עיונים בפרשיות המשכן [1] / הרב מאיר מדן ז"ל

א - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח) - זוהי הכוונה המכוונת בכל העניין של תרומת המשכן ומלאכת המשכן. ודרשו חכמים בעניין זה:

אמר לו הקב"ה למשה, אמור להם לישראל: לא בשביל שאין לי איכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן. עד שלא נברא העולם - הרי מקדשי בנוי למעלה... ובשביל חיבתכם אני מניח בית המקדש העליון... וארד ואשכון בתוככם, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. (תנחומא, נשא)

ועל הכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים" - דרשו:

"מתוך ששכינתי בתוכם הכול יודעים שאני א-להיהם" (לק"ט)

- הכל יודעים, כלומר ישראל עצמם יודעים, כמו שאומר הכתוב להלן:

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. (שמות, כ"ט, מו)

בין שנפרש כתוב זה כרש"י, המבאר "לשכני בתוכם" - על מנת שאשכון בתוכם", כלומר זוהי התכלית וזהו התנאי ליציאת מצרים; ובין שנפרש כהרמב"ן - "לשכני בתוכם", מתוך שאני שוכן בתוכם - "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".

אך לא רק ישראל אמורים לדעת זאת, אלא אף גויי הארץ, כדבר הנביא:

והיה משכני עליהם... ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם... והייתי להם לא-להים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. (יחזקאל, ל"ז, כז)

כל עניינה של בחירת ישראל לעם סגולה, היינו כל עניינו של חומש שמות - הודעת שם ה', יציאת מצרים, מתן תורה - הכל כדי להשכין שכינת ה' בישראל, ולשם זה נצטוו להקים את המשכן.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ונאמר שם:

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן...".

- פתח במקדש וסיים במשכן. ועמד על כך מרן אור החיים:

צריך לדון - למה קראו מקדש, ותכף חזר בו וקראו משכן? ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש' היא מצוות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגלויות, אלא, שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש... ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן', שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצווה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר, שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים - שיעשה משכן, כסדר האמור. ותמצא שכתב רמב"ם בפ"א מהלכות בית הבחירה: מצוות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'.

למדנו מדברי רבינו, שזו מצווה לדורות, כשם שלמדנו במקום אחר מפי רמב"ן ז"ל, שיישוב ארץ ישראל וכיבושה הם מצווה לדורות.

וידעו זאת יפה דורות הראשונים.

דוד מלך ישראל, משיח א-להי יעקב, כאשר נדמה לו, כי הניח לו ה' מאויביו מסביב, לא יכול בשום פנים לראות את עצמו יושב בביתו, ובית ה' עדיין לא נבנה:

ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון הא-להים יֹשב בתוך היריעה. (שמו"ב, ז', ב)

הוא לא עצר כוח לחכות, עד שיבוא הנביא ויעורר אותו על מצוות דורות זו, אלא קדם ודרש בנביא. וכמו שהורו רבותינו:

יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכך אתה מוצא בדוד: 'זכור ה' לדוד את כל עֻנּוֹתוֹ אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב. אם אבֹא באֹהל ביתי אם אעלה על ערשׂ יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב'.

והוא הדין בשלמה בנו. והוא הדבר בתוכחות הנביאים, כגון יחזקאל (מ"ג, י--יא):

הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית... וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם.

לא באתי לדרוש מאתנו, שנדע להתעלות לדרגת קדושתו של דוד המלך, ולא למעלת יחזקאל הנביא או חגי הנביא. אולם נדמה לי, שראוי הוא, כי ניזכר גם בביתו של ה' אשר הוא חרב, ונתעורר מתרדמת אלפיים שנות גלות, שהרגילו אותנו להיות לא עם התורה, אלא עם של 'חצי תורה' או של 'רבע תורה'. התרגלנו לשולחן ערוך, שיש בו דיני ברכת המזון ודיני עירובין, דיני מקוואות ודיני ציצית, אבל אין בו זכר לגופי תורה, לגופי הלכות, שניתנו מסיני, ושעניינן המקדש ועבודתו וכל הכרוך סביבם. חלק גדול של תרי"ג מצוות נעשה זר ורחוק מעמנו.

לא רחוקים הימים, שאף ארץ ישראל וירושלים היו רחוקות מעמנו, ואף על פי שאנו אוהבים להתמוגג מרוב נחת ולספר, כי תמיד התגעגענו לציון וירושלים בתפילותינו ובהגותנו - כבר העיד אחד מגדולי ההגות הישראלית, ר' יהודה הלוי בכוזרי:

"ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו' ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו...".

אולם רצה הקב"ה וחזרנו אל ארץ ישראל ואל ירושלים, ושוב אין שתי אלה רחוקות מעמנו.

נדמה, כי הקב"ה נוהג עמנו תכסיס של "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לכם כפתחו של אולם". כשרצה עמנו באמת לעלות לארץ ישראל, זכה ועלה. כשנתן כוחו ודמו על כיבושה, ניתנה לו בחלקה, ולא ניתנה לו ירושלים. כשנתן לבו ודמו על ירושלים, זכה למה שלא שיער בעצמו. ועדיין הקב"ה מחכה לאיתערותא דלתתא, ליוזמה של מטה, לרצון אמיתי שלנו להר קודשו ולמשכן כבודו, כמו שאנו מתפללים: "הביאנו אל הר קדשך ושמחנו בבית בחירתך" - לא "כצפצוף הזרזיר", אלא בלב שלם...

שלא רק נמלמל בשפתותינו שלוש פעמים ביום "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", אלא שבאמת נרצה בזה שנרגיש שבלא זה אין תורתנו תורה שלמה, ואין עבודתנו עבודת ה'.

שבאמת נגיע אל -

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. (שמות, כ"ט, מו)

ואין "לשכני בתוכם", אלא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ב

מצוות עשה לעשות בניין לה', מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: 'ועשו לי מקדש'. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה, שנאמר: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה'.

עד כאן לשון הרמב"ם בפרק הראשון מהלכות בית הבחירה. והמצווה, שהיא מצווה לכל הדורות, שאילו לא כן לא היה הרמב"ם מונה אותה במניין המצוות, נסמכת על פסוק בפרשתנו, שעניינו ציווי להקמת המשכן במדבר, לפי שעה. מעניין הדבר, שלא סמך הרמב"ם מצווה זו על פסוק מפסוקי ספר דברים, המדברים במפורש על המקדש לדורות.

ונזכור עוד, שבהלכות מלכים, כשהוא מונה את שלוש המצוות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, הוא מונה את המצווה לבנות את בית הבחירה, והוא סומך אותה לפסוק אחר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

אור החיים (שמות, כ"ה, ח) מיישב את דברי הרמב"ם מתוך דיוק בלשון הכתובים, שפתח במקדש וסיים במשכן:

צריך לדון - למה קראו מקדש, ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב: 'את תבנית המשכן'.

והוא מתרץ:

נראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש' היא מצוות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שהיו ישראל שם לדורות... ולזה לא אמר 'ועשו משכן', שיהי נשמע, שעל אותו זמן לבד נאמרה מצווה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר, שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים - שיעשה משכן כסדר האמור.

כיצד נוהגת מצווה זו לדורות - על כך האירו את עינינו רבותינו התנאים, בספרי לפרשת ראה על הכתוב "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם", וזה לשונם:

יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ואתה מוצא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד: 'זכור ה' לדוד את כל עֻנּוֹתוֹ אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב. אם אב ֹ א בא ֹ הל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'.

רק לאחר שנתעורר דוד לדבר מעצמו - רק אז בא אליו נתן הנביא בנבואתו. ופירש המלבי"ם בפרשת ראה את דברי רבותינו:

שדוד דרש אחר המקום, כמו שנאמר: 'עד אמצא מקום לה'', ולא המתין עד שבא אליו נביא. ולמד ממה שנאמר: 'לשכנו תדרשו', שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר. וזהו שאמרו 'דרוש ואתה מוצא' - לימד להם, שלא יגלה ה' סודו על-ידי נביאיו להודיעם מקום הנבחר, רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יעשה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.

דברים כדורבנות: לא יגלה ה' סודו - רק אם ישתדלו בזה. ויש לומר ולחזור ולומר זאת כלפי כל אלה, שמנחמים עצמם בתנחומים של הבל: "שישו בני מעיי! גלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולעשות חובותינו בבית בחירתך". אבותינו סיפרו, שאין צורך לעלות לארץ, ובניהם סבורים, שפטורים הם ממצוות המקדש שניתנו לדורות, עד שיבוא נביא. לימדונו רבותינו ופירש המלבי"ם, ששום נביא לא יבוא, אם לא ידרשו ישראל מעצמם, ואם לא יתעוררו מעצמם לעשות בית לה' כמצווה בתורה.

ומרן הרמב"ן ז"ל, בבואו לפרש למה היה אף ה' בישראל בימי דוד, הרי אומר בפירוש:

שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה... עד מלוך שלמה, ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד. כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ו[רק] דוד הוא המשגיח והמתעורר, והוא אשר הכין הכול... נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם...

וכן דברי מרן הגאון מווילנה בפירושו לספר יחזקאל על דברי ההקדמה שמקדים ה' לתכנית המקדש העתיד:

הגד את בית ישראל את הבית, ויכלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית. ואם נכלמו... צורת הבית ותכונתו... וכל תורותיו הודע אותם... ועשו אותם.

מעיר שם הגאון:

ויכלמו מעוונותיהם - היינו ממה שלא נבנה הבית בימיהם, וכל שלא נבנה הבית בימיו מעלה עליו כאילו החריבו. ואם נכלמו... שלא נבנה הבית - חזור לעיניהם צורת הבית וישמרו ועשו אותם.

זכינו לחזור לארץ הבחירה, זכינו לראות בעינינו, כיצד ה' נותן אותה בידינו על אפם ועל חמתם של האומות הקרובות והרחוקות. זכינו ואנו בונים חורבותיה. אבל כאן שוב דברי נביא באים וזועקים:

העם הזה אמרו לא עת הוא עת בית ה' להבנות... העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב!? (חגי, א', ב, ד)

אנו ממלמלים בתפלה "בנה ביתך כבתחילה" - האם באמת אנו רוצים ומתעוררים לבנות ביתו? אנו משעשעים עצמנו בדברים "לא עת בוא בית ה' להיבנות". התקיימנו אלפיים שנה בלעדיו. אנו מפטפטים "ואת מוסף יום השבת נעשה לפניך באהבה". האם אמת בפינו?

הבאמת אנו רוצים? כלום זו באמת ראשית דאגותינו; האם אמת מה שאנו אומרים "ואין אנו יכולים"? שמא האמת היא שאין אנו רוצים?

שוב אמר אור החיים הקדוש:

והגאולה תהיה בהעיר לִבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שולחן אביכם? ומה יעכב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה, אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא דלתי עולם ב"ה!

והוא מסיים:

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.

"אדוני הארץ גדולי ישראל" איה הם?

בושנו ונכלמנו. כנראה הדין עם הרמב"ן, שלא בגדולי ישראל תלוי הדבר, אלא בשבטי ישראל, ואם כן איפה אנחנו?

ג - "לשכני בתוכם" - "א-ל מסתתר"

בסמוך לסוף פרשת ציווי מעשה המשכן וכליו אנו קוראים דברים על תכליתו של המשכן:

ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם. (שמות, כ"ט, מה--מו)

המשכן - תכליתו שכינת ה' בתוך בני ישראל, נוכחותו הפעילה, המורגשת, הגלויה, בתוכם. הוא נוכח בתוכם, והם מרגישים בו ובנוכחותו, עד שאין מקום להתנכרות המבישה בנוסח "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות, י"ז, ז). הוא ישנו, שוכן בתוכנו, "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (שמות, כ"ט, מו). ואין מקום לטענות הטורדניות אל משה ואהרן "כי הוצאתם אותנו" (שמות, ט"ז, ג), כאילו הם - בשר ודם, הם המוציאים את העם, ולא ה' בכבודו ובעצמו. משכן ה', שכינתו בתוך העם, זו העדות לכך.

וכאן באות שתי מלים, שהמפרשים נחלקים בפירושם: לשכני בתוכם. "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות, כ"ט, מו). לדברי רש"י (שם) "לשכני בתוכם" זו התכלית, המטרה, כמו בפסוק הקודם "ושכנתי בתוך בני ישראל". וכך לשון רש"י: "לשכני בתוכם, על מנת לשכון אני בתוכם". לא כן פירוש הרמב"ן. לדעתו "לשכני בתוכם" אינה חזרה על תכלית המשכן, אלא תיאור הנסיבות של "וידעו" שבראש הפסוק. כלומר: "וידעו, בשכני בתוכם, כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו, שאני הוצאתי אותם". אם כן "לשכני בתוכם" לא בא לחזור על תכלית הקמת המשכן, אלא לומר לנו את הסיבה, האמצעי, שעל ידו יגיעו להכרה ולאמונה בה' - על ידי שתהיה הנהגתו גלויה, כמו שנאמר בפסוק האחרון של ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" - על-ידי כך תהיה להם תודעה שלמה של הגואל האמיתי, הודות להנהגתו הגלויה.

כי מלבד ההנהגה הגלויה תיתכן גם הנהגה אחרת, הנהגה מסותרת, מוסווית.

דוגמה מובהקת להנהגה הגלויה - זו יציאת מצרים. בכל סיפור יציאת מצרים, גם בתורה וגם בהגדת ליל פסח מודגש ומובלט מעשה ה':

ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים - היינו הוא בכבודו ובעצמו אלא על-ידי שליח - הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו במצרים.

ולא בכדי לא נזכר בכל ההגדה שאנו אומרים בליל פסח מעשה משה ואהרן - ולכל היותר נרמז בהזכרת הפסוק "ואת המטה הזה תקח בידיך אשר תעשה בו את האותות" (שמות, ד', יז) - הכוח הפועל בכל סיפור ההגדה הוא ה': "אני ולא מלאך... אני ה' ולא אחר". הכול בגלוי.

דוגמה מובהקת להנהגה המוסתרת, המוסווית, הוא נס פורים. במגילת אסתר אין זכר מפורש למעשה ה', אף על פי שגלוי וברור למי שקורא במגילה, כי הכל נס מאתו יתברך. וכמו שדרשו רבותינו על הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (ויקרא, כ"ו, מד): "לא מאסתים - בימי כשדים... ולא געלתים - בימי יוונים, לכלותם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. כי אני ה' א-להיהם - לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם". - וזה בניגוד לנס פורים שעדיין היו תחת שלטון האומות - "אכתי עבדי אחשורוש אנן".

בסיפור נס פורים הכל מתואר במעטה של סיפור תככים של חצר מלכות בשר ודם, התנכלות משרתים לחיי המלך, תחבולות שרים, תכסיסי נשים, כאילו הכל 'בדרך הטבע של עסקי בני אדם'. רק קצת דברי דרוש, שה"מלך" הכתוב במגילה רומז למלכו של עולם, שינויי ניגון בקריאת המגילה במקום שנמצא בראשי תיבות רמז לשם הוי"ה - רק אלה באים ורומזים למעשיו של הקדוש ברוך הוא. "אכן אתה א-ל מסתתר א-להי ישראל מושיע" (ישעיהו, מ"ה, טו). כביכול השם יתברך עושה מעשיו בתחפושת של פורים, פועל מאחורי הקלעים, ואינו מגלה זהותו במפורש. ורק על-ידי שאנו מברכים לפני קריאת המגילה "שעשה נסים לאבותינו" - אנו זוכרים ומבינים, כי המסופר במגילה הוא מעשה ה'.

בהגדת פסח לא נזכרו משה ואהרן אלא ברמז, ובמגילת פורים לא נזכר הקדוש ברוך הוא אלא ברמז.

ולכך ודאי נתכוון המדרש באמרו: "אסתר מן התורה מניין? - שנאמר: 'ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא'". ה' מסתיר פניו. מראה, כביכול, רק את גבו או את צילו, ולא את פניו הגלויים. חסר כאן "יאר ה' פניו אליך".

נחזור את מדרש חז"ל לפסוק: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", בו הם מבדילים בין הישועות שבימי כשדים, בימי המן ובימי יוונים - ובין הגאולה ש"לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם".

כל זה על ידי דיוק בלשון הפסוק, המסיים "כי אני ה' א-להיהם", שיש לדייק ממנו "אני ה', ולא מלאך ולא השליח" - כמו בגאולת מצרים. דבר זה מרומז בפסוק שלאחריו:

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לא-להים אני ה'. (ויקרא, כ"ו, מה)

והוא שנאמר גם בפסוק שהזכרנו בתחילת דברינו:

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם. (שמות, כ"ט, מו)

ועל כן אמר לנו הנביא על גאולת העתיד:

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. (מיכה, ז', טו)

"אעשה נפלאות לא נאמר" - שתמיד הוא עושה, אלא שאנו בשר ודם בעינינו הגשמיות איננו רואים. אלא מה נאמר? - "אראנו נפלאות".

- אראנו, כלומר נפלאות גלויות, נפלאות שהעיניים רואות, ולא כנס פורים בהיותם בארץ אויביהם - שהוא בהסתר.

נזכה ונחיה ונראה.

ד - "כאשר צוה ה' את משה כן עשו"

יש פרשיות בתורה, שענייניהן מסופרים בדרך קצרה, והם מתפרשים ממקום אחר; ויש, להיפך, שלא זו בלבד שענייניהן מפורשים ומפורטים ביותר, אלא שהם חוזרים ונשנים. ביחוד בולט וניכר דבר זה במעשה המשכן, שהתורה עוסקת בו בחמש פרשיות רצופות (תרומה--פקודי), ועדיין נותרו דברים במעשה זה לפרשת צו ולפרשת שמיני ולפרשיות נשוא ובהעלותך.

כנגד כל "ועשית" שבפרשיות תרומה, תצוה וכי תשא - יש לנו בפרשיות ויקהל ופקודי - ויעש, כנגד כל "ועשה" או "ועשו" - בא שוב "ויעש", "ויעשו". ועד ביטוי אחד ומיוחד, שחוזר ונשנה בפרשתנו עשרות פעמים:

"כאשר צוה ה' את משה" (שמות, ל"ט, א, ועוד).

או ביתר אריכות "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (שם, שם, לב).

ולמה כל האריכות והכפילות והחזרה "כאשר צוה ה'"? ובכל פרט ובפרט מפרטי עבודת הקודש! - ודאי לא לחינם. אלא שרצה הכתוב לספר חיבתם של ישראל לפני המקום ברוך הוא, עד כמה דייקו במלאכת הקודש, ועד כמה הקפידו בכל פרט ופרט, שלא לגרוע ושלא להוסיף ושלא לשנות, עד שיצאה מתחת ידם מושלמת בתכלית השלמות. ונדמה לי - במחילה מכבודם של אבותינו - היתה זו המלאכה היחידה, שעשאוה בשלמות גמורה. וללמדנו, כמה חביבה לפני המקום מצווה כמאמרה, עשיית ציוויו יתברך ממש כפי שציווה ביד נביאו, ללא שינוי, ללא מגרעת וללא תוספת. ושאינו מקפח שכר כל בריה, והוא מגיד את כל שבחם וכל זכותם, שעשו ככל אשר ציווה.

ולא נחה דעתם של רבותינו במדרש, עד שבאו והמשילו את מעשה המשכן למעשה בראשית, את מלאכתם של אבותינו למלאכתו של הבורא ברוך הוא. מה מעשה בראשית בשלמות אף מעשה המשכן כך כביכול שותפים ישראל לה' במלאכתו.

וכך מציגים חכמינו במדרש תנחומא זה לעומת זה את דברי התורה בשני המעשים:

נעמוד על הפסוק המסכם:

"וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות, ל"ט, מג).

דיוק נפלא בפסוק זה מצאתי בדברי הגאון בעל כתב סופר, ודברי פי חכם חן. המדרש מקשה על הכתוב, והדברים מובאים בילקוט שמעוני: "והיכן ציווה?". השאלה משונה לכאורה - היכן ציווה? והרי כמה וכמה ציוויים נאמרו בעניין "ועשית", "ועשה", "ועשה", "ועשו". לדעת הכתב סופר קשה למדרש, למה כפל הכתוב "והנה עשו כאשר ציווה ה' כן עשו". פעמיים "עשו" למה? ומתרץ הוא, שבא הכתוב לספר התפעלותו של משה מן השכלול הנפלא שבמעשה, שלא רק פרטי המלאכה שלמים, אלא שכל מכלול המלאכה בצירופו מכוון להפליא אל מחשבתו של המצווה. "ככל אשר צוה כן עשו". ומה ציווה? מה היתה כוונת ציוויו? על כך משיב המדרש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח). תכלית הציווי היתה, שיהא המעשה ראוי וכשר להשראת השכינה בו. ואם כן, השאלה "היכן ציווה" - זה פירושה: על איזה ציווי מן הציוויים הרבים כיוון כאן משה?. והתשובה: שעשו ממש כאשר ציווה ה' שיעשו, למען השרות שכינתו, ולא כדי להראות עושרם וכושר מלאכתם. לפיכך בירכם משה, כמו שמובא ברש"י: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". והרי לשם כך נעשה המעשה.

נחזור לדברי הכתוב: "ויברך אותם משה".

רש"י מוסיף ומביא כאן דברי המדרש:

אמר להם... 'ויהי נעם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' (תהלים, צ', יז), והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה.

שואל בעל כלי יקר, מה עניינו של "ויהי נועם" ושל כל מזמור "תפלה למשה" אל מלאכת המשכן? הוא מוצא קשר נפלא בין העניינים. כל המזמור הולם יפה את חנוכת המשכן. מה נאמר בראש המזמור:

ה' מעון אתה היית לנו בדור דור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה א-ל. (תהלים, צ', א--ב)

כביכול היה ה' מעונם של ישראל ומעונו של כל העולם עוד מלפני הבריאה, ואין הוא זקוק למעון בשביל עצמו. הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו.

והרי הוא הוא הרעיון, שמביע שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש:

האמנם ישב א-להים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אף כי הבית הזה אשר בניתי! (מלכ"א, ח', כז)

והנביא שואל: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי?!" (ישעיהו, ס"ו, א)

הבית אינו לצורכו של הקדוש ברוך הוא, לא הוא זקוק לו. אנו זקוקים למשכן ולמקדש. האדם אינו יכול להתקיים, אם לא תהיה שכינת ה' בתוכו. "ושכנתי בתוכם" נאמר, בתוכם זוהי משמעותו של המושג "שכינה", זהו לא כינוי לקדוש ברוך הוא עצמו, כביכול לאין סוף, אלא לאופן התגלותו לנו, לבשר ודם, שאותם איווה למשכן לו, שעל ידי שכנו בתוכנו, אנו מרגישים קרבתו ורואים מלכותו.

על דרך זו מתפרש סופו של המזמור:

יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם. ויהי נעם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. (תהלים, צ', טז--יז)

"פעלך" "כוננה עלינו" - הרי הם רמזים מפורשים למעשה המשכן: "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות, ט"ו, יז).

מכאן "פעלת ה'", "תשרה שכינה במעשה ידיכם", "כוננו ידיך" - ומכאן "פעלך", "מעשה ידינו", "כוננהו".

והרי עיקרו של מעשה המשכן לא בא אלא לשם תכליתו - "ושכנתי בתוכם", בתוכם דווקא, ולא רק בתוכו. על כן ביקש:

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ויהי נעם ה' א­להינו עלינו.

זהו "ויברך אותם משה", וזוהי "תפילה למשה".

* * *

עמדנו על הקשר שבין מעשה המשכן למעשה בראשית, ויש להוסיף:

סיום מעשה בראשית היה באחד בתשרי, בו נברא אדם הראשון -

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". (בראשית, ב', א).

סיום מלאכת המשכן היתה באחד בניסן -

"בח ֹ דש הראשון בשנה השנית באחד לח ֹ דש הוקם המשכן". (שמות, מ', יז)

ושני הימים נעשו לישראל לראשי שנים, שמהם מנו זמנים ותקופות. ואף נחלקו חכמים במסכת ראש השנה, אם בתשרי נברא העולם, אם בניסן נברא העולם. אלא שלאמיתו של דבר, אם נעמיק ונתבונן במהות מעשה הבריאה, נראה, כי שניהם תאריכי הבריאה הם. כי שתי בריאות היו, האחת בעשרה מאמרות, שנברא העולם יש מאין, והבורא יתברך שם לו חוקי טבע: "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה - לא ישבותו" (בראשית, ח', כב). העולם נצטוה להתנהג על-פי חוקי טבע קיימים ויציבים, "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". ומשלא היה די בבריאה זאת, שבאו בני אדם והתכחשו לבורא הנסתר והנעלם והנעלה, באו האותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה וגילוי שכינה מעל לדרכי הטבע ומעבר לחוקיהם - להראות "כי אני ה' בקרב הארץ", היינו הנהגת העולם לא רק על-פי השגרה הקבועה בחוק הטבע שמימי בראשית, אלא גם - בשעת הצורך ובשעת הרצון - על-פי נס גלוי, שהתבטא במעשה הנפלא של יציאת מצרים ושל מעמד הר סיני.

והעולם נברא לא רק בתשרי, שהוא עדות על בריאת הטבע, אלא חזר ונברא בניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", שבו חידש ה' את עולמו בגאולת ישראל ממצרים, באותות ובמופתים שהראו את עליונותו יתברך על כוחות הטבע שברא ועל חוקיהם שחקק.

ואף המשכן, משכן העדות, הוקם ביום א' בניסן, להעיד על "כי אין כמוני בכל הארץ", דבר שלא פרעה הבינו, ולא העולם הגדול הכיר בו, ואחר שהראה ה' לעולם זה את נוכחותו הגלויה והפעילה בו, בא וקבעה והנציחה, וריכזה במשכן, שהוא עדות על נוכחותו של ה' בקרב הארץ ועל מגעו עם הבריות על-ידי שהוא שוכן בתוך בני ישראל.

ואותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה, כיום שנבראו שמים וארץ. (לק"ט, תו"ש ב')

בפרקים הראשונים של ספר שמות, בבשורת הגאולה נתבשר ישראל:

"וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". (שמות, ו', ז)

ולא אחת קראנו, כי עד מהרה שכח העם הנגאל את גואלו, והיה בא בטרוניה אל משה ואהרן: למה זה העליתונו ממצרים. עד מהרה שכחו מי הוא גואלם באמת.

המשכן בא להיות עדות מתמדת לעיניהם:

וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיהם. (שמות, כ"ט, מו)

מכאן, ידעו ישראל, עתידים הם לדעת, משום שהעדות חיה והולכת לעיניהם בכל מסעיהם; עתידים הם לראות את נוכחותו ואת פעולתו בטבע ושמעל לטבע. והרי ידיעה זו היא תכליתם של מעשה בראשית ושל יציאת מצרים ושל מעמד הר סיני; האמצעי להחדרת הידיעה הזאת הוא אהל מועד.

השאלה הארורה ששאלו ברפידים: "היש ה' בקרבנו אם אין?", לא תוכל להישאל עוד, מאחר שיש לפניהם עדות, והיא מהלכת עמהם בכל מקום.

כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם.

חזק חזק ונתחזק - ואז:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר - כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד.

הרי שגם מצד התגלות השכינה לישראל וגם מצד מתן תורה ומצוות, המשכו של הר סיני הוא אוהל מועד.

ה -"כי שפתי כהן ישמרו דעת"

בין שמונת בגדי הקודש של הכהן הגדול, יש שניים מיוחדים, שדברים מיוחדים הובלטו בהם, ושמהם ניתן להתבונן קצת בתפקידו של הכהן הגדול מאחיו ובדמותו של אהרן המצטיירת לעינינו.

שניים אלה נתייחדו משאר הבגדים בכך, ששם קודשו של הקב"ה כלול בהם, ובכך שמצוותם תמיד, כלומר בכל עת שהכהן נכנס לעבוד עבודתו.

האחד הוא החושן, ובו האורים והתומים, ונאמר בו:

ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש, לפני ה' תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת הת\במים, והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. (שמות, כ"ח, כט--ל)

והשני הוא ציץ נזר הקודש, שנאמר בו:

"ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה'". (שם, שם, לו)

ומצוותו:

"והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'" (שם, שם, לח).

הנה שמות בני ישראל ומשפט בני ישראל - על לבו. ציץ נזר הקודש - על מצחו.

זה על לבו, וזה על מצחו, וצירופם של שני אלה מעלה על הדעת את שתי התפילין, שכולנו מצווים עליהן: האות של יד - כנגד הלב; והטוטפת של ראש - כנגד המוח. וכך נאמר בשולחן ערוך:

וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב, שהוא עיקר התאוות והמחשבות. (שו"ע, או"ח, כ"ה, ה)

וקרוב להניח, שזו גם כוונתם של שני בגדי הקודש, הנושאים את שם ה'. החושן כנגד הלב, והציץ כנגד המוח והחושים. כאילו זוג נוסף ומיוחד של תפילין.

ואם נשאל, על שום מה הכהן הגדול זקוק לתזכורת נוספת של קבלת עול מלכות שמים, יותר מכל אדם מישראל - יש לומר קודם כל, כי כל מי שגדול מחברו זקוק לתזכורת יתרה בעניין שיעבוד מוחו ולבו לה', למעט גדולתו וגאוותו לפני מלך הכבוד, אשר הגאווה והגדולה לו הן. והרי משום כך קבעה ההלכה, שהכהן הגדול כורע בכל שמונה עשרה הברכות שבתפילה, לא כהדיוט שכורע רק באבות ובמודים תחילה וסוף, ושהמלך "כיוון שכרע, שוב אינו זוקף". אף לעניין האות והטוטפת - האיש הגדול מאחיו, שהגאווה קרובה אליו, אין דיו בתפילין של כל אדם, והוא נזקק גם לחושן ולציץ שיזכירוהו, לפני מי הוא עומד תמיד.

זאת ועוד, הכהן הגדול מצווה וממונה על אחיו הכהנים לחנכם בעבודת הקודש, שתהא באהבה וביראה, ובמחשבה מטוהרת ומקודשת. וכדי שלא יסיח דעתו מכך, עליו לשאת תמיד את פיתוח החותם "קודש לה'" על מצחו, ואת השם המפורש על לבו.

זה תפקידו וזה אופיו של הכהן הגדול מאחיו. נפנה נא מכאן אל האיש הדגול, שנבחר ושנתקדש לכך הוא וזרעו:

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי. (שמות, כ"ח, א)

הבחירה, כאמור, מתוך כלל ישראל, אבל בעקבותיה באה הבדלה מן הכלל: הבדלה בחובות כלפי מעלה ובחובות כלפי העם, ובמצוות מיוחדות לו ולבניו. הוא מתוך העם וגם מורם מעם - בבחינת קידוש והבדלה.

ושני פנים לכהונתו: מצד אחד - הוא שלוחו של הקב"ה אל העם; ומצד שני - שליח העם, שליח הציבור, אל ה'.

שליח ה' אל עם כיצד?

"יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל". (דברים, ל"ג, י)

ושליח הציבור אל ה' כיצד?

"ישימו קטורה באפך, וכליל על מזבחיך". (שם)

ה' נתן תורה לישראל, והכהן מצווה ללמדה להם. ישראל מביאים תפילתם וקרבנם לפני ה',והכהן מצווה להגישם, לעשות עבודת העם ולכפר על העם - עבודת יום-יום ועבודת היום המיוחד לכפרה.

וכשבא נביא מאוחר להעמיד את כהני דורו על חובתם שהזניחו, הריהו מצייר לפניהם את אביהם, שקיבל את הכהונה מידי מי שקידש את עמו את ישראל:

וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי, אמר ה' צבאות. בריתי היתה אתו החיים והשלום, ואתנם לו מורא וייראני, ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא. (מלאכי, ב', ד--ז)

לא רק עבודת יום-יום של זביחת בשר והקטרת חלבים היא תפקידו של הכהן, אלא יותר מזה: שמירת ברית הלוי - החיים והשלום, מורא שמים, תורת אמת, קירוב לבם של הבנים לאביהם שבשמים: "ורבים השיב מעוון". זהו הכהן כנושא דבר ה' אל העם, שלוחו של הקב"ה - "מלאך ה' צבאות".

וכשבא צדיק שבכהונה, אחר דורות אחדים, שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה, כהן גדול בדורו, ללמד מהם שלושת הדברים, שעליהם העולם עומד - נדמה לי, כי מורשת הכהונה היתה נגד עיניו, כשמנה: התורה והעבודה וגמילות חסדים. ודמות אביו הגדול, אהרן הכהן, עמדה לפניו.

כי תפקידו של הכהן כשליח הציבור - מלבד היותו שליח ה', "מלאך ה' צבאות", ללמד תורה - תפקידו כשליח הציבור כולל לא את העבודה בלבד, אלא גם גמילות חסדים. ועובדה ממשית אחת, המסופרת בתורה, ממחישה לנו באופן נפלא מידה זו במידותיו של הכהן.

בשעה שהשתוללה בקרב ישראל המחלוקת הקשה על דבר הכהונה, זו מחלוקת קורח ועדתו, פרצה בעקבותיה מגפה בעם: "יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף". וכאן באה שעתו הגדולה של אהרן הכהן.

הנגף החל בעם, והוא מתפשט והולך, וכבר הגיעו המתים במגפה לכלל של "ארבעה עשר אלף ושבע מאות, מלבד המתים על דבר קורח" (במדבר, י"ז, יד). מה עושה אהרן באותה שעה? האם הוא שוקד ומשתדל להציל את נפשו, כפי שהזהירו ה', באמרו לו ולמשה (שם, שם, י): "הרומו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע"? לא ולא! להיפך - הוא שומע אל משה, והוא מפקיר את חיי עצמו, משליך נפשו מנגד; אינו בורח מן המקום שהמגפה המתפשטת הגיעה אליו, אלא להפך:

וירץ אל תוך הקהל... ויתן את הקטורת, ויכפר על העם, ויעמד בין המתים ובין החיים... (שם, שם, יב--יג)

בעצם מקום הסכנה, במוקד המגפה -

"והמגפה נעצרה". (שם, שם, טו)

ה' גזר "ואכלה אותם כרגע". ואהרן ביטל את גזרת ה'. "הקב"ה גוזר, וצדיק מבטל".

ובכוח מה? בכוח החסד, גמילות חסדים, המגיעה עד מסירות נפש.

הוא לא הבדיל את עצמו מתוך העדה, ובעקבות כך גז\צרת הכיליון פוקעת: "ותעצר המגפה".

זהו הצד השני בעבודתו של הכהן - שליח הציבור: מגן על דורו, מצילו מן הפורענות.

ושני הצדדים בעבודת הכהן - מלאך ה' ושליח הציבור - שני הבגדים המיוחדים מסמלים אותם:

הציץ מכריז ומודיע: קודש לה'! - משרה את הקדושה בעם.

והחושן, ובו משפט בני ישראל - מגן על הציבור.

הבגד האחד - על מצחו תמיד.

והשני - על לבו תמיד.

כהניך ילבשו צדק...

ו - "לא הביט און ביעקב" - משה סנגורם של ישראל

לאחר שחטאו ישראל בעגל, אומר ה' למשה: "לך רד כי שחת עמך" (שמות, ל"ב, ז) ואנו קוראים במדרש לאותו פסוק:

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', היה תופס בלוחות, ולא היה מאמין שחטא ישראל.

מעניין הדבר: משה, שהאמין בהבטחותיו של ה' ביציאת מצרים ובכיבוש ארצם של שבעה גויים גדולים ועצומים, לא האמין, כשאמר לו ה' מעשה שאירע, בשעה ששהה בהר.

מוסיף המדרש:

"אמר משה: אם איני רואה - איני מאמין".

ומלמדנו המדרש מוסר השכל, וזה לשונו:

אוי להם לבני אדם, שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה, שאמר לו: כי שיחת עמך?! - אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל: אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן - אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.

מתוך גישה זו של "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר, כ"ג, כא) מסתברת גם גישתו, בחלותו את פני ה' אחר אותו חטא.

בפרשיית "ויחל משה" מתגלה הוא לפנינו כסנגורם המובהק של ישראל. עד כה הכרנו אותו כרועה צאן, כדובר העם, כשופט ורב ריבו של עשוק מידי עושקו, כנביא ה' ושלוחו אל פרעה ואל ישראל, כמוסר התורה שקיבל, ועתה גם כסנגור לוחם.

סנגוריה על ישראל בעת קלקלתם - זהו תפקידם של חסידי ישראל, כפי שהגדיר אחד מגדולי ההוגים שלנו, ר' משה חיים לוצאטו בפרק י"ט של מסילת ישרים, וזה לשונו:

בכוונת החסידות - טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד, שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן עליהם... דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה וללמד סניגוריה על הדור כולו... ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה.

ועל דרך הסנגוריה הזאת מאירים ושמחים דברי הזוהר בפרשת ויקרא:

"הצדיק מניח את שלו ועוסק בשל הדור".

וכדוגמה מביא הזוהר את משה אגב השוואה עם צדיקי הדורות שקדמו לו: עם נח ועם אברהם אבינו.

כשאמר ה' לנח "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית, ה', יג) והבטיחו "והקימותי את בריתי אתך" (שם, שם, יח), "עשה לך תבת עצי גופר" (שם, שם, יד) - הניח נח את צורכי הדור, ולא ביקש רחמים עליהם. עסק בשלו, עשה תיבה והציל את עצמו ואת שלו. בא המבול, והוא נקרא "מי נח". לא ביקש נח להעביר את הפורענות, ולפיכך נקראה על שמו.

אברהם אבינו ביקש על אנשי סדום. אבל - אומר הזוהר - אף הוא לא עשה בשלמות וכראוי. הוא תבע משפט, שלא ייספה צדיק עם רשע. פתח בחמישים צדיקים וסיים בעשרה. עשה ולא השלים, לא ביקש רחמים על כל פנים. שאמר: איני רוצה לבקש בזכות מעשיי.

אבל מי עשה בשלמות וכראוי? זה משה. כיוון שאמר לו ה' "סרו מהר מן הדרך... עשו להם עגל מסכה" (שמות, ל"ב, ח) - מיד "ויחל משה" עד שאמר "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא" (שם, שם, לב). ואף על פי שהכול חטאו, לא זז עד שנאמר לו "סלחתי".

וכיצד העז משה לשאול "למה ה' יחרה אפך בעמך"? - תמה הזוהר - דבר זה איך אמרו משה? "למה?" - הרי עבדו עבודה זרה.

ומתורץ במדרש: "לבו ברור עליו, שאינו תובע צורך עצמו אלא צורכן של ישראל".

מי שלא רצה להביט אוון ביעקב, רשאי היה לתבוע מחילה לישראל מכל מקום.

הוא שאמרו חסידים:

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" - איש כגון זה:
"ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו".

ז - "ויקריבו לפני ה' אש זרה" - "בקרובי אקדש"

החלק הראשון של פרשת שמיני מספר על חנוכת המשכן, שהיתה ביום השמיני, כלומר אחר שבעת ימי המילואים, שסופר עליהם בפרשה הקודמת - פרשת צו. כוונת המילואים - כמו שנאמר: "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ויקרא, ה', לד), כלומר יכשיר אתכם וייפה את כוחכם לשרת בקודש. כוונת העבודה המיוחדת ליום השמיני - להשרות את שכינתו של הקדוש ברוך הוא במשכן, כמו שנאמר: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, ויירא עליכם כבוד ה'" (שם, ט', ו). הרי זו היתה כל הכוונה של עשיית המשכן: "ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח).

דייק משה רבנו בציוויו ובאזהרתו לאהרן באומרו: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" - דווקא זה הדבר אשר ציוה ה', זה ולא אחר. אין עבודת ה' כשרה, אלא אם אתה עושה אותה כמו שציוה ה'.

בהמשך סיפור עבודת היום השמיני אנו שומעים על התקלה האיומה, שאירעה באותו יום, שהיה ראשון לעבודת הכהנים בני אהרן. שני הכהנים המשוחים, נדב ואביהו, נכשלים בעבודתם, ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותם. "וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', ב).

הרבה דיברו רבותינו בעניין זה, כדי למצוא, מה היה החטא, שבגללו נקנסה על שני צדיקי הדור מיתה משונה כזו. פשוטו של הכתוב אומר:

"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" (שם, שם, א). ולא ניכנס כאן לבירור הארוך, מה טיבה של "אש זרה" זו. העיקר כאן הוא, שהכתוב קורא אותה "זרה", ומפרש "אשר לא צוה אותם". "אש זרה" - היא אש, שאינה כפי אשר צוה ה'. בהוראות שניתנו לגבי הקטרת קטורת נאמרה בפרשת תצוה אזהרה מפורשת:

"לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות, ל', ט).

דעות שונות לחכמינו, מה היה הדבר הזר שבקטורת זו. אבל ברור לכל, שהיתה זרה, משום שלא היתה כפי המצווה.

ונשים לב ללשון הכתוב שמבליטה את הניגוד:

מצד אחד: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" (ויקרא, ט', ו),

ומצד שני: ""אשר לא צוה אותם" (שם, י', א).

"אשר צוה" לעומת "אשר לא צוה".

והעונש החמור כל כך - אף הוא מפורש בכתוב:

"בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (שם, שם, ג) - כשהקדוש ברוך עושה דין - מתיירא ומתקלס. וביותר כשהוא עושה דין בצדיקים ומדקדק עמם כחוט השערה, לומדים פשוטי העם קל וחומר: "אם כן באלו - כל שכן בנו".

ללמדנו, שאף גדול שבגדולים, אם אינו עושה מצוות ה' כמאמרה - לא יינקה.

והיכן דיבר ה' דבר זה "בקרובי אקדש"? - בפרשת תצוה, שנאמר שם: "ונקדש בכבודי"; ודרשו חכמים "בכבוד\יי" כמו "בכבוד\פי", היינו במכובד\פי, שעל ידי גדולי העם יתקדש שמו.

ובאמת כבר קדמה אזהרה זו.

המפרשים ראו כמה דברי הקבלה בין המשכן ובין הר סיני. מה שם כיסה הענן את ההר וכבוד ה' שכן עליו, אף כאן כיסה הענן את המשכן, וכבוד ה' מלא אותו. בהר סיני קרא ה' ביום השביעי אל משה מתוך הענן ואף כאן, לאחר כיסוי הענן קרא ה' אל משה מאוהל מועד.

ואף לענייננו נמצא הקבלה.

באזהרת הר סיני נאמר:

"וגם הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'" (שמות, י"ט, כב).

וכאן נתקיים הדבר.

"הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" (ויקרא, י', ג).

בפרשת תצוה, בהוראות ובאזהרות לימי המילואים ולחנוכת המשכן, נאמר בעניין מזבח העולה ובעניין הקרבנות שיועלו עליו:

"עולת תמיד לדֹרֹתיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אִועד לכם שמה... ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כ"ט, מב-מג).

לכאורה קשה הדבר. וכי ליד מזבח העולה היה ה' נועד למשה? והלא לא דיבר עמו אלא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, כמו שמצאנו בפרשת תרומה ובפרשת נשא?

בתירוצים שונים תירצו חכמים קושיה זו, אבל ראוי להביא כאן את תירוצו של הגאון בעל חתם סופר בדרשותיו, והוא נראה כפשוטו הפשוט של הכתוב.

בפרשת תצוה לא מדובר על התוועדותו הרגילה של ה' אל משה, אלא על התוועדותו אל בני ישראל, כנאמר שם

"ונֹעדתי שמה לבני ישראל" (שם, כ"ט, מג).

ולא מדובר על התוועדות מתמידה, אלא על מאורע יחיד חד-פעמי בסוף שבעת ימי המילואים, שבהם מדובר שם. אז באמת נועד ה' להם בפתח אוהל מועד מבחוץ ליד מזבח העולה, ככתוב:

וירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים... ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. (ויקרא, כ"ט, מג)

התגלות ה' אל כל העם היתה רק פעם אחת בלבד - באותו יום, ועל יד מזבח העולה, פתח אהל מועד.

ועל אותה התגלות נאמר שם "ונקדש בכבודי" - היינו במכובדי, ואף זה נתקיים בפרשתנו בשני הצדיקים שבדור, בנדב ובאביהוא.

---