נברא העולם -

כשברא הקב"ה את עולמו, באותה שעה עמדו כל האותיות לפניו - זאת אומרת בי יברא הקב"ה את העולם וזאת אומרת בי יברא הקב"ה את עולמו. (זוהר חדש רות קז)

לבסוף לאחר ויכוח ארוך וממושך בה הציעה כל 'אות' את תכונותיה, ונפסלה ע"י הקב"ה, נבחרה האות ב' - "בראשית".

גם ממדרש זה משמע, שהקב"ה ברא את העולם ע"י אותיות. ובהקדמת הזוהר מובא: "רב המנונא אומר: אלפיים שנה טרם נברא העולם היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות". מדרשים מופלאים אלו ועוד אחרים דורשים הסבר, מהן אותן האותיות שבעזרתן נברא העולם?

נראה שכל אות ואות מכ"ב האותיות אותן אנו מכירים בצורתן הארצית, מבטאת ומסמלת כוח רוחני עליון שבו ברא הקב"ה את העולם. אותן כ"ב כוחות עליונים, שהאדם אינו מסוגל להבינם, נקראו בפי חז"ל - 'אותיות' על שם הסמלים אותם אנו מכירים - אותיות הא"ב, אך בעצמן ודאי שאינם אותיות גרפיות בלבד.

וכן מצאנו בבעל התניא (פ' יא): "ולא נקראו בשם אותיות אלא לגבי מידותיו יתברך בכבודן ובעצמן. והנה הן כ"ב מיני המשכות וכוחות שונים זה מזה שבהם נבראו כל העולמות וכל הברואים בתוכם, שכן עלה ברצונו וחכמתו ית' לברוא עולם בכ"ב מיני המשכות שונות והן כ"ב מיני אותיות הקבועות בפה ותמונתן בכתב מורה על ציור והמשכה".

נמצא שכאשר מדבר המדרש על האותיות, אין כוונתו לאותיות הפשוטות, אלא לכוחות עליונים, ולמעשה האותיות המוכרות לנו מסמלות אותם בצורה מסוימת ומתוך כך נובעת קדושת אותן אותיות - קדושת הסמל שואבת את כוחה מהדבר אותו הוא מסמל. לכן יש בכתב העברי קדושה שאין בכתבים אחרים מאחר ומסמל הוא כוחות עליונים.

הרמח"ל, בדרך עץ החיים, מרחיב עוד יותר: "כי כל אותיות שאנו רואים בתורה כולם מורים על כ"ב מיני אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם, העליונים, מזהירים על האותיות, ומכאן נמשכת קדושת ס"ת ותפילין. ולפי הקדושה שבה נכתבים כך תגדל ההארה וההשראה של האורות ההם על האותיות".

הרמח"ל מחדש כאן חידוש נוסף, שלא כסמלים האחרים שכל תפקידם נגמר בעצם הסמליות שבהם, אצל האותיות הקדושה נמשכת ומושפעת על האות.

הרמ"ק (ר' משה קורדובירו) מחדש חידוש נוסף בקשר לתפקידן של האותיות כסמלים. אין זו בחירה מקרית של צורה גרפית זו ולא אחרת לכוח עליון מסוים, אלא הצורה הגראפית מבטאת את מהותו הישירה של אותו כוח עליון שקיים באות. וכך כתב בספרו פרדס רימונים (שער האותיות פ' א-ג): "אין אותיות התורה הסכמיות. אמנם הן רוחניות ומתייחסות בצורתן אל פנימיות נשמתן...".

נמצא שכל אות ואות מהווה בבואה לאותו כוח עליון אותו היא מסמלת, אחד מאותם כוחות שבעזרתם נבראו שמים וארץ. כעת מובן מדוע נבראו האותיות ע"י הקב"ה ואין הן מעשה אדם, שהרי אין אדם אשר יוכל לכוון ולבטא במדויק אותם הכוחות העליונים, הנשגבים מבינת אנוש.

כיון שראינו שבבריאת העולם השתתפו כ"ב כוחות בלבד, ולמעשה אנו רואים מגוון כמעט אין סופי של ברואים, עלינו להסיק שהנבראים כולם מהווים צירופים שונים של אותם הכוחות. ומכיוון שכל אחד מהכוחות מבוטא ע"י אות, הרי שצירוף הכוחות מבוטא ע"י צירוף האותיות - המלה. כעת מובנת משמעות השמות. השם, המורכב מצירוף מסוים של אותיות, מסמל צירוף מסוים של כוחות, שלמעשה יוצר את הדבר. נמצא ששמו של הדבר מורה על מהותו הפנימית העמוקה ואינו סתם שם שרירותי [3].

רעיון זה מובא במפורש בספר התניא (פ' יב): "רק שהברואים מתחלקים למיניהם ע"י שינוי הצירופים... כי כל אות היא המשכת חיות וכוח מיוחד פרטי, וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה אחת... כן בחילופי האותיות או תמורתן נבראו בריות חדשות".

אם נמשיל את האותיות   לביולוגיה של האדם   נוכל לדמותן ל- DNA ול- RNA שהוא למעשה הקוד ההתפתחותי של האדם, וכפי השתלבותו, צירופו והתחלקותו מתפתח האורגניזם החי. כך האותיות בבריאת העולם, הם הקוד של הבריאה וע"י צירופיהן נוצרים ברואים חדשים. כעת מובן יותר המאמר על בצלאל שידע לצרף אותיות בהם נבראו שמים וארץ, בצלאל הגיע למעשה   למדרגת אדם הראשון שהבין אף הוא בצירופי אותם כוחות ועפ"י זה ידע לקרוא בשמות לכל נברא.

ב. האותיות כנשמת העולם

ראינו, עד כה, את תפקידן החשוב של האותיות בבריאת העולם ובעיצובו על כל רב גוניותו, אולם, בכך לא תם תפקידם, אלא רק מתחיל.

ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א' פ"ב) מסביר שישנם שני הבדלים בסיסיים בין יצירת דבר ע"י הקב"ה לבין יצירתו ע"י אדם:

1.   הקב"ה בורא יש מאין, והאדם רק צר צורה בחומר קיים.

2.   החשוב לענייננו - לתוצר האדם יש מציאות ללא היוצר. האדם בגמר היצירה יכול להסתלק והתוצר ישאר קיים. ביצירת הקב"ה אין התוצר יכול להתקיים ללא היוצר - העולם אשר נברא אינו יכול להתקיים אפילו רגע ללא המשכת חיים תמידית מאת הקב"ה, ולו ח"ו היה הקב"ה עוזב את עולמו, אפילו לשניה, היה העולם חוזר לתוהו:

אבל הוא יתברך שמו, בראם והמציאם יש מאין בכוחו הבלתי בעל תכלית כן מאז כל יום וכל רגע ממש, כל כוח מציאותם וקיומם תלוי רק במה שהוא יתברך משפיע בהם כרצונו ית' כל רגע כוח ושפעת אור חדש. ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם כוחו והשפעתו אף רגע אחת, כרגע היו כולם לאפר ותוהו.

בעל התניא, שמפתח רעיון זה, מחדש שלמעשה מה שמהווה את העולם בכל רגע, אותו כוח ושפעת חיים המושפעים ומומשכים לעולם כדי שלא יחזור לתוהו, הם למעשה 'אותיות הדיבור'. אותן אותיות של עשרה מאמרות, שבעזרתן נברא העולם, ממשיכות להדהד מאז, מתחילת העולם ועד סופו, חודרות ומתפשטות בכל היצורים מהוות ומחיות אותם בכל שניה ושניה.

ת"ר כתיב: 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים' ופירש הבעש"ט כי דברים שאמרת: 'יהי רקיע בתוך המים', תיבות ואותיות אלו הן ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים מלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם... כי אילו הן, האותיות, מסתלקות כרגע, ח"ו, וחוזרות למקורן, היו כל השמים כאין וכאפס ממש והיו כלא היו כלל... וכן בכל הברואים ואפילו הארץ הלזו הגשמית בחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנו כרגע, ח"ו, האותיות מעשרה מאמרות, היתה חוזרת לאין ממש כמו לפני ששת ימי בראשית...

צריך להיות כוח הפועל בנפעל תמיד, להחיותו ולקיימו , והן הן בחינת אותיות הדיבור ועשרה מאמרות ועל זה נאמר: 'ואתה מחיה את כולם' אל תקרי 'מחיה' אלא מהווה, ו'אתה' הוא בחינת אותיות מא' ועד ת' וה-ה' היא ה' מוצאות מקור האותיות.(תניא, שער הייחוד והאמונה, פ"א)

למדנו מכאן, שאף הדבר הגשמי ביותר - האדמה, יש בו חיות מסוימת בצורת אותן אותיות של עשרה מאמרות אשר מהוות אותו, ואלמלא היו, היה חוזר לתוהו.

עומק הדברים הוא שלמעשה האותיות הן 'נשמת העולם', שהרי הדבר הנותן חיות ומהווה ומקיים את העולם הגשמי הוא הנשמה, ובהסתלק הנשמה אובד הגוף. כך האותיות מחיות ומהוות את העולם, ובהסתלקם ממנו, אפילו לרגע, מיד יחזור לתוהו [4].

נמצאנו למדים, שבבריאת העולם היה לאותיות תפקיד כפול - הן היו הכוחות שאיתן נברא העולם, ותפקידן להמשיך ולקיים את העולם בכל רגע ורגע ובכל שעה ושעה.

ג. אותיות התורה

כאשר ברא הקב"ה את העולם: "הסתכל באורייתא וברא עלמא" - מה פירוש הדבר?

התורה, שלמעשה מורכבת מאותיות, הינה התכנית שעל פיה ברא הקב"ה את העולם, שכן ה' פעל כדרך שבני אדם יוצרים דברים:

בהיות המחשבה העליונה רוצה לחשוב בדרך מחשבות בני האדם אע"פ שהיתה יכולה לעשות בדרך הכל יכולת שלה לא עשה רק כדרך בני האדם   (רמח"ל, מאמר הויכוח, סד).

ולכן כאשר ברא הקב"ה את העולם, בראו עפ"י תכניות שתכנן מראש כדרך שעושה האדם -

בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין... מדעת אומן... והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא פתקאות ופנקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים, האיך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא עולם.(ב"ר, א, ב)

התורה, אם כן, מקבילה לאותם שרטוטי אומן, לאותן תכניות אדריכל אשר על פיהם בונים ארמון מלוכה. אותן אותיות, מלים ומשפטים המרכיבים את התורה, משולים לאותם קווים מדוקדקים המעצבים את המבנה העתידי; וככל אומן, שבונה עפ"י תוכניותיו, אף הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כעת מובן מדוע נבראה התורה קודם לבריאת העולם, שהרי כך הוא סדר הדברים, קודם מתכננים את התכניות ואח"כ בונים על פיהם.

ואכן, הזוהר מגלה שכל דבר ודבר בעולמנו נברא ע"י הסתכלות הקב"ה באותה מלה המסמלת אותו בתורה ועל פי כך בראו:

הקב"ה הסתכל בתורה וברא עולם. כתיב בה:   'בראשית ברא   א-להים את השמים'... הסתכל במלה 'שמים' וברא את השמים, כתוב בה: 'ויאמר א-להים יהי אור' - הסתכל במלה 'אור' וברא אור וכן כל מלה ומלה שכתוב בתורה הסתכל בה הקב"ה וברא על פיה.   (זוהר שמות קסא - מתורגם)

נמצאנו למדים על משמעות עמוקה נוספת המתגלה לנו במאמר זוהר זה. שוב אין התורה תיאור הדברים שקרו, להיפך, כל הדברים שקרו - על פיה קרו, היא קדמה לעולם והעולם נברא על פיה, וצירופי האותיות שבה הם המפתחות לאותה בריאה נפלאה.

סיכום

ראינו שכ"ב האותיות בצורתן הארצית הן רק סמלים לכ"ב מיני כוחות עליונים אשר האדם אינו מסוגל להבין את עוצמתם ומשמעותן.

בעזרת אותם הכוחות ברא הקב"ה את העולם וממשיך לקיימו בכל רגע ורגע. אותן צורות גרפיות המוכרות לנו כאותיות, נבחרו ע"י הקב"ה   כסמלים לאותם כוחות ומכאן נובעת קדושת האותיות.

חז"ל בדברם על האותיות, מתכוונים לאותם כוחות ולא לאותיות עצמן, אך כיון שעל אותם כוחות לא ניתן לדבר במושגים ארציים נבחרו הסמלים הארציים שלהם כנושא הדיבור.

---