לאנשי הראשית שבינינו

לאלה שכבר אינם

הראשית [1] / אהוד נאמן

ראשית דבר

"'בראשית ברא א-להים...' - בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר: 'ה' קנני ראשית דרכו' (משלי, ח', כב), ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר: 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה' (ירמיה, ב', ג)" (רש"י, בראשית, א', א).

סוד הראשית, בו פתחה התורה, סוד גדול ועמוק הוא. היא הראשית והיא התכלית ובשבילה נברא העולם. בשורות הבאות ננסה, בעז"ה, לעמוד על עניין הראשית ולבאר לאורו את התכלית.

המהר"ל בנצח ישראל פ"ג עומד על עניין הראשית, ואלו הן דבריו:

"אנו אומרים כי מן השי"ת אשר הוא אחד נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה ואח"כ הושפע עוד על הראשית".

המהר"ל מתמודד כאן עם בעיה קשה העולה מתוך עולם של ריבוי, של כוחות שונים ומנוגדים, שהרי –

"מן הדבר שהוא אחד לא יבוא רק אחד. כי הריבוי אשר יש בו דברים מחולקים איך יושפע זה מדבר שהוא אחד... כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חילופו רק האש פועל חמימות והמים פועלים קרירות. ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים. כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד" (מהר"ל שם).

הקב"ה ברא עולם שיתגלה בו כבודו, יבטא את מהותו ויעיד על אחדותו, ועולם של ריבוי אינו מסוגל למלא משימה זו. לא די שה' אחד - צריך שגם שמו יהיה אחד! ואכן זו בעיה מחשבתית קשה, אך יותר מכך זו בעיה קיומית חמורה שננסה לעמוד על משמעותה.

עולם של ריבוי, עולם שבו כוחות שונים, עולם המורכב מפרטים שונים ומנוגדים, מאש ומים מטוב ורע - עולם כזה הוא עולם מאיים, חסר תקווה ומגמה, שהרי לאן יוביל עולם כזה כאשר כל כוח מושך לכיוון אחר? כאשר כל פרט מתנשא לאמר "אני אמלך" ונלחם בפרטים האחרים כדי למלא שאיפתו זו? ממש כאותו אדם מסכן שנקרע בין נטיות נפשו השונות והסותרות. עולם כזה הוא מלא רע וסבל, האורות גוועים, כוכבים נופלים, כוחות ענק אובדים לריק - יונים בפרסות העיט, ברואים אין קץ מפרפרים בין החיים והמוות, מלחמת הכל נגד הכל. מי ימנה ומי יספור את כל הרע והסבל והכיעור שבזה העולם [2]. וכאן, כרטייה של רופא אומן, באה לעזרתנו הראשית המאחה את כל הקרעים, המאירה את המציאות באור חדש, אור הנוסך עידוד ותקווה.

'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ' הוא מאמר אחד הכולל כל הבריאה. (שפת אמת בראשית עמ' 17)

עולם נורא כמתואר לעיל, אכן נראה מפחיד ומאיים למי שהסתכלותו קטנה וחיצונית, הסתכלות הכופר שאין לו אלא מה שעיניו רואות. אבל מי שמבט מעמיק לו, מבט החודר אל מתחת לפני השטח מכיר שהענפים השונים והמנוגדים למראית עין - שורש אחד להם, ביסודו, בראשיתו - העולם הוא טוב ויפה ואחד. ומהיסוד האחד, מהשורש הכולל כל, מתפשטים ענפים, נוצרים גוונים ומתפרטים הפרטים. הריבוי והשניות בעולם אינם אלא התפרטות של אחדות כוללת אחת. וראייה כזו החודרת מתחת לפני השטח אל הפנימיות, הרואה את השורשים, את המקום בו כל ההפכים מתלכדים, נותנת לאדם אמונה ותקווה. הוא אינו נבהל מהרע והכיעור שבעולם, שהרי יודע הוא שהם אינם אלא מקריים וחיצוניים והטוב הא-לוהי הגנוז ביסוד הבריאה הוא המהותי וסופו לנצח.

זכור - לא תשכח!

עולם, כידוע, הוא מלשון ההעלם, שמעלים כבודו של הקב"ה. ועולם בתורה הוא תיאור זמן "ועבדו לעלם" (שמות, כ"א, ו) "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא, כ"ה, מו). ואכן אין כמו הזמן להסתיר את כבודו של הקב"ה. אדם יכול לזכות בחווית אמונה אדירה, וככל שמתרחק ממנה קטנה השפעתה והיא הולכת ומתעמעמת. עם יכול לעמוד תחת ההר ולשמוע מפי הגבורה "אנכי ה' א-להיך", ואח"כ לרקד ולקרקר סביב עגל הזהב. השיכחה האכזרית הופכת את כל הידיעות ואת כל החוויות לנחלת העבר, והקב"ה מצווה אותנו - "זכור לא תשכח", "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים, ד', ט). הזיכרון קושר למאורע, לחוויה גם אם עברו שבועות, שנים או דורות. הזיכרון הוא חיבור לדבר, קישור אליו והתדבקות בו. לעומת השיכחה המציינת נתק, פירוד והתרחקות, קושר אותנו הזיכרון לשורש, מחזיר אותנו למקור, לראשית. על כן יש להילחם בעמלק, שהוא שורש הפירוד בעל אידאולוגיית המקרה: "אשר קרך בדרך", אידיאולוגיה המנתקת בין מאורע למאורע ובין המאורעות ליד המכוונת אותם - המלחמה בו היא על ידי הזיכרון: "זכור את אשר עשה לך עמלק..." (דברים, כ"ה, יז). מול ההפקרות והשיכחה מעמידים אנו את הזיכרון המגלה את המגמה ואת היסוד הא-לוהי בבריאה, המצרף מקרה אל מקרה, ומתוך ההסתר יוצר מגילה אחת הבנויה מרצף האירועים ומגלה את המהלך הא-להי החורז בתוכה.

"ואין עמלק נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'" (עובדיה, א', יח; בבא בתרא קכג) - יוסף הצדיק, יסוד עולם, הבכור בשבטים, הוא נקודת הראשית המאחדת וכוללת את כל שנים עשר השבטים. יוסף הצדיק כוחו בזיכרון, הורתו ולידתו מכוח הזכירה "ויזכר א-להים את רחל... ויפתח את רחמה" (בראשית, ל', כב), ויום פקידת אמו הוא יום הזיכרון - ראשית השנה: "בראש השנה נפקדה רחל" (ר"ה י' ע"ב). כוח יוסף שנשאר חסום וכלוא בעקבות שיכחה - "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית, מ', כג), שב ויוצא מן המיצר בכוח הזכירה: "...את חטאי אני מזכיר היום..." (בראשית, מ"א, ט) ומתי, אם לא ביום הזכרון "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין" (ר"ה שם). בראש השנה הכולל בתוכו כל מה שהיה - זכר כל היצורים בא לפניו, ובו נקבע כל מה שיהיה - מי יחיה ומי ימות. ביום זה מתגלה כוחו של יוסף הצדיק בעל האישיות הכוללת המאחדת בתוכה את השבטים כולם.

"'תקעו בחדש שופר בכסה... עדות ביהוסף שמו' (תהלים פ"א)... הי"ב חודשים הם בחינת י"ב השבטים, שהם אבני זיכרון כמו שכתוב בתורה: 'ונשא...שמותם לפני ה' לזכרון'. ובראש השנה צריכים לעורר זכרון יוסף שהוא למעלה מזכרון השבטים ממדרגת יוסף ולמעלה ממדרגת השבטים... ולכן מצינו בזכרון ראש חודש של תשרי בכסה וצריכין לעורר הזכרון בעולם שלמעלה והוא זכרון דיוסף...".(שפת אמת ראש השנה תר"ס [3])

יהושע מצאצאיו של יוסף הזוכר, נלחם בעמלק השוכח הבא מעלמא דפרודא והמקרה. עמלק הזורק עורלותיהם של ישראל, הנלחם בברית המילה המבטאת את הקדושה, הכוללת גם את גופותיהם של ישראל. ואכן, כשמרים משה ידיו - "וגבר ישראל", שהרי הידים מבטאות את עולם העשייה, וכאשר גם עולם המעשה החומרי מביא לשיעבוד הלב לשמים - "וגבר ישראל". ובזמן שישראל משעבדים לבם לשמים וזועקים: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", נופל עמלק הנלחם באחדות זו. רק כאשר יגבר הזיכרון על השיכחה, האחדות על הפירוד, כאשר יתגלה כוחה של הראשית, רק אז ישב ה' על כסא מלכותו, והיה ה' אחד ושמו אחד. "'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר' - אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק" (תנחומא, כי תצא, יא).

קודש הקודשים

דיברנו עד עתה על עניינה של הראשית המאחדת את הניגודים, ועל הזיכרון הקושר אותנו אליה. ועדיין הדברים זקוקים ליבון והדגמה. לשם כך נצטרף ליעקב אבינו היוצא מבאר שבע בדרכו לחרן. יעקב מודאג, יודע שעתיד הוא להעמיד שנים עשר שבטים, והמעבר בין עולם האבות לעולם הבנים מדיר שינה מעיניו. השכינה ממוקדת תמיד במקום אחד ומשם מתפשטת ומתרחבת, ואיך ייתכן שתשרה שכינה על רבים, כיצד ישכון ה' שהוא אחד, בשנים עשר שבטים שונים ומנוגדים? "ויפגע במקום וילן שם... ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית, כ"ח, יא). יעקב פוגע במקום, והמקום הוא כמובן, המקום הנבחר, הר המוריה, ושם, במובחר שבמקומות, מתגלה ליעקב סוד הראשית. יעקב לוקח שתים עשרה [4] אבנים מאבני המקום ושם מראשותיו. והאבנים מריבות זו עם זו ואומרות: "עלי ישים צדיק זה את ראשו" - כל אחת אומרת "אני אמלוך", "עלי תשרה שכינה." ויעקב דואג - שכינה מה תהא עליה, הרי אין שכינה שורה על אבנים הרבות זו עם זו והמחולקות זו מזו. ואבני המקום הופכות לאבן אשר שם מראשתיו. מתברר שהאבנים - השבטים, אינם נפרדים זה מזה אלא הינם גילוי של אחדות אחת המתבטאת בפרטים השונים. יוסף, צדיק היסוד, הוא נקודת המעבר בין עולם של אבות לעולם של בנים. הוא נקודת הראשית של השבטים, והוא הכוללם יחד. והאבן, הלא היא אבן היסוד, אבן השתייה שממנה הושתת העולם: "קיפל לו הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו" [5]. שהרי המקום שיעקב שוכב בו הוא ראשית העולם, שורש כל המקומות הכולל את כל המקומות בתמצית. מקום קודש הקודשים בו עומד היכל ה', בו מתגלת השכינה ובו מופיע הדיבור. מקום עץ החיים, ומקור מים החיים הנותן חיות לעולם כולו: "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד').

ועל אבן השתיה במכון קודש הקודשים ניצב ארון הברית. הארון כולל בתוכו את לוחות העדות [6] ולידו צנצנת המן [7]. ומנקודה זו הולך העולם ומתפשט, הולך ומתרחב, שולח את ענפיו לעבר כל היש, והלוחות וצנצנת המן הנמצאים בקודש הקודשים בכפיפה, מתפשטים לעבר הקודש שבו אנו מוצאים את המנורה והשולחן. המנורה, כהמשך ללוחות - "כי נר מצווה ותורה אור"; והשולחן, שעליו לחם הפנים כהמשך למן - הלחם מן השמים. ומשם ממשיך העניין ומתפשט לכל רוחב החיים, ואנו מוצאים את שני הענפים שמהם מורכב עולמנו - התורה והעבודה, או אם נרצה - הקודש והחול.

נגנז הארון. עם ישראל שכח את השורש, התנתק מהמקור, ונשארנו עם הענפים המנותקים זה מזה וצרים זה לזה. חיי החומר המנותקים מחיי הקודש סאבו את עם ישראל, והמצב הדרדר עד שהיה צורך בניתוח המכאיב של כריתת האומה מארצה. העם נותק מחיי החומר והועבר לקיצוניות השנייה - חיי הגלות, בה יחיה בענף השני - ענף הקודש, חיי נשמה המנותקת מהגוף. ושוב אנו חוזרים לתחייה, הנשמה חפצה ומתעוררת לחזור לגוף. והארץ, הגוף עונה לעומתה ויוצא מקברו, העצמות מתחילות לקרום עור וגידים - "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". ושוב חוזרים אנו לעצמאותנו, לעצמיותנו, למקור בו הלוחות לצד צנצנת המן, לחיי קודש הקודשים בהם ההרמוניה שרויה. לא חיי קודש המנותקים מהחול, אלא חיים שלמים, חיי חול שהקודש להם נשמה, שהרי "יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש, העולמים סותרים זה את זה, כמובן הסתירה היא סוביקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש והחול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים" (אורות הקודש ד', עמ' שי"א).

"כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים" [8] - יש שיר חול ויש שיר קודש ואיננו יכולים להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם במכון קודש הקודשים של שיר השירים. שיר השירים לוקח את חיי החול הפשוטים והטבעיים ביותר ומבטא דרכם כיסופים נוראים לא-להים. "ואין העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים", שהרי היום שניתן בו שיר השירים הוא היום של "תור הזהב שבפריחת ימי שלמה. בבניין בית ראשון בהדר תפארת כבודו ועוז החיים שהתגלה בו בהבעת עושר האידיאה הא-להית והלאומית המשולבות זו בזו בהתאמה הרמונית... ויתרומם על במת השירה החיה הא-להית ועל מרומי פאר החיים, הדר הגדולה הלאומית וזיו האהבה הטהורה והרעננה, 'אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים'"8 (אורות עמ' ק"ו). ואותו ר"ע שהיה בוכה בקוראו שיר השירים [9] שהוא קודש קודשים, צחק בראותו שועל יוצא ממקום קודש הקודשים [10]. ר"ע שנשמתו יצאה ב"אחד" יודע את סוד הראשית, יודע שבשורש, ביסוד, בקודש הקודשים העולם אחד. למרות שנגנז הארון ושועל יוצא מבית קודשי הקודשים, יודע הוא ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", עם ישראל ישוב לחיות חיים טבעיים ובריאים וירושלים תתמלא שוב בצחוק של ילדים וילדות המשחקים ברחובותיה.

רזא דשבת

בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ (בראשית, א', א).

"בראשית" אותיות "ירא שבת" (עיין שפת אמת, בראשית, תרל"ב). אם כן גם השבת כלולה בסוד הראשית.

"רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד... קודשא בריך הוא אחד לעלא לא יתיב על כרסיא דיקריה עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה" (זוהר פרשת תרומה - תפילת כגוונא)

הקב"ה אינו יושב על כיסא כבודו עד שגם השבת אינה נעשית בסוד האחד כמוהו.

"והא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד" (שם)

אחדות ה' העליונה מתבטאת למטה באחדותה של השבת. עולם ללא שבת הוא עולם של ששה ימים של מאמרות, עולם של ריבוי שעל משמעותו עמדנו לעיל. והשבת מחזירה את כל הבריאה לשורשה. היא הראשית, השורש, הזמן בו מתגלה אחדותו של הקב"ה. "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות, כ', ח) השבת היא זיכרון למעשה בראשית, שוב הזיכרון הוא הקושר ומחזיר אותנו למקור.

"שבת סהדותא איקרי. פירוש: להודיע שגם התחתונים הם דבקים בשורש העליון; לכן השאיר הקב"ה יום אחד - השבת, שבו מתגלה דביקות ואחדות להעיד על הכלל כולו" (שפת אמת, בראשית, תרנ"ג, ד"ה איתא)

"ובזוהר הקדוש, מאי שבת? שמיה דקודשא בריך הוא והוא שלום" (שפת אמת, בראשית, תרלא, ד"ה ברש"י)

משמעות 'שֵם' היא התגלות כבודו במעשה בראשית, ושבת היא השם של הקדוש ברוך הוא - התגלות כבודו במעשה בראשית, והיא נקראת שלום. וכשם שהשבת היא מקור הברכה כך אין כלי מחזיק ברכה כשלום. השבת מכניסה את כל הזמנים תחת סוכת השלום וכוללתם ברזא דאחד "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים" (מתוך ערבית של שבת).

"ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבֹת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות". (בראשית, ב', א-ג)

ביום השביעי הכל שובת, הכל בטל, מתגלה שלאף נברא אין ישות עצמאית נפרדת, אלא הכל הוא גילוי כבודו יתברך. מתברר שהכל בא-להות. "אין לשון 'ויכולו', אלא לשון כלי" (מדרש רבה, בראשית, פרשה י' פסקה ד'). "ויכולו" "ויכל" מהשורש כ.ל.י שמשמעותו סוף, ביטול, גמר, כליה. בשבת הכל מתבטל, ונגמר ונעשה כלי: "'ויכולו' שנעשו כלים", שהרי כלי לית ליה מגרמיה כלום ולכן מוכשר לקבל את ההארה הא-להית ללא מניעות ומחיצות. זוהי בעצם תכלית בריאת שמים וארץ, להיות כלי דרכו יתגלה רצונו יתברך, ותושפע הברכה לעולם. ועל ידי שמתבטלים לרצון השם יתברך ונעשים כלי, הדרך פתוחה להיות כללי. ועל ידי שכוספים לה' וכלים, ניתן להיות יותר כלליים שהרי כלי אין לו משלו כלום, אין לו ישות עצמאית, פרטית ונפרדת כלל וכולו דבק בא-להות הכוללת כל . ולכן

"בשבת על ידי הביטול שנתבטל הבריאה אליו יתברך שלא יהיה דבר נפרד בפני עצמו, ונתברר שהכל הכנה להיות כלי לתשמישו יתברך, אז שורה ברכה כמאמר חז"ל כלי מחזיק ברכה והוא השבת שנקראת שלום" (שפת אמת, בראשית, תרמ"ה, ד"ה המדרש).

ובערב שבת בין חול לקדושה, עומדים עם קדוש פני שבת לקבלה, ואומרים בכיסופים ונפשם כלה: "בואי כלה שבת מלכתא".

גם אם נאמרו הדברים רק ברמז ובקצרה ודאי שם הקורא לב לדבר נפלא - כשם שהשבת ניצבת בראשית הבריאה "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", כך היא נמצאת בתכליתה "ויכולו השמים והארץ" ועל דו קוטביות זו ומשמעותה נעמוד, אי"ה, בפרק הבא.

"טוב אחרית דבר מראשיתו" [11]

לשם הבנת דו קוטביות זו ומשמעותה נביא דוגמאות מספר. הזכרנו את השבת הפותחת את בריאת העולם ומסיימת אותה. אם נסתכל במבט כללי יותר - השבת פותחת את ראשית ימי העולם עד לאחרית הימים שבו יהיה יום שכולו שבת.

דוגמה נוספת היא משה, גואלם של ישראל המושיע בתחילת הדרך והמשיח הגדול בסוף הדרך.

וכן האיש והאשה המחוברין גב אל גב בראשית, ננסרין הפרצופין ושוב חוזרים להתחבר פנים אל פנים תחת חופת הנשואין.

האדם בראשית דרכו מושלם. נר דלוק לו על ראשו ומביט מסוף העולם עד סופו ומלמדין אותו כל התורה. ומשננער ממעי אמו בא מלאך וסוטרו על פיו [12], ויצר לבו נהיה רע. והאדם מצווה בעבודתו ויגיעתו לשוב ולחזור למדרגתו המושלמת שאפיינה את ראשיתו, ואותה תורה שניתנה לו במתנה בבחינת נהמא דכיסופא, חוזר ומשיג בזכות על ידי עבודה ויגיעה. זהו אחד היתרונות של האחרית על הראשית, כיתרון יגיע כפיים על מתנת חינם.

ליתר העמקה, נחזור שוב לעניין השבת. "'בראשית ברא א-להים'... הוא מאמר אחד הכולל את כל הבריאה" (שפת אמת, בראשית, תרנ"ה, ד"ה ותקנו). ועל דבר זה, אומר השפת אמת, שואלת המשנה [13] - "...והלא במאמר אחד יכול להבראות?" והתשובה: "אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". שהרי הכלל הינו מושלם, והפרטים הם חלקיים וזקוקים לתיקון. לכן העולם האחדותי המושלם של בראשית נשבר "והארץ היתה תוהו ובהו" - ונופלים לעולם של עשרה מאמרות, של פרטים חלקיים הצריכים תיקון. כאן יש מקום לבחירה חופשית - לתיקון, או חס וחלילה לכישלון. לכן רק בעולם של מאמרות יש מקום לשכר טוב לצדיקים, ולפורענות מן הרשעים. כך שקוע העולם בפרטים עד שיגיע שוב לכלל מתוך עבודה ותיקון -

"הצדיקים שמביאים כל הפרטים אל האחדות הוא כלל הבא על ידי הפרט וזה חביב לפניו יתברך יותר..." (שפת אמת, בראשית, תרמ"ב).

צורך נוסף בשבירה ובהתפרטות, הוא כדי להבליט את האמת האבסולוטית של האמונה בא-ל אחד. רק אחרי שכל התאוריות האפשריות ניסו את כוחם ונכשלו, רק אז מתברר שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים וכל דרך אחרת לא תצלח. אם היה העולם נשאר במצבו האידיאלי, היה נכנס ספק, שמא יש דברים טובים יותר, שמא האכילה מעץ הדעת תביא אמנם למדרגה גבוהה יותר של "והייתם כא-להים". רק לאחר שהיתה אפשרות לכל התאוריות להראות את כוחם, והתבררה אפסותם - מתגלית ההכרחיות של האמונה בא-ל האחד.

דרך אחרת להסביר צורך זה: הכלל הבראשיתי, האידיאלי, הוא אכן טוב ומושלם בצורתו הכללית, אבל הפרטים בו מטשטשים ומאבדים את זהותם. הם מתבטלים באור הכללי בבחינת "שרגא בטיהרא", ולפיכך יש צורך בשבירה ובנפילה כדי שכל פרט יבנה את עצמו וימצה את עצמו עד שהעולם ישוב למצב של אחדות והרמוניה שבו לא יטושטשו הפרטים. כך, למשל, מסביר הרב קוק את השבר שהוביל לחורבן בית ראשון. ימי הזוהר של תקופת בית ראשון אכן ביטאו, לכאורה, את המצב האידיאלי, ימי שיר השירים, השכינה שורה בקודש הקודשים:

"עושר האידיאה הא-להית והלאומית המשולבות זו בזו בהתאמה הרמונית, אבל רק הרוח הלאומי ביחושו הכללי התרומם למידת גבהו בימים הטובים ההם של ההתעלות ההסטורית, ויחש את מקור חייו וקרן ישעו בתוכן ההופעה של הרעיון הא-לוהי. המוסר הפרטי עוד לא נזדכך לבוא לידי מידה כזו, ותכנית החיים של היחידים לא יכלה להתאים גם היא אל ההרמוניה העליונה הזאת". (אורות, עמ' קו)

"ומפני שלא הוכשרה עדיין הנשמה הפרטית של היחידים לקבל את כל תקפו וזוהרו של אור האידיאה הא-להית עצמה, ולהתאים על ידו את חייהם עם ערך הכלל ושלמותו. לכך הוצרך להישבר אותו המצב הנשגב של האומה שהחל לעלות ולהתרומם בימי הבית הראשון..."(שם, עמ' ק"ט).

ואז באה תקופת בית שני שבה לא הופיע כוח ציבורי, אלא כוח של יחידים: "אז מצאה ההשפעה הא-להית האישית הפרטית מקלט לה באומה ובארץ" (שם). ומהנבואה הכללית עוברים לחכמה המדויקת. התרבו המצוות המעשיות כולן ופרטי הליכותיהן. השכר והעונש הפך משכר לעם, לציבור, לשכר ועונש ליחידים - עולם הבא. וכך, פרט אחרי פרט, מדרגה אחר מדרגה עולה העולם ומשתכלל עד שיגיע למצב השלם של כלל שלא מטשטש את הפרטים, אלא, מבטא את עוזם של הכללים ודייקנותם של הפרטים כאחד. ומשבת בראשית שנשברה לתוהו ובוהו, מתפתח העולם יום אחר יום, שלב אחר שלב, עד שמגיע לשבת "ויכולו" שאינה מטשטשת את הפרטים אלא מרימה אותם. כך גם עם ישראל ביציאתו מצרים המתרומם למדרגתה אדירה בבת אחת, ואחר כך היה צורך לספור ספירת העומר (עומר כמידה) יום אחר יום לתקן מידה אחר מידה, ולהגיע שוב לדרגה הגבוהה של מעמד הר סיני, של קבלת תורה, לאחר שהושלמו כל השלבים בדרך העולה בית אל.

כך גם האיש והאשה המאוחדים גב אל גב בכלל אחד, עד אשר באה הנסירה, והאיש והאשה הופכים לשני פרטים שכל אחד מפתח את אישיותו ויחודו. רק אז, חוזרים להיכלל בטקס הכלולות, פנים אל פנים בלי טשטוש והשוואת ההבדלים, אלא, מתוך שמירת האופי והתכונות היחודיים [14].

אחר שהבנו את חשיבות הכלל הבא על ידי הפרט, עולה השאלה מדוע הראשית כוללת? מדוע לא נברא עולם של פרטים שמתוכם יורכב הכלל? התשובה לכך ברורה: לולא היה העולם אחדותי ביסודו, לולא הראשית, הפירוד של הפרטים היה מהותי ולא היה ניתן לחברם, ודבר זה לא יתכן מבחינה הגיונית, קל וחומר מבחינה קיומית, כמתואר לעיל בפרק הראשון. הראשית מבטאת את המהות האמיתית של הבריאה, את תכנה היסודי, וכל הרע שבעולם הנובע מן הפירוד, אינו אלא שבר הצריך תיקון. בכך אנו מגיעים למשמעותו השנייה של הפסוק: "טוב אחרית דבר מראשיתו". לא שהאחרית טובה מהראשית, כמוסבר לעיל, אלא "'טוב אחרית דבר מראשיתו' - בזמן שהוא טוב מראשיתו" [15]; מתוך שהראשית מושלמת, האחרית תהיה טובה, מתוך שפתחה התורה ב"בראשית", בטוחים אנו, למרות כל הקשיים והצרות, בטובה של האחרית. לולא שלמותה של הראשית לא היה סיכוי ותקווה באחרית, שהרי כל פגם בשורש, בזרע, יוצר עיוותים חסרי תקנה בכל העץ. ויסוד זה הוא בעצם הבסיס של כל עולם התשובה, תשובת האדם, העם והעולם. מי שמבין שהא-להים עשה את האדם ישר בראשיתו במעי אמו, נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. וכן העולם כולו נברא מושלם מבראשית וביסודו האור הראשון, שאדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. מי שמבין זאת יודע שאין דבר בטוח בעולם כמו התשובה - היא מוכרחת לבוא וסופה לבוא והאור הגנוז ישוב להיגלות לצדיקים לעתיד לבוא.

החטא הוא מצב לא טבעי הנוגד את מהותה היסודית של הנשמה, ולכן "התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה" (אורות התשובה, ו' ב'), שהרי חוק טבע הוא שכל דבר שואף לחזור למקורו, למקומו הטבעי, ולכן כבר ברגע השבר והנפילה טמונים כוחות השואפים חזרה למקוריות, לעצמיות הטהורה, לראשית. בתשעה באב, בשעת החורבן, נולד משיח, ובשעה ששועלים יוצאים מבית קודש הקודשים, בשיא השפל, יודע ר' עקיבא שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ראייה כזו מקנה עין טובה, תקווה ואמונה.

אדם יודע שכאשר הוא חוטא ונופל ומתדרדר - אין יאוש, נשמתו עדיין בטהרתה - "א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא", והחטא הינו רק כתם, מסך החוצץ בעד הנשמה מלהאיר - אבל בשום פנים אינו פוגם את מהותה, וכאשר יוסר החטא תשוב הנשמה להאיר במלוא זוהרה. וכן ביחסנו לחברה, צריך להבין שאין מושג של 'אדם רע', יש אדם טוב שעושה מעשים רעים הצריכים תיקון, אבל בשום פנים ואופן (כמעט) - אינם פוגמים במהותו, בסגולתו. ככל שמעמיקים הבנה זו, יש סיכוי לאהבה, אהבת אמת שאינה תלויה במעשים אלו או אחרים:

"האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חפשית, נקייה מכל מום, כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (אורות עמ' קמט).

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"

"כתיב: 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום' אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". (ברכות ו ע"א)

"ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל" (ישעיהו, מ"ג, יב) - כנסת ישראל בסגולתה, באמונתה, בדרכי חייה ובתורתה מעידה על אחדות ה'. עם ישראל עומד על במת ההסטוריה צועק ומתריע נגד הרע והפירוד שבעולם, נגד העוול והרשע. כל דאגתו לרומם את העולם משפלותו החומרית ולנתק את כבלי האלילות החומרית הגסה המחניקים את הנשמה. שהרי "עוצמת החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים, ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה..." (אורות עמ' קלט).

מהו ייחודה של כנסת ישראל? מהי התכונה המיוחדת הדוחפת את עם ישראל לקרוא בשם ה' באוזני העולם, ומעמידה את תכונת חייו על החפץ של היות טוב לכל?

"הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר, כ"ג, ט) - עם ישראל איננו עוד עם ברשימת העמים, הוא שוכן לבדו ואינו נמנה יחד עם שאר העמים.

"'כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו''. קרא ישראל בנו בכורו, רצה לאמר, כמו שהבכור נקרא ראשית כי היא ראשית אונו שהיא התחלת הראות כוחו של אדם שנגלה בו כוחו, כי הבן הוא כוחו של אב, כך ישראל הם התחלת גילוי כוחו של הקב"ה בעולם הזה, כי העלול מורה על העילה יתברך והם עלולים בראשונה, וכמו שהראשית מובדל מדבר שהוא ראשית לו... כך ישראל שהם הראשית נבדלים מכל האומות והם גם כן קדושים מצד שהם ראשית". (מהר"ל, גבורות ה', פרק כ"ט)

העובדה שישראל הם ראשית, מתבטאת בכך שהם כוללים הכל בהרמוניה, וכך מעידים על אחדות שמו של הבורא "גוי אחד אנחנו, כיחודו של עולם" (אורות עמ' נ"ה). "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה" (אורות עמ' קל"ח), תמצית הכוללת בתוכה, בזעיר אנפין, את כל הכוחות כולם. כל עם מייצג כוח פרטי מסוים - ישנו עם המרים את נס החסד, ויש עם המניף את חרב הגבורה. כנסת ישראל לית לה מגרמיה כלום, היא אינה מרימה דגל מיוחד, היא השורש הכולל את כל המידות בשלמות. רעיון זה מבוטא היטב בפסוק: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים, ל"ב, ח). פסוק זה, מפרשת האזינו, מתמצת רעיון מרכזי בספר בראשית. בפרק י' בבראשית מתוארים שבעים האומות וכנגדם בפרק מ"ו - שבעים בני ישראל היורדים מצרימה. כל אומה, כוח פרטי אחר הנמצא בבני ישראל היורדים מצרימה.

"...והיא שנקראת 'כלה' בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל" (רמב"ן, בראשית, כ"ד, א).

"'כנסת' פירושה: ריכוז ומיזוג מטאפיזי רוחני של כוחות נפש וכשרונות מנוגדים זה לזה, של סברות ודעות הסותרות זו את זו - לחטיבה לאומית אחת. כנסת ישראל היא אפוא הסך הכל של כל הכוחות המנוגדים שהקב"ה העניק אותם לבריאה בכללה ולאדם בפרט. בתוך כנסת ישראל מותכות וממוזגות מידות, שהן מנוגדות זו לזו: דין ורחמים, נצח והוד. כל מידה בפני עצמה אינה מושלמת בזה העולם אלא ביחד עם המידה שכנגדה. רק על ידי הסינטזה שבתוך 'הבכל' מקבלת כל מידה ומידה את תקונה ומתנשאת על ידי כך לדרגת השלימות" (הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, ימי זיכרון עמ' 61).

"נשמתנו מקפת עולם ומלואו, ומייצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כל אותם הניגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון" (אורות עמ' נ"ה).

נשמתנו מקפת כל, ולכן איננו מתייאשים מעולם החומר ושואפים להצילו ולכוללו במכון קודש הקודשים, ואת כל הזמנים, החגים וימי החול לכלול ברזא דשבת, תחת סוכת השלום. עם ישראל כולל כל, ולכן ציבוריותו מקיפה את כל השדרות האנושיות, צדיקים בינוניים ורשעים. ומכיוון שכנסת ישראל מכילה בתוכה את כל המידות הפרטיות הנמצאות בכל העמים, יש לה קשר לכל העמים ודרכה יכול לזרום השפע והברכה לאנושות כולה.

"עם ישראל באומות כלב באברים" - עם המזרים דם וחיים לכל חלקי הגוף, ועל ידי כך יוצר קשר גומלין ביניהם והופכם לאורגניזם חי. ולכן הנטייה הלאומית בישראל היא כשדה אשר ברכו ה', המצמיח גידולים טובים לעולם ובעד העולם. שהרי נשמתה מקפת כל והחפץ של היות טוב לכל עומד ביסוד חייה. וככל שמעמיקים את הלאומיות הישראלית כך ההשפעה לעולם תהיה ברוכה יותר. כשהלב יהיה בריא יותר, הגוף כולו יתפקד טוב יותר. לאומיותנו היא לאומיות קוסמופוליטית, נחלה ומורשה לנו מאבי האומה אברהם - אב המון גויים.

לעומת זאת הנטייה הלאומית של שאר העמים היא חורבה ומדבר שממה שבשום אופן אינה ראויה לגדל צמחים, שהרי לאומיותם מצומצמת, והנם רק כוחות פרטיים וחלקיים. כאשר הם מתגדרים בלאומיותם וחושבים שהחלק שלהם הוא הכל, בהכרח יווצרו מלחמות והתנגשויות עם עמים אחרים החושבים אף הם כך. רק ההשפעה של קודש המעורב בנטייה הלאומית הישראלית מרטבת את אלו הנטיות ומחזירתן למוטב [16]. רק כאשר יתפקד האורגניזם האנושי בצורה בריאה, רק כאשר הלב יפעם ויחיה בצורה מלאה, והעמים יכירו במעיין החיים הזורם בתוכם ויתבטלו לשורשם - כנסת ישראל, רק אז יבינו שהנם רק פרטים חלקיים הכלולים במערכת אחת. רק אז יבינו שלא המלחמה והניגוד צריכים להיות ביסוד חייהם, אלא האהבה, האחווה והשלום, למען המשימה המשותפת של הקריאה בשם ה' "כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה, ג', ט).

צדיק יסוד עולם

"גוי אחד אנחנו כיחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכוח, והדרך ההסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברת בין הרי חושך וצלמוות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הוויתנו מן הכוח אל הפועל". (אורות עמ' נ"ה)

במהלך ההסטורי מתגלה אט אט סגולתה של ישראל, ויוצאת מן הכוח אל הפועל, עד שנגיע לאחרית ההסטוריה שבה נשוב להיות גוי אחד בארץ. אבל עד אז, מי יעיד לנו על סגולתם של ישראל, שלא תיפול חס ושלום ליאוש, למראה כל הצרות הרוחניות והגשמיות? לשם כך עלינו לחפש שוב, כמובן, את הראשית - ראשיתן של ישראל. ואין ראשית אלא משה שנאמר "וירא ראשית לו.." (דברים, ל"ג, כא; בראשית רבה, פרשה א', ו). גם כאן מוצאים אנו את התכונה הכוללת של הראשית - "שקול משה כישראל" (מכילתא, יתרו, א', א'). "אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד וזוהי יוכבד שילדה את משה ששקלו הכתוב נגד ששים ריבוא" (מכילתא בשלח). לכן מסביר המהר"ל, נשא משה גיורת דווקא, שהרי בתוך בני ישראל לא ימצא עזר כנגדו, שכן הוא כולל את כולם ולא ייתכן שתהא אחת שהיא תוספת והשלמה לו. וכשם שכולל את כל ישראל, כך כולל את כל המדרגות כולם. משפל ההתבוללות בבית פרעה עד שיא השיאים של המעמד בנקרת הצור:

"כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם: 'וירא א-להים את האור כי טוב'" (סוטה יב ע"א)

אותו האור הבראשיתי הכולל בתוכו את כל הגוונים כולם, ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא, שב ומתגלה באישיותו של משה רבינו שהיא בבחינת תורה הכוללת שישים ריבוא אותיות בני ישראל. ונבואתו היא באספקלריא המאירה שרק היא יכולה לראות עוזם של הכללים, ודיוקנותם של הפרטים כאחד [17].

ושוב נגנז האור ולא נודע מקום קבורתו. וכשם שהאדם כשיוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ושוכח את התורה שניתנה לו משמים, כך עם ישראל שיוצא לאוירא דארץ ישראל אחר תקופת ההריון של המדבר נגנזת תורתו על הר נבו. וכשם שהאדם צריך בפלפולו וחכמתו להחזיר ולגלות את התורה שניתנה לו במתנה על ידי המלאך, כך עם ישראל צריך להצמיח שוב מן הארץ את התורה שקיבל משמים - תורה שבעל פה - "אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכוחו בימי אבלו של משה... אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" (תמורה טז ע"א).

גם אחר גניזתו של משה - לא אלמן ישראל. בכל הדורות יהיו יחידים שתפקידם להראות לעם ישראל את מעמדו האמיתי -

על כן היא צריכה להעמיד חסידים גדולים, המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה. הם, העליונים הללו, יודעים שאוצר רוח האומה הוא בקרבם... על ידי הארת אלה היחידים, שהם שלוחי ציבור, ונושאים הם בלבבם את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם. הם מכירים כי סגולתם העליונה היא האוצר הקיבוצי של כללות האומה. והאומה מכרת בהם את המקום המכובד לנכסיה היותר יקרים, ועל כן היא מכבדתם ומתיראה מהם יראת הרוממות. (אורות עמ' נג)

זהו יסוד הכהונה: "הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא היודע את הא-להים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו. בעִתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו" (שם). ולא שבט לוי בלבד, אלא כל הגדולים והצדיקים לאורך כל התקופות הם מגדלי האור המאירים את החשיכה ומגלים את סגולתם של ישראל: "ואם יבוא עת אשר יתקפו יאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו כעת ללכת על גחון, ללחך עפר, ישא ישראל עיניו אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה" (אדר היקר עמ' כא). "מעשיהם של צדיקים הם לעולם מחאה חיה נגד זוהמתה של המחשבה הרעה של שכחת ה'" (שם, עמ' נ). ומכאן החשיבות הרבה של אמונת חכמים והתחממות לאורם, כשם שעם ישראל הוא הלב באומות כך הצדיק הוא לבם של ישראל: "התרופה לעומת הלב הרע הוא הלב הטוב, הלב המלא אורה של צדק ומישרים, הלב אשר תורת ה' עשתה אותה ללב חי חיי אמת, החש ומרגיש את הטובה האמיתית של חיים המפכים מקדושת דעת של אמת ומקדושתם של ישראל ונצחה. לבבות כאלה כל מה שיתרבו כן יוסיפו גבורה ועוז לישראל" (שם, עמ' נב).

חייו חיים כלליים, חיי כל. מרגיש הוא חיי קדומים, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם. הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא, וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם. אורו של עולם הוא, יסודו ואומץ המשכת חייו, ובזכותו נזון העולם כולו (עיין אורות הקודש ב' עמ' רצז). וכך עד שנגיע למצב השלם שעם ישראל כולו יהיה ממלכת כהנים לעולם כולו ואורו של משה ישוב להיגלות באורו של משיח. זמן בו עמים רבים ינהרו אל הר בית ה', אל קודש הקודשים -

"והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחֹרף יהיה. והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". (זכריה, י"ד, ז)

אחרית דבר

הנה הגענו לאחריתן של הדברים, ולסיכום ננסה ליצור מרצף הדברים שנאמרו עד כה, תמונה כוללת אחת. פתחנו בבעיית הבעייות, בעיית השניות בעולם. עולם של ריבוי הקרוע בין כוחותיו השונים, עולם המעלים את אחדותו של הבורא. ומתוך הערפל והספק עולה ובוקעת הראשית המאירה את כל המחשכים באור נעים, אור המאיר מסוף העולם עד סופו, אורו של משיח, המרפא את הכאב והיאוש הבאים מהסתכלות חלקית ומקוטעת. והראשית, הלא היא כנסת ישראל על מקומותיה, זמניה ונפשותיה:

במקומות: קודש הקודשים, מקום אבן השתיה שממנה הושתת העולם.

בזמנים: השבת - בראשית אותיות ירא-שבת, תחילתם ותכליתם של כל הזמנים.

בנפשות: עם ישראל - "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיהו,ב', ג), וראשיתן של ישראל - הצדיק "וירא ראשית לו...".

ומתוך עולם של חושך וצלמוות מעידים [18] הם שלמרות הניגודים והריבוי, "אב אחד לכלנו וא-ל אחד בראנו". קודש הקודשים שבו ארון העדות ולוחות העדות, השבת - "כי אות היא ביני ובין בני ישראל", "שבת סהדותא איקרי", כנסת ישראל - "ואתם עדי נאום ה'".

ובתוך עם ישראל, צדיקים המעידים על סגולתם של ישראל, "עדות ביהוסף שמו" (תהלים פ"א).

העניין המיוחד הגורם להם להיות עדים נאמנים על אחדותו של ה' הוא היותם כוללים כל. הם אינם חלק מחלקי הבריאה, ענף מענפיו, אלא הם השורש שבו כל הכוחות והמידות שרויים בהרמוניה. הראשית היא המצב המקורי של ההויה, העצמיות של העולם. היא נקודת המעבר בין א-להיות לעולמיות, המקום בו נושקים שמיים לארץ, מחשבה לבריאה, מקום השכינה בו פורץ הדיבור לעולם: "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר, ז', כט). דיבור המהווה ומקיים את העולם בכל רגע ורגע. עם ישראל כלב באומות, לב המזרים חיים וברכה לעולם כולו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית, י"ב, ג). "ויש אבנים לבבות" - אבן השתיה, יסוד העולם, שממנה יוצא מעין מים חיים המשקה את שממת העולם בטל התחיה של דבר ה', דבר ה' הנעשה עץ חיים למאזינים לו, ומאשר את ההולכים לאורו.

כאן באה השיכחה, בא עמלק המנתק אותנו מן השורש ויוצר ספק וערפול. הראשית הופכת לתוהו ובהו - וחושך על פני תהום. ומתוך תהום הנשייה, בוקע האור קמעה קמעה. תפקיד השיכחה להעיב על הראשית, להרחיק אותנו מן השורש, כדי שנשוב לשלמות מתוך בניית הכלים, צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, כדי שהדברים יתבססו ויספגו. וכך על ידי כוח הזיכרון נשוב לאידיאל הגדול של יום שכולו שבת, שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד. מתוך ימי עבודה, מתוך מאמץ, שלמות מתוך השתלמות, תוך אפשרות לבחירה חפשית שזהו כל האדם - במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ראייה כזאת החודרת בעד המעטה של חיצוניות המנסה לחשוף את האור הפנימי, נשמת העולם, ממלאת אהבה אין קץ לברואים כולם, ולבוראם. ראייה המקנה עין טובה ולב טוב, ומכריזה שאין בעולם הזה יאוש כלל, וסוף הכל לבוא לתיקון.

לסיכומו של הסיכום, וכדי לקרב את הדברים שנאמרו בצורה קצת סכימאטית, להוויה קיומית יותר, ולישבן על הלב, נביא קטע מפורסם של הרב קוק זצ"ל, המתבהר, לענ"ד, לאור הנאמר עד כאן:

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מערבב ומספק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים [19] אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה... על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ה' עליו יגלה, וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה".

בראשית - שיר תאב [20]

ניצבים העצים בדומיית קודש, את הכל עוטפים ערפלי טוהר ורוח חרישית מלטפת. ושר הוא הטבע בדומייה האצילית את שיר ההויה, בלי אומר ובלי דברים נשמע קולם, וניגון הקדושה עולה מבעד השקט הנורא. שירה - זו אמונה, התיישרות האדם לשורשו, למנגינת חייו. הרבה כוחות בנפש האדם, הרבה כוחות מנוגדים בבריאה, והניגון החרישי מאחד את כולם לשורשם האחד - לבוראם. ומכל הכוחות נוצרת הרמוניה מופלאה ובוקעת שירת היקום והאדם ונושקת לנצח. שירת העשבים הנאמנים ליוצרם ועושים רצונו ללא ערעור, וכמה טוב להתפלל ביניהם, להתאחד ולהתמזג בהויה, להצטרף לשירה האדירה.

"נשיר למי שעשאונו שירים בעולם, שבני ישראל נעשו משוררים להקב"ה כדכתיב: 'עם זו יצרת כי תהלתי יספרו'. כי הנה השירה בא מכוח דביקות של השורש, לכן ראויים בשיר שהם בבחינת דביקות וחיבור לשורש. ובקריעת ים סוף דכתיב: 'וירא ישראל וכו' ויאמינו בה''. לכן אז ישיר שנדבקו בשורש העליון. ובאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, וכל בריאה כשנגמר מכוון הבריאה שלה יש בה בחינת שירה ובני ישראל בכלל מכירים את בוראם ומתדבקין בשרשם, לכן נמצא בהם השירה וזה שכתוב שיר השירים - אשר לשלמה - ומי שהשלום שלו כי בחינת שלום היא התדבקות בשורש... ולכן נקראו בני ישראל השולמית שיש בהם הדביקות, וכל שיר השירים נתייסד על זה... לכן, כפי התעוררות הנשמה באדם, נעשה רוח ממלא לאמר שירה לפניו" (שפת אמת, ספר ויקרא עמ' 98)

ולעתיד לבוא:

"רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה, יער וכל עץ, כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר" (ישעיהו מ"ד כ"ג)

"השירה והרינה מורה כאשר האחד הוא בשלימות, ואז הוא משורר בשמחה, ומפני, כי הגאולה היא שלמות הנמצאים לכך ראוי להם השירה והרינה וכאשר יהיו ישראל בשלימות אז הכל בשלימות" [21] - ישראל - שיר אל.

וישירו העשבים, ההרים והגבעות יפצחו ברינה וכל עצי השדה ימחאו כף, השמים ירונו ויריעו תחתיות ארץ ותשיר הנפש, תשיר האומה, האדם וההויה שיר חדש, שיר ידידות, אהבה בתענוגים. שיר השירים למלך שהשלום שלו.

---