בזה המאמר מן התימה מאוד / אלעזר כהנא

אמר רב יהודה אמר רב:
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות
אמר לפניו:   ריבונו של עולם מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש לסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו ועתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
אמר לפניו:   ריבונו של עולם הראהו לי.
אמר לו:   חזור לאחוריך.
הלך וישב לסוף ח' (נ"א: י"ח) שורות ולא היה יודע מה הם אומרים; תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני.
נתיישבה דעתו, חזר ובא לפני הקב"ה.
אמר לפניו:   ריבונו של עולם אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי?
אמר לו:   שתוק! כך עלה במחשבה לפני.
אמר לפניו:   ריבונו של עולם הראיתני תורתו, הראיני שכרו.
אמר לו:   חזור לאחוריך.
חזר לאחוריו וראה שהיו שוקלין את בשרו במקולין.
אמר לפניו:   ריבונו של עולם זו תורה וזו שכרה?
אמר לו:   שתוק! כך עלה במחשבה לפני. (מנחות כט ע"ב) 

אכן כדברי המהר"ל, בזה המאמר מן התימה מאוד. מספר שאלות מעורר בנו מדרש חז"ל זה:

א. כיצד לא הבין משה את רבי עקיבא שעסק בדברי דברי תורה, ועוד שאמר דברים שהם הלכה למשה מסיני?

ב. מהי כוונת משה בשאלתו מדוע לא ניתנה תורה על ידי ר' עקיבא, ומה התשובה שתוק וכו'?

ג. מהו הקשר (אם בכלל יש כזה) למותו האכזרי של רבי עקיבא?

ומעל כל אלה: מהו המסר העיקרי שרוצים חז"ל להעביר לנו במאמר זה?

המהר"ל (חידושי אגדות מנחות כט ע"ב ובתפארת ישראל פס"ג) כותב בהסברו למדרש [1]: "כי משה רבינו היה משיג כלל התורה אבל התורה היא כמודבר אחד... והתגין שעל האותיות הם השגות הפרטים היוצאים מן התיבות כמו התג על האות ולכן לא היה משה מוכן לדבר זה... שהיה השגתו בכלל... ור' עקיבא היה משיג הפרטים שהיה ר' עקיבא אדם פרטי וכו'". המהר"ל מסביר שלמשה רבינו היתה הבנה ושייכות בכללי התורה, ובראייתו הכללית לא היה יכול לתפוס את הפרטים, אבל ר' עקיבא שהיה אדם פרטי היתה לו שייכות בפרטים והשיגם.

בביאור ההבדל בין משה רבינו לבין ר' עקיבא אומר המהר"ל (שם, כחלק מפירושו הראשון): "ואתה אל תתמה כי לא ידע משה מאי קאמרי ותאמר חס ושלום כי מדרגת ר' עקיבא היה יותר מן משה רבינו... במה שהיה משיג את התורה בנבואה (משה) לא היה משיג את זה השגת התגין... ור' עקיבא שלא היה משיג... בנבואה ולכך היה משיג התגין".

משה בראייתו הנבואית לא היה יכול להשיג את התגין שהם הפרטים "כי התגין מורין על השגות דקות... והם שכל פשוט..." (שם). התגין מושגים בשכל, בחכמה, ובזה היה כוחו של ר' עקיבא ה'פרטי', ה'לא נביא', רב יותר, ולא שמדרגתו היתה גבוהה יותר.

הסבר זה של המהר"ל מזכיר את דבריו של הראי"ה זצ"ל בזרעונים פ"ב "חכם עדיף מנביא", שם מנתח הרב את תופעת הנבואה אל מול תופעת החכמה, ומסביר שהנבואה שקדמה לחכמה לא הצליחה בכל גילויה במשך מאות שנים לגרום לעם שישוב בתשובה. לא הועילו כל התוכחות וכל המופתים - העם נשאר בשלו עד לנפילה של החורבן, ומתוך הנפילה צמחה דת הפרטים, התורה שבעל פה (עניין זה בהרחבה, במהלך האידאות פרקים ד' ה'). ודווקא הפרטנות הזאת שמתמצֵת בחכמה היא הצליחה לחנך את העם: "מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער בישראל עבודה זרה... עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים וכו'" [2].

אולי כאן נמצא פתרון לחלק מתעלומותיו של המדרש:

משה רבינו רואה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות, שהם ההשגות הדקות שנובעות מן התורה שבכתב - חכמת הפרטים, ושואל: מי מעכב על ידך? ומסבירים המהר"ל והמהרש"א (מנחות, שם) שמשה חשב שאין לבני האדם לא צורך ולא שייכות בפרטים האלו ולעצמו ודאי שאין הקב"ה צריך אותם, ומי אם כן מכריח אותו לכתבם?

התשובה לשאלה זו היא ר' עקיבא, אדם אחד שעתיד לעמוד לסוף כמה דורות והוא תובע את הכתרים שדורש בכל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

פנה משה לשמוע דברי ר' עקיבא, תשש כוחו, שלא הכיר דבר מן הפרטים הללו. בתוך ראייתו הכוללת נראו חסרי חשיבות, קטנים ולא ברורים. דאג משה - כיצד ירדה התורה לרמה כזו שאין לה שייכות וקשר עם אותה תורה שהוא עומד לתת לעם ישראל? כיוון ששמע משה: הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו - הבין שכל העבודה הפרטית, התגים היוצאים מן האותיות, ממקור עליון באה. משה כנראה גם הבין וידע את כשלונה של הנבואה, שהרי בסוף ימיו התרה בעם ישראל, על פי דברי ה', שבעתיד יחטאו ויגלו מאדמם. הוא בראייתו עד סוף כל הדורות ידע ששלב הפרטים הכרחי בדרך החינוך של עם ישראל, ואולי מתוך כך, כשראה את הפרטים יוצאים מפיו של ר' עקיבא שיודע את מקורם בהלכה למשה מסיני, שאל את הקב"ה: "אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי?" אם הנחלת התורה לעם ישראל תצליח דווקא בדרכו ושיטתו של ר' עקיבא מדוע שלא תינתן תורה על ידו?

על כך ענה לו הקב"ה: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני". כך רציתי ובהני כבשי דרחמנא למה לך.

עד כאן באשר לחלקו הראשון של המדרש.

בהמשך עובר המדרש לספר על נושא שאינו קשור, לכאורה, לעניין הראשון.

משה מבקש לראות את שכרו של ר' עקיבא, וכשמתקשה לקבל את הדברים כפי שקרו נענה שוב באותה לשון: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

בפשטות ניתן אולי להבין, שחלק זה של המדרש אינו בהכרח קשור לחלקו הראשון. כאן שואל משה את השאלה הישירה "הראיני שכרו?" כשם ששאל "הראיני נא את כבודך?", שפירשו חז"ל שדרש בצדיק ורע לו רשע וטוב לו, וגם שם נענה: "לא תוכל לראות פני" (שמות ל"ג, יח--כ ובילקוט שמעוני שם). אך בהמשך להסברנו בתחילת המדרש ניתן עוד לומר: משה רבינו אבי הנביאים, מורגל 'בשיטות' השכר והעונש הנבואיות: אמר משה לשון הרע על עם ישראל ומיד לקה בצרעת, אמר: "שמעו נא המורים" ומיד: "יען לא האמנם בי... לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר, כ', י--יב). כך במישור האישי וכך גם במישור הלאומי: "והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי גשמיכם בעיתם". 'שיטת' הסתר הפנים אופיינית דווקא לגלות, דווקא לאבדן הנבואה מעם ישראל, לכן מתקשה משה בראיית 'שכרו' של ר' עקיבא. הבנה זו מחריפה ומרחיבה את שאלתו של משה משאלה ספציפית לגבי גורלו של ר' עקיבא, לשאלה כללית על הסתר הפנים של הגלות, שרבי עקיבא וחבריו - עשרת הרוגי מלכות רק מייצגים אותו. הם היו עמודי היסוד של תורת הפרטים, התורה שבעל פה תורת הגלות, וגורל אכזרי זה שנפל בחלקם הוא חלק ממוראות התקופה - רק קשה שבעתיים בגלל צדקותם.

מכאן נראה, שגם בסופו של המדרש, משה, למעשה, מתמודד עם תופעות תקופתו של ר' עקיבא, כשם שעשה זאת בחלק הראשון. אך מה משמעות ההתמודדות ומה הקשר הפנימי בינה ובין חלקו הראשון של המדרש, את זאת ננסה לבאר להלן:

דומה, שהמהר"ל ראה באופן מיתתם של ר' עקיבא וחבריו ובדרך שבה קיבלו עליהם את הדין קשר ברור לעולמם הרוחני.

המהר"ל מסביר: "כי ר' עקיבא שלא היה חלקו בעולם המורגש... ולכן היו גוברים עליו בעולם הזה האומות...". רבי עקיבא וחבריו חכמי התגים, לא היה כוחם במלחמות עם אנשי השפל של מלכות רומי, הם התקיימו בעולם נעלה יותר, ודווקא בשל כך יכול היה לקרות להם מה שקרה. לכן גם לרשעים לא היה כוח להכרית אותם אלא רק את גופם. עולמם הרוחני היה אמנם מוגן מפני פגיעתם של הרומאים, אך מצב זה גם מנע מהם את היכולת להתגונן.

גם הם עצמם ידעו והבינו את מצבם לפני מיתתם: "נם לו האיש לבוש הבדים לר' ישמעאל כהן גדול 'קבלו עליכם צדיקים וידידים' ושרפי מעלה צועקים: 'זו תורה וזו שכרה?' ובת קול עונה 'גזֵרה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומים'" (מתוך אלה אזכרה, מוסף ליו"כ).

רבי עקיבא וחבריו מקבלים עליהם את הדין באהבה ומוסרים נפשם על קדושת השם. הם אינם שואלים את שאלתם של שרפי מעלה ומשה רבינו שמצטרף אליהם "זו תורה וזו שכרה?". הם מכירים מקרוב את הגלות ונוראותיה ו'מורגלים' בהסתר הפנים. דרך ההתמודדות שלהם עם המציאות שבה חיו היתה, כדברי המהר"ל, בכך שהתנתקו מהעולם הזה המורגש ונשתקעו בחכמתם הפרטנית, בד' אמות של הלכה ופרטיה. תגובה שהיא אופיינית כל כך לעם ישראל בכל שנות גלותו, ששוקע בעולמו הרוחני ומתנתק מהמציאות הקשה שמסביבו.

מכל אלו עולה שהסתלקות הנבואה, דרך צורת מותם של ר' עקיבא וחביריו ודרך גישתם למציאות שמסביבם, אלו תופעות שאינן מנותקות מאופן לימוד התורה שלהם, אלא קשורות לו קשר פנימי עמוק.

נמצא אם כן שהמדרש כולו עוסק בעניין אחד - הוא מעמיד בפנינו את משה רבינו ור' עקיבא כאשר כל אחד מהם מיצג שיאה של שיטה, של גישה אחרת, לא סותרת כי אם משלימה, של לימוד התורה, ששלטה בעם ישראל דווקא בתקופה מסוימת.

שאלותיו של משה, אם כן, גם הן אינן שאלות אישיות: מי יתן את התורה - הוא או ר' עקיבא, שאלותיו מהותיות ויסודיות יותר. הוא משקיף על ההסטוריה של העם היהודי מנקודת ההתחלה שלה ובראייתו החודרת הוא תמה, מדוע סדר הדברים כך, בדרך של כישלונות ונפילות. מדוע צריך להתחיל בשלב הנבואה, לראות אותו בכישלונו בהשרשת התורה בעם, וכשסוף סוף מתחילה התורה להשתרש בעם לכל פרטיה על ידי ר' עקיבא וחבריו, נעלמת הנבואה ומשתרר בעולם הסתר פנים נורא? בתחילה הוא תוקף את הבעיה דרך אופן הנחלת התורה לעם: הוא שומע את ר' עקיבא דורש לפני תלמידיו ואיננו מבין, ורק כאשר מגיע ר' עקיבא לאחת מ"אבני הפינות של תורה שבעל פה" נחה דעתו, הוא מבין שאלו הפרטים המעשיים של התורה שהוא מוריד לעם: "העין הפקוחה של הצופה באספקלריה המאירה... לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת החיים הזאת לכל פיתוחיה - גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני" (אורות התורה פ"א).

קושייתו של משה היא, מדוע לא להתחיל בשלב הסופי המוצלח יותר של לימוד התורה, על ידי אדם שמסוגל ללמוד את התגים לפרטיהם מתוך הבנה וראייה שהם כולם נאמרו כבר למשה בסיני.

בפעם השנייה מגיע משה לאותה בעיה דרך המציאות הקשה שמתלווה לחכמת התורה שבעל פה, כשזאת מתבלטת במלוא חומרתה במיתתם של עשרת הרוגי מלכות ומתאימה כל כך לתקופתם ולהשקפתם כפי שהסברנו. שוב הוא מתקשה להבין מדוע אירעו הנפילות, לשם מה ההסתר.

על המהלך הזה כולו מקשה משה רבינו.

על שאלתו האחת מקבל משה תשובה אחת: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני". ובלשונו של המהר"ל: "והשיב לו שתוק וכו' סדר המציאות שסידר השי"ת במחשבתו ובחכמתו כך חייב שלא תינתן תורה על ידי ר' עקיבא כי אם על ידי משה".

אפילו משה רבינו, לא יכול לרדת לעומקם של דברים אלו.

המדרש שלפנינו איננו עוסק במשה מול ר' עקיבא, הוא עוסק באדון הנביאים מול גדול החכמים, במיקומם בסדר הדורות של עם ישראל, ובגישתם ללימוד התורה ולמציאות הסובבת אותם. דרך ההבדלים בין הגישות, מנקודת השקפתו של הצופה באספקלריה מאירה, הוא מעביר לנו את המסר, שאין לנו הבנה באופן שבו סידר הקב"ה את ההסטוריה ובאופן שבו החליט להנחיל לעמו ולעולמו את תורתו ולהביא אותם אל מטרתם הסופית, אל הגאולה השלמה.

---