ושמרתם את המצות / גדעון דאר
א. זמנה של השמירה
בגמ' בפסחים (מ ע"א) נאמר:
"...אמר רבא מצווה ללתות שנאמר: 'ושמרתם את המצות' אי לא דבעי לתיתה שימור למאי? אי שימור דלישה, שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין בראשונה לא מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור. ולעבוד ליה שימור מאפייה ואילך? אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן, וממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור, הכי נמי דשימור דלישה הווי שימור. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי (קושרים את העומרים): כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשום מצווה, אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן".
בדברי רבא בגמ' ניתן להבין את חובת השימור, אולם תחומי השימור אינם ברורים באופן מוחלט. לרבא שימור דלישה אינו נחשב לשימור, ומאידך אין רבא טוען באופן מוחלט שהשימור חייב להיות משעת הקצירה, ודבריו להנהו דמהפכי כיפי יכולים להיות מובנים כחומרא או כעיקרא דדינא.
שיטות הראשונים
שיטת רש"י
רש"י, על אתר, מבין בדברי רבא שצריך שימור קודם לישה, אולם לא מוכח מדבריו אם דרישתו משעת קצירה היא לעיכובא או לא. את דעתו של רש"י אנו מוצאים במקום אחר באופן ברור. רש"י בחולין (ז ע"א) כותב: "דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה". מדברי רש"י נראה שאף רבא, הצריך שימור משעת קצירה רק כחומרא, אולם מעיקרא דדינא הצורך בשימור הוא רק מהזמן שבו הקמח יכול להגיע פוטנציאלית לידי חימוץ.
שיטת השאילתות
השאילתות (פרשת צו שאילתא ע"ו) כותב: "ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמנטר ליה מחימוץ לשם מצה מכי נפלין מיא עלויה וכו'... לא נפיק ידי חובתיה".
מלשונו של השאילתות ברור שהשימור קודם לאפייה ולעיסה, אולם לא ברור מהו הזמן שאליו מתכוון השאילתות בלשון: "מכי נפלין מיא עלויה" ובעניין זה נחלקו הראשונים: הב"י בהבנת הטור (בסימן תנ"ד) מסביר את דברי השאילתות: "היינו לומר משעה שהוא קרוב ליפול עליו מים, דהיינו משעת טחינה ואילך הוא דבעי שימור אבל לא קודם לכן".
מאידך ר' ירוחם (נ"ה ח"ד) כותב: "והנה לך בקצרה רי"ף ורמב"ם שצריך החיטה שעושין ממנה מצה לשמור משעת קצירה וכן כתבו מקצת מהגאונים" (הב"י מבין בדבריו "שהגאונים" הם השאילתות הנ"ל).
על פי המחלוקת הנ"ל ברור שהשמירה היא מחימוץ או מהשלב המקדים את החימוץ והוא המגע במים. ונחלקו הראשונים האם צריכים לשמור מזמן נגיעת המים האפשרי - לדעת ר' ירוחם משעת הקצירה, או מזמן נגיעת המים המציאותי - משלב הטחינה, כהבנת הב"י בטור. בכיוון זה הלך גם הנצי"ב (העמק שאלה, שאילתא ע"ו, ב). הנצי"ב מפרש שמחלוקת הראשונים הנ"ל אינה כבר מזמן קצירה או הטחינה, אלא רק ממגע המים עם התבואה או הקמח. וכך מובאים הדברים בלשונו:
"וכתב הטור דס"ל לרבינו שמירה משעת טחינה שקרוב ליפול עליו מים... ולפי דברי ר"י עוקר מה שחידש רבינו דלא מחויב בשמירה שיהא יודע בבירור שלא נפלו עליו מים, אלא אי נפל מיא אז בעי שמירה שלא יתחמץ".
שיטת הרא"ש
הרא"ש בסימן כ"ו כותב:
"ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, וכן משמע דחומרא בעלמא הוא. משמע דאיהו היה מחמיר וכל שאר החכמים לא נהגו כך. וכן מדקאמר רב הונא משמע אם לקח קמח מן הנכרי ולש אותו, אין צריך לאכול כזית מצה באחרונה. ונהגו באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנן בריחיים של מים".
מתוך דברי הרא"ש משמע באופן ברור שהדרישה לשמירה משעת קצירה היא חומרא בעלמא, והראיה שהגמ' מזכירה חומרא זו כדעת יחיד (רבא). מאידך ניתן להבין בדעתו שהוא סובר כדעת השאילתות על פי הבנת הב"י, שזמן השימור הוא זמן אפשרות המגע עם המים. כך גם מסביר הרא"ש את מנהג אשכנז וצרפת שהשמירה היא משעת הטחינה - מפני שטוחנין אותם בריחיים של מים. בדברי הרא"ש, שהשמירה היא משעת הטחינה, ניתן להבין שזמן הטחינה אינו זמן השימור המוחלט, ולמעשה אין זמן שימור מוחלט אלא הכל בהתאם לתנאים ולנסיבות. ובצרפת ואשכנז שטוחנים בריחיים של מים, השמירה צריכה להיות משלב הטחינה, ובאותם המקומות בהם טוחנים בריחיים רגילים ניתן לבצע את השימור משלב הלישה, או בשלב הביניים בין הטחינה ללישה במצב בו עשוי הקמח להגיע למגע עם המים ולהחמיץ באופן לא מכוון. באופן זה הבין גם הטור את דעת הרא"ש: "ואדוני אבי כתב שאין צריך אלא משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותם אל המים שטוחנין בריחיים של מים".
שיטת הרי"ף
הרי"ף (בדף יב ע"א מדפי הרי"ף) כותב:
"ומבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה דאמר קרא: 'ושמרתם את המצות' ואמר להו רבא וכו'...".
דברי הרי"ף ברורים. דרישתו שהשימור יתבצע משעת הקצירה הינה על פי ההבנה שדברי רבא לקוצרים היו עיקרא דדינא ולא חומרא בעלמא.
הר"ן, על אתר, הבין את הרי"ף אחרת: "ודאי דלמצווה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומיהו אפשר שאף על פי שלא עשה כן אלא שלקח חיטים מן השוק ושמרה לשם מצווה יצא ידי חובה... ומכל מקום משמע קצת שאם לא שמר אלא מלישה ואילך, שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך". מדברי הר"ן ברור שהוא מבין את הרי"ף באופן שונה מכפי הבנתנו. לדעתו הצורך בשמירה משעת קצירה הוא חומרא בעלמא והצורך בשמירה מעיקרא דדינא הוא משעת הטחינה. הר"ן מביא גם את דברי הגאון (הובאו דבריו בטור) המתיר בשעת הדחק לקחת קמח מהשוק דלא מחזקינן איסור. ולפי דבריו משמע שדברי הגמ' דשימור דלישה לא הווי שימור, היינו לכתחלה אבל לא בדיעבד. (כנ"ל גם שיטת הריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים, הרמב"ן, מהר"ם חלאוה ורבינו דוד.)
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (חמץ ומצה, פ"ה ה"ט) כותב:
"משום שנאמר: 'ושמרתם את המצות' כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ, לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהא בו שום חימוץ".
משמע מדבריו באופן ברור, שהשמירה צריכה להיות משעת הקצירה, וכך הבינו האחרונים שהרמב"ם והרי"ף חדא סיעתא הם לעניין זמן השימור - משעת הקצירה. דבר נוסף המשתמע מדבריו הוא שדין השמירה הזה נאמר לגבי כל המצות של חג הפסח ואין חילוק בין מצות הלילה הראשון לשאר הלילות.
המ"מ הבין בדברי הרמב"ם שהשימור אינו מעכב אלא בלילה הראשון אבל בשאר הלילות אינו לעיכובא:
"הורו ז"ל שהשימור אינו מעכב ולכתחלה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת וזה הכרח לפרש בדבריהם. וכן משמע בסוגיה שם בכל שעה". (מ"מ על אתר)
הבנה מחודשת בשיטת הרמב"ם מביא הרב קאפח ברמב"ם (מהדורת הרב קאפח, פ"ה י"ז): "מה שכתב רבינו שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר, אין כוונתו בכך שהמצה צריכה שימור משעת קצירה ודבר זה לא נזכר בדבריו כלל. כי אחר שנקצר אינו מוגבל לא ליום ולא ליומיים ולא לחודש ולא לשנה. אלא כוונתו למעט אם נפל עליו מים בעודו במחובר שאינו בא לידי חימוץ. וכל הלוקח חיטה מן השוק ומשמרה משבאה לידו לרבות שעת לישה היא מצה משומרת ומברך עליה על אכילת מצה... וכל שאינו כן אלא נשמר ביד ישראל מעת שנקנה מן השוק מצה משומרת קרינא ביה".
מדבריו משמע שלשון הרמב"ם ניתנת להבנה באופן שונה ממה שהבינו רוב האחרונים שהשימור הוא משעת קצירה. הרב קאפח מבין (וכן הוא מביא בשם סבו) שכל שבוצעה פעולת שימור בין הקצירה עד שלב הלישה משבאה לידו חשיבא מצה שמורה ומברך עליה על אכילת מצה.
המהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן קל"ה) מבין את דברי הרמב"ם כפשוטם וכך הוא מכריע להלכה: "ומנהגינו כאן ארץ התימן להחמיר, ומדקדקים לחזר במצה שמורה משעת קצירה דור אחר דור ובפרט היות ידוע דהרמב"ם מאריה דאתרין הוא...". כראיה נוספת לשיטה זו וכהפלגה הלכתית מרחיקת לכת משיטה זו הוא מביא ראיה משו"ת בספר קדמון מחכמי צנעא הדן בבעיה זו, ומסקנתו להלכה מחמירה עד מאוד: "תשובה - לא תיקרא מצה משומרת כי אם העשויה חיטים השמורים והנזהרים בהם מהמים מעת קצירתו... הנה החיטים הנעשים על זה האופן הם אשר יקראו מצה משומרת והיא אשר ראוי לברך עליה על אכילת מצה ויאכל ממנה כל ימי הפסח כיוון שאין ידוע לנו שנפל עליו מים כפי העיקר שבידינו אחזוקי איסורא לא מחזיקינן". בהמשכה של התשובה מכריע כך המהרי"ץ להלכה ואף מפליג בדבריו בחומרה זו, וכך הוא כותב: "הנה כתבתי לך שאלה ותשובה זאת לעדות, שכך היה המנהג פשוט לראשונים להחמיר בזה וגם אנחנו בני בניהם אחריהם. ואם כן קם דינא דמי שאין לו מצה משומרת משעת קצירה שלא יצא ידי חובת המצווה, גם נתבאר לך שאם אין לו מצה משומרת (משעת קצירה) שאין לברך על שאר מצות שאינן משומרות כי אם המוציא לבד, לא על אכילת מצה. ולדעתי הצעיר דאף במקומות שלא נהגו להחמיר משעת קצירה דאין לברך על אכילת מצה כיוון דהויא פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל".
פסק זה של המהרי"ץ תמוה ומוקשה, ובעיקר מסקנתו ביחס לברכת אכילת מצה, הדבר אף הוקשה לרבני תימן, ורובם דחו מסקנה זו מהלכה שכן אף בימיו של מהרי"ץ שההקפדה על חיטים משומרות משעת קצירה היתה נחלתם של רוב בני הקהילה היו גם שקנו חיטים הבאות מן השוק, ומקדמא דנא לא מיחו בהם ולא פסלו מצותיהם מלברך על אכילת מצה.
הנימוקים השונים לדחיית פסקו של מהרי"ץ הובאו בפוסקים ואין בכוונתי לסקור את כולם; אתייחס כאן רק לאחד מהם שלענ"ד הוא המרכזי שביניהם. בתשובת המהרי"ץ במקום בו הוא מזכיר את תשובת החכם הקדמון מחכמי צנעא מובאת הערת המהדיר הרב שלום יצחק הלוי ז"ל:
"ואני הכותב מצאתי שו"ת זו בסוף פירושי נימוקי הרב זכריה הרופא (הוא ר' יחיא אלטביב ז"ל). אמנם שם נוסף בזו הלשון - מועתק מלשון ערבי ללשון הקודש - 'וכשלא נמצא משומרת יכול לברך על מצה שאינה משומרת ויאכל וכו'... כנ"ל'. ולפי דברי הרב המחבר מהרי"ץ נראה שזו אולי איזה מהתלמידים הוסיף לשון זה תוך דברי הרז"ה ז"ל בהעתקה".
הערה זו מהווה פתח להסבר שמקורו של מהרי"ץ היה מוטעה וכפי הנראה יש כאן בעיית חילופי נוסחאות בתשובה, אשר יכולה לשנות את פני התשובה מן הקצה אל הקצה. הרב שלום יצחק הלוי ז"ל מוסיף בהערה שעל פי מהרי"ץ, כפי הנראה הוספה זו אינה של ר' זכריה הרופא אלא של תלמידו וא"כ הנוסחה שעליה מסתמך המהרי"ץ היא הנכונה ומסקנתה להלכה היא להחמיר כפי שמסיק המהרי"ץ. בניגוד לדעתו של הרב שלום יצחק הלוי ז"ל סובר הרב יוסף צוביירי שליט"א כי הנוסחה שהיתה מונחת לפני מהרי"ץ היא נוסחה מוטע\צת, וההוספה שמי שאין לו מצה שמורה משעת קצירה יכול לברך גם על מצה שמורה שלא משעת קצירה, אינה הוספה של תלמיד הרב זכריה הרופא זצ"ל כי אם זהו חלק מתשובתו שלו. וכך כותב הרב צוביירי בספרו מגיד מראשית (עמ' קס"ג): "...ואולם מי שהאמת נר לרגליו יסכים ויאמר בפה מלא שמצווה רבה להסיר משגה מדברי אותו צדיק מהר"י צאלח ז"ל וחובה קדושה מוטלת עלינו לתקן את הטעות שנפלה בספרו פעולת צדיק ולהביא את הדברים כרשום בכתב אמת יען כי התשובה שמצא בספר קדמון נוסחה מוטע\צת נזדמנה לו, דהיינו חסורי מחסרא". בהמשך דבריו הוא מביא את התשובה בגרסתה הנכונה ובה נמצא המשפט הבא: "...וכאשר לא נמצא מצה משומרת מותר לו לברך על מצה שאינה משומרת...". לדעתו מקור הטעות של מהרי"ץ הוא בתשובה בכתב יד תימני קדום שכנגדה עומדים שני מקורות אשר הם המצדדים בגרסה הנ"ל. על פי זה מסקנתו להלכה היא שאין להחמיר כדעת המהרי"ץ הנ"ל; "כללו של דבר - אין לסמוך על מה שכתב מהר"י צאלח שמי שאין לו מצה שמורה משעת קצירה שלא יברך על אכילת מצה במצה שאינה משומרת משעת קצירה ושאינו יוצא ידי חובתו בה יען כי הוא הסתמך על נוסחה חסירה שנזדמנה לו".
להלכה
השו"ע פסק (תנ"ג, ד) את שלש הדעות - לכתחלה בעי שימור שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק. רוב האחרונים הלכו בעקבות השו"ע ופסקו להלכה שהשמירה משעת טחינה אינה לעיכובא אלא חומרא, ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק. הפר"ח סובר כנגדם שהדרישה לשימור משעת קצירה היא לעיכובא וכנ"ל הוא מביא בשם הרוקח. השערי תשובה מבין בדבריו שיסוד העיכובא הוא אך ורק במצה של לילה הראשון אבל בשאר מצות החג אינו לעיכובא. המשנה ברורה מחלק בין שמירה משעת קצירה או טחינה שהיא לכתחילה, לבין לקיחת קמח מן השוק שהיא רק בשעת הדחק, וז"ל: "וחיטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך".
ב. שמירה ממה? (מובן חיובי או שלילי)
כעת עלינו לברר שמירה במצות ממה? ולשם מה?
במכילתא דרשב"י (הובא במדה"ג) מובא:
"'ושמרתם את המצות' - ר' יהודה אומר שנו בדקדוקי מצות מלמד ששלוש נשים לשות בשלוש עריבות זו אחר זו. וחכמים אומרים - שלש נשים עסוקות בבצק - אחת לשה ואחת אורכת ואחת אופה. ר"ע אומר - לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים; זה הכלל תפוח ותלטוש בצונן. ר' שמעון אומר - 'ושמרתם את המצות' מצה הראויה להשתמר יצא חלוט שאין בו ראוי להשתמר".
מתוך דברי המכילתא מובן שהשמירה כאן היא מחימוץ, שכן חלוקת העבודה באופן מסודר בין הנשים היא על מנת למנוע בלבול ואי סדר העשוי להביא את העיסה או את המצות לידי חימוץ. ראיה נוספת היא מדברי ר' שמעון, שמדובר דווקא מדובר במצה הראויה להשתמר, להבדיל מזו שאינה ראויה להשתמר, מפני שאינה עשויה כלל להגיע לידי חימוץ. דבריו של ר' שמעון מובאים בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ד) בסגנון שונה קמעה. אולם היסוד שמצה הצריכה שימור היא המצה בה אדם יוצא ידי חובתו, מוביל בהכרח למסקנה שהשימור הוא מפני חימוץ ואין יוצאים ידי חובה אלא במצה שהיתה יכולה להגיע לידי חימוץ ושמרנו עליה שלא תחמיץ: "יכול יצא ידי חובה ברבוכה ת"ל: 'ושמרתם את המצות' - מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור מפני שאינה צריכה שימור הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה". (קרבן העדה - שלאחר שנחלטה העיסה בחמין אינה מחמצת).
ראיה נוספת לעניין השמירה מהחימוץ ניתן להביא מדברי הגמ' שהובאו לעיל (פסחים מ ע"א). ביחס לזמנה של השמירה שואלת הגמ': "וממאי? דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עבד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הווי שימור". רש"י על אתר עומד על הנקודה שהשימור הוא מחימוץ, ושימור שייך רק בדבר שפוטנציאלית עשוי להגיע לידי חימוץ. וכך הוא מסביר את קושיית הגמ': "והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור, וזו לא נעשה לה שימור מההוא עידנא דנחות לתורת שימור דהיינו מנתינת מים".
יסוד נוסף בשימור מופיע בגמ' במחלוקת רבה ור' יוסף (פסחים לח ע"א):
"...מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא: 'ושמרתם את המצות' מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. ר' יוסף אמר, אמר קרא: 'שבעת ימים מצות תאכלו' מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת הימים אלא ליום ולילה".
רש"י על אתר מבאר את דברי רבה על פי הגמ' בדף מ', שכל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצווה. רש"י אינו מבאר לשם איזו מצווה צריך את שימור המצה, למרות שבפשטות משמע מדבריו שהכוונה היא לשם מצת מצווה הנאכלת בליל הסדר. כך גם מבאר רש"י את השימור לדברי ר' יוסף דבעינן שימור לשם מצה כל שבעה, אולם מדובר בשימור שהוא לשם מצווה. המקור לדברי רש"י נמצא בדברי רבא בגמ' הדנה ביחס לזמנה של השמירה (דף מ ע"א): "דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצווה". רבא מצריך בנוסף לשמירה מחימוץ מעשה חיובי - עשיית הפעולות לשם מצת מצווה. רש"י על אתר, ד"ה "שיאכל כזית מצה באחרונה", מחדד נקודה זו בהסבר הצורך באכילת כזית מצה לאחר שמילא אדם כריסו מבצקות של נכרים: "דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הווי לה שימור לשם מצה ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו למצה של מצווה שימור לשמה בעינן".
הר"ן מסביר את מחלוקת רבה ור' יוסף באופן שונה. לדעתו, רבה הוא היחיד המצריך שימור לשם מצת מצווה ואילו לר' יוסף אין צורך לשומרה לשם מצה של מצווה, אלא כל ששמרה לשם מצה יצא בה, ורק אם שמרה לשם דבר שהוא פסול לה אזי אינו יוצא בה ידי חובה.
מדברי רבינו דוד נראה שהוא חולק על רש"י, ולדעתו, לרבה, כל שנתכוון לשם מצה של זבח ולשם מצת מצווה לא יוצא בה, ואילו לר' יוסף כל עוד לא נתכוון לשם פסול ומתכוון לשם מצווה, למרות שגם מתכוון לשם זבח, יוצא בה, ורק כוונה לשם פסול פוסלת.
ממחלוקת רש"י והראשונים ניתן להבין באופן ברור שהשימור לשם מצה אינו שימור גרידא לשם פת הקרויה מצה אלא שימור לשם מצת מצווה, אותה מצה אשר מקיימים בה את מצוות "בערב תאכלו מצות" ועליה מברכים על אכילת מצה. בדרכו זו של רש"י הלכו התוס' הרא"ש ועוד ראשונים רבים הרואים את היסוד הנוסף בשימור כשימור לשם מצת מצווה, ועל פי זה ניתן להבין שלא קיימת בשיטתם דרישה לאכילת מצה שמורה כל חג הפסח, מפני שיחודה של מצה שמורה הוא אך ורק לליל הסדר לקיום מצות מצה של "בערב תאכלו מצות".
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ו ה"ט) הבין את היסוד הנוסף של שימור באופן שונה מרש"י: "חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר: 'ושמרתם את המצות' - מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לעניין הזבח. ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בהן ידי חובה, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה".
המנחת חינוך הבין ברמב"ם שדעתו כדעת הר"ן ורבינו דוד, שמחשבה לשם שני דברים על חפץ אחד אינה מועילה, וממילא לא ניתן לצאת ידי חובה במצה המשתמרת לשם הזבח. מאידך במצות שעשאן למכור בשוק מפני שהיתה לו אפשרות למחשבה לצאת בהן ידי חובה, יוצא בהן למרות שמעיקרא נעשו כדי למכור בשוק - אכילתו לשם מצה מבררת את הדבר למפרע דנשמר לשם מצה (עיי"ש בדברי המנ"ח בקושייתו על הרמב"ם בעניין זה).
על פי הבנת המנחת חינוך הנ"ל ברמב"ם וכן בראשונים נוספים, משמע שהיסוד הנוסף בשימור אינו השימור לשם מצת מצווה לליל הסדר לקיום מצוות "בערב תאכלו מצות", כי אם שימור לשם עשיית מצה לשם עשיית פת שתקרא מצה במובן החיובי של עשיית מצה, ולא רק במניעת החימוץ כמוטיב של שימור. בדרכו של הרמב"ם הלך גם הרי"ף ועוד ראשונים. על פי שיטתם ניתן להבין באופן ברור מדוע הם מצריכים אכילת מצה שמורה כל ימי הפסח, זאת מאחר והמובן החיובי של השימור אינו רק שימור לשם המצווה אשר מקיימים אותה בליל הסדר, כי אם לשם עשיית הפת הנקראת מצה והיא הנאכלת בכל ימי הפסח (ערוך השלחן בסימן תנ"ג האריך לבאר חילוק זה בראשונים, עיי"ש).
על שתי נקודות אלו ביסודות השימור בשיטת הרמב"ם כבר עמד ר' חיים על הרמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ו ה"ה) ביחס למעמדה של עיסת הכלבים אם יוצאים בה ידי חובה מצה:
"והנראה לומר בזה דהנה בעיקר הדין דמשומרת לשם מצה תרי דיני יש בה. חדא עצם מעשה השימור שצריך לשומרה מחימוץ שזהו עיקר מצוות שימור. ועוד יש בה דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה וכדאיתא בפסחים דף לח ע"ב: יכול יצא ידי חובה בחלות תודה וברקיקי נזיר ת"ל: 'ושמרתם את המצות' מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה, אלא לשום זבח. הרי דאף דיש כאן מעשה שימור גמור שיוכל להועיל גם לעניין מצה. אבל מכל מקום כיוון דמשתמרת לשם דבר אחר אינה בכלל משומרת לשם מצה, ובעל כרחנו דהווי דין בהחפצא שיחול בה שם משומרת לשם מצה, ועל כן כל שנעשה לשם דבר אחר לא חלה בה שם דמשומרת לשם מצה".
על פי כל האמור לעיל נראה שבשמירת המצות ישנם שני יסודות:
א. שמירה מחימוץ - דווקא בדבר שפוטנציאלית יכול להגיע לידי חימוץ ואנו מצווים לשמרו של יחמיץ.
ב. עשייה לשם מצה - והדבר ניתן להבנה בשני אופנים:
1. עשייה לשם מצת מצווה - לשם המצה שבה אנו מקיימים את מצוות התורה "בערב תאכלו מצות" אנו אופים את המצות.
2. עשייה לשם מצה - עשייה לשם אפיית פת הנקראת מצה כאשר עשייה זו היא במובן החיובי של מצה לאפוקי מהגדרת מצה - דבר שלא החמיץ.
ג. האם מספיקה מחשבת שמירה או שמא ישנו צורך באמירה
כעת עלינו לברר האם די במחשבת שימור לשם מצה בעשיית המצות או שישנו צורך באמירה מפורשת לשם מצה. הדבר בא לידי ביטוי במצוות שונות שבהן העשייה צריכה להיות לשם המצווה כגון טווית ציצית, עיבוד העור לתפילין וכד' המצריכים עשייה לשם המצווה לאפוקי מעשייה סתם (טוויה, עיבוד העור וכד').
בספר העיטור (הל' מצה ומרור) מובאת האמירה לשם פסח כמנהג, וזאת על פי הגמ' בפסחים (מ ע"א): "ומר בריה דר' הונא לא עביד בשעת קצירה אלא כשמביאין חיטין יפות בספינות הוה אומר אלו יהיו לפסח". העיטור מציין את האמירה כמנהג ואינו מציין זאת כהלכה, ממילא ברור שאין בדבריו התייחסות לאי האמירה אם היא לעיכובא או לא.
לעומת העיטור, המהרי"ל בהל' תיקון ואפיית המצות, מביא את האמירה כדרישה בכל פעולות אפיית המצות: "וצריך לומר בפה לשם מצת מצווה - דברי הר"ח (מהר"ח או"ז?); הן בעשיית המצות של מצווה הן בשאיבת מימן הן בנותן מים לתוך הקמח". גם בדבריו אין התייחסות אם הדבר לעיכובא או לא.
הפרי מגדים (משבצות זהב, סימן ת"ס אות ב) מכריע דשימור צריך להיות בפה לכתחילה, אולם בדיעבד די במחשבה כדי לצאת ידי לשמה: "והך לשמה יראה דיוצא בפה עיין אה"ע ומיהו יראה דיעבד אפילו בחישב סגי וסתמא דמצה לשמה מה שאין כן טחינה וקצירה סתמא לאו לשמה וצ"ע".
להלכה הוכרע כפמ"ג, שלכתחלה צריך אמירה, ובדיעבד די במחשבה לצאת ידי כוונה לשם מצווה אך לא עשייה סתם.
ד. מעמדן של המצות הרגילות בימינו לעניין שמירה
כעת עלינו לבחון את מעמדה של המצה הרגילה בימינו האם היא עומדת בקריטריונים הנ"ל של שימור או לא? (אין בכוונתי לדון בבעיית היצור ע"י מכונות כי אם בפעולת השימור בלבד.) תהליך ייצור המצות בישראל ופעילות ההכשרה וההשגחה מתחילות משלב הטחינה. הקמח הרגיל בימינו הוא בחזקת חמץ וזאת בגלל תהליכי ניקוי שונים שעוברים גרגירי החיטה לפני טחינתם (שטיפה בקיטור, שרייה במים). החיטה רובה ככולה מיובאת מחו"ל והחל משלב ההעברה מהממגורות לטחנת הקמח מתחילה ההשגחה אשר באה לידי ביטוי בניקוי המשאיות המובילות את הגרגירים, בהחלפת חלקים בעיתיים וניקויים תוך כדי השגחה מבוקרת של משגיחי הכשרות בהתאם לחברות המצות השונות ולהכשרים השונים. שלב הטחינה מתבצע בטחנת קמח אחת אשר מוכשרת מספר חודשים לפני הפסח. טחנה זו אמורה לספק את כל תצרוכת הקמח הכשר לפסח לכל מדינת ישראל והיא היחידה המוכשרת ואשר קיימת עליה השגחה מתמדת לפסח. נקיון הגרגירים לפני הטחינה מתבצע באופן מכני או ידני אשר בו בוררים את הגרגירים מתוך לכלוך וביקוע. בשלב זה גם עוברים הגרגירים ניקוי המביא אותנו בסופו של התהליך לגרגירי חיטה נקיים וברורים ללא סיוע של מים או קיטור. לאחר הטחינה מועבר הקמח למאפיות השונות בהתאם לצרכיהם, וכמובן שהפיקוח וההקפדה על הכשרות ומניעת החימוץ או מגע עם חמץ ממשיכים לאורך כל השלבים באפיית המצות אריזתן שיווקן וכד'.
הנתונים הללו מעידים כי המצות הרגילות עומדות בתנאי השימור מחימוץ לפחות משעת הטחינה ואליבא דרוב הפוסקים הם בגדר של מצה שמורה לעניין חימוץ לכתחילה, ולדעת חלקם הן שמורות בדיעבד. היוצא דופן מבין הפוסקים, הפוסל מצות אלו, הוא הפרי חדש הסובר שמצוות שימורן הוא משעת קצירה מעיקרא דדינא, והדבר אף לעיכובא. השערי-תשובה מסייג את דברי הפרי-חדש, שווקא ללילה הראשון ואם כל דיונינו הוא ביחס ללילה הראשון הרי שלדעת הפר"ח הן אינן בגדר של שימור. שותף נוסף לדעת הפר"ח הוא המהרי"ץ הסובר גם כן שלפוסקים כרמב"ם וסיעתו המצריכים שמורה משעת קצירה אין אדם יוצא ידי חובה במצה שנשמרה משלב מאוחר יותר ואם יש לו מצה מחיטים סתם אין לו לברך עליה על אכילת מצה משום פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל. כפי שביארנו לקמן, דעה זו חלוקה בקרב פוסקי תימן ורוב רובם של הפוסקים התימנים חולקים עליה. הם דוחים שיטה זו, כיוון שהמהרי"ץ מסתמך על נוסחה מוטע\צת שנזדמנה לו ועל פי הנוסחה הנכונה המסקנה ההלכתית הפוכה - מי שאין לו מצה מחיטים השמורות משעת קצירה יכול לברך גם על מצה מחיטים רגילות, "על אכילת מצה".
כעת עלינו לבחון האם מצות אלו עונות על תנאי השימור של אפייה לשם מצה או אפייה לשם מצת מצווה. לשם בירור העניין עלינו לבחון בתהליך אפיית המצות שני דברים:
א. כוונת העובדים.
ב. דעתם של העובדים באפייה.
ביחס לכוונת העובדים ברור שכוונתם היא לשם מצה, שכן הם עובדים ביצור מצות וכל מעשייהם הינם לשם אפיית המצות, שיצאו מתוקנות וכשרות. אמנם, אמירה לשם מצה אין כאן וספק גדול אם בכלל העובדים מודעים לצורך באמירה מעין זו, אולם מחשבה לשם מצה ודאי שקיימת כאן כשם שקיימת מחשבתו של אומן או בעל מלאכה לשם עבודתו להוציא דבר מתוקן מתחת ידו.
דעתם של העובדים באפייה היא כמו כוונתם - לשם אפיית הפת המקובלת בכל ימות הפסח והיא הקרויה מצה, לאפוקי מחמץ. כאשר מחשבתם ודעתם היא בכיוון החיובי של עשיית המצות כעשייה של פת לפסח, ולא במובן של אפיית לחם שאינו חמץ. עם כל זה דעתם של העובדים היא לאפות מצה 'רגילה' לאפוקי ממצה 'שמורה' הנאפית במאפייתם או במאפייה אחרת בתנאי הכשר והידור חמורים ומדוקדקים יותר. מחשבה זו יוצרת לנו את ההפקעה ממחשבת אפייה לשם מצת מצווה, שכן העובדים יודעים שהם אופים פת אולם היא בחזקת 'רגילה' לאפוקי ממצת מצווה הקרויה 'שמורה' הנאפית במקום אחר. על פי האמור לעיל הרי שהמצה הרגילה עומדת בתנאי האפייה לשם מצה אולם אינה עומדת בתנאי האפייה לשם מצת מצווה.
ואם כן לשיטת הרמב"ם והרי"ף המצה הרגילה עומדת בתנאי השימור של אפייה לשם מצה ויהיה ניתן לצאת בה בדיעבד ידי חובת מצה בליל הסדר וכן לאוכלה בכל ימי הפסח. לעומת זאת לשיטת רש"י תוס' והרא"ש, היות ואפיית המצה לא היתה לשם מצווה ואף היתה בה הפקעת שם של אפיית ' מצווה', היא אינה בגדר של שמורה ולא ניתן לצאת בה אף בדיעבד ידי חובת מצה כשאין לו מצה אחרת בליל הסדר.