תולה בחברתה הסופרת ז' נקיים / דוד חמודות
א
בשו"ע (יו"ד סימן ק"צ סעיף מ"ב) נפסק:
"...וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה - תולה בה, ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת".
מקור הדברים במסכת נידה ס ע"א:
ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה, לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת - דברי רשב"ג.
רבי אומר: אינה תולה - לפיכך שתיהן מקולקלות. ושווין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה, וביושבת על דם טוהר, ובבתולה שדמיה טהורין.
ובהסבר מחלוקת התנאים כתב הרשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ד):
קסבר רשב"ג כיוון דכתמים דרבנן תולים את הקלקלה במקולקל... ואע"ג דבידה של זו לטבול עכשיו ולהיטהר, מכל מקום מחוסרת טבילה היא וטמאה היא.
ורבי סבר, כיוון דבידה לטבול לאו כמחוסרת מעשה היא והרי היא כטהורה, ולפיכך אין חברתה תולה בה, וכהדדי נינהו, וכיוון דכתמים דרבנן, קיימא לן כרשב"ג דמיקל וכן פסק הר"א ורמב"ן.
יוצא אפוא, שיסוד מחלוקתם הוא האם היא "כמחוסרת מעשה" או לא, וא"כ במקרה שודאי מחוסרת מעשה, כגון שעומדת ביום ג' או ד' של ספירתה - אף רבי יודה שתולים את הקלקלה במקולקל.
דברי הרשב"א מובאים גם בב"י, שאחר הביאו את דבריו הוסיף: "אבל הרמב"ם פסק (איסורי ביאה, פ"ט הכ"ט) כרבי משום דהלכה כמותו מחבירו".
משמע, שהב"י הבין את מחלוקת הרשב"א והרמב"ם רק במישור הפסיקה, אך לא בהסבר מחלוקת רשב"ג ורבי, ועל פי הבנה זו במחלוקת התנאים, פסק בשו"ע כרשב"א - כיוון דכתמים דרבנן ושומעים להקל.
והנה רש"י על אתר (ס ע"א) כתב:
'ובסופרת ז' - נקיים אחר זיבה, ואף על פי שמקלקלה הרבה שסותרת כל ימי ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים, הואיל ועכשיו טמאה - תולה בה... רבי אומר אינה תולה - הואיל ומקלקלה לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך.
בדברי רש"י נראה כיוון שונה בהסבר המחלוקת: רש"י מסביר את דברי רבי כחולק על רשב"ג, לא מטעם שאינה "מחוסרת מעשה" אלא מטעם "מאי חזית". לרבי - כיוון שבסופו של דבר תתארך ספירתה אין תולים בה, ואילו לרשב"ג - כיוון שהיא טמאה תולים את הקלקלה במקולקל. על פי הבנה זו, אף בעומדת באמצע ספירתה כגון ביום ג' או ד' יחלוק רבי, כיוון שהטיעון של "מאי חזית" עדיין תקף, שהרי סוף סוף מקלקלה - שלא כדברי הרשב"א, שבמקרה כזה יודה רבי לרשב"ג שתולה.
לכאורה נראה לומר שיסוד מחלוקת הראשונים הוא בפשט דברי הברייתא: "...ובסופרת שבעה שלא טבלה". לרשב"א, דברי הברייתא הם בדווקא, דהיינו שרק במצב זה חולקים התנאים, בעוד שלרש"י אין ניסוח זה של הברייתא מחייב, ויתכן שחולקים התנאים אף באמצע ז' נקיים.
חיזוק להסברו של רש"י במחלוקת התנאים ניתן למצוא בדברי הרמב"ם (אע"פ שמהב"י משמע, שלא הבין כך ברמב"ם). בהלכות איסורי ביאה (פ"ט הכ"ט) כתב: "... אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השימור, או לזבה גדולה בשבעת ימי נקיים, וחזרה ולבשה אותו וכו', שתיהן מקולקלות". הנה כי כן הרמב"ם שפוסק כרבי לא הזכיר "סופרת ז' נקיים שלא טבלה", אלא סתם "בשבעת ימי נקיים", היינו שרבי חולק אף באמצע ז' נקיים מהטעם שהסברנו לעיל ברש"י.
ב
המשנה למלך על הרמב"ם (שם, ד"ה ודע שהנראה, והובאו דבריו בפתחי תשובה) כותב:
ודע שהנראה מדברי כל הפוסקים ז"ל הוא, דדווקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנידה תוך ימי נידתה הוא שתולה בהן לרשב"ג, אבל אם עברו ימי הזיבה, אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה. דדווקא בז' שלה הוא שתולה בה, הא בתר הכי לא.
וקשה לדבריו, שהרי הרשב"א שפוסק כרשב"ג כתב להדיא שאפילו מחוסרת טבילה בלבד, תולה בחברתה לדעת רשב"ג?!
ניתן לתרץ קושי זה בשני אופנים:
א. המשנה למלך מיירי בזמן רב אחר שהשלימה ז' נקיים, ומחוסרת טבילה בלבד, במקרה כזה אף הרשב"א יודה שאינה תולה, שהרי כבר כתב הב"י בעניין תולה בנכרית (סימן ק"ץ, סז ע"א): "...ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל, דלפי דבריהם אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנידתה, אע"פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה, ואמאי, כיוון שיש זמן רב שלא ראתה?...נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמים וכתמים... אבל בישראלית ליכא למימר הכי, שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהם מדמים וכתמים, אע"פ שלא יהיה בדעתן לטבול".
ב. באופן אחר ניתן לתרץ, שעקרונית המשנה למלך מבין כרש"י והרמב"ם, ורבי אף באמצע ז' נקיים יחלוק, ולכן הדגיש בדבריו "שתולה בהן לרשב"ג", אך לרבי ודאי שאינה תולה - מטעם 'מאי חזית'. ובהמשך דבריו משמע שלכך גם רשב"ג מודה: "וטעמא דמילתא משום דדווקא בנידה בתוך ימי נידתה ולזבה בתוך ימי זיבתה שעדיין טומאתה הראשונה קיימת - תולין בה אע"פ שמפסדת, אבל כשעברו ימי נידתה או ימי זיבתה אע"פ שלא טבלה, מכל מקום טומאתה הראשונה כבר פקעה, אלא שגזירת הכתוב היא דבעיא טבילה. ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו".
העולה מדבריו, שלא רק לרבי אינה תולה אלא אף לרשב"ג אינה תולה, במקרה זה. ואכן דין זה של המשנה למלך מדוייק מתוך דברי רש"י ומוכח שסובר כמותו. שהרי כתב רש"י בדברי רשב"ג "הואיל ועכשיו טמאה - תולה בה", וא"כ עתה משסיימה לספור ורק מחוסרת טבילה, כגון בליל טבילתה, כבר אינה טמאה שהרי טומאה זו 'פקעה' ורק חיוב טבילה, שהוא גזירת הכתוב, עדיין חל בה.
לסיכום: אף על פי שהשו"ע פסק כרשב"א, שנחלקו האם קודם טבילתה הרי היא מחוסרת מעשה, ונראה שלא סבר דאית מאן דפליג; מדברי רש"י נראה להדיא שבעומדת לפני טבילתה אינה תולה בחברתה אף לדעת רשב"ג, כיוון שאינה מקולקלת ורק מחוסרת טבילה. ואכן כך כתב בספר האשכול (עמוד קד): "שאם ישבה שבעה נקיים, אע"פ שלא טבלה, אין תולין בה. שאין זו מקולקלת כיוון שבידה לטבול בכל עת. דתרתי בעינן, שעדיין סופרת ז' נקיים, ועדיין לא טבלה".
ג
קושי מסויים לסברת הרשב"א "דתלינן הקלקלה במקולקל" מתעורר בהלכה הבאה (שו"ע שם, סעיף מ"ג), שם פסק על פי הגמ', דאין תולין כתם בכתם. ובהסבר הגמ' כתב הרשב"א בתורת הבית (שם): "השאילה חלוקה לבעלת הכתם, בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה, בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה - אין הראשונה תולה בה, לפי שבעלת כתם זה אינה יודעת בבירור שממנה היה ולפיכך אין חברתה תולה בה".
ולכאורה קשה - ומה בכך שאינה יודעת בבירור, הרי סוף סוף יושבת וטמאה ומקולקלת והרי תלינן הקלקלה במקולקל, לכו"ע, לדעת הרשב"א?!
קושי נוסף מתעורר על פי זה. נניח שהיושבת על הכתם טמאה רק מספק, והרי גם בעלת החלוק נטמאה רק מספק ואף יש כאן ספק ספיקא - ספק ממנה ספק מחברתה, וא"ת מבעלת החלוק ספק מן המקור ספק לא, ואם כן היה מקום לטהר אותה מטעם ספק ספיקא? (עיין מ"מ הלכות איסורי ביאה תחילת פרק ט').
ושמא י"ל דדומיא לדין "שתי נשים שנתעסקו בציפור אחת שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע דשתיהן טמאות" (ק"ץ סעיף כ"ה) כיוון שסוף סוף הכתם הגיע מאחת מהן. אולם אם כך הרי שאם באו להשאל בזו אחר זו, יש לטהר את הראשונה לדעת התוס' הש"ך והב"ח, ולא מצינו שהעירו על כך, וצ"ע.