קדושת תרומה ותיקון הטבל / יעקב פרנצוס

  הפרשת תרומה מחוללת שינוי הן בפירות שהופרשו, והן בפירות שהפרישו עליהם.   על הפירות שהופרשו חלה קדושת תרומה, והם אסורים לזרים ולטמאים. זר האוכל תרומה, וכן כהן טמא שאוכל תרומה טהורה, חייבים מיתה בידי שמים. זר שאכל תרומה בשגגה חייב לשלם קרן וחומש; ומאידך הפירות שהפרישו עליהם מתוקנים, ואינם טבולים לתרומה. היחס בין קדושת התרומה ותיקון הטבל שנוי במחלוקת ראשונים.

הפרשת חלה מחילה קדושה על החלה שהופרשה, וגם מתקנת את העיסה, אך בביכורים, הפירות מתקדשים אף על פי שאין תיקון של טבל.

ניתן לומר שתרומה שונה ביסודה מביכורים. קדושת התרומה קשורה לתיקון הטבל, ואילו קדושת הביכורים חלה על ידי קריאת שם בלבד. קדושת ביכורים עומדת בפני עצמה, ואילו קדושת תרומה נובעת מיחסה לשאר הכרי. התרומה היא הראשית של הכרי ומתקנת את שאר הפירות. פירות קדושים בקדושת תרומה מפני שהם מתקנים את שאר הפירות שבכרי.

היות שקדושת תרומה נובעת מיחסה לשאר הפירות, אי אפשר להפריש תרומה שאיננה מתקנת טבל; הלכך צריך לומר, שתרומה שמפרישים לפני גמר מלאכה מתקנת את שאר הפירות. ואף שמדאורייתא הפירות מותרים באכילה, הפרשת התרומה פוטרת אותם מחיוב תרומה גם אם הם יגיעו לגמר מלאכה, וכך אמנם מפרש המעדני ארץ (סימן ז' אות ג', בסוף הספר).

תוספות בנידה מו ע"ב (ד"ה אי אמרת) מקשים מדוע 'מופלא סמוך לאיש' (בן י"ב היודע לשם מי נודרים) אינו יכול להפריש תרומה, אף על פי שהוא יכול לידור ולהקדיש. והם מתרצים:

ויש לומר דרבי יהודה נמי אית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא, ולהקל לתקן הטבל לא איתרבי להיות כגדול.

וכן מבואר שם בתוספות הרא"ש (ד"ה אתי גברא):

דדווקא להקדיש ולאסור הוי מופלא סמוך לאיש כגדול, אבל לתקן הכרי לא חשוב כגדול, הלכך אין תרומתו תרומה [1].

בדברי התוספות והרא"ש מבואר, שהפרשת תרומה כוללת בתוכה התייחסות ישירה לטבל. הפרשת תרומה מורכבת משני חלקים, הפרשת תרומה ותיקון הכרי.

לפי התוספות והרא"ש צריך שליחות גם לתיקון הטבל ולא רק להפרשת תרומה. ואכן בסוגיה בנדרים לו ע"ב, הדנה בתורם משלו על של חבירו מפורש הדבר בתוספות (ד"ה מי אמרינן): "והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות, מהכא תניא ליה." וכן מבואר בפירוש הרא"ש שם (ד"ה כיוון דזכות הוא לו) דזכייה מטעם שליחות, "דאנן סהדי דניחא ליה והוי כאילו עשאו שליח". היות שתיקון הטבל הוא חלק מהותי מהפרשת התרומה, והטבל שייך לאדם אחר, יכול אדם להפריש תרומה מפירותיו על פירות חבירו דווקא על ידי שליחות. דבר זה הוא בניגוד לדברי הרשב"א שם (ד"ה הא דאיבעיא להו), שכתב שצריך שליחות רק כדי להחיל שם תרומה על פירות חבירו, אך אין צורך בשליחות בכדי לתקן את הפירות של חבירו [2].

אם קדושת תרומה אכן קשורה באופן ישיר לתיקון טבל, אי אפשר להפריש תרומה בלי לתקן טבל. לכן חלות חלקית של תרומה מלווה בהכרח על ידי תיקון חלקי של הטבל [3]. הר"ש בפירושו למשנה במסכת תרומות (פ"ד מ"ד) מביא ירושלמי (פ"ד ה"ד) ומבאר שאם שליח שינה מדעת בעל הבית ללא כוונה, והפריש אחד משישים ואחד - תרומתו תרומה, אך טבל וחולין מעורבים זה בזה בשאר הכרי. ואם השליח הפריש אחד משלושים ותשעה - שאר הפירות מתוקנים, אך תרומה וטבל מעורבים זה בזה. מפורש בדברי הר"ש, שהפרשת תרומה באופן חלקי גוררת בעקבותיה תיקון חלקי של טבל.

התורת זרעים על משנה זו מקשה מדוע התרומה חלה כשהשליח הפריש אחד משלושים ותשעה. השליח התכוון להתיר באמצעות כל חיטה שהוא הפריש עוד שלושים ושמונה חיטים. אך למעשה התרומה חלה רק על חלק אחד מחמישים, ואף על פי כן גם הפירות שהשליח לא הפריש עליהם מתוקנים. יוצא שכל חיטה התירה כמעט ארבעים ותשע חיטים נוספות מעבר לכוונת השליח. ה"תורת זרעים" מתרץ, שאף שצריך שליחות להפריש תרומה, היתר הכרי חל לפי דעת בעל הבית, אף אם השליח איננו יודע על מה הוא מפריש. הלכך התרומה חלה רק כפי דעת בעל הבית, ומכל מקום כל הפירות מותרים. אך לפי התוספות והרא"ש בנידה כל חלות התרומה מתייחסת גם לטבל. מי שמפריש תרומה גם מחיל קדושת תרומה וגם מתקן את הטבל, ולכן אי אפשר לומר, שתיקון הטבל חל לפי דעת בעל הבית והשליח רק מפריש את התרומה. לדעת הרא"ש הכרחי לומר שאמנם התרומה לא חלה בכלל במקרה הזה, או שרק חלק מן הפירות מתוקנים כפי החשבון של הפרשת השליח, וטבל וחולין מעורבים זה בזה. ואף שהר"ש הביא את הירושלמי, ישנם מספר פירושים בירושלמי ואפשר לפרשו גם בדרך אחרת.

התלות של חלות התרומה בתיקון הטבל מבארת את הסבר הרא"ש והתוספות להלכה שאי אפשר להתפיס בתרומה. אפשר ליצור איסור נדר על ידי התפסה בדבר הנדור, אך התפסה לא מועילה בדבר האסור. תרומה חלה על ידי דיבור, ומכל מקום שנינו במשנה בנדרים (יג ע"ב): "כחלת אהרן וכתרומתו מותר". הרא"ש בנדרים (יב ע"א ד"ה כחלת אהרן) מנמק את דין המשנה:

ואם תאמר והלא קדושת התרומה חלה על ידי דיבור והפרשה ואם כן הוי דבר הנדור? ויש לומר מכל מקום אין האיסור שבתרומה בא על ידי הפרשה הרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל, דהפרשת התרומה אינה כי אם להתיר.

ותוספות (ד"ה כחלת אהרן) מבארים קצת יותר:

דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר, שהוציא השיריים מידי טבל.

הגרש"ז אויערבך במעדני ארץ (סימן ז', אות ד', בסוף הספר) מסביר שלפי הרא"ש תרומה איננה דבר הנדור, כי אי אפשר להפריש תרומה מכל מה שרוצים. אפשר להפריש רק מפירות שהם טבל או ראויים להיות טבל. ודבר הנדור הוא איסור, שאדם יכול ליצור על חפץ אע"פ שאין לו מעמד מיוחד [4]. על פי דברי הרא"ש והתוספות בנידה, נראה להסביר שקדושת תרומה איננה חלות הבאה רק על ידי דיבור; אלא היא קשורה גם בתיקון הטבל. החלות איננה קדושה בפה בלבד, אלא קדושה באמצעות תיקון טבל, וזה איננו דבר הנדור [5].

אם חלות התרומה תלויה בתיקון הטבל אין מקום לחלק בין תרומה לתרומה. המקנה בקידושין נח ע"ב כותב, שלפי המהרש"א אם אדם מפריש יותר משיעור תרומה הוא יכול למכור את התוספת לכהן. ואם המפריש התנה מראש, שחלק מן התרומה יימכר לכהן, סובר המקנה שודאי אפשר למכור את התוספת לכהן. וכן דעת הפרחי ציון (אות ה'). האמרי בינה בדיני תרומות ומעשרות (סימן ב), וכן המעדני ארץ (פ"ג ה"ה אות א') חולקים, מפני שכל תרומה חייבים לתת לכהן. המעדני ארץ מוסיף, שכל המושג של מרבה בתרומה איננו קיים, כי כל התרומה שאדם מפריש מתירה כמות של טבל כנגדה, ואם אדם הפריש עשירית מן הכרי, כל חיטה מתירה עוד תשע חיטים. מפני זה אין מקום לומר, שחלק מן התרומה תינתן לכהן, וחלק תימכר לכהן, כי כל חיטה של תרומה מתירה טבל, ודינה כדין חיטה אחת שפטרה את כל הכרי, שניתנת לכהן.

גם במקרים, שאדם מפריש מפירות, שאינם יכולים להיות טבל, חלה התרומה רק אם מפרישים על פירות טבל. הר"ש בתרומות (פ"א מ"ה) סובר, שאפשר להפריש תרומה גדולה ממעשר שהקדימו בשיבולים, אע"פ שאין חיוב להפריש מפירות אלו תרומה גדולה. אך ההפרשה תחול רק אם מפרישים על פירות טבל.

שנינו בתרומות פ"ד מ"ג:

עלה בידו משישים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד במידה במשקל ובמניין. רבי יהודה אומר אף שלא מן המוקף.

פשטות המשנה היא שהתרומה שהפריש בפעם הראשונה חלה, וגם התרומה שהוא מוסיף דינה כתרומה והיא פטורה מן המעשרות. וכן מפורש בדברי ריש לקיש בירושלמי על אתר לפי הבנת הפני משה, וכן פוסק הרמב"ם. אם נאמר, שחלות התרומה קשורה בתיקון טבל, צריך לומר שההפרשה הראשונה תיקנה חלק מן הטבל, וההפרשה השנייה תיקנה את שאר הטבל כמו שמבאר המשנה ראשונה על אתר.

  הפרשת תרומה בשני שלבים נידונה בפ"ד מ"א:

המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. רבי מאיר אומר אף מוציא הוא למקום אחר תרומה ומעשרות.

הר"ש מביא את הירושלמי על אתר, המבאר שאם אדם מפריש על אותו כרי, תולים שטבל עלה בידו ותרומתו תרומה. אולם אם הוא מפריש על מקום אחר, תולים שטבל וחולין עלו בידו ואין תרומתו תרומה. הפני משה ומפרשים נוספים של הירושלמי מסבירים מאמר זה בלשון תימה, וסבורים שאחר כך מביא הירושלמי הסבר אחר למשנה. אך הר"ש פירש שהירושלמי מבאר את דין המשנה, ודבריו צריכים ביאור.

נראה שהר"ש מסביר את המשנה כמו תוספות הרא"ש:

והיינו טעמא, דכשאדם תורם כריו אי אפשר לו להוציא כל התרומה בבת אחת אלא מרים וחוזר ומרים. הלכך אפילו הפסיק ביניהם יום או יומיים אין לחוש, דמה לי הפסק מועט ומה לי הפסק מרובה. אבל כיוון שמקצתו מתוקן אין להפריש על טבל גמור. ור"מ לא מפליג.

לפי הרא"ש אמנם אין כאן טבל גמור, כיוון שהפרשת מקצת תרומה תיקנה חלק מן הכרי, אך בהפרשת תרומה יש דין מיוחד של ברירה. עד שאדם מסיים להפריש, יש בידו להוציא פירות טבל מן הכרי על מנת לתקן אותו. רבי מאיר סובר, שדין זה נאמר כל זמן שהכרי לא מתוקן לגמרי. ואילו לדעת חכמים דין זה נאמר רק כאשר אדם עסוק בהפרשת אותו כרי, אך כשהוא בא להפריש על כרי אחר, אי אפשר להפריש מן הכרי שמקצתו מתוקן. רק הצירוף להפרשה הקודמת מאפשר למפריש להוציא טבל בידו, כשהוא בא להמשיך להפריש [6]. הרא"ש והר"ש מסבירים את המשנה על פי שיטתם, שחלות תרומה תלויה בתיקון טבל [7].

לעומתם, לדעת הרמב"ם אפשר לתקן את הטבל בלי להחיל שם תרומה על חלק מן הפירות.

  שנינו בתרומות (פ"ג מ"ה):

האומר תרומת הכרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו, תרומת מעשר זה בתוכו, רבי שמעון אומר קרא שם, וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו.

  הרמב"ם פוסק (הלכות תרומות, פ"ג ה"ח):

האומר תרומת הכרי הזה לתוכו, אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו.

המעדני ארץ שם מסביר, שלדעת הרמב"ם קביעת המקום בצפונו או בדרומו מחייב את המפריש להוציא תרומה מאותו חלק של הכרי, ואילו שאר הפירות מתוקנים. הפירות שבצפונו או בדרומו של הכרי - טבל, מפני שצריך להפריש מהם תרומה. אך שאר הפירות מתוקנים כי אין חיוב להפריש מהם תרומה, מפני שהחיוב נקבע דווקא על הפירות שבצפונו או בדרומו [8].

לפי הרמב"ם התרומה אינה מתקנת את הטבל באופן ישיר. הפירות המתוקנים בכרי לא הותרו על ידי תרומה מסוימת, ואי אפשר לומר שאיגלאי מלתא למפרע אחרי שהוא מפריש תרומה, שהתרומה התירה את הטבל. היתר הטבל חל ממילא - מפני שכבר אין בפירות ראשית, אין חיוב להפריש תרומה מן הפירות.

לפי זה יתכן, שקדושת תרומה איננה תלויה בתיקון הטבל [9], כפי שתיקון הטבל איננו תלוי בחלות התרומה. קדושת התרומה חלה בדיבור, והיתר הטבל חל מאליו. כשמפרישים תרומה לפני גמר מלאכה, חלה התרומה על ידי הדיבור. שאר הפירות מותרים לאחר גמר מלאכה, מפני שכבר הופרשה תרומה עליהם, ואין חיוב הפרשה, אבל התרומה לא תיקנה את הפירות בשעת הפרשה.

אולם יתכן עדיין, שאף ששאר הכרי הותר לפני שהפרישו תרומה, התרומה חלה רק מפני שהיא מתקנת את פירות הטבל, שנשארו בצפונו או בדרומו של הכרי.

לפי הרמב"ם תיקון הטבל איננו תלוי בצורה ישירה בהפרשת תרומה. אלא, שאם כבר הפרישו תרומה מן הכרי, הפירות אינם טבל. לפי זה אם הפרישו רק חלק מן התרומה מהכרי, יתכן שהכרי עדיין טבל גמור, מפני שעדיין צריך להפריש ממנו תרומה ולו רק חיטה אחת. כך אפשר להסביר את דעת רבי מאיר (פ"ד מ"א), שאף שהפרישו מקצת תרומות ומעשרות עדיין אפשר להפריש על מקום אחר. כל זמן שעדיין לא סיימו להפריש תרומה, הפירות טבל, גם אם קדושת תרומה חלה על הפירות שהפרישו. לפיכך סובר ר"מ שאפשר להפריש גם על מקום אחר [10].

על פי זה ניתן לומר, שאם השליח הפריש אחד משישים ואחד תרומתו תרומה, ואף על פי כן, כל הפירות עדיין טבל. וכן מובן הדין, שכשהשליח הפריש אחד משלושים ותשעה כל הפירות מותרים, אף שהתרומה חלה רק כדעת בעל הבית, מפני שאם הופרשה תרומה, ממילא הותר הכרי. אין מקום לומר, שהשליח התכוון לתקן מספר מסוים של חיטים כנגד כל חיטה של תרומה. השליח הפריש תרומה על הכרי, והתרומה שחלה תיקנה את כל הפירות. החזון איש (מעשרות סימן ז', ס"ק כ"ז) מעלה אפשרות כזאת ביחס למפריש מקצת תרומות ומעשרות.

ואפשר לפרש, שבזה חולקים כהנא ורבי יוחנן בירושלמי. במשנה בתרומות, פ"ד מ"ד שנינו:

עלה בידו אחד משישים ואחד תרומה, ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד.

ובירושלמי על אתר מובא:

כהנא אמר כמות שהוא למוד. רבי יוחנן אמר אפילו אחד על אחד. והתנינן כמות שהוא למוד (וקשה לרבי יוחנן שסובר שאפשר להוסיף יותר)? שלא לפחות.

לפי רבי יוחנן אפשר להפריש בלי הגבלה. ואפשר להפריש אפילו אחד על אחד כדעת רבי ישמעאל (תרומות פ"ד מ"ו) שהמרבה בתרומה מרבה עד חצי הכרי. לדעת רבי יוחנן הפירות נשארו בטבלם, הלכך אפשר להפריש כרגיל, והחיוב להפריש כמות שהוא למוד, נובע מכך שכוונתו בשעת הפרשה מחייבת אותו במקרה שהפרשתו לא הגיעה לשיעור שתיקנו חכמים. אך לפי כהנא חלק מן הפירות מותרים, וטבל ותרומה מעורבים זה בזה. האפשרות להוסיף תלויה בכך, שרואים את הכל כהפרשה אחת. דעתו בשעת תחילת ההפרשה קובעת מה מוגדר כהפרשה אחת.

יתכן שיש יסוד של ביכורים בהפרשת תרומה. קדושת תרומה יכולה לחול, אף שהיא איננה מתירה פירות של טבל, ואף על פי שהפירות כבר מותרים. ואם כך, לפי כהנא, אף על פי שאין טבל אפשר עדיין להוסיף תרומה, אך בתנאי שההפרשה מצטרפת להפרשת תרומה מפירות שלא היו מתוקנים עדיין. הצירוף הזה נקבע, לפי כהנא, על פי דעת המפריש בשעת ההפרשה.

הרידב"ז בפירושו על הירושלמי (תרומות, פ"ד ה"א, באמצע ד"ה בשעה שהוא מוסיף) על המלים "תיפתר במרבה בתרומה" מפרש בדרך זו:

פירוש דמתניתין מיירי בשנתן השיעור ורק היה בדעתו להוסיף. וסבירא ליה דהטבל כבר נסתלק. ורק כיוון דבדעתו להוסיף הוי, כל מה שיתן שם תרומה עליהן. וכיוון שכן אינו יכול להפריש על מקום אחר לתקן איסור טבל, דהא הוי מן הפטור על החיוב, דהא כבר הווי חולין גמור, אבל ממנו עליו מפרשי, והכל הוי שם תרומה.

מפורש ברידב"ז, שאפשר להפריש תרומה מפירות מתוקנים, בתנאי שעל התרומה יש דין ראשית והיא באה בעקבות הפרשה על טבל.

לפי הרידב"ז המפריש יכול מראש להפריש מקצת תרומה כדי להתיר את הטבל, כשדעתו להוסיף אחר כך תרומה מן הפירות המתוקנים. על פי זה אפשר להסביר את דעת המקנה והפרחי ציון שאם אדם מפריש יותר מכשיעור הוא יכול למכור את התוספת לכהן. אפשר להפריש חלק מן התרומה כתיקון הטבל, ושאר התרומה כתוספת. יתכן שלגבי אותה תוספת אין חיוב נתינה לכהן, אף שניתן לומר שכל דבר ששם תרומה חלה עליו חייבים לתת לכהן [11].

החסדי דוד בפירושו לתוספתא (פ"ה ה"ו, ד"ה מתכוון לתרום) כותב שאם אמר אדם שהוא יפריש כמות מסוימת של תרומה, חייב הוא להפריש את הכמות מדין נדר. אם בשעת הפרשה עלה בידו פחות, אף על פי שעלה בידו כשיעור שקבעו חכמים, חייב הוא להוסיף כדי לקיים את נדרו. לא ברור בחסדי דוד אם הפירות עדיין טבל, לפחות בחלקם, עד גמר ההפרשה, או שהפירות מתוקנים אך הוא חייב להוסיף מדין נדר. יתכן שאמנם הפירות מתוקנים, אך נדרו מחייב אותו להוסיף. וגם התוספת קשורה להפרשה הקודמת ומתקדשת בקדושת תרומה.

נראה, שגם מדאורייתא יש שיעור הקובע לגבי האפשרות להוסיף על ההפרשה. התוס' רי"ד (קידושין נח ע"ב, ד"ה חיטה אחת) כותב שאף שחיטה אחת פוטרת את הכרי מידי איסור טבל, בעל הכרי לא מקיים מצוות נתינה אם איננו נותן שיעור חשוב לכהן. בדבריו משמע שאם בעל הכרי הפריש חיטה אחת, שוב אין בידו להוסיף. אך אם נאמר שאפשר להפריש תרומה מפירות מתוקנים, נראה ששיעור הנתינה מדאורייתא מאפשר תוספת תרומה, שמצטרפת לחיטה שפטרה את הכרי.

רש"י בחולין קלז ע"ב (ד"ה דאורייתא אין לה שיעור) סובר, שיש שיעור לכתחילה מדאורייתא, אף שחיטה אחת פוטרת את הכרי:

אבל בתרומה, אף על גב דמדאורייתא נמי בכל דהו מיפטר, נהי דמיפטר ממיתה בטבל, מיהו לכתחילה רמינא שיעורא דילה חמישים ושישים. דתנא בתוספתא... 'ומנין אם תרם ועלה בידו אחד משישים שאין צריך לתרום שנאמר...' אלמא דמתייהב בה שיעורא. הלכך לא תני לה בדברים שאין להם שיעור.

מבואר בדברי רש"י שמדאורייתא יש שיעור לכתחילה. וגם משמע מן התוספתא, שרש"י מביא כהוכחה לדבריו, שאם אדם הפריש פחות מאחד משישים, הוא צריך לכתחילה להוסיף. אם כן אף שאין איסור טבל, מכל מקום מצווה עליו להוסיף תרומה. ותוספת התרומה עדיין נחשבת לראשית תבואתו מפאת השיעור דאורייתא.

התוס' רי"ד (ב"ק קטו ע"ב, בסוף ד"ה והתניא) מרחיק לכת וכותב, שכך היתה דרכם להפריש לכתחילה. בעל הכרי היה מפריש כמות קטנה כדי להתיר איסור טבל, ואחר כך היה מוסיף כדי להפריש כפי שיעור חכמים. מפורש בדבריו, שאם אדם הפריש כשיעור שקבעו חכמים ואחר כך הוא בא להוסיף, תרומתו חייבת במעשר, אך אדם שהפריש פחות משיעור שקבעו חכמים ובא להוסיף, תרומתו תרומה ופטורה מן המעשר:

ויש לומר שכך היו דרכן של חברים - היו תורמין דבר מועט מן המוקף כדי לפטור הכרי מן התורה, ושאר שיעור דרבנן היו תורמין שלא מן המוקף. וכל היכא דמשתכח שהיו תורמין מזה על זה, הכל הוא בשיעור דרבנן... ומפני שהיו רגילים לתקן הכרי בדבר מועט, משום הכי לא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה, שגם הם היו רגילין כך כיוון שאינן נותנין דבר מרובה.

לפי דבריו, שכך היה המנהג הקבוע, נראה פשוט שלתוספת יש דין תרומה לכל דבר. אומדים דעתו של אדם שהוא רוצה להפריש כשיעור שקבעו חכמים, וממילא כל מה שהוא מפריש אחר כך כלול בראשית תבואתו, אף על פי שאין איסור טבל [12].

בדרך זו אפשר להסביר את שיטת הרמב"ם. הרמב"ם פוסק:

המפריש ועלתה בידו אפילו אחד מעשרים - תרומתו תרומה. תרם ועלתה בידו אחד משישים וחזר והוסיף לשם תרומה, אותה התוספת חייבת במעשרות, ומפריש ממנה הכהן המעשרות ואחר כך יאכלנה. תרם ועלתה בידו אחד משישים ואחד הרי זו תרומה ויחזור ויתרום פעם שנייה כדי להשלים השיעור שבדעתו. והתוספת הזאת יש לו להפרישה במידה או במשקל או במניין, אבל לא יפרישנה אלא מן המוקף בראשונה. (הלכות תרומות, פ"ג ה"ו).

המפריש מקצת התרומה, אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחולק הכרי. ואף על פי כן צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות. (שם ה"ז)

האבי עזרי (הלכות מעשר, פ"א הט"ו) מפרש, שבהלכה ו' המפריש התכוון לתקן את הכרי, אך עלה בידו פחות מן השיעור. הוא לא רצה לפטור את כל הכרי באמצעות הפרשה מועטת, והפרשתו אמנם פטרה רק חלק מן הכרי, וחולין וטבל מעורבים זה בזה. התרומה שהמפריש מוסיף, מתקנת את הטבל שנשאר ודינה כתרומה לכל דבר [13], והיא פטורה ממעשרות. בהלכה ז' המפריש לא התכוון לפטור את הכרי. הוא רצה רק להפריש בינתיים מקצת תרומה. ולכן הכרי נשאר בטבלו, והתרומה נשארה בטבלה.

המעדני ארץ (הלכות תרומות, פ"ג ה"ו אות ג') מפרש גם הוא שהמפריש בהלכה ו' התכוון לפטור את כל הכרי. כוונתו עלתה בידו, ואמנם כל הפירות יצאו מכלל טבל. אך מדרבנן המפריש מוסיף תרומה כשיעור שהיה בדעתו [14]. חכמים הקילו בתרומה הזאת והתירו להפריש אותה במידה, וכן גם הקילו בדין גידולין.

  הרמב"ם (הלכות תרומות, פי"א הכ"ב) פוסק:

וכן תרומת חוץ לארץ והמדומע ותוספת תרומה... גידוליהן מותרין והרי הן חולין לכל דבר.

אע"פ שגידולי תרומה אסורים לזרים, גידולי תוספת תרומה מותרים. המשנה למלך שם, תמה על דין תוספת תרומה, ואף הגיה ברמב"ם. אך באור שמח שם מבואר, שתוספת תרומה היא התרומה שהמפריש הוסיף כשעלה בידו פחות מאחד בשישים. אך שלא כדברי המעדני ארץ, האור שמח סובר שאף על פי שתוספת תרומה קדושה מדאורייתא, עדיין גידוליה חולין, כמו תשלומי תרומה שחייבים עליהם חומש אך גידוליהן מותרים.

משמעות הרמב"ם (שם, פ"ג ה"ו) היא שמדובר בדין דאורייתא כפי שמבואר באבי עזרי ובאור שמח. אך לפי הסברו של האבי עזרי דין הגידולין של תוספת תרומה תמוה. התוספת התירה טבל, כשם שההפרשה הראשונה התירה טבל. מדובר באותה תרומה. מדוע קבעו חכמים שדווקא הגידולין של התוספת חולין?

לפיכך נראה לי, שלפי הרמב"ם כל הפירות יצאו מכלל טבל בהפרשה הראשונה. המפריש התכוון לפטור את כל הכרי, ועל ידי הפרשתו הוא אמנם התיר את הכל. אך כוונת המפריש להפריש יותר מחייבת אותו להוסיף על התרומה שהוא הפריש [15]. אף שאין טבל, חלה קדושה על מה שהוא מפריש, שעדיין הפירות האלו הם ראשית תבואתו [16].

מפני שהתרומה הזאת איננה תרומה רגילה, יש לה דינים מיוחדים. לא צריך להפריש באומד, כי דין אומד נאמר רק ביחס לפירות שבאמצעותם מתירים את הכרי. בהפרשה שמתירה את התרומה, צריך המפריש להראות שהוא מפריש בנדיבות לב ולא במידה מדוקדקת. אך את התוספת שבאה בכדי להוסיף תרומה, ולתת יותר לכהן, אפשר להפריש גם במידה. ואף דין הגידולין מובן. יש כאן סוג חדש של תרומה ששמה תוספת תרומה. אותה תוספת תרומה איננה שכיחה, הלכך לא גזרו על הגידולין שלה.

אפשר להסביר גם את שיטת רבי יהודה בדרך דומה. רבי יהודה סובר שאפשר להפריש תוספת תרומה שלא מן המוקף (פ"ד מ"ג). דין מוקף לפי רבי יהודה מבטא את היחס בין התרומה שמפרישים והפירות שניתרים על ידה. לפי רבי יהודה (תוספתא תרומות, פ"ד ה"ו) לא חייבים עליה חומש והיא אינה מדמעת כי קדושת תוספת תרומה שונה מתרומה רגילה. ואפשר להסביר שלדעת רבי יהודה הקדושה המלאה של תרומה חלה רק על תרומה שהתירה טבל, ולא על פירות שכל קדושתם נובעת רק מהפרשת האדם.

הראב"ד ("כתוב שם", ירושלים, תש"ן) חולין קכ ע"ב סובר, שאף שאין חיוב להפריש תרומות ומעשרות משאר פירות האילן, אם אדם הפריש, ההפרשה שלו תופסת. כאן יש מקרה קיצוני של קדושת תרומה בלי תיקון טבל. לפי הראב"ד אין צורך לצרף את התרומה שאדם מוסיף לתרומה שתיקנה טבל. אפשר להפריש תרומה גם בפירות שלא קיים בהם איסור טבל. 

סיכום

ישנם כמה דרכים להבין את היחס בין הפרשת תרומה ותיקון טבל.

לפי הבנה אחת קדושת תרומה חלה רק אם התרומה מתקנת טבל. לפי התוספות והרא"ש (נידה מו ע"ב) חלק מהפרשת תרומה הוא תיקון הטבל, ומופלא סמוך לאיש איננו מפריש תרומה מפני שהוא לא יכול לתקן טבל. מאידך, הר"ש (פ"ד מ"ד) סובר, שאין התייחסות ישירה לטבל בהפרשה, אף שקדושת תרומה חלה רק כשיש תיקון טבל.

לפי הבנה אחרת קדושת תרומה חלה על ידי קריאת שם בלבד. היתר הטבל נובע מכך שכבר אין על הפירות חיוב הפרשה. אך יתכן עדיין   שאפשר להפריש תרומה רק מפירות שאינם מתוקנים. לפי זה, לפעמים התרומה קדושה אף שהפירות עדיין טבל כדעת רבי מאיר (פ"ד מ"א). וכן לפעמים יכול איסור טבל לפקוע אף שעדיין לא הופרשה תרומה, כפי שהמעדני ארץ מבין את הרמב"ם (הלכות תרומות, פ"ג ה"ח).

לפי ההבנה הזאת אפשר לומר, שלפעמים קדושת תרומה חלה על פירות מתוקנים. זאת דעת הרמב"ם בדין תוספת תרומה, וכך דעת רש"י בחולין. הראב"ד ב"כתוב שם" סובר שאפשר להפריש תרומה מדאורייתא גם על פירות האילן שאין חיוב להפריש מהם.

---