נדר על תנאי / הרב יאיר קאהן
בהלכות נדרים לרמב"ם ישנם מספר דינים קשים, אשר יש ביניהם מכנה משותף - כולם עוסקים בנדר על תנאי. נראה שלרמב"ם שיטה מיוחדת בנדר על תנאי שלפיה יובהרו דינים אלה.
א
מי שהדיר את אשתו במרחשון, ואמר לה: שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות, הרי זו אסורה להנות לו מיד, גזירה שמא תלך. ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה. עבר הפסח אע"פ שהלך התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר ואע"פ שתלה הנדר באיסור זמן שעבר וכן כל ביוצא בזה, ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מלהנות לו. (רמב"ם, הלכות נדרים, פ"י הי"ב)
בהלכה זו נאמרו ארבעה דינים:
1. אסורה להנות עד הפסח משום גזירה.
2. אם הלכה ואחר כך הבעל מהנה אותה - הבעל לוקה.
3. אם עבר הפסח - אסור לבעל להניחה שתלך ותהנה עד סוכות.
4. אם כבר הלכה אחר הפסח - מותרת בהנאה.
נושאי כליו של הרמב"ם עמלו כדי להבין את הדין השלישי. מפשטות לשון הרמב"ם משמע שמדובר במקרה שלא נהנתה לפני הפסח, ואף על פי כן אסור לבעל להניחה שתלך ותהנה עד לסוכות. כך הבינו הראב"ד והרדב"ז, וכן נראה מפירוש המשניות לרמב"ם [1]. אלא שהבנה זאת תמוהה מכמה בחינות:
1. הואיל ולא נהנתה עד הפסח, מדוע אינה מותרת לכתחילה ללכת לבית אביה, הרי לפי נדרו האיסור ללכת לבית אביה קיים רק אם תהנה לפני הפסח?
2. מה הבסיס לאוסרה בהנאה אחרי הפסח, הרי הנדר אסרה בהנאה רק עד הפסח?
3. כיוון שלפי הרמב"ם אסור להניחה שתלך ותהנה, למה פסק בסוף ההלכה: "ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מלהנות לו", משמע שאין איסור הנאה לאחר הפסח אע"פ שהלכה?
סוף דבר - הלכה זו ברמב"ם סתומה היא כפי שציין הראב"ד בהשגותיו.
ב
בנדרים יז ע"א שנינו:
יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד? אמר 'הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל' ואכל - חייב על כל אחת ואחת, 'שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל' ואכל - אינו חייב אלא אחת.
שתי בעיות מתעוררות בפשט המשנה:
א. מדוע פתחה המשנה בנדר וסיימה בנזירות, למה לא הביא התנא דוגמה של נדר בתוך נדר ממש - "קונם כיכר זה עלי קונם כיכר זה עלי"?
ב. מדוע הוסיף התנא את התנאי "אם אוכל"?
לגבי הקושי הראשון נחלקו הראשונים. יש שטוענים שאין הכי נמי, אפשר היה לתת דוגמה של נדר בתוך נדר ממש, אך התנא העדיף מסיבה צדדית לדבר על נזירות - עיין בריטב"א. לעומתם יש ראשונים הסוברים שאין נדר בתוך נדר, בנדרי איסור רגילים. רק בנזירות יש נדר בתוך נדר - עיין בר"ן.
בנוגע לבעיית התנאי "אם אוכל", מסכימים הראשונים שמבחינה מהותית אין צורך בו; וזו לשון הר"ן: "דאם אוכל לאו דווקא... אלא איידי דתנא גבי שבועה - שלא אוכל, תנא נמי גבי נזיר - אם אוכל".
אמנם עיין ברמב"ם, הלכות נדרים, תחילת פ"ג:
ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי, שבשבועת ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחול נדר על נדר... כיצד יחול נדר על נדר? האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי [נ"א אם אוכל] כיכר זו, הרי עלי קרבן אם אוכלנה, ואכלה, חייב על כל אחת ואחת.
דברי הרמב"ם תמוהים. לכאורה אין זה מקרה של נדר חל על נדר, דהא אפשר לאדם לחייב את עצמו כמה קרבנות שהוא רוצה. ואין זה דומה לנזירות בה יש בעיה לקיים שתי נזירויות בו זמנית. ועוד מדוע מביא הרמב"ם מקרה של נדרי הקדש אחרי שהקדים שהלכות נדרים מתייחסות רק לנדרי איסור (פ"א ה"ג)?
על המימרא "אמן... בו קבלת דברים" (שבועות לו ע"א) מסביר רש"י: "האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן, קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו". רע"א מקשה: "לא ידעתי, הא ליכא חיוב לעשות התנאי, אלא דאם לא יקיים התנאי בטל המעשה דמכר ומתנה, מחילה וכדומה, ובזה למאי צריך לאמן שיהיה קבלה, ומה צורך לקבלתו, הא הנותן לא נתן רק על מנת, ואם לא יקיים התנאי ממילא בטל הנתינה וצ"ע". רע"א הבין שבתנאי שתי האפשריות הן שקולות. אם יקיים התנאי יחול המעשה, אם לא יקיימו לא יחול המעשה. לפיכך הקשה על רש"י דאפילו אם על ידי אמן קיבל את התנאי, הרי קיבל את שתי האפשריות, ואם כן מדוע חייב דווקא לקיים את תנאו?
נראה ששיטת רש"י בנויה על שני יסודות:
1. לפעמים קיום התנאי הוא עיקר מגמת המעשה, והמעשה בא בכדי לעודד את קיום התנאי. לדוגמה: מתנה על מנת שיקיים תנאי, העיקר הוא קיום התנאי, והמתנה בא כדי לעודד את הקיום; במקרה זה אין להתייחס למעשה על תנאי כשתי אפשריות שקולות [2], ממילא אמן שבו קבלת דברים יכול לחייב קיום התנאי.
2. יש אפשרות ליצור חלות הפלאה בלי מעשה הפלאה בתנאי שיש דעת ושביטא דעתו בפיו. ממילא אמן שבו קבלת דברים יכולה לחייב את קיום התנאי, שהוא עיקר כוונת המעשה [3]. מעניין לציין שבתנאי בני גד ובני ראובן מסיים משה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו" (במדבר, ל"ב, כד), כלומר תקיימו את התנאי - וכדברי רש"י.
ג
לאור האמור ברורים דברי הרמב"ם - 'הרי עלי קרבן אם אוכל' אינו רק נדר הקדש בתנאי, אלא גם נדר איסור, כלומר: אם אוכל, אני מקבל על עצמי קנס של הבאת קרבן. הנדר בא במגמה למנוע ממנו את אכילת הכיכר, אף על פי שמעשה ההפלאה אינו אוסר את החפצא של הכיכר בצורה ישירה.
על פי הנאמר לעיל מובנת המשנה כפשוטה. יש נדר בתוך נדר, כיצד? האומר הריני נזיר אם אוכל וכו'. הואיל והוסיף את התנאי "אם אוכל", אזי מגמת קבלת הנזירות היא להרתיעו שלא יאכל את הכיכר. ממילא מדובר ממש על מקרה של נדר איסור בתוך נדר איסור, והתנאי "אם אוכל" נאמר בדווקא, דבלי התנאי אין זה נדר איסור אלא נזירות. גם דברי הרמב"ם פשוטים וברורים. שגם 'הרי עלי קרבן אם אוכל' הוי כדי לאסור את הכיכר והוי בגדר נדרי איסור ולא רק נדרי הקדש. לפיכך היה מקום לומר שהואיל וכבר נאסרה אכילת הכיכר בנדר הראשון על ידי קנס קרבן, הנדר השני לא חל הואיל ולא הוסיף שום איסור - ולא נתחייב ע"י אכילת "הכיכר" אלא קרבן אחד, קמ"ל דיש נדר בתוך נדר.
ד
במשנה בנדרים ט ע"א שנינו:
כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה... כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן.
וע"ש בגמרא ובירושלמי. הרמב"ם בהלכות נדרים פוסק משנה זו:
האומר לחבירו 'הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה' ואכל - חייב בכולן, וכן האומר 'הרי עלי כנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן' הרי זה חייב, אמר 'הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים שאוכל לך' או 'אם אוכל לך' הרי זה אסור אע"פ שלא פירש..." (פ"א, הל' כ"ה--כ"ו)
הרמב"ם במקרה הראשון פוסק שאם אדם נדר בזו הלשון: "הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך" ובפירוש הסביר את כוונתו בנדרי רשעים "שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה", הרי זה כאילו אמר - הרי עלי להיות נזיר וגם להביא קרבן ולהתחייב באיסור שבועה אם אוכל. ממילא אם אכל חייב להיות נזיר, להביא קרבן נדבה וקרבן שבועה. במקרה האחרון פוסק הרמב"ם, שאם לא פירש כוונתו, בנדרי רשעים, אלא אמר סתם: "הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך", הרי זה אסור באכילה, אבל אינו חייב בנזיר, קרבן ושבועה הואיל ולא פירש כוונתו.
ויש להבין בדברי הרמב"ם:
1. מדוע במקרה הראשון - נדרי רשעים הזכיר הרמב"ם את התנאי "אם אוכל לך"; ועיין במעשה הקרבנות, פי"ד הי"א, שתנאי זה אינו מוזכר.
2. מדוע יש איסור במקרה האחרון כאשר אמר: "כנדרי רשעים... אם אוכל לך", הרי האכילה הינה רק תנאי ולא נאסרה? ועיין בקרן אורה.
לפי מה שכתבנו דברי הרמב"ם מדויקים ומבוארים. בהלכות נדרים הרמב"ם מזכיר "אם אוכל" כיוון שמדובר על נדרי איסור ולא על נדרי הקדש, כמו שהקדים הרמב"ם בפ"א ה"ג. אבל בהלכות מעשה הקרבנות, בהם מדבר הרמב"ם על נדרי הקדש תנאי זה לא הוזכר. וכאשר אמר "הרי עלי כנדרי רשעים... אם אוכל לך" פוסק הרמב"ם שאסור באכילה מפני שזו מגמת נדרו אע"פ שלא פירש את הקנס המדויק של קרבן נזירות או שבועה. לפי זה גם מדויקת לשון הרמב"ם "אסור" אבל אינו חייב שהרי האוכל לא נאסר בחפצא ע"י הנדר, ואינו חייב מלקות. אבל במקרה הראשון שהנודר פירש את הקנס, האיסור מתבטא בקנס שקיבל על עצמו.
קושי על דברינו עולה מהרמב"ם בפ"ג הי"א בעניין נדר על דבר שאין בו ממש:
וכן האומר 'הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני'... ועבר על דברו חייב קרבן... שאין אלו נדרי איסור שאנו מבארין משפטיהן אלא נדרי הקדש.
במבט ראשון נראה שהרמב"ם סותר כל מה שבנינו. אולם למעשה יש בדברי הרמב"ם האלו לחזק את הבניין. אם לא כדברינו, מה פירוש דברי הרמב"ם: "ועבר על דברו", שהרי לא עבר על שום דבר אלא אדרבא קיים תנאו. אלא על כרחך כמו שכתבנו. וכל מה שבא הרמב"ם לומר הוא שחלות הנדר במקרה הזה היא רק לחייב קרבן, ואין שום חלות איסור על החפץ; ממילא אין חיסרון מצד 'אין בו ממש'. (ועיין בפירוש המשניות, פ"א מ"ד, ועיין בגליון המהרש"א יו"ד סוף סימן ריב ותחילת סימן ריג).
הרמב"ם (שם) פ"ג ה"ו כותב: "כיצד חלות הנדרים על דברי מצווה כדברי הרשות... ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שהוא חייב קרבן". אם נאמר שהתנאי אינו מהווה איסור נדר מפאת כוונתו, איזו שייכות יש בין דבר זה לבין נדר על דבר מצווה, הרי קיום המצווה הוי רק תנאי לנדרי הקדש? אלא על כרחך כדאמרן. (עיין בתומים סימן כ"ו סק"ה ועיין בפירוש המשניות פ"ב מ"ב).
עתה עלינו לחזור לדברי הרמב"ם שהבאנו בפתח דברינו:
מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה 'שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות'.
לפי הנאמר לעיל אין כאן רק נדר האוסר הנאה עד פסח על תנאי, אלא מגמת הנדר היא ניסיון הבעל למנוע הליכת אשתו לבית אביה לפני סוכות. אמנם בדין זה, בניגוד לדוגמאות האחרות, אין איסור נדר הבעל יכול לאסור את ההליכה עצמה, שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מכל מקום אסור לבעל הנודר לנהוג חולין בנדרו ולפעול בניגוד למגמת הנדר. לכן, הבעל מצידו חייב להמשיך ולמנוע את הליכת אשתו עד סוכות. איסור ההנאה הוא הדרך בה בחר הבעל, בנדר זה, על מנת למנוע את ההליכה. לפיכך פוסק הרמב"ם: "עבר הפסח אע"פ שהלך התנאי, הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותבנה, אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר...". אבל אין לראות באיסור ההנאה, איסור נדר עצמאי אלא דרך למנוע את ההליכה. לפיכך ממשיך הרמב"ם: "ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מלהנות לו" [4].
כך גם פירש הרמב"ם את המשנה (נדרים, פ"ז מ"ו):
כל זה פשוט... ולא הזכירו התנא אלא בגלל בבא אחת בלבד והיא שאמר בה: 'ואחר הפסח בלא יחל דברו' לפי שהיה אפשר לומר... נניחנה ללכת לבית אביה לפי שכבר עבר הזמן שהתניתי בנדר... לפיכך אמר שאין הדבר כן אלא צריך למנעה עד תשלום הזמן שנדר, ואף על פי שכבר בטל העונש שהתנה בו אם תעבור שהרי עבר הפסח, עניין זה בלבד הוא שרצה להשמיענו אבל שאר הדברים הרי הם ברורים. (הוצאת הרב קאפח)
הרי מפורש, שאיסור ההנאה עד הפסח הוי "עונש", כאשר איסור הנדר דהיינו עיקר מגמת הנדר בעינה עומדת עד סוכות. וממילא צריך למנעה מללכת (ע"י איסור ההנאה) עד סוכות.
סיכום
נראה ברור במשנת הרמב"ם, שנדרי הקדש ונזירות על תנאי "אם אוכל" הם גם בגדר נדרי איסור. הסיבה לכך היא, שיש להתייחס לא רק למעשה ההפלאה, אלא גם לכוונת הנודר ומגמתו. על פי נקודת מבט זו, אותן הלכות ברמב"ם שהיו קשות וסתומות, מובנות עכשיו כפשוטן. בעקבות הבנה זו, זכינו לפשט מדויק ומבואר במשנה בדף יז ע"א.