לעי"נ ידידי

גדליה צבי בן מנחם האס ז"ל

נלב"ע כ"ז ניסן התשנ"ג

המעבר מאנינות לאבלות[1] / דן לנדאו

"מצוות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (רמב"ם, הלכות אבל, פ"א, הל"א)

במאמר זה נשתדל להעלות מספר נקודות בהבנת תחילת האבלות, והמעבר ממעמד של אונן למעמד של אבל, וכן בהגדרת אבלות בכלל. נתבונן בגורמים המחייבים את תחילת האבלות, והמפעילים את מערכת החיובים והאיסורים שבה, וננסה להבין את תפקידם של השלבים השונים בתהליך המעבר מאנינות לאבלות, במצבים שונים.

א. הגדרת אונן ואבל

ההגדרה הפשוטה של אונן היא: 'מי שמתו מוטל לפניו'. ועל כן עלינו להתבונן מי מוגדר כ"מי שמתו מוטל לפניו", בתהליך הטיפול בצרכי המת והקבורה, מוגדר המת כמי שמוטל לפני קרוביו.

הגדרת אונן

קיימות שתי גישות עיקריות בהגדרת 'אנינות':

1. כל זמן שהאדם המתאבל [2] מתעסק בצרכי קבורת המת, ומוטל עליו לעשות כן, עקב קרבתו לנפטר, הוא נמצא במצב של אנינות, ולפיכך מוגדר כ'אונן'.

בתוס' בברכות (י"ח ע"א, ד"ה ואינו מברך), מובא מקרה באחותו של ר"ת שנפטרה בעיר אחרת, ולמרות שנודע הדבר לר"ת בעירו, הוא לא נמנע מלאכול בשר ולשתות יין. זאת על סמך העובדה שגיסו מחוייב היה לטפל בצרכי קבורת האחות (ואכן טיפל בזה, גם למעשה), ולכן המת לא היה 'מוטל' לפני ר"ת, אלא לפני גיסו.

התוס' שם מוסיף, שסביר להניח, כי גם אם ר"ת היה נמצא באותה עיר שבה מתה אחותו, הוא לא היה נוהג אחרת משום, שכאמור, החובה לטפל בצרכי המת לא הייתה מוטלת עליו, מבחינה עקרונית, אלא על הבעל דווקא.

2. כל מי שמבחינת קרבתו לנפטר מוגדר, מאוחר יותר, כ'אבל', מוגדר, עד הקבורה, כ'אונן', ללא קשר לשאלה אם הוא מתעסק בפועל בצרכי המת והקבורה, או אפילו אם הטיפול במת מוטל עליו עקרונית.

גם אם המתאבל לא מסוגל לתרום בכלל לקידום הטיפול בצרכי המת (כגון שהמתאבל אסיר), עדיין הוא מוגדר כאונן. כלומר, המושג 'מוטל לפניו' אינו מגדיר בהכרח את חובות המתאבל כלפי הנפטר, אלא מציין את מצבו של הנפטר עצמו, ומצב זה מקרין על המתאבל [3].

על פי שתי הגישות הללו, כאשר נמסר המת לכתפים [4], ואין למתאבל - האונן - כוונה להיות נוכח בסתימת הגולל [5], האנינות באה לסיומה עם המסירה לכתפים, אפילו אם המת לא הוצא מן הבית עדיין.

לפי גישת ר"ת, הלכה זו מובנת מאליה, משום שמשעת מסירת המת לכתפים, מוטלת עליהם הדאגה לכל צרכי המת, ועל-כן המתאבלים - האוננים - עצמם מפסיקים להיות מוגדרים כ'אוננים', משום שהטיפול במת כבר לא מוטל עליהם.

אך, לדעת הרא"ש, הבנת ההלכה הזו מורכבת יותר, משום, שלדעתו, לא המחוייבות של המתאבלים לטיפול בצרכי המת קובעת את הגדרתם כאוננים, אלא העובדה שהנפטר הקרוב להם עדיין לא נקבר בפועל.

ניתן לומר, שלדעת הרא"ש, אמנם מה שמסיים את האנינות (ובדרך כלל גם מעביר את המתאבל לשלב האבלות) היא, באמת, הקבורה, אך הקבורה אינה הגורם היחידי שיכול לסיים את האנינות. באותם מקרים בהם המתאבלים אינם נוכחים בקבורה, יש נקודת זמן אחרת, שמעבירה אותם לתחילת האבלות, והיא - רגע סיום הטיפול בצרכי קבורת המת על-ידי המשפחה המתאבלת כולה [6] (ולא רק על ידי הקרוב הספציפי, שמטפל בפועל בקבורה). כלומר - כאשר נושא הטיפול במת ובקבורתו נסגר, מפסיקים כל המתאבלים להיות מוגדרים כ'אוננים'.

הגדרת אבל

"תנו רבנן: מאימתי כופין את המיטות, משיצא מפתח ביתו, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר - משיסתם הגולל" (מועד קטן כ"ז, ע"א)

מהתבוננות פשוטה במשנה זו, אפשר לומר, שאבל מחויב בדיני אבלות בכלל, ובין השאר הוא חייב בכפיית המטה, לאחר שהוא מסיים את הקשר שלו עם הנפטר, באופן סופי ומוחלט.

מחלוקת התנאים היא בהגדרת סיום הקשר הזה - האם פרידת המתאבל מן המת, כאשר מוציאים אותו מן הבית, היא הפרידה החשובה, המפעילה את המערכת ההלכתית שנקראת 'אבלות', או שדרושה פרידה סופית מן המת, כאשר העולם כולו, כביכול, נפרד מן המת, בשעה שהוא נטמן בקבר, כדי להפעיל את המערכת [7].

על כל פנים, מהמשנה עולות שתי גישות עקרוניות מנוגדות:

1. פרידת האונן מן המת קובעת את מעמדו כ'אבל', החל מאותו רגע.

2. פרידת המת מן העולם, מגדירה את קרוביו כ'אבלים'.

להלכה, פסקו כר' יהושע, שהאבלות מתחילה, עקרונית, משעת סתימת הגולל, אך בכל זאת, קיים שילוב בין שתי הגישות הללו, בעיקר במקרים יוצאי דופן של אבלות.

חיובי אבל ואונן

"מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה" (משנה, ברכות י"ז ע"א)

"אבלות - חובות ואיסורים המוטלים על האדם, כשמת לו אחד מקרוביו" (אנצקלופדיה תלמודית; ערך אבלות)

אם נאמץ את הגדרת האנצקלופדיה התלמודית, גם כשאנו באים להגדיר מיהו אבל, צריך לבדוק קודם, באופן כללי, את הקורלציה בין החובות והאיסורים המתחייבים מהפעלת מערכת האבלות, לבין הגדרת המתאבל כ'אבל'.

"אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום הראשון מן התורה, ובשאר הימים מדבריהם: אסור לספר ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את מיטתו, ולפרוע את ראשו ולשאול שלום. הכל - אחד עשר דבר" (רמב"ם הלכות אבלות פ"ה ה"א)

"וחייב לכפות את המיטה כל שבעה" (שם, הי"ח)

"והאבלים חייבים בעטיפת הראש" (שם, הי"ט)

על פי המוגדר באנצקלופדיה התלמודית, בעצם, מי שכפוף למערכת ההלכות הללו, מוגדר כאבל (אם נניח, שמי שנמצא במצב של 'אבלות' הוא אכן 'אבל'). אך הגדרה זו היא בעייתית, משום שקיימת מחלוקת ראשונים בשאלה מתי חלה על המתאבל מערכת חיובי האבלות ואיסוריה.

והנה, מהתבוננות בדברי אותם ראשונים עולה, כי לא רק אבל, אלא גם אונן, כפוף, לפחות חלקית, למערכת איסורי האבלות, ולכן קשה להגדיר את ה'אבל' כמי שחייב באיסורי אבלות.

הדעות הקיצוניות הן ברמב"ם [8] וברמב"ן [9] וברבינו פרץ:

1. הרמב"ם סובר, כי כל זמן שהמת עדיין לא נקבר (במקרים בהם צפויה להתבצע קבורה), ובכל מקרה - כל זמן שהמתאבל עדיין איננו מוגדר כ'אבל' - עדיין לא חייב המתאבל בשום חיוב מהלכות אבלות, וגם אין הוא אסור באיסורים שנובעים ממצב אבלות (הר"מ מתיר אפילו תשמיש לאונן).

כלומר, הגדרת המתאבל כ'אבל', לא נובעת מן העובדה שהוא חייב בהלכות אבלות, אלא להיפך - הוא חייב בחיובי אבלות רק אם הוא מוגדר כ'אבל', וכאמור - הוא לא מוגדר כאבל, רק משעת הקבורה, או על כל פנים משעת הפרידה הסופית מן המת. כך, שניתן לומר, שהגדרת 'אבל' הנ"ל אינה מדויקת.

2. דעת הרמב"ן היא, שעקרונית מערכת הלכות אבלות חלה כבר על אונן, אלא שמבחינה אופרטיבית, האונן פטור מכמה פרטי הלכות, באופן זמני, עד שעת הקבורה וסתימת הגולל. נעילת הסנדל, למשל, הותרה לאונן, כדי לאפשר לו לטפל בצרכי המת וקבורתו, באופן היעיל ביותר, ללא עיכוב. כלומר, לדעת הרמב"ן, האונן מחוייב במערכת האבלות, אלא שנתנו לו פטור זמני בלבד מביצוע כמה פרטי הלכות [10].

(רבינו פרץ (שם) מתיר את נעילת הסנדל בלבד, ודעתו היא, בעצם, הקצנה של דעת הרמב"ן.)

3. דעת התוס' היא, שאונן אסור בבשר ויין בלבד. ניתן לומר, שלדעתו, נאסרו הדברים העלולים להפריע לאווירה שבה נמצא (או - אמור להימצא) האונן, כאשר מתו מוטל לפניו, דברים המביאים לידי שמחה או קלות ראש (תשמיש, למשל). ניתן להוסיף ולומר, כי לדעת תוס', לא יפגעו צרכי המת על ידי היתר דברים מסוימים, כל עוד הם לא יוצרים אווירה הסותרת את אוירת האנינות. (הדבר דומה לחלק מן החיובים של עינוי ביום הכיפורים ותשעה באב).

לדעת רבינו פרץ והרמב"ן ניתן להרחיק לכת ולומר, כי בעצם לא קיים מעמד הלכתי עצמאי של 'אונן', וממילא, אין, לפחות עקרונית, רגע מעבר מוגדר מאנינות לאבלות. מה שמפעיל, ביסודו של דבר, את מערכת האבלות, הוא המוות עצמו. בעצם, אין כאן כניסה הדרגתית לקטגוריה של חיובי אבלות ואיסוריה, שמושלמת בזמן המעבר הסופי לאבלות (זמן הקבורה, בדרך כלל), אלא הפעלה מלאה, עקרונית, של מערכת הלכות אבלות. אלא שכאמור, ההפעלה האופרטיבית המלאה של כל סעיפי הלכות אבלות מעוכבת זמנית, בגלל הדאגה לצרכי המת וקבורתו.

יתכן שאפשר להביא תימוכין לטענה הזו, דווקא מתוך נקודה הפוכה לכאורה. יש הלכה האוסרת על נושאי המיטה לנעול סנדלים, שמא תיפסק רצועה בסנדלו של אחד מהם, ויגרם עיכוב בקבורה. כלומר - הדאגה המיידית, במצב של מת המוטל לפנינו, היא לטיפול בצרכי המת והקבורה, ובשם דאגה זו מתירים ואוסרים דברים שונים, בהתאם לצרכים.

למעשה, לדעת הרמב"ן, ההבדל בין 'אנינות' ל'אבלות' (והתחום היחידי שבו יש הגדרה עצמאית לאבלות) נעוץ רק בנקודת הזמן, שממנה מתחילים למנות את ימי האבלות, בדרך כלל - שעת הקבורה, שממנה ואילך מוגדר המתאבל כ'אבל'.

אבל ואונן מהתורה

"עניין האנינות דאורייתא הוא, מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם. ואותו היום, שימות ויקברנו, נקרא אונן. ובפירוש אמרו ז"ל, שיום מיתה וקבורה בלבד הוא עיקר האנינות דאורייתא".(ספר החינוך, כי תבוא)

קיימות מספר דעות, שיסודן במחלוקת הגאונים, בשאלה מה בדיוק כוללת אבלות (ואנינות) מדאורייתא, וכמה זמן היא חלה. מפשט הכתובים עולה, כי התורה לא ממש עסקה בהגדרת אבל (או אונן), ויותר בהלכות, צדדיות לכאורה, הנובעות ממצב האבלות או האנינות, וכן - בחומרת האבלות, הבאה לידי ביטוי בחובת כהנים ונזיר להיטמא לקרוביהם.

מדאורייתא קיימת סתירה בין 'קדושה' לבין 'אנינות' (וגם אבלות). הדבר בא לידי ביטוי באיסור קדשים ומעשרות על אוננים. והוא מבצבץ ועולה גם בהלכות אבלות ואנינות שמדרבנן (כמו האיסור לקרות בדברי תורה בזמן אבלות).

"לפי שהקדשים שולחן גבוה הם, ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאוד בלבבו, לקרב אל שולחן המלך... ואין ספק, כי באכלם את קדשיהם היו אוכלים אותם בכוונה ובדעת שלם... ובהיות האדם מצטער דואג וחרד ביום מות קרובו, אין דעתו וכוונתו מיושבת כלל ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים".(החינוך, שם)

הרמב"ם מביא את הלכות אנינות מדאורייתא בהלכות ביאת מקדש (פ"ב), ושם הוא כותב את דיני האונן הקשורים להפרשתו מקדשים. את הלכות אבלות כתב הרמב"ם במקום מיוחד, כידוע, ואף שהלכות אבלות אינם מופיעות כלל בתורה בפירוש, ניתן לומר, כי לדעת הרמב"ם אין קשר הכרחי בין אנינות לאבלות; 'אנינות' היא מצב, כמו טומאה, שיש לו השלכות הלכתיות שונות בעיקר בקדשים, ואילו 'אבלות' היא מערכת חיובים ואיסורים אופרטיבית, המחייבת את המתאבל לפעול, והיא רק מדרבנן. בעוד שמדאורייתא, אבלות מצומצמת ליום הראשון לרוב הדעות - כאשר זהו יום מיתה וקבורה.

הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל מסביר את דעת הרמב"ם כך [11]: כבר משעת המוות קיימת החובה להתאבל על הקרוב הנפטר והחובה להיטמא לו, וחובות אלו הן גוף מצוות העשה, שביסודה היא מצווה המסורה ללב - מצווה שמחייבת את האדם להמצא במצב של אבלות. מערכת ההלכות, שמונה הרמב"ם, היא דרך הקיום האקטיבית של מצוות העשה להתאבל, והלכות אלו אינן מחייבות, אלא לאחר הקבורה, וגם אז - מי שעובר על איסור מאיסור אבלות, לא עבר על לאו דאורייתא, אלא ביטל מצוות עשה של התאבלות על המת.

רבינו יונה [12] מנתק בין אנינות לבין אבלות בצורה קיצונית יותר. לדעתו אין אבלות דאורייתא אפילו ביום הראשון (ואפילו ביום מיתה וקבורה). התורה עוסקת רק במעמד ההלכתי של אונן (בדומה לטמא), מבחינת ההרחקה מקדשים, ולדעתו, המושג 'אבלות דאורייתא' הוא באנינות בלבד. ההתייחסות היחידה של התורה למה שאנו מכנים בשם 'אבלות' היא בחובה להיטמא לקרוב הנפטר (ואולי קיימת גם חובת קבורה), אבל מערכת הלכות אבלות שמונה הרמב"ם היא מדרבנן.

ב. שלבי הכניסה לאבלות

תהליך הנורמלי של כניסה לאבלות מורכב משני שלבים:

1. רגע המוות ותחילת האנינות.

2. סיום האנינות, עם הקבורה, ותחילת האבלות.

ברגע המוות מתחיל המתאבל את תקופת האנינות, בה הוא עסוק (מעשית, או רגשית לפחות) בדאגה לצרכי המת וקבורתו, שנמשכת עד לרגע סתימת הגולל. מרגע זה חוזר המתאבל ומתחייב במצוות מחד, ובערכת חיובי אבלות ואיסוריה מאידך. מרגע זה מתחילה גם מניית תקופת האבלות.

1. רגע המוות ותחילת האנינות

למעלה הוגדר 'אונן' כמי שמתו מוטל לפניו (בין אם הוא מוטל לפניו ממש, ועליו לטפל בו, או אף אם שבפועל אינו מטפל בו) ועדיין לא נקבר. עקרונית חייב האונן במערכת ההלכתית של אבלות - לדעת הרמב"ן; ולדעת הרמב"ם, אפילו תיאורטית, המתאבל אינו כפוף למערכת הלכות אבלות, עד שעת הקבורה.

בהמשך להסברנו לעיל, בדעת תוס', שדברים אשר אינם פוגעים בצרכי המת לא נאסרו, ניתן לומר כאן דבר דומה לגבי הפטור ממצוות שחל על אונן. מחד, אפשר לומר, שהפטור ממצוות נובע מהדאגה לטיפול בצרכי המת והקבורה, משום שההלכה מעוניינת, שהמתאבל יעסוק רק בזה, אפילו על חשבון מצוות אחרות. מאידך, אפשר להתייחס לפטור ממצוות, כמשהו הנובע מתוך מצבו הנפשי של האונן, כאשר מתו מוטל לפניו -) לאו דווקא מבחינה אופרטיבית.

מדברי רש"י על המשנה בברכות (יז ע"א) יש מקום לדייק כהבנה השנייה הנ"ל:

"לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והוא דומיא דתנן דפטור משום טרדא דמצווה".

מההשוואה, שעורך רש"י, בין אונן לחתן ביום חופתו, עולה בבירור, כי הפטור ממצוות נובע ממצבו הנפשי של האונן, שעדיין אינו מסוגל לתפקד באופן נורמלי, כל עוד מתו מוטל לפניו. ובלשונו של החינוך [13]: "אין דעתו וכוונתו מיושבת כלל", בדומה לחתן הטרוד בביאת מצווה בערב חופתו, וטרדה נפשית זו די בה לפטור אותו ממצוות אחרות.

יתכן, שאפשר להתאים את שתי ההבנות הללו למחלוקת הרמב"ן והרמב"ם דלעיל: הרמב"ן מדגיש את הדאגה לצרכי המת והקבורה, ולכן אמנם מערכת הלכות אבלות מופעלת מרגע המוות, אך חלק מסעיפיה מעוכב עד לשעת הקבורה, כדי לאפשר טיפול יעיל ומהיר בצרכי המת. לעומתו, סבור הרמב"ם, כי מערכת ההלכות כלל אינה מופעלת - אפילו עקרונית - טרם הקבורה. גם משום שמצבו הנפשי של האונן אינו מאפשר להטיל עליו חיובים אופרטיבים ואיסורים - לפני שהוא קובר את קרוביו.

2. סיום האנינות בקבורה, ותחילת האבלות

הסיום הנורמלי של שלב האנינות מתרחש עם סתימת הגולל. באותו רגע עובר על האונן, הנוכח בקבורה, שינוי פסיכולוגי (השלמה עם המוות), וממילא גם שינוי סטטוס הלכתי. מרגע זה מתחיל שלב ההתמודדות והחזרה במקביל, למסגרת חיים נורמלית. לכן, בשלב הזה, חוזר ומתחייב האונן במצוות, ובד בבד עם חזרה זו לנורמליות, נעשה האונן כפוף למערכת חיובים ואיסורים התואמת את ההתמודדות של האדם עם האבל, גם לטווח ארוך יותר, עד לחזרתו הסופית למעגל החיים הנורמלי, בסוף השלושים או בסוף י"ב חודש.

מחלוקת התנאים דלעיל, תלויה בעצם בהבדל בהערכת המוקדים הפסיכולוגיים המרכזיים בתהליך שעובר על המתאבל מרגע המוות ואילך. ממילא קיימת מחלוקת בשאלה מהו המוקד ההלכתי הדומיננטי בתהליך הזה - האם זוהי פרידת המתאבל מן המת, בשעת הוצאתו מן הבית על ידי כתפים, או שזו פרידת המת מן העולם כולו, בשעת סתימת הגולל.

צורות מעבר מאנינות לאבלות

שלב המעבר מאנינות לאבלות מורכב, בדרך כלל, משילוב של שני גורמים נפרדים: הפסקת האנינות, ותחילת האבלות. אך לא תמיד, ישנם מקרים, בהם מתרחשים שני הדברים הללו בנפרד ובהפרש זמן ניכר ביניהם. עקרונית, ניתן לדבר על ארבע צורות מעבר עיקריות:

1. סתימת הגולל [14].

2. הפיכת הפנים מן המת, כאשר המתאבלים אינם מתכוונים להיות נוכחים בסתימת הגולל [15].

3. רגע היאוש של המשפחה מלקבור את קרובם הנפטר - כאשר בלתי אפשרי לקברו.

4. מסירה לכתפים - סיום הטיפול בצרכי המת, מבחינת קרוביו.

1. סתימת הגולל

במחלוקת התנאים דלעיל, ניתן להציע, לפחות אפריורית, שלוש הבנות שונות:

א. אפשר לטעון שיש כאן מחלוקת עקרונית ועמוקה, בשאלה מה נדרש כדי להפעיל את מערכת האבלות: האם דרושה קבורה וסתימת הגולל, או שסיום האנינות והטיפול בצרכי המת (גם ללא קבורה), מפעיל את מערכת האבלות.

ב. אין מחלוקת בהגדרת הגורם המפעיל את מערכת האבלות, ושניהם (ר' אליעזר ור' יהושע) מסכימים, שדרושה פרידה רגשית של המתאבל מן הנפטר, ופרידה זו מתרחשת עם סיום הטיפול בצרכי המת. המחלוקת היא בשאלה האם מספיקה הפרידה בסיום החלק המעשי של הטיפול במת - כאשר מוציאים את המת מן הבית - כדי להגדיר את המתאבל כ'אבל'. או שדרושה פרידה סופית, של העולם כולו, מן המת - בשעת סתימת הגולל, ורק אז מרגיש המתאבל שהקשר שלו עם הנפטר הסתיים באופן סופי ומוחלט. השאלה היא, איזו רמת ניתוק דרושה בין המת לבין קרובו המתאבל, כדי להגדיר את תחילת האבלות.

ג. יש להפריד בין הפעלת מערכת הלכות אבלות, לבין תחילת האבלות הפאסיבית. הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל, סובר בדעת הרמב"ם, שבעצם החובה להתאבל מתחילה משעת המוות, והחיובים המעשיים חלים משעת סתימת הגולל. אמנם לדעתו אין לדבר על מעבר מאנינות לאבלות, אך אפשר לציין מעבר מן האבלות שבלב, לאבלות הנעשית, הכוללת את הלכות אבלות שברמב"ם.

יתכן, שניתן לתלות את מחלוקת התנאים, פחות או יותר, במחלוקת הרמב"ם (על פי הסבר הגרי"ד) והרמב"ן. ר' יהושע דורש קבורה כדי לחייב את האדם באבלות מעשית, אך המוות כבר מפעיל את האבלות שבלב. ר' אליעזר סובר שאמנם האבלות שבלב החלה עם המוות אבל הפעלת המערכת המעשית והמחייבת מעוכבת לצורך הטיפול בצרכי המת. ברגע שמסתיים הטיפול - מבחינת המשפחה המתאבלת, והמת מוצא מן הבית, מתחילה המערכת לפעול, משום שהוסר העיכוב להפעלתה.

בכתובות (ד' ע"ב) קיימת מחלוקת בין רש"י לר"ת בהגדרת סתימת הגולל. לרש"י, סתימת הגולל היא סגירת הארון עם מכסה, ולר"ת, סתימת הגולל היא סגירת הקבר עם אבן גולל גדולה. ר"ת מפרש את מושג סתימת הגולל כפשוטו, כלומר - קבורה, ולרש"י יש הרחבה של מושג הקבורה (או שהקבורה באדמה היא פרט טכני בלבד) כך שדי בסגירת המת בארון חתום.

ניתן לפרש את מחלוקתם כשאלה מה נדרש לצורך הניתוק של המתאבל מן המת (ושל המת מן העולם), ובעצם השאלה היא האם מת שסגור בארון גלוי נחשב כמנותק מקרוביו המתאבלים, או שדרושה גם הטמנת הארון באדמה (דעת רש"י היא מעט דחוקה לכאורה משום שסביר להניח שהמשנה בעצם מעלה דרישה לקבורה, משום שמדובר בה במקרה קלאסי ופשוט).

עקרונית, פסקו רוב הראשונים כר"ת, פרט לב"ח (סימן שע"ה), שפסק עקרונית כרש"י, אך בעצמו מודה שלמעשה נהוג כדעת ר"ת, בגלל סיבות שונות.

המרדכי (מועד קטן תת"ק) מביא מקרה של פטירת ר' קלונימוס, בעיר שהייתה נצורה באותו זמן, ולא הייתה אפשרות לקבור אותו. מסופר שם, שהחליטו להניח את גופתו בארון חתום במקווה של העיר, והתחילו לנהוג אבלות מלאה מייד, וכך נפסק להלכה (בסימן שע"ה), משום שבמצב זה, זו הקבורה האופטימלית.

ממקרה זה עולה, שגם אם עקרונית לא פסקו כדעת רש"י, בכל אופן צירפו את דעתו העקרונית לנסיבות ההלכתיות המיוחדות של אותו מקרה, וראו את סגירת הגופה במקווה כסתימת הגולל.

אך ניתן לומר, כי ההלכה, שנפסקה במקרה הזה, בעצם מסתמכת על דין אחר - דין "נתייאשו מלקברו", האומר, שהאבלות מתחילה ללא קבורה בכלל, אם אין אפשרות לקבור את המת. אם נאמר כך, ברור שאין משם ראיה רלוונטית להבנות שונות בדין סתימת הגולל. אבל אם נקשור אותו מעשה לדין סתימת הגולל, אפשר לטעון שהפסיקה במקרה זה הרחיבה את הגדרת הקבורה לכדי 'פרידה סופית מן המת', באופן כללי - כמחייב של תחילת האבלות.

2. הפיכת הפנים מן המת

"אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזלתו בתר ערסא, מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו" (מועד קטן כב ע"ב)

רבא אמר את דינו לבני עירו, שהיו נוהגים לשלוח את מתיהם לקבורה בארץ ישראל, ולא היו מלווים את המת, אלא עד ליציאה מן המדינה, ואז היו חוזרים המתאבלים לבתיהם. רבא הורה להם להתחיל למנות את ימי האבלות, משעת החזרת פניהם מן המיטה, למרות שהם לא היו נוכחים בסתימת הגולל, ולמרות שהיה ברור להם, שסתימת הגולל תתרחש רק בזמן מאוחר יותר.

גם את ההלכה של רבא, ניתן להסביר במספר דרכים, שמקורן בהבנות השונות במחלוקת התנאים, דלעיל.

עקרונית, אפשר להצביע על שני מוקדים בכל נושא המעבר מאנינות לאבלות, וגם באופי הדין של רבא: א. המת וקבורתו ב. המתאבל והפיכת פניו מן המת (ו/או יאושו מלקבור את המת). אפשר גם להבין את האופי המשפטי של הוראת רבא בשתי צורות: תקנה, או הרחבה של הדין (סתימת הגולל או יאוש מן המת).

א. המת וקבורתו

ניתן לומר, שהוראת רבא מסתמכת על כך, שהאבלות מתחילה בעצם בשעת סתימת הגולל. אך 'סתימת הגולל', במובן הרחב של המושג, ניתנת להתפרש, (כפי שראינו) כפרידה של המתאבל ושל העולם מן המת. ניתן לומר, לפיכך, שרבא הרחיב באופן קיצוני את המושג 'סתימת הגולל', כך שגם פרידה של המתאבלים בלבד (ועדיין לא של העולם כולו), תחשב עבורם כסתימת הגולל המחייבת את תחילת האבלות המלאה. ולמרות שמבחינת 'המת וקבורתו' לא אירע דבר בעצם, הרי מבחינת הקרובים המתאבלים, הוא נקבר. קשה מאוד לראות כיוון כזה כהרחבה של דין 'סתימת הגולל', ולכן, נצטרך לומר, שמדובר בתקנה, העוקרת את מרכזיות הקבורה וסתימת הגולל, מבחינתם של קרובי הנפטר, כאשר ברור שלקבורה לא תהיה משמעות כלשהי עבור הקרובים, משום שהיא תתרחש במרחק גדול מהם.

לפיכך, נוכל לראות את הוראת רבא כתקנה הקובעת, שרמה נמוכה יותר של פרידה מן המת (ללא פרידתו הסופית מן העולם), מספיקה עבור המתאבלים, כדי להפעיל את מערכת הלכות אבלות, המופעלת, בדרך כלל, על ידי סתימת הגולל ממש.

כמובן בימינו, כאשר לזמן סתימת הגולל יש משמעות, גם עבור מי שנמצא רחוק ממנה, יתכן שאין מקום להסתמכות על הוראת רבא (ועיין לקמן).

ב. המתאבל

אם נרצה להבין את הוראת רבא כהרחבה של הדין, ולא רק כתקנה, סביר הרבה יותר להניח, שזו מסתמכת על דין יאוש מן המת. דין "נתייאשו מלקברו" מתמקד, כמובן, בקרובי המת ולא בנפטר עצמו, ומתוקף הדין מאבדת קבורת המת את מרכזיותה לטובת מצב הקרובים.

ניתן לומר, שרבא הרחיב את דין היאוש, וקבע שגם כאשר מניחים, שאכן תתקיים קבורה עדיין אפשר להתעלם ממנה ולהתמקד בקרובים, וממילא לקבוע את רגע יאושם מן המת, כרגע הפיכת פניהם ממנו. לפי זה, "נתייאשו מלקברו" משמע - נתייאשו מלהשתתף בקבורתו.

אם לא נקבל הנחה זו, עדיין אפשר לראות את הוראת רבא כתקנה הרבה פחות קיצונית מתקנה העוקרת את משמעות סתימת הגולל. אפשר לומר, שרבא תיקן תקנה האומרת, שגם אם ברור וידוע, שעומדת להתקיים קבורה, מספר ימים לאחר הפיכת הפנים, הקבורה מאבדת את הרלוונטיות שלה במקרה דנן, והפיכת הפנים תופסת את מקומה כגורם המתחיל את האבלות. לא כדבר הממלא את מקומה של הקבורה, אלא כדבר, המעמיד את המתאבלים במרכז, ולא את המת הנשלח לקבורה בארץ ישראל.

כלומר, המת מאבד את הבכורה לטובת המתאבל בעצם על יסוד דין קיים - דין יאוש מן המת; והרחבת הדין, או - התקנה שבהוראת רבא, מחדשת שדבר זה יתכן לא רק כאשר אין המת בנמצא ואין אפשרות לקברו, אלא גם כאשר הוא עתיד להיקבר.

הפוסקים [16], המסתמכים על הוראת רבא מתפלגים, לכאורה, בהבנת הוראתו, בשאלה האם הוא תיקן תקנה חדשה (אפילו אם היא בנויה על יסוד שבדין), או שהרחיב הלכה קיימת:

1. הרא"ש והבה"ג - הוראת רבא מתייחסת לתחום רחב של מקרים, ולכן, גם כאשר המת נקבר בבית קברות הסמוך לעיר, מתחילים הקרובים את האבלות המלאה, משעת הפיכת פניהם מן המת, למרות שאין שום בעיה בידיעת זמן סתימת הגולל. לכאורה אפשר לדייק מפסיקתם, שהוראת רבא אינה רק תקנה ספציפית למצב מסויים, אלא, לכל הפחות, הסתמכות על הלכה של יאוש מן המת והסחת הדעת ממנו, כך שהמוקד ההלכתי עובר לגמרי מן המת לקרובים המתאבלים.

2. הרמב"ן והרמב"ם - הוראת רבא תקיפה במקרים הדומים למצב המקורי שבו הורה רבא את דינו. במקרים בהם קוברים את המת רחוק מן העיר, והקרובים אינם יוצאים להשתתף בקבורה, אכן מתחילה האבלות משעת הפיכת הפנים. אך במקרים בהם קוברים בבית קברות הסמוך לעיר, מתחילה האבלות משעת סתימת הגולל, גם כאשר לא משתתפים הקרובים בקבורה.

אפשר להסביר זאת, בכך שהרמב"ן והרמב"ם הבינו את הוראת רבא כתקנה מוגבלת. לדעתם, רבא הורה את דינו רק במצב שבו איבדה סתימת הגולל את הרלוונטיות שלה, מבחינת קרובי המת (משום שהם לא היו עתידים להיות נוכחים בה). אך במצב, שבו הקבורה מתרחשת מחוץ לעיר, בקירוב מקום, לא יתכן להעביר את המוקד ההלכתי מסתימת הגולל, שהיא דרך הפרידה והניתוק האופטימלית מן המת, למצבם הנפשי של קרובי הנפטר (היאוש מן המת והסחת הדעת ממנו). מה גם שהיאוש והסחת הדעת מן המת, מבחינת הקרובים, אינם שלמים, במצב שבו מתבצעת הקבורה בקירוב מקום, עד שהקרובים יודעים, שנסתם הגולל.

הרמב"ם רואה את אי ידיעת זמן הקבורה, בקבורה במקום רחוק, כגורם קריטי בהעברת המוקד ההלכתי לקרובי הנפטר, לשם קביעת זמן תחילת האבלות. לכן במצב שבו קוברים בקירוב מקום, קשה מאוד לבטל את מרכזיות סתימת הגולל, מבחינה זו.

המרדכי (מועד קטן, תתקל"ח) מביא מקרה, שבו הוציאו את המת מן העיר, לעבר בית הקברות הסמוך, ולפני הקבורה נחטפה הגופה על ידי המלכות, ופסקו שם להתחיל את האבלות מיד, על יסוד זה שחלה על הקרובים אבלות מלאה, משעת הוצאת המת מן העיר, מידי דהווה במקרה של הולכת המת למקום רחוק, מלכתחילה.

אפשר לראות בפסק הזה גישה, הדומה לזו של הרא"ש והבה"ג, הרואה בהוראת רבא הרחבה של היסח דעת מן המת, גם למקרים שצפויה בהם מלכתחילה, קבורה במקום קרוב.

באגרות משה (יו"ד, סימן רנ"ג) דן הגר"מ פיינשטיין ז"ל במקרה של קבורה בישראל, כאשר חלק מן הקרובים נשארים בארה"ב, וחלקם נוסעים עם הנפטר לקברו. הוא פוסק, שהנשארים מתחילים לנהוג אבלות מלאה ברגע שהם משלחים את המת, בתנאי שברור לנשארים, שהם אכן לא ישתתפו בקבורה.

הגר"מ פיינשטיין אמנם מעביר את המוקד ההלכתי מסתימת הגולל, ליאוש הקרובים מן המת, אבל רק כאשר ברור לקרובים הנשארים, שהקבורה לא תהיה רלוונטית מבחינתם, משום שהם לא עתידים להיות נוכחים בה. אם נאמר כך, יוצא שהוא רואה את הוראת רבא כתקנה מצומצמת, המתייחסת למצב הדומה לרקע המקורי של התקנה, מצב בו מאבדת הקבורה את הרלוונטיות שלה, מבחינת הקרובים.

אך בימינו קיימת בעיה. הרי אין שום מניעה לדעת את שעת הקבורה, גם כאשר היא מתרחשת במקום רחוק מאוד, ולכן אפשר לטעון (אולי גם בהסתמך על הרמב"ם, שהדגיש את אי ידיעת זמן הקבורה כגורם קריטי) שאין יאוש מן המת, מבחינת הקרובים. לפיכך קשה להעביר את המוקד ההלכתי מן הקבורה, משום שאין היא מאבדת את הרלוונטיות שלה בעיני הקרובים, מבחינת האפשרות שלהם לדעת מתי היא מתקיימת.

אמנם הגר"מ פיינשטיין הפחית כנראה בחשיבות ידיעת זמן הקבורה, לעומת חשיבות אי הנוכחות בסימת הגולל, אך לא כולם מסכימים עם גישה זו.

'גשר החיים' חולק, למעשה, על הגר"מ פיינשטיין, משום שהוא מדגיש את ידיעת זמן הקבורה כגורם החשוב. רק כשאין אפשרות לדעת את זמן הקבורה, מתחילה האבלות משעת הפיכת הפנים מן המת.

ב'יביע אומר' (ח"ד, יורה דעה סימן כ"ח, ב') פוסק הגר"ע יוסף שליט"א, שמסירה לכתפים והפיכת פנים מן המת, כאשר הוא מובל לקבורה במקום רחוק, מתחילה את אבלות הקרובים, אלא אם כן ידוע בודאות זמן הקבורה, כך שיש להניח שהוא פוסק עקרונית כמו 'גשר החיים'.

3. נתייאשו מלקברו

צורת מעבר זו מאנינות לאבלות, אינה דומה לאחרות, משום שהיאוש אינו קשור לאנינות, ולכן אין בהכרח מעבר ישיר מאנינות לאבלות, אלא תחילת האבלות בפני עצמה.

ה'יאוש' הבסיסי נחלק לשני סוגים עיקריים:

1. היאוש [17] במקרה של נעדרים, שיש יסוד מוצק להניח שהם אכן מתים (יסוד מספיק מוצק כדי להתיר את עגונותיהם).

2. היאוש מלקבור את מי שמוכח בודאות שהוא אכן מת, במקרה של תפיסת הגופה על ידי המלכות.

1. בספר שערי שמחה (מהרי"ץ גיאת) מובאת שאלה שנשאלו רב האי ורב שרירא, בקשר למי שראוהו נגרר על ידי חיה או לסטים - מתי מתחילה האבלות עליו. תשובתם הייתה, שמהרגע שנואשים הקרובים ו"נתקררה דעתם", כלומר, הם משוכנעים מעבר לכל ספק סביר, שקרובם אכן נטרף או נרצח, אז מתחילה האבלות.

במקרה זה לא מתרחש שום אירוע הלכתי, שאפשר לדמותו למושג 'קבורה' בוריאציות הכי מורחבות שלו. הקרובים אינם מוגדרים כאוננים לנצח, או אפילו עד שעת יאושם מן המת, אלא רק כל זמן שהם מתעסקים בנושא קרובם הנעדר באופן אקטיבי. היאוש הוא, בין השאר, פונקציה של הזמן, שעובר מאז היעלמות הנעדר, ולכן בעצם האבלות מתחילה בפני עצמה ולאו דווקא מתוך מצב של אנינות [18].

הרמב"ן [19] חולק על פסיקת הגאונים, ואומר, שלא תיתכן תחילת אבלות, אלא ביאוש מלקבור את המת, במקרה שבו ברור באופן מוכח שאכן מדובר במוות (כלומר - כשיש גופה). אז מתחילה האבלות, מדין יאוש, כבמקרה של חטיפת הגופה, כמו בהרוגי ביתר, שלא היתה רשות לקברם, אך מותם היה ברור.

דבריו תואמים את דעתו בקבורה במדינה אחרת (לעיל), שם מתחילה האבלות כשקיים ניתוק גמור מן המת, מבחינת הקרובים, ולכן מתחילה האבלות מדין יאוש. אבל במקרה של נעדר, לעולם אין יאוש גמור ומוחלט מן האפשרות לפחות לקבור את המת, או אפילו למצאו חי.

2. יאוש מקבורת גופה שנתפסה, היא בעיה מורכבת; מצד אחד, יש, לכאורה, סיכוי להשיג את הגופה ולקבל אישור לקבורתה. מצד שני, אי אפשר להמשיך להגדיר את הקרובים כאוננים, לאחר שנתייאשו מלקברו, משום שאין להם שום קשר עם המת, וודאי שאין הם מתעסקים בו ובקבורתו, כך שאין המת מוטל לפניהם [20].

מקרה זה גם אינו דומה למקרה עם ר' קלונימוס, שבסופו של דבר, הסתיים בקבורה כלשהי של המת, גם אם זמנית, מה שאין כן במקרים דנן, כאן אין קבורה או גופה; אין היסח דעת מן המת, במובן המקובל של המושג, משום שהיסח הדעת הוא פונקציה של פרק זמן סוביקטיבי, שעובר על הקרובים.

בתפיסת גופה על ידי המלכות, יש תהליך מורכב, שעובר על הקרובים:

א. אנינות - נסיון להשיג את הגופה לקבורה.

ב. שלב ביניים - פאסיביות מבחינת נסיונות להשיג את הגופה, אך עדיין לא יאוש.

ג. אבלות - לאחר שנתייאשו מלקברו, בדרך כלל - פונקציה של זמן.

הבעייתיות אינה רק עקב שלב הביניים, אלא בגלל שאין כאן מעברים חדים בנקודות זמן מוגדרות. בעייתיות זו קיימת בתפיסה זמנית שידועה מראש, וגם בתפיסה מוחלטת, והיא באה לידי ביטוי גם במחלוקות פוסקים.

ה'נודע ביהודה' [21] מביא בעיה של תפיסה זמנית, לאור חוק מדינה שחייב, בזמנו את הלנת המת במשך 48 שעות, כדי לוודא את מותו. הוא פסק, שעל הקרובים חלה אנינות במשך אותם יומיים, משום שזו תפיסה זמנית מלכתחילה, ולכן בעצם נמשכת, כל הזמן, ההתעסקות בצרכי המת והקבורה, משום שהקרובים יודעים, שיש להם פרק זמן מוקצב מראש לנושא.

בפתחי תשובה [22] מובאת דעת יד אליהו, שבמקרה הזה, מאחר שהיו מטהרים את המת סמוך למיתה, והיו מניחים אותו מוכן לקבורה, כשהוא סגור בתוך ארון, אפשר לצרף את דעת רש"י ב'סתימת הגולל', ולחייב את הקרובים באבלות לחומרא, ללא מניין הימים הללו לטובת חשבון ימי האבלות. כך שלדעתו, האנינות אמנם מסתיימת, אך אין עדיין תחילת אבלות רשמית ומלאה.

הנודע ביהודה רואה את הקרובים כעסוקים בצרכי המת, ולכן אין האנינות נפסקת. יתכן שבמצב בו התפיסה אינה מוגבלת בזמן, תיפסק האנינות מעצמה, ללא התערבות של 'אבלות', אלא היא פשוט תדעך בעקבות דעיכת ה'אנינות' הרגשית.

לעומת זאת, הפתחי תשובה (בשם יד אליהו) סובר, שהאבלות העקרונית מתחילה מיד עם הסחת הדעת מן המת, ותחילת האבלות הזו מסלקת את האנינות הצדה. אם נבין כך את דעתו, יש מקום לבדוק האם תיתכן חזרה למצב של אנינות ממצב של אבלות (גם אם היא אבלות עקרונית בלבד, לנוהגים אותה לחומרה ולא כחלק מן האבלות הרשמית), כאשר מתחדש העיסוק במת - לאחר שהשלטונות מחזירים אותו ומאשרים לקברו.

עקרונית, קיימת אנינות רק כאשר יש מגע עם המת, ולכן כאשר אין (ולא היה) מגע כזה - אין אנינות ואבלות שלאחריה, אלא אבלות שבעה ושלושים משעת יאוש מן המת. במקרה של נעדר, שמניחים שמת, אין אנינות ולכן גם לא שייך לדבר על חזרה מאבלות לאנינות [23], אבל אם מדובר בגופה שנחטפה על ידי המלכות (לאחר המוות), אשר יש מקום אולי להעלות אפשרות אפריורית כזו.

4. מסירה לכתפים

תוס' בברכות (יח, ע"א) מצטט את הירושלמי:

"נמסר לרבים - אוכל בשר ויין; נמסר לכתפים - כנמסר לרבים".

דין מסירה לכתפים פועל מכוח יאוש והיסח הדעת מן המת, בדומה להבנות מסוימות בתקנת רבא, או משום שהמסירה מסיימת את הטיפול המעשי והעקרוני במת, מבחינת קרוביו, ולכן, ממילא, מסתיימת האנינות.

התוס' אומר, שדין מסירה לכתפים הוא המעבר מאנינות לאבלות, והמסירה מחזירה את האונן למעגל של קיום תורה ומצוות. אך בפתחי תשובה הוא מסויג יותר, ולדבריו, האנינות נמשכת גם לאחר מסירה לכתפים, אם מתכוונים הקרובים להשתתף בקבורה, משום שאז לא מהווה המסירה פרידה סופית מן המת, מבחינת המשפחה. אך אם אכן זו הפרידה הסופית, נראה שדין המסירה הוא קיצוני יותר מתקנת רבא לבני מחוזא, משום שהמסירה מסיימת את האנינות, ומתחילה את האבלות, אפילו ללא הוצאת המת מן הבית. גם להלכה נפסק שהאנינות נפסקת אז, ולדעות אחדות בשו"ע, אף חוזר ומתחייב המתאבל במצוות משעה זו, גם אם נאמר, שלא מתחילה אבלות רשמית מלאה, עדיין.

ג. תחילת אבלות בפני עצמה [24]

"ת"ר אבל שלושה ימים ראשונים, בא ממקום קרוב, מונה עמהם. בא ממקום רחוק, מונה לעצמו..."

רש"י אומר: "אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עמהם... והוא שיש גדול הבית בבית" (מועד קטן, ע"ב)

עד עכשיו עסקנו בגורמים, המפעילים את מערכת האבלות, שהם, בעצם, אירועים בעלי משמעות פסיכולוגית וממילא גם - הלכתית, המשפיעים על האדם החווה אותם, ומשנים את הסטטוס ההלכתי שלו. מי שנוכח, לדוגמה, בסתימת הגולל, עובר איזושהי חוויה המשנה את הסטטוס שלו מאונן לאבל.

אך יש מקרים, בהם גדול הבית - נציג המשפחה הבכיר, עובר את החוויה של הפרידה מן המת, בעצמו, ותחילת האבלות עבורו, פועלת גם על שאר בני המשפחה, מבלי שהם מושפעים ישירות על ידי מעשה או אירוע הלכתי מוגדר.

אופן נוסף של התחלת אבלות באופן עקיף היא על ידי הצטרפות לאבל קיים. כאשר בן המשפחה האבילה בא ממקום אחר, קיימים מצבים בהם הוא מצטרף לאבל המשפחתי, למרות שלא היה לו שום קשר ישיר לאירוע ההלכתי שהפעיל את האבלות - לקבורה (במקרים הנורמליים).

ניתן לראות, שקיים אינטרס הלכתי מסוים, שהאבל יהיה משותף לבני המשפחה, ועבור אינטרס זה מוותרת, כביכול, ההלכה (עד גבול מסוים) על העיקרון שהאבלות תופעל על ידי גורם מחייב מקובל. אולי ניתן לומר, שהאינטרס הזה הוא שספירת ימי האבלות תהיה משותפת לכל המשפחה, ואולי האבל עצמו הוא הדבר האישי שעובר על כל אחד מבני המשפחה. האבל האישי טפל, במקרים מסוימים, לספירת ימי האבל המשפחתיים.

הדברים מעלים את האפשרות, שבעצם קיים גורם נוסף בעל עוצמה, המפעיל את מערכת האבלות, מלבד הגורמים המדוברים, וזהו המוות עצמו. למרות שהמוות עצמו לא מתחיל את האבלות מבחינה הלכתית-טכנית צרופה, הרי הוא העומד ברקע לכל המתרחש. ובהעדר מחייב הלכתי מקובל, כמו סתימת הגולל, או הפיכת הפנים מן המת, יכול המוות עצמו לתפוס את מקומו בחיוב המתאבל, משום שהמוות הוא המכנה המשותף המאחד את כל בני המשפחה.

אפשר לראות את הכיוון הזה גם בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל על הרמב"ם (דלעיל), משום שהוא מפריד בין מערכת ההלכות המעשיות ברמב"ם, לבין גוף המצווה להתאבל, המסורה ללב, ושבעצם מחוייבת מעצם המוות.

במקרים דנן, ניתן לראות, כאמור, במוות עצמו את המחייב, שכולל גם את הקרוב המגיע בעצם ימי ה'שבעה', ומאפשר לו להצטרף למשפחה, ולהסתפח, מבחינה טכנית, לאבלות של גדול הבית, למרות שגדול הבית עצמו התחייב על ידי סתימת הגולל.

"בלע המוות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה, כ"ה, ח)

---