ברכת המפיל / יוסף צבי רימון

פעמים רבות, בעיקר בצבא, מתעוררות מספר בעיות בברכת המפיל. ראשית, האם מותר לדבר לאחר המפיל? שנית, מה דינו של מי שמפצל שנתו, כגון מי שהולך לישון לשעה, ועתיד לקום לשמירה, ואחר-כך לישון את יתרת הלילה. האם יברך על השינה הראשונה, או שמא יברך על השינה העיקרית? ועוד בה, בברכת המפיל, ספקות נוספים שגם בהם נדון בע"ה.

יש לחקור את אופי ברכת המפיל, האם זו ברכה על השינה - מעין ברכת הנהנין או שמא זו ברכת שבח על מנהגו של עולם.

  הגמרא בברכות (ס ע"ב) אומרת:

"הנכנס לישן על מיטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי... ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו. כי מתער [כאשר מתעורר] אומר: א-להי נשמה שנתת בי...".

מלשון הגמרא משמע כי ברכת המפיל היא הסמוכה לשינה. דבר זה אף משתמע מן הסמיכות שבין ברכת המפיל לבין א-להי נשמה. כביכול, ברכת המפיל חותמת את יומו של האדם, וברכת א-להי נשמה פותחת את יומו.

הראב"ד אף הרחיק לכת בחידוש מפתיע (מובא בתוספות הרא"ש בברכות ס ע"ב). הראשונים תמהו מדוע ברכת א-להי נשמה אינה פותחת בברוך. תשובות שונות ניתנו על כך בראשונים [1]. לראב"ד תשובה מקורית: א-להי נשמה היא ברכה הסמוכה לחבירתה - ברכת המפיל! וזו לשונו:

"והראב"ד כתב דהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה, דשינה לא הוי הפסק".

דברי הראב"ד מתבססים על שתי נקודות הנחה:

א. ברכת המפיל סמוכה לשינה, וברכת א-להי נשמה סמוכה לקימה.

ב. שינה לא הוי הפסק עבור ברכה הסמוכה לחבירתה.

הראשונים הנותנים טעמים אחרים מזה של הראב"ד, אפשר שאינם חולקים אלא על הנקודה השניה - שינה לדעתם הוי הפסק; אך בהחלט ייתכן שהם מסכימים, לפחות לגבי ברכת המפיל, שהיא סמוכה לשינה (ואמנם עיין אבודרהם >מקור< שחולק בגלל הפסק תשמיש המיטה).

שוב ראיתי אח ורע לראב"ד, הלא הוא המאירי (ברכות ס ע"ב) שכותב ממש כדבריו, ושוב ראיתי שכן כתב גם הרא"ה (שם) - "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

 בירושלמי (ברכות, פ"א, ה"א), מסופר על ר' שמואל בר נחמני [2] :

"הוה קרי שמע, והוה קרי וחזר וקרי, עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה" [היה קורא שמע שוב ושוב עד שהיה נרדם].

משמע מכך שאין צורך שברכת המפיל תהיה סמוכה לשינה, שהרי ר' שמואל בר נחמני היה קורא את שמע לאחר המפיל (דלא כבבלי, שהמפיל לאחר שמע).

ייתכן שהבבלי והירושלמי נחלקו באופי ברכת המפיל. הבבלי סבר שהמפיל זו ברכה על השינה, ולכן הצריך לסומכה לשינה. הירושלמי סבר שזו ברכה על מנהגו של עולם, ולכן לא חשש להפסק בין הברכה לשינה.

חקירה זו, האם המפיל זו ברכה על השינה או על מנהגו של עולם, ניתן להבין בצורה קיצונית. לפי הבנה זו, יברכו המפיל אף על שינת יום - אם זו ברכה על השינה, ויברך ברכה גם מי שאינו הולך לישון בלילה, אם זו ברכה על מנהגו של עולם (וכפי שאנו פוסקים בברכות השחר, שאף מי שלא שמע שכוי וכיו"ב, מברך ברכות השחר, כיוון שהם נתקנו על מנהגו של עולם, כדעת הרמ"א בסימן מ"ו, סעיף ח').

ואולם, מלשון הפוסקים עולה שברכת המפיל נאמרת רק בלילה. וכן משמע גם מלשון הרמב"ם (הל' תפילה, פ"ז, ה"א): "כשיכנס אדם למיטתו לישן בלילה מברך..." (ואמנם מהרמב"ם משמע שהברכה היא על מנהגו של עולם, כדלהלן). וכן משמע גם מהטור והשו"ע שכתבו את ברכת המפיל לאחר מעריב, ולא הזכירוה כלל בסימן רל"ג, המדבר על שינת היום. וכן עולה מן הבה"ל (רל"ט, א, ד"ה סמוך), שאחר עלות השחר אינו יכול לברך, כי אינו זמן שכיבה.

כמו כן, משתמע מן הפוסקים כי מי שמתכוון להישאר ער בלילה, לא יברך המפיל (וכ"כ ר' יוסף חיים בשו"ת רב פעלים, ח"א, סוד ישרים י"ד. מקריאה פשטנית בחיי אדם, ניתן להסיק שמברך גם מי שמתכוון להישאר ער בלילה; אך זה אינו, כפי שיבואר בהערה 3).

אשר על כן, נראה למתן את הדברים. לכו"ע צריך גם שינה וגם לילה. להבנה הראשונה (ברכה על השינה), המפיל זו מעין ברכת הנהנין שנתקנה על השינה, אלא שהיא נתקנה דווקא על שינת לילה. להבנה השנייה, המפיל זו אמנם ברכה על מנהגו של עולם, אך היא נאמרת רק על-ידי מי שמקיים באותו לילה 'מנהג' זה - וישן.

ובלשון אחר: להבנה הראשונה - הברכה היא על השינה, והלילה הוא תנאי; להבנה השנייה - הברכה היא על הלילה (מנהג העולם לישון בלילה), והשינה היא תנאי.

 הרמב"ם (הל' תפילה, פ"ז, הל' א-ב) כותב:

"כשיכנס אדם למיטתו לישן בלילה, מברך ברוך... המפיל חבלי שינה... וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע, וישן".

הרמב"ם הפך את הסדר המופיע בבבלי. כנראה שעשה זאת בעקבות הירושלמי. אך האם פסק כירושלמי נגד בבלי? לא ולא! בירושלמי מוכח שניתן לומר שמע לאחר המפיל; בבבלי לא ברור שישנה התנגדות לכך, ויתכן שהבבלי נקט בסדר זה - לאו דווקא.

 בשו"ע (רל"ט, א') נקט לשון הבבלי: "קורא על מיטתו פרשה ראשונה של שמע ומברך המפיל...". דייק מכך המשנה ברורה (ס"ק ב'): "מלשון השו"ע משמע דברכת המפיל אומר אחר קריאת שמע, כדי שתהא הברכה סמוכה לשינה". דיוקו זה דומה להבנתנו לעיל בבבלי, אלא שבבבלי היה הדיוק חזק יותר לאור סמיכות ברכת א­להי נשמה. זאת ועוד, השו"ע ממשיך ואומר: "ואומר יושב בסתר עליון, ואומר ה' מה רבו צרי...". ואם-כן רואים להדיא, שהשו"ע אינו חושש להפסק לאחר המפיל!

קושי זה, מתרץ המשנה-ברורה באומרו: "ומה שקורא אח"כ יושב בסתר ואילך, כיוון דהוי משום שמירה לא הוי הפסק".

השתא דאתינא להכי, ניתן לומר שאף קריאת שמע לא הוי הפסק, לפי שגם קריאת שמע הינה בפשטות כנגד המזיקין. וכן עולה מן הגמרא בברכות (ה ע"א): "כל הקורא ק"ש על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו... ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו, מזיקין בדילין הימנו". ואמנם מן הגמרא ניתן להבין, שקריאת שמע על המיטה לא "נולדה" בשביל להבריח את המזיקין, אלא שלאחר שנתקנה, מסיבה כלשהי, היא מועילה גם עבור המזיקין, אך גם אם נאמר כך, עדיין לא צריכה קריאת שמע להוות הפסק, שכן היא ממלאת גם פונקציה זו של הברחת מזיקין. יתירה מזאת, בירושלמי מפורש, שקריאת שמע נתקנה מיסודה עבור הברחת המזיקין: "מה טעם אמרו, אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב? בשביל להבריח את המזיקין". וכן כתבו התוספות (ברכות ב ע"א, ד"ה מאימתי): "דאותה קריאת שמע סמוך למיטה אינה אלא בשביל המזיקין".

אם כנים דברינו, נפל דיוקו של המשנה ברורה בשו"ע, שכן מיקומה של קריאת שמע ביחס למפיל, אינו משפיע על הבנה אופי הברכה, ואף מי שסבור שיש לקרוא שמע קודם למפיל, יתכן שטעמו אינו משום חשש להפסק, אלא שלאו דווקא נקט (ולפי"ז אף דיוקנו בבבלי אינו מוכח, אלא שהוא מסתבר יותר בשל סמיכות א-להי נשמה, וכדלעיל).

הבנתנו זו, חשיבות יתירה לה, דווקא לבעל המשנה ברורה עצמו! המ"ב סבור שברכת המפיל נתקנה על השינה, כפי שראינו לעיל, וכפי שכתב בהמשך דבריו (רל"ט, ס"ק ד'): "ואם תאב לשתות או לדבר איזה עניין נחוץ... אם כבר אמר המפיל יזהר בזה, כי יפסיק כבין הברכה לשינה". והנה, לפי הבנת המשנה ברורה לעיל, שקריאת שמע הוי הפסק, אזי הירושלמי, שסובר שניתן לומר שמע אחר המפיל, הינו בניגוד לדעתו של המ"ב, שאין להפסיק בין הברכה לשינה. ולא היה הדבר מהותי כל כך, אילולי שהרמ"א פסק כירושלמי:

  "ואם קרא קריאת שמע ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה עד שישתקע בשינה...".

אם-כן, דווקא לפי הבנתנו, שקריאת שמע אינה הפסק (דלא כמ"ב), אין סתירה בין דברי הרמ"א לבין פסיקת המשנה ברורה להלכה, שאין להפסיק בין המפיל לבין השינה.

להלכה הכריע המשנה ברורה, כאמור, שברכת המפיל היא על השינה. החיי אדם [3] (כלל ל"ה, סעיפים ב', ד') הכריע שברכת המפיל הינה על מנהגו של עולם. וכחיי אדם כתבו גם האליה רבה (רל"ט, ס"ק ג') ושיורי כנסת הגדולה בשם ברכת אברהם (ח"ד סימן ק"ו).

נראה שיש להביא ראיה למשנה ברורה, מדברי הגר"א בהלכות פסח. הרמ"א בסימן תל"ב (סעיף ב') כתב:

"ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה".

וכתב על כך הגר"א (ביאור הגר"א, ד"ה ונוהגין):

"יש ראיה דאין צריך [להניח פתיתים] מברכת המפיל".

כוונתו של הגר"א היא, שכמו שמברכים המפיל למרות שלא בהכרח יירדם, כך ניתן לברך על ביעור חמץ, למרות שלא בהכרח ימצא חמץ בבדיקה.

דברי הגר"א מבוססים על שתי הנחות:

א. בברכת המפיל, אף אם לא יירדם לא הוי ברכה לבטלה.

ב.   ברכת ביעור חמץ דומה לברכת המפיל.

הברכה על ביעור חמץ, בודאי אינה ברכת שבח, אלא ברכת המצוות. אילו היתה ברכת המפיל ברכת שבח, לא היתה ראיית הגר"א ראיה, שכן יתכן שכיוון שנתקנה על מנהגו של עולם לא הוי ברכה לבטלה אם לא יירדם (וכפי שכתב החיי אדם - עיין בהערה 3), שלא כמו ברכת המצוות, הדומה מבחינה זו לברכת הנהנין, בה חייבת המצווה להתבצע.

התוספות בברכות (י"א ע"ב) שאלו:

"ואם תאמר, מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה?".

ותירצו:

"דברכה דאכילה שמברכין לישב, פוטרתו.
אי נמי - משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה".

מתוספות משמע, שברכת המפיל היא ברכת שבח על מנהגו של עולם, שכן אילו היתה זו כברכת הנהנין, שלעניין זה (עובר לעשייתן) היא דומה לברכת המצוות, לא היה עלינו לברך אותה, לדעתם, שמא לא יירדם, כמו שאין מברכים "לישן בסוכה", שמא לא יירדם.

ואולם, נראה שאין הוכחה מתוספות. בשינה בסוכה, אין מקום לחלק בין שינת לילה לשינת יום, ובין שינה ארוכה ביום לשינה קצרה ביום, שכן אפילו שינת ארעי חייבת בסוכה. בשינה קצרה שאדם ישן ביום, מצוי פעמים רבות שאדם איננו נרדם, וזו כוונת התוספות באומרם: "שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה". אשר על כן, לא תקנו כלל ברכה על שינה בסוכה. מה שאין כן בברכת המפיל, שנתקנה על שינת הלילה בלבד, שפיר יש לתקן ברכה, שכן על פי רוב, אנשים נרדמים בשינה זו; ועל מיעוט הפעמים שלא יירדמו, נחשבים הם לאנוסים. לפי"ז מסתבר,   שאם אכן האדם חושש מאוד שלא יירדם, לא יברך ברכת המפיל אפילו על שינת לילה. ואכן, הביאור הלכה (רל"ט, א, ד"ה סמוך) פוסק כך להלכה. אמנם בדרך כלל, המציאות היא שנרדמים בשינת הלילה, ויש לברך המפיל.

לכל ההעמדה הזו בתוספות, זקוקים אנו לפי התירוץ השני שלהם. אולם, בכל מקרה קיים מפלט נוסף, והוא התירוץ הראשון, שלא הזכיר חשש זה של שמא לא יירדם.

בביאור הלכה (שם) מביא ראיה נוספת לשיטתו, מן הנוסח של המפיל, שנאמר בלשון יחיד, ועל האדם עצמו: "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי".

כיוון שהמ"ב (רל"ט, ס"ק ב', וס"ק ד', ובבה"ל ד"ה סמוך) פסק שברכת המפיל קאי על השינה, וכן עולה מדברי הראב"ד (בתוס' הרא"ש, ברכות ס ע"ב), ומדברי המאירי (ברכות ס ע"ב), וכן כתב הרא"ה (שם), וכן משמע מהגר"א (ביאור הגר"א, תל"ב, סעיף ב', ד"ה ונוהגין), ודאי שלכתחילה יש לחוש ולא להפסיק בדיבור בין הברכה לשינה.

ואולם, במקום צורך נראה שניתן להקל, ולסמוך על האליה רבה (רל"ט, ס"ק ג) שהבין שהברכה היא על מנהגו של עולם, ושכמותו כתבו בשיורי כנסת הגדולה בשם ברכת אברהם (ח"ד סימן ק"ו), ובחיי אדם (כלל ל"ה, ד).

וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז, סימן כ"ז) להקל במקום הצורך, והביא דברי שו"ת פרי השדה (ח"א צ"ג), שהתיר לברך אשר יצר לאחר המפיל. וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ד, סימן כ"א) להקל במקום הצורך. ומעניינים הדברים שהביא בשם ר' חיים מצאנז (נכתבו בעמק יהושע אחרון, עמוד קס"א), שמוטב לומר ברכת המפיל בכל לילה בשם ומלכות, אפילו אם יפסיק בדיבור פעמים רבות, ולא יבטל ברכת המפיל. ובשו"ת פרי השדה (ח"א, צ"ג) מתיר לברך אשר יצר לאחר המפיל.

ומכל מקום, גם אם נאלץ לדבר, ישוב ויקרא פרשת שמע, שכן עניין יש, גם לסוברים שהמפיל על מנהגו של עולם נתקנה, לסמוך את קריאת שמע לשינה (או כדי שירדם מתוך דברי תורה - וכן משמע מהפטור העקרוני שניתן לתלמיד חכם בברכות ה., או כדי להישמר מן המזיקים), כפי שכתב הכלבו (סימן כ"ט), והביאו הרמ"א (רל"ט, א'): "אין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל מיטתו, אלא יישן מיד, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'" [4]. 

*   *   * 

לעניין ברכת המפיל, בשינה המפוצלת לשתיים. לפי הטעם של מנהגו של עולם, כיוון שעיקר הברכה הוא על מנהגו של עולם לישון בלילה, נראה שעדיף להקדים את הברכה, ולברכה ברגע הראשון בו האדם מקיים את התנאי הנלווה, קרי שינה.

לפי ההבנה שברכת המפיל היא על השינה, יש לכאורה לתת את הדעת, שמא עדיף לברך על השינה העיקרית מבין השתיים.

ואולם, להלכה נראה שלכו"ע יברך על השינה הראשונה, שכן ברכת המפיל על השינה הראשונה חלה גם על השינה השנייה. וכי תאמרו, והלא מפסיק טובא בין ברכת המפיל לבין השינה השנייה (כגון שהולך לשמור וכו')? אין זו קושיה. כל מה שאמרו שאין להפסיק כלל, היינו בין הברכה לתחילת השינה, אך לאחר שהתחיל לישון חלה הברכה על השינה, ושוב לא יפריע הפסק שכזה. והרי זה דומה לברכת הנהנין. בין ברכת "בורא פרי העץ"   (וכד') לתחילת האכילה - אין להפסיק כלל, אך לאחר שהחל לאכול, יכול להפסיק בדיבור, והברכה הראשונה שבירך, תחול גם על המשך אכילתו.

ואמנם, באכילה, אם הסיח דעתו ממנה, צריך לחזור ולברך, אך בנדון דידן אין היסח דעת על פי רוב. כשאדם קם באמצע הלילה לביצוע משימה כלשהי, והוא עתיד לישון שוב באותו הלילה, חזקה שאינו מסיח דעתו מן השינה העתידית, וקל וחומר לחייל שקם לשמירה באמצע הלילה, שכל הליכתו לשמירה היא על מנת לחזור מוקדם ככל האפשר ל"מצב שכיבה", וכשאך התחילה השמירה הוא מתבונן בשעונו ומחשב את הזמן לסיומה.

ולהבדיל, הרי זה דומה למה שכתבו התוספות בברכות (יא:, ד"ה שכבר), שברכת התורה שמברך בבוקר חלה על כל היום, לפי שאין האדם מייאש דעתו מללמוד תורה, ואף אם עוסק בדברים אחרים בינתיים, הרי שזה בצפייה ובדריכות לשוב לתלמודו.

על כן העיקר לדינא, שהמפצל שנתו, למרות שהשינה הראשונה קצרה, והשנייה היא העיקרית, יברך המפיל קודם השינה הראשונה. והרצאתי דברים אלו בפני מו"ר הרב עמיטל, והסכים להם. 

*   *   * 

טרם אכלה לדבר, אתייחס בקצרה להתלבטויות נוספות בעניין ברכת המפיל.

ההולך לישון אחר הצהרים, ושנתו עתידה להימשך אל תוך הלילה - האם יברך המפיל?

הביאור הלכה (רל"ט, א, ד"ה סמוך) הסתפק בדבר ההולך לישון קרוב לעלות השחר ויירדם רק אחר עלות השחר - האם אזלינן בתר ברכה (הנאמרת במקרה זה בלילה) או בתר שינה (שתתבצע ביום). כיוון שספק ברכות להקל, לא יברך במקרה זה.

לכאורה הוא הדין לנדון דידן, בכיוון ההפוך - הברכה מתבצעת ביום, והשינה מתבצעת בלילה, ואם כן, לא יברך. ונראה, שבנדון דידן, ק"ו שלא יברך, כיוון שכאן יש הפסק בין הברכה לבין השינה שעליה נתקנה הברכה. שו"ר שכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ו, סימן קס"ו), שאין לברך במקרה זה. 

ההולך לישון ושכח ברכת המפיל (או שהלך לישון אחה"צ כבסעיף הקודם), והתעורר באמצע הלילה, יברך המפיל כשמתעורר (ויטול ידיו או על כל פנים ינקה אותם בכל מידי דמנקי). וסברת הדבר - דאטו מי שאכל חצי תפוח בלא ברכה, ימשיך לאכול את החצי השני בלא ברכה? (וק"ו לטעם של מנהגו של עולם). 

לעניין ברכת המפיל אחר חצות - על פי הפשט אין סיבה שלא לברך. אולם, יש הסוברים על פי הסוד שאין לברך (ונראה שעיקר הלילה לדעתם הוא עד חצות).   בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן כ"א), כתב שיש לחשוש לפוסקים אלו ולא לברך. אולם מנהגנו לברך, וכן מפורש בביאור הלכה (רל"ט א', ד"ה בסמוך) שהתלבט בדבר מי שיירדם אחר עלות השחר, שמא אינו בגדר "השכיבנו"; ומתוך דבריו אלו עולה שקודם עלות השחר בודאי יש לברך, למרות שהוא אחר חצות.

פירות הנושרים להלכה:

א. רצוי להימנע מדיבור לאחר המפיל. ואולם, במקום הצורך רשאי להקל, וישוב לקרוא פרשת שמע קודם השינה.

ב. מי שמפצל את שנתו, מברך על השינה הראשונה, גם אם השינה השנייה היא העיקרית.

ג. ההולך לישון אחר-הצהרים, למרות שממשיך שנתו בלילה אינו מברך המפיל. והוא הדין להולך לישון סמוך לעלות השחר, וירדם רק אחר עלות השחר.

ד. אם לא בירך המפיל, והתעורר באמצע הלילה - מברך אז המפיל (ויטול ידיו, או ינקם בכל מידי דמנקי).

ה. לדעת הבה"ל, וכן מנהג האשכנזים - מברכים המפיל גם אחר חצות (עד עלות השחר; ודעת היחוה דעת, שאין לברך אחר חצות).

---