בעניין גיטו מוכיח עליו ודין בפני נכתב / משה טרגין

הבדל משמעותי יש בין שליח להולכת הגט לבין שאר שלוחים. שליח להולכה תופס בגט שנכתב לשם הבעל ולשם האשה ורק על ידי ספר כריתות זה ניתן לגרש את האשה. לא כן הדין לגבי שאר שלוחין שאמנם נימנו לבצע תפקיד מסוים, אבל אין בידם אמצעי בלעדי שבו אפשר לבצע את החלות. אפילו אם הבעל העביר כסף ליד שולחו כדי לקדש אשה, מכל מקום השליח יכול לקדשה מן דיליה; אין תפיסתו בכסף בעלת משמעות כיוון שהכסף לא הוי כלי בלעדי בכדי לקיים שליחותו. ויש לחקור האם נוצר קשר ויחס מיוחד בין השליח לבין השטר שבו הוא תופס, ומה מעמד השליח ביחס לשטר שנמצא בידו.

א. מחלוקת הרמב"ם והראב"ד - לפי הגר"ח

ידועה ומפורסמת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין מינוי שליחות בפני עדים. בהלכות גירושין פ"ו ה"ט וגם בהלכות אישות פ"ג הט"ו מחלק הרמב"ם בין מינוי שליח לקבלה, דצריך להיות בפני ב' עדים לקיומי מילתא, לבין מינוי שליח להולכה דכשר גם בינו לבין עצמו. דבריו מבוססים אמתניתין בגטין (סג ע"ב) שדנה בעניין מינוי שליח לקבלה ואומרת: "האשה שאמרה תקבל לי גטי צריכה שני כיתי עדים..." - והוא הדין לכל שליח קבלה דבעינן ב' עדים במינויו. לעומת זאת לעניין מינוי שליח להולכה לא מצאנו בשום מקום צורך בנוכחות העדים, ועל כורחנו, דכדי למנות שליח הולכה לא צריך עדות לקיום הדבר. בהלכות אישות משיג עליו הראב"ד וז"ל: "אין הנדון דומה לראיה דלעניין שליח הגט מוכיח עליו".

הגר"ח בחיבורו על הרמב"ם בהלכות גירושין הבין, דלהראב"ד מעיקרא דדינא גם מינוי שליח הולכה דורש עדים, אלא דלשיטתו, בשליח הולכה בגירושין הגט עצמו מעיד עליו שהוא נעשה שליח ושוב אין צורך בעדים אחרים. והרי מעשה גירושין עצמו מצריך ב' עדים לקיומי מילתא ואף על פי כן לר' מאיר עדי חתימה לחוד כרתי. ועל כורחך דגם השטר מהוה עדות לקיומי מילתא ואם כן הוא הדין לעניין מינוי השליח, עצם השטר מספיק ולא צריך עדים אחרים. אבל מעיקרא דדינא, גם שליח להולכה בעי ב' עדים. יוצא דשליח הולכה לקידושין לפי הראב"ד צריך למנות בפני ב'.

ומאידך, לפי הרמב"ם, הסביר הגר"ח: "נהי דהכתב מוכיח שהבעל עשאו שליח אבל אין זה אלא הוכחה בעלמא ולא מהניא זאת אלא לברורי מילתא... ואינו דומה לגט שמסרו ליד האשה בלא עדי מסירה דמהניא לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין דהתם השטר גופא מעיד על זה שבא ליד האשה דעיקרו של שטר הוא שהבעל נותנו לה ומגרשה ועל כן שפיר מיקרי ראית השטר דמהניא מד"ת מה שאין כן לעניין השליחות אין בהשטר מאומה מזה ולא הוי רק הוכחה בעלמא". ויוצא שלפי הגר"ח מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שייכת למעמד השטר ביחס לשליח. שלפי הרמב"ם היות והשטר מופנה בעיקרו כלפי הבעל, לא כלולה בתוכו שום עדות ברורה על השליח (רק הוכחה צדדית מעין אומדנא). ולפי הראב"ד, למרות חוסר ההתייחסות לשליח, מכל מקום השטר מוכיח עליו והוי עדות ברורה שהוא השליח.

בחידושי הגר"ח על הש"ס [1] מובא בשמו לקשר בין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הזו לבין מח' אחרת שלהם בהלכות גירושין פ"ו ה"ז. שמממעט הרמב"ם משליחות הולכה כל מי שפסול לעדות מדברי תורה. הראב"ד משיג עליו "לא ידעתי מאין הוציא זה... מי שחילל שבת או בא על אשת איש למה יהיה פסול להביא את הגט והלא הוא ישראל גמור לכל דבריו". והגר"ח הסביר דחולקים לשיטתם, דלפי הרמב"ם כיוון דלא אמרינן שהשטר מעיד על השליח, אלא רק מוכיח דבריו כראיה בעלמא, ממילא, בעינן שיהא הוא עצמו נאמן בטענה שנעשה שליח. ואם השליח פסול לעדות אינו נאמן אע"ג דיש שטר שמוכיח טענתו. הראב"ד משיג לשיטתו דשטר ממש מעיד על השליח ואם כן גם בפסול לעדות, השטר מעיד עליו גם בלי טענה שלו. מלוה שתובע חובתו בשטר נאמן להוציא מיד הלווה גם אם הוא פסול לעדות מדאורייתא - השטר מעיד עליו בצורה עצמאית. והוא הדין לגבי שליח דהשטר מעיד עליו ואפילו בשליח שפסול לעדות.

לגבי עצם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, לפום ריהטא, הרמב"ם צודק, דאע"ג דהשטר מעיד על עצם הגירושין איננו מעיד על השליח, דלעניין שליחותו "אין בשטר מאומה על זה". עלינו אם כן להבין שיטת הראב"ד שעל ידי דין "גטו מוכיח עליו" הוי כאילו השטר מעיד גם על השליח.

ב. הבנת הגרי"ד זצ"ל במעמד "בעל השטר"

כבר פורסמה בשם מרן הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל חשיבותו של בעל השטר לעניין עדות השטר [2]. חידוש יש בשטר שהוא מעיד מעל ומעבר לספירת הדברים שבתוכו. והרי בשטר הלוואה עצם עדות על ההלואה איננה כלולה בתוך נוסח השטר, דכותבין שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו וכותבין לפני עצם ההלואה. אלא דמדין "נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין" אמרינן שהשטר מעיד על מכלול של עניינים למרות שאינם נכתבים בשטר עצמו. והעדות איננה תלויה בטענת בעל השטר ובכשרותו לעדות- אדרבה השטר מעיד בצורה עצמאית לחלוטין. ועוד חידוש נוסף, דהשטר מעיד גם על דברים שאינם שייכים לעצם ההלוואה. ועיין בגמ' כתובות (יח ע"ב) דבשטר מקוים שבאו עדים אחרים ואמרו אנוסים היו [עדי השטר], קטנים היו, פסולי עדות היו, הוי בגדר תרי ותרי, אע"ג דעדים הראשונים שקיימו השטר לא העידו על כשרות עדי השטר ורק אישרו שזהו כתב ידם של עדי השטר. ועל כורחך דהשטר עצמו מעיד שעדיו כשרים ושחתמו כהוגן. הרי שמעצם חידוש דין שטר, מעיד השטר על דברים צדדיים שמשפיעים על כשרות השטר. ועיין עוד בגמ' ב"ב (ע ע"א) דאין הלוה נאמן לומר פרעתי נגד השטר אפילו על ידי מיגו דהוא ליה מיגו במקום עדים - שהשטר ביד המלוה מעיד שעוד לא היה פרעון. ואם כן הוא הדין אצלינו יש להעלות כדברי הראב"ד שהגט מעיד עליו שהוא אמנם שליח.

אלא, דלכאורה, יש די מקום לצמצם עדות רחבה זאת דווקא לבעל השטר עצמו שעל שמו נכתב השטר ובידו נתפס השטר על ידי דעת המתחייב. האם יתכן מצב שהשטר מעיד בצורה נרחבת גם על מי שאינו בעל השטר המקורי?

הרב זצ"ל העלה דוגמה של שטר שמעיד של מי שאינו מוזכר בשטר, והיא דין "שליש" שנידון בגמ' בסנהדרין (לא ע"א). איתא התם בקשר לאשה שנמנית שליש על שטר הלואה והיא אומרת "ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע",

ד"הימניה ר' נחמן". שוב מנמקת הגמרא "אמר ליה רבא לר' נחמן, כמאן? כרבי, דאמר אותיות נקנות במסירה". לכאורה אין כל קשר בין נאמנות שליש לצורת הקנאת מלווה בשטר והאם אותיות נקנות במסירה או דווקא במסירה וכתיבה !? כדי לפרש השוואת הגמ' ביאר ביאר הגרי"ד זצ"ל [3] דעצם המחלוקת באותיות נקנות במסירה מתייחסת דווקא לשאילה הנ"ל - האם השטר יכול להעיד בעד מי שאיננו בעל השטר - זאת אומרת האם יש להכיר בבעל השטר חדש. לפי רבנן השטר מעיד רק על המלווה הרשום בשטר בלחוד, וכדי למכור את החוב בעינן כתיבת שטר חדש - אותיות נקנות בכתיבה ומסירה (ולפי הרמב"ם וסיעתו גם זה מהני מדרבנן בעלמא!). לעומת זאת, לפי רבי, לוקח, על ידי קבלת השטר מיד המלוה הופך להיות בעל השטר החדש, וגובה חוב המכור לו על ידי תפיסתו בשטר. כל עוד שהוא תופסו, השטר מעיד עליו חרף העובדא דלא נכתב על שמו; לרבי מסירה בעלמא יוצרת בעל שטר חדש. לפי זה, דיתכן מעמד של "בעל השטר" לתופס השני חשבה הגמ' לומר דגם במשליש שטרותיו נוצר אצל השליש מעמד של בעל השטר ונאמן לטעון פרוע גם נגד הלווה. רואים בשליש מצד אחד, ובלוקח שטר מחבירו מצד שני, החלת מעמד של "בעל השטר" על אנשים שאינם הבעלים המקוריים - סטטוס של בעל שטר, המאפשר העדת השטר בצורה הרחבה ביותר, גם בעד התופס החדש.

והשתא דאתינן להכי, גם אצל שליח להולכה יש לדון האם בתפקידו כשליח נחשב כבעל השטר שעליו ועל טענותיו מעיד השטר עצמו. הרב עצמו העלה אפשרות כזאת [4] וביסס את דבריו על דין "שלוחו של אדם כמותו". ככל שדין שליח הוי כמותו ממש וכבעל דבר עצמו, ודאי דיש לראות את השטר כמעיד עליו במעמדו של בעל השטר, וכמוכיח טענתו דאמנם שליח הוי [5]. לפי זה שפיר מובן שיטת הראב"ד- כיוון שהשליח נחשב לבעל השטר ממילא השטר עצמו מעיד עליו שהוא השליח והוא עצמו אינו צריך להיות נאמן בטענתו. לפי הראב"ד גם שליח הולכה צריך ב' עדים אלא דבשליח להולכת הגט דנחשב בעל השטר, גטו מוכיח עליו ואין צורך בעדים אחרים לקיום הדבר [6].

לפי הבנת הרב מעמד של השליח ושייכותו לשטר נובעת מדין שליחות כללית, שהשליח מייצג את הבעל, ומדין שלוחו של אדם כמותו נחשב לבעל דבר לגבי כמה וכמה דברים. אלא דלפי זה בכל שליחות צריך להיות הדין דגטו מוכיח עליו. גם בשליח להולכה לקדש אשה בשטר או בשליח לקנות קרקע בשטר - בכל שליח, מצד עצם מעמדו כשליח אמרינן דגטו מוכיח עליו. אולם מדברי הראב"ד משמע אחרת. מהשגתו על הרמב"ם משמע, דבדרך כלל גם מינוי שליח להולכה כללי צריך להיות בפני ב' ודווקא בשליח הולכת הגט סגי בדין גטו מוכיח עליו לקיום הדבר. הרי דהראב"ד דווקא פיצל בין שליח להולכה דעלמא, דבעי ב' עדים ממש במינויו, לבין שליח הולכה דגט דסגי בדין גטו מוכיח עליו. משמע שלפי הראב"ד דין גטו מוכיח עליו שייך דווקא לגבי שליח בגט ועל כורחנו דמעמדו כבעל השטר אינו קשור לדין שליחות הכללית, אלא הוי פונקציה של שליחות דווקא בגט. עלינו לחפש, אם כן, אחר הייחוד של שליח הולכת הגט, ולמה דווקא אצלו אמרינן דהוא נחשב לבעל השטר ושגטו מוכיח עליו.

ג. נאמנות לומר בפני נכתב מדין בעל השטר

השוני המובלט ביותר בין שליח דגט לשליח דעלמא הוי נאמנותו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. בדרך כלל "אין דבר שבערוה פחות משנים" אלא דמשום עיגונא הקילו רבנן לקבל עדות השליח בכדי לקיים הגט קודם נתינתו [7]. ביסוד תקנה זאת יש להבין, בפשטות, שהחכמים העניקו והעבירו לשליח נאמנות מיוחדת - דהאמנוהו כבי תרי אפילו נגד ערעורו של הבעל. מדאורייתא בעינן ב' עדים ומדרבנן בעד אחד סגי כדי לקיים את הגט. והנה מצד עצם התקנה נאמן השליח רק לגבי טענת בפני נכתב ולא לשום טענה אחרת. לגבי שאר טענותיו אין כל הכרח מצד הדין שיהיה נאמן כב' עדים - דווקא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" האמינוהו. אלא דאם כן נוצר מצב של "מה הועילו חכמים בתקנתם". דאע"ג דבעצם כשרות השטר והחתימות נאמן השליח ואפילו יבוא הבעל ויערער אין חוששין לו, מכל מקום עדיין יכול הבעל לפסול את הגט על ידי טענת "מעולם לא מינהו כשליח". ועל כן כדי לדחות ערעור הבעל, גם השליח גם נאמן לומר דשליח הוא. אלא דיש לחקור אחרי המקור לנאמנות זאת; ודאי שנאמן לומר "שליח אני", השאלה היא מהו מקור סמכותו?

עיין ברא"ש גיטין פ"א סימן א' שדן בשאלה זאת וז"ל: ".. אבל כי אמר בפני נכתב ובפני נחתם לא מצי למימר בעל לא שלחתיו אף על פי שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהמנוהו רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם המנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיוון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי הבעל מכחיש ליה. וכן נראה לי מסברה דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו ואם כן למה הוצרכו משום עיגונא להאמין לשליח על קיום הגט כי היכי שיקיים השליח כתב שליחות יקיים חתימת הגט, אלא ודאי משום שאין עדים מצויין לקיימו האמינו חכמים על הכל". הרי שלדברי הרא"ש מן ההכרח לומר שרבנן גם האמינוהו לומר שעשאו הבעל שליח דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתןתןתן; או לפי ניסוחו של הרא"ש אם מצריכים אותו שיקיים כתב שליחותו נצריכהו מן הדין לקיים את עצם הגט ואין מקום לדין "משום עיגונא אקילו בהו רבנן" [8].

אולם ישנה דרך אחרת, להבין למה השליח נאמן לומר שעשאו הבעל שליח. יש לומר שעל ידי תקנת החכמים להאמין לשליח העניקו לו דין "בעל השטר" ומפני זה נאמן לקיים שטרו, מידי דהוי אכל בעל שטר שנאמן לקיים שטרו ד"מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו". תקנת חכמים היתה להחשיב את השליח כבעל השטר, ומתוך כך נאמן לומר בפני נכתב. התקנה לא התמקדה בהעברת נאמנות גרידא; אדרבה, עצם התקנה היתה להעביר לו מעמד של בעל השטר וממילא, כבעל השטר, נאמן לקיים הגט. ומכיוון שנחשב לבעל השטר מצד עצם קיום הגט, ודאי שלגבי השאלה האם הוא שליח אמרינן דגטו מוכיח עליו והשטר מעיד עליו שהוא שליח. ולפי זה, טען הראב"ד, גם פסול לעדות כשר לשליח דלא זקוקים לנאמנות ולעדות דיליה דהשטר עצמו מעיד עליו. מעמד השליח כבעל השטר אינו נובע מדין השליחות הכללית שבו; המעמד מתפתח מתקנת חכמים שעל ידם נאמן לומר בפני נכתב.

ויש למצוא סימוכין וחיזוק לסברה זאת בחידושי הרמב""ן בהשמטות לדף (ט ע"א). המשנה שם אמרה "המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב"; והגמ' התקשתה באיזה שליח מדובר שאינו יכול לומר בפני נכתב, ובכל זאת כשר לשליחות. והקשה הרמב"ן למה לא מוקמינן הגמ' דבאילם עסקינן דמצד אחד כשר לשליחות, ומצד שני אינו יכול לומר בפני נכתב ? לזה תירץ הרמב"ן דאילם שפיר יכול להעיד מתוך הכתב מידי דהוי אעדות אשה דהכשירו עדות אילם על ידי הכתב. והרמב"ן הוסיף "וכל שכן הכא דכתב הגט מוכיח...". הרמב"ן מיישם דין "גט מוכיח עליו", שלפי הראב"ד מתייחס לנאמנות השליח לומר "שליח אני", ומיישם את הרעיון גם לגבי עצם נאמנותו לומר בפני נכתב! ועל כורחנו שלפי הרמב"ן עצם נאמנות השליח לטעון בפני נכתב נובעת מדין גטו מוכיח - שהחכמים העניקו לו מעמד של בעל השטר שיכול לקיים השטר, וגם שאינו צריך להוכיח שהוא השליח. אם כן אמירת בפני נכתב לא הוי בגדר עדות דפסולה מתוך הכתב; אדרבה הוי קביעת בעל השטר ובודאי שטענת וקביעת בעל השטר כשרים מתוך הכתב, דלא הוי בגדר עדות בכלל [9].

ויש להביא כמה וכמה נפקא מינות שהם תוצאות מכך, שנאמנות השליח לומר בפני נכתב הוי מטעם בעל השטר.

ד. צורת קיום השטר על ידי השליח

איתא בגמ' (ג ע"א) דרבא אומר "אטו הכא כי אמרי ידעינן מי לא מהימני וכיוון דכי אמרי ידעינן מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא (ולפיכך צריך לומר לא רק בפני נכתב אלא גם בפני נחתם כדי דלא לאחלופי בקיום שטרות דעלמא). רש"י שם ד"ה אטו הכא מפרש כפשוטו, שהשליח במקום לומר בפני נכתב ובפני נחתם, יכול גם לומר שהוא מכיר חתימות העדים כבכל קיום שטרות דעלמא שעדים באים ומכירים חתימות עדי השטר אף על פי שלא ראו את עצם מעשה החתימה; שליח לא גרע מעדי קיום בכל התורה כולה. אמנם, תוס' ורוב הראשונים משיגים עליו וטוענים ד"ידעתי" לא מהני אפילו לרבא, עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם משום דדייק טפי". תוס' עצמם מחלקים בין בפני נחתם לטענת ידעתי מצד דייקנות השליח באמירתו. שאר הראשונים מסכימים עם תוס' אבל לאו מטעמיה ואינם מסבירים למה שליח נאמן דווקא בטענת בפני נכתב. ויש באמת להקשות למה לי דווקא טענה של בפני נכתב, מי גרע שליח מאיניש דעלמא שנאמן בהכרה לחוד ובטענת "ידעתי"?

אלא שלאור הסברה שהשליח נאמן דווקא כבעל השטר וכבעל דבר, יש לומר דצורת קיומו שונה מקיום שטרות כללי. בדרך כלל עדים מעידים על החתימות ועל ידי כך מקיימים את השטר. מאידך, בעל השטר אינו מעיד, הוא קובע את קיומו של השטר. הוא השולט בשטר והוא הקובע בצורה אבסולוטית את כשרות השטר. אם כן בכדי שהשליח יקיים את השטר כבעל השטר בעינן שיאמר "בפני נכתב" כבעל דבר ולא "ידעתי" כעד בעלמא, מעין מודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו, דאע"ג דהבעל השטר (הלווה) לא העיד על חתימות העדים מכל מקום קבע בצורה חד משמעותית דשטר הזה מקוים.

ועיין עוד בגמ' (ו ע"ב) דחולקים רבי יוחנן ור' חנינא בפני כמה דיינים צריך השליח לומר בפני נכתב. והגמ' אומרת דפליגי בדין עד נעשה דיין ויכולת השליח אחרי עדותו להצטרף לשני הדיינים כדי להגיע לבית דין של ג'. והקשתה הגמ': "והא בדרבנן עד נעשה דיין (לכו"ע)". ורש"י ותוס' שניהם כאחד שינו גרסת הגמ' שלפנינו דפשיטא להו דבדרבנן עד נעשה דיין ומה היתה ההוא אמינא של הגמ'? ניתן לומר לפי הגרסה שלפנינו דהיכי אמרינן עד נעשה דיין כשבית דין מקבלים עדות וצריכים לקבל עדות, ועל פי העדות מכריעים ופוסקים. ומכיוון דיש ב' שלבים בתהליך הדיני - אחד של קבלת עדות והשני של הכרעה ופסק דין - ממילא אחרי שראובן היה עד בחלק הראשון יכול לתפקד כדיין בגמר התהליך. מה שאין כן באמירת בפני נכתב על ידי השליח, היות ושליח מקיים את השטר כבעל דין, אין כאן קבלת עדות ואין כאן הכרעת בית דין. בעל השטר מקיים את השטר על ידי עצם אמירת דבריו - על ידי הצהרתו הוא קובע חד משמעית את כשרות השטר. אין כאן קבלת עדות ואין כאן הכרעת בית דין, ויוצא דלא שייך דין עד נעשה דיין. דרושים ג' דיינים בשעת אמירתו כי זוהי בעצם שעת קיומו [10]!

סעד וסיוע לדברי מצאתי בדברי המאירי לדף ה ע"ב, על דברי הגמ' דרצתה לפרש מחלוקת אמוראים בפני כמה נותנו לה, כמח' רבה ורבא האם אמירת בפני נכתב הוי מפני שאין עדים מצויין לקיימו או דבעי כתיבה לשמה. והקשתה דהלא גם למאן דאמר דבעינן בפני נכתב מטעם לשמה עדיין הוי עדות וצריכים תמיד ג' דיינים לקבלת העדות. והמאירי תירץ בשם גדולי ההר "שאין זה קבלת עדות שאינם מעידים שפלוני העיד שנכתב לשמה... אלא שמעידין שהוא אמר להם שבפניו נכתב ונחתם... ולא שיאמר כן בתורת עדות אלא בתורת שליח שהוא כבעל דבר וחכמים האמינוהו בכך ועושין לו מעשה בית דין על פיהם".

ה. מתי נאמן לומר בפני נכתב

איתא בגמ' גיטין (ה ע"ב) ש"המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ, וחכמים אומרים אין הולד ממזר. כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם". הרי, דאין השליח נאמן לומר בפני נכתב לאחר שנגמרה שליחותו - הוי אומר לאחר הנתינה. בנימוק הדין מפרשים התוס' בדף פד ע"ב ד"ה אמר וז"ל:" דכיוון שניתן הגט כהלכתו מן התורה מה שהוא אומר אחר הנתינה בפני נכתב ובפני נחתם לא היה מועיל כלום, ועוד דשליח דווקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק". התירוץ השני שלהם מבורר, ובנוי לא על נאמנות השליח אלא על הקפידה והזהירות שלו לזכור את ענייני עדותו. לעומת זאת התירוץ הראשון איננו ברור - למה שליח אינו נאמן אחרי שנתן את הגט.

יש מקום לפרש את התירוץ השני בתוס', דאחרי שנתן הגט, כבר נגמרה שליחותו ומכיוון שהחכמים האמינו רק לשליח נמצא דכבר אינו נאמן. אחרי שנתן את הגט כבר כלתה שליחותו - ושוב אינו נאמן לומר בפני נכתב. אלא דאם כן קשים דברי הגמ' (ה ע"ב) דכיצד יעשה - שיחזור ויתננה לה. אם כלתה שליחותו בנתינה למה נאמן שוב בנתינה שנייה הלא כבר פקע מיניה שם שליח !!!

ועיין ברשב"א בדף (כד ע"א) שמתרץ: "כיוון שהוצרך לומר בפני נכתב ולא אמר מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו". דאמירת בפני נכתב נחשבת כחלק מהשליחות עצמה ואם לא ביצע חלק זה של הנתינה עוד לא קיים שליחותו,ועדיין מיקרי שליח, וכשליח נאמן לומר בפני נכתב. הרשב"א מחדש לנו דאמירת בפני נכתב מוגדרת כחלק בלתי נפרד של מעשה השליחות [11]. אם חולקים עליו וסוברים דבעצם, נתינת הגט בלי אמירת בפני נכתב נחשבת נתינה מעלייתא וכבר קיים שליחותו לגמרי, שוב הדרא קושיא לדוכתא - למה נאמן השליח לומר בפני נכתב על ידי הגבהת הגט, הלא כלתה שליחותו ורק שליח נאמן!?

לפי האמור לעיל דשליח נאמן כבעל השטר מדרבנן יש לתרץ אחרת. דכפי שפורסם עוד בשם הגרי"ד זצ"ל [12] תפיסת השטר היא היא שמגדירה את בעל השטר ונותנת לשטר להעיד- ולפיכך לפי רבי אותיות נקנות במסירה גרידא. זאת אומרת השטר מעיד רק כשנמצא ביד מישהו - ביד בעל השטר. ולפי זה מובן למה בשטר שנמצא בשוק חוששין לקנוניה ומחזירים רק בתנאים מסוימים - כי שטר ללא תופס כבר בוטלה עדותו. ואם כן יש לומר דאף על פי שכבר נגמר שליחותו מכל מקום מעמדו כבעל השטר קיים כל עוד שהוא תופס בשטרא. ומכיוון שנחשב לבעל השטר על ידי הגבהת השטר עדיין נאמן לומר בפני נכתב. שליחותו נגמרת בשעת נתינה אבל מעמד בעל השטר הוי מעמד יותר גמיש ואפשר לומר דגם אחרי תום שליחותו וגמר הנתינה עדיין קיים אצל השליח מעמד של בעל השטר. ועיין היטב בתוס' דף (כד ע"א) ד"ה אימר, על דברי הגמ' שם דהאשה הווי שליח להולכת גיטה ושוב היא ממנה שליח להולכה אחרת ומקבלה ממנו את גיטה. תוס' אומרים שלדעה זו היא צריכה לומר בפני נכתב לא בשעת מסירת הגט לשליח שני (כבכל שליח שעושה שליח) אלא בשעת הגירושין ממש. ולכאורה יש להקשות כנ"ל דבשעת הגירושין כבר כלתה שליחותה; ועל כורחנו דגם לפי התוס' שליח נאמן לומר בפני נכתב גם כשנגמר שליחותו כל עוד שהוא מוגדר כבעל השטר.

ו. איזה שליח נאמן לומר בפני נכתב

כדי להבהיר את הנקודה הזאת, והשאלה האם החכמים האמינו שליח באשר הוא שליח או שהעניקו לו מעמד של בעל השטר ומפני זה, נאמן, יש לבחון שני מקרים - אחד של שליח שאינו יכול להיות נחשב לבעל השטר ולהיפך מקרה של בעל השטר שאינו שליח.

המשנה הראשונה בגטין מפרטת את הנאמנות של ה"שליח" לומר בפני נכתב, ואינה קובעת איזה סוג שליח. אמנם רש"י שם ד"ה צריך, מגביל הדין אך ורק לשליח הולכה: "צריך השליח המביאו לומר כו' וטעמא מפרש בגמ' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה". מדבריו משמע ששליח לקבלה, למרות שיודע שנכתב ונחתם כהוגן, אינו נאמן. כנגד שיטת רש"י עיין בדברי המאירי לדף ו ע"א דמביא ב' דעות בנדון. לכאורה שיטת רש"י מאוד מובנת שהרי מצאנו בגמ' תקנת בפני נכתב אצל שליח הולכה, ומהיכא תיתי ליישם הדין ולהרחיבו גם לשליח קבלה. ומה עוד אלא שאחרי שהשליח קיבל את הגט כבר נגמרה שליחותו ואינו נאמן לומר בפני נכתב, מידי דהוי אשליח הולכה ששכח לומר בפני נכתב בשעת נתינה, דאינו יכול לומר אחר כך אלא אם כן יחזור ויטלנו וכדברינו לעיל! והלא משעת קבלת הגט האשה כבר מגורשת אפילו כשנשרף או נאבד קודם שיגיע הגט לידה ממש. ועל כורחנו דכבר כלתה שליחותו וצריך להיות הדין שאינו נאמן [13]!

לאור הנ"ל ניתן להבין דעה זאת במאירי, דמכיוון שעצם התקנה היתה להחשיב לשליח ל"בעל השטר" ומפני זה נאמן לקיים השטר, ממילא מעמד בעל השטר שייך לכל שליח שנושא אתו את השטר - וגם ביחס לשליח קבלה. אמנם אחרי קבלתו כבר פסק מלהיות שליח, אבל בכל זאת דין בעל השטר שייך כל עוד שהשטר נמצא אצלו, מידי דהוי אשליח הולכה ששכח לומר בפני נכתב בעידן מסירתו, דיכול אחר כך ליטול השטר בידו ולומר בפני נכתב, דאע"ג דשליח אין כאן, בעל השטר יש כאן.

ועיין בדברי המאירי כשהוא מביא דעה זאת שגם שליח קבלה נאמן, מסביר הטעם: "וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשיו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן". הרי שיש להשוות נאמנות שליח קבלה לנאמנות השליח ששכח לומר בפני נכתב במסירת הגט ושוב חוזר ומגביהו ונותנו לה ואומר בפני נכתב. ולכאורה יקשה דאין הנידון דומה לראיה? מה עניין שליח הולכה ששכח, שלגביו נתקנה מדרבנן נאמנות מיוחדת ורק שכח להגיד בזמן הגירושין, אצל שליח קבלה שמעולם לא נכלל בתוך התקנה? אולם על פי הנ"ל מובנת היטב ההשוואה, שבשניהם נגמרה השליחות וכבר פקע משניהם דין שליח. אם שליח ששכח נאמן כל עוד שהשטר בידו, סימן ששליח נאמן כל עוד שהוא מוגדר כבעל השטר, ואם כן הוא הדין לשליח קבלה שגם הוא נחשב בעל השטר אע"ג דכלתה שליחותו ונגמר הגירושין [14].

ועיין במאירי שם שמביא שאותן שיטות ביססו דבריהם גם על גמרא נוספת והיא הגמ' דלהלן (כג ע"א) דמשמע מינה דאשה, אע"ג דאינה צריכה לומר בפני נכתב מכל מקום אם היא אומרת, נאמנת; אם אשה נאמנת לפי דעה זו במאירי גם שליח קבלה נאמן. ושוב עולה השאלה מה הדמיון בין שליח קבלה לאשה. אולם, אם שליח לקבלה, למרות שפסק מלהיות שליח אחרי הקבלה עצמה, עדיין נאמן לומר בפני נכתב מדין בעל השטר, אז שפיר יש להשוותו לאשה שנאמנות דידה תלויה במעמדה כבעל השטר (אחרי שהגיע גט לידה). ואם כן מזה שהיא נאמנת כבעל השטר שפיר יש להוכיח דגם שליח קבלה יהא נאמן.

המאירי עצמו חולק על שיטה זאת וסובר דשליח לקבלה אינו נאמן - יש להסבירו באחד משלושה כיוונים. יש לומר דדין בפני נכתב תלוי בשם שליח הולכה דווקא ואינו עניין לשליח קבלה. מעולם לא תיקנו דין בפני נכתב אצל שליח לקבלה. מצד שני אפילו אם מעיקרא דדינא שייכת נאמנות גם לשליח קבלה מכל מקום יש לתמוה על שיטה זאת במאירי ועל השוואתה. דבשלמא בשליח ששכח לומר בשעת מסירה, עדיין מוגדר כשליח וכדברי הרשב"א, דהיות ואמירת בפני נכתב מהוה חלק ממעשה הנתינה ממילא לא ביצע שליחותו כל צרכה ועדיין שם שליח עליו. מה שאין כן שליח קבלה משכבר קיבל את הגט כלתה שליחותו ושוב אינו נאמן. ועיין שם בלשון המאירי עצמו כשהוא חולק על ה'יש אומרים' שסוברים דגם שליח קבלה נאמנת: "ואין נראה לי כן שבזו (כששכח השליח) לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו (שליח קבלה) שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני.

מצד שלישי אפילו אם הנאמנות נובעת מן המעמד של בעל השטר וכפי שהסברתי את שיטת הי"א במאירי, עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר שסטטוס של בעל השטר שייך דווקא לשליח הולכה דלא רק תופס את השטר אלא גם מבצע מעשה הגירושין עבור הבעל. אבל שליח לקבלה דהוי רק ידה אריכתא של האשה אינו נחשב לבעל השטר ואינו נאמן לומר בפני נכתב.

ויש גם לבחון את השאלה על ידי מקרה הפוך - מי שאמנם נחשב לשליח אלא דלא שייך לגביו דין בעל השטר: האם הוא נאמן לומר בפני נכתב? הגמ' בדף (כט ע"ב) אומרת: "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. אמר שליח לא ידענא לה. אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה.... אמר להו ר' ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא?". לפי פשטות הסוגיה קושיית ר' ספרא היא שהשליח הזה אינו יכול למנות שליח שני - וכך פירש רש"י. אמנם הרב קרשקש חולק על דברי רש"י ומביא בשם הר' פנחס אחיו של הרא"ה דמפרש דקושיית הגמ' היא דשליח שלא ניתן לגירושין אינו נאמן לומר בפני נכתב. ויש להבין דברי הר' פנחס באחד משני אנפין. התשב"ץ בחלק א' סימן כ"ה מנמק ד"כיוון שאינו שליח הרי הוא כאיניש דעלמא דלא הימנוה רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם שאין על זה המביא דין שליחות כלל". לפי דבריו היות ומופקע לגמרי מדין שליח ודאי שאינו נאמן, דחכמים תיקנו רק אצל שליח. אמנם, יש להבין אחרת וששליח שאינו ניתן לגירושין שפיר הוי שליח, רק שאינו נאמן לומר בפני נכתב. וניתן להסביר דדווקא שליח שיכול לתפקד כ"מגרש" עצמו מוגדר כבעל השטר על ידי תקנת החכמים ונאמן לומר בפני נכתב. אבל שליח שלא ניתן לגירושין ורק מוליך הגט מבעל לשלוחו אינו נחשב לבעל השטר כל עיקר, ולמרות שקיים אצלו מעמד שליח להולכה, מכל מקום אינו נאמן לומר בפני נכתב. טעם הדבר - כיון שתקנת חכמים היתה להחשיב את השליח לבעל השטר, יש לומר דדווקא שליח שתופס בשטר וגם מתפקד בשטר עבור הבעל נאמן. שליח כזה שמבצע מעשה גירושין על ידי השטר התפוס בידו ושייך לחלות השטר, מיקרי בעל השטר- מדרבנן. מה שאין כן שליח שאינו שייך בכלל לכריתות השטר ועושה מעשה קוף בעלמא ביחס לחלות השטר, אינו נחשב בעל השטר ואינו נאמן מתקנת חכמים בדין בפני נכתב [15].

ז. חילוק בין בפני נכתב לאמירת שליח אני

בעצם נאמנות השליח כבעל השטר יש לחלק בין נאמנותו לומר בפני נכתב לבין הוכחת שליחותו. ניתן לומר דלגבי אמירת בפני נכתב שפיר נחשב לבעל השטר ונאמן לקיימו. מה שאין כן לעניין השאלה האם הוא באמת שליח - שבה דנים בעצם מעמדו כבעל השטר - בזה לא אמרינן דגטו מוכיח עליו. בשלמא לגבי שאלת כשרות השטר עצמו יש לו דין בעל השטר ויכול לקיימו ולהכשירו; אבל כשעצם מעמדו כבעל השטר תחת דיון ומעורה בספק, לא אמרינן דהשטר מעיד עליו שהוא אכן השליח, דזה גופא ספק לנו [16] [17].

וניתן לומר גם להיפך- דלגבי בפני נכתב אינו נאמן השליח מדין בעל השטר, ולגבי טענת "שליח אני" אמרינן דגטו מוכיח עליו. דאפילו אם תקנת בפני נכתב אצל שליח אינה מבוססת אדין בעל השטר והוי סתם הענקת נאמנות לשליח דהאמינוהו כתרי, מכל מקום יש לומר דלאחר שתיקנו והעבירו את כוח הקיום לשליח, ובידיו לקיים או לבטל השטר, עכשיו שפיר נחשב לבעל השטר - לא כחלק מהתקנה אלא בגין התקנה. ועיין בגמ' סנהדרין (לא) בעניין שליש, דהגמ' רצתה לתלות נאמנות השליש בדברי רבי דאותיות נקנות במסירה. ובהמשך שם הגמ' מחלקת דשאני הכא "דאי בעיא קלתה". הוי אומר דאפילו לרבנן דבדרך כלל אין להעביר מעמד בעל השטר לשני במסירה גרידא, מכל מקום שליש שפיר נחשב לבעל השטר לאור כוח הקביעה דבידו - דאי בעי קלתיה [18]. כמו כן אצלינו לעניין שליח הולכה ללא קשר למהות התקנה ששליח נאמן לקיים השטר, אחרי שנתקנה ועתידו של השטר תלוי רק בידו ובאמירתו - הופך להיות בעל השטר ואמרינן גטו מוכיח עליו. נאמן לומר בפני נכתב מתקנת חכמים גרידא. אבל כיוון שנאמן אינו צריך להביא ראיה על שליחותו דנוכחות השטר בידו בצירוף כוחו לקיימו מגדירו כבעל השטר.

ח. חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ במעמד בעל השטר

והשתא דאתינן להכי, דנאמנות השליח לומר בפני נכתב מבוססת אדין בעל השטר, או שלפחות אחרי שנאמן מתקנת חכמים לומר בפני נכתב כעד בעלמא, קיים אצלו דין "גטו מוכיח עליו" כבעל השטר, יש מקום לחלק בין גט הבא מחו"ל לגט הבא בא"י. מצד אחד יש לומר דגם בשליח המביא גט בא"י יש לו מעמד כבעל השטר ומפאת זה נאמן לקיימו. מאידך יש לומר דבגט הבא ממדה"י דאין עדים אחרים מצויין לקיימו, בזה אמרינן דשליח הוי כבעל השטר היות והוא לבד קובע מעמד וכשרות השטר - עדים אחרים לקיים השטר לא שכיחי. מה שאין כן בא"י דיש אחרים לקיים השטר בזה לא אמרינן דמדרבנן החשיבו אותו כבעל השטר. החכמים העבירו לו מעמד של בעל השטר תוך כדי הכרה שבעצם כשרות השטר בידו היא - ומצב כזה קיים רק בגט הבא ממדינת הים. אלא שאם כן המסקנה הצפויה היא דרק בבא מחו"ל נאמן השליח לומר בפני נכתב מדין בעל השטר. שיטה כזאת מובא בתוספתא ריש פ"ב. אמנם בבבלי דף ו ע"ב מובא מפורש אחרת ד"אי עבדת [בא"י] מהני [למרות שאינו נצרך]", ושלכאורה אין עוד מקום לחלק בין חו"ל לא"י במעמד בעל השטר.

אלא דנראה דעדיין יש לדון בשאילת דין "גטו מוכיח עליו" בא"י לאור הסוגיה להלן (כג ע"ב) - שהיא באמת המקום היחיד שבו מוזכר דין גטו מוכיח עליו לגבי השליח. המשנה עמצה אומרת ד"אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא את גיטה ממדה"י... מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח". לפי המשנה גם הנשים שאינן נאמנות בשאר עדויות מחשש נוגע בדבר וחשש שקר מביאות הגט ואומרות בפני נכתב. ועל פי דברינו לעיל יש לפרש דבשלמא לעניין עדות פסולות מחשש שקר שמכוונות לקלקלה. מה שאין כן כאן בהבאת הגט דהויין בעלי השטר וכבעל השטר קובעים קיומו והשטר עצמו מעיד על כך שהם שלוחין גם אלו מביאות, דאע"ג דאישית אינן נאמנות מכל מקום כשכתב מוכיח עליהן לא בעינן עדותם!

ובאמת הגמ' שם מגבילה הדין דווקא לגט הבא ממדינת הים: דאיתא התם "אמר ליה אביי: אדרבה איפכא מסתברא! בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקולא קא מיכוונה לא מהימני, בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה מהימנא". אלא שמפשטות הסוגיה משמע שכל החילוק בין א"י לחו"ל הוי מחשש שיקרא של השליח ויכולתו לקלקל את האשה. במדינת הים דאי אתי בעל לא משגחינן ביה כבר אין חששות ומפני כן נאמנות. אם כן אין עניין למעמד בעל השטר - ואדרבה משמע דאינה נאמנת לומר בפני נכתב כדין בעל השטר דאם כן גם בדאיכא חשש תהא נאמנת דגטו מוכיח עליה!!! ועל כורחך דדין כתב מוכיח לאו דווקא נקט [19].

---

[1] בחידושים לגיטין דף סד. "בענין שליח פסול בגט".

[2] ועיין היטב במאמרו הנפלא בשיעורים לזכר אבא מורי ז"ל מאמר "אותיות נקנות במסירה".

[3] שם עמ' רס"ה-רס"ו.

[4] שם עמ' רס"ח.

[5] ושמעתי מפי מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א בשם הרב זצ"ל דכך יש להבין דברי הגמ' בגיטין (כט ע"א) דלגבי שליח להולכה אמרינן שליח עושה שליח ולגבי שאר שלוחין לא אמרינן שליח עושה שליח, דמילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח. יש לפרש דבשאר שלוחים, אין ביטוי לשליחותם עד שעת ביצוע השליחות. כל מעמדם כשלוחים משעת מינוי הוי רק בפוטנציאל וביכולת שלהם לתפקד בעתיד עבור הבעל, אבל בעצם לא התחילו שליחותם. משום הכי אינם עושים שליח שני - דאצלם שליחותם מוגדרת עדיין כמילי. מה שאין כן בשליח להולכה דכבר נקט שטריה בידיה ועל ידי זה נחשב לבעל השטר - כבר מקיים חלק משליחותו ומוגדר כשליח בפועל עוד טרם שנותן את הגט ליד האשה, וממילא היות ושליחותו כבר התגשמה איננה בתורת מילי ושפיר נמסרת לשליח שני.

[6] חשוב להדגיש דיש חילוק יסודי בין נאמנות השליח והשליש להעיד על כשרות השטר (דיון של הגמ' בסנהדרין ובגיטין סד ע"א) לבין הדין דגטו מוכיח עליו שהשטר עצמו מעיד על השליח. ניתן לומר דאע"ג דשליח נאמן כבעל השטר להעיד עליו מכל מקום לא אמרינן לגביו גטו מוכיח עליו.

[7] גטין ב ע"ב - ג ע"א.

[8] ועיין עוד בתש' הרא"ש כלל מ"ה סעיף י', דבתחילת דבריו מעלה אפשרות דדוקא שליח שיש לו כתב שליחות בלי קיום נאמן לומר שליח אני, דמידי דנאמן לקיים הגט נאמן גם כן על הכתב שליחות. אבל שליח שאומר בעל פה "שליח אני" אינו נאמן. בסוף דבריו הוא חוזר לומר דכל שליח נאמן אע"פ שאין לו כתב שליחות. אבל מצד עצם הסברה, דמתוך שנאמן לומר בפני נכתב מדרבנן נאמן גם כן לומר בפני נכתב, יש די מקום לומר דדווקא דומיא דנאמנות של בפני נכתב - דהוי לקיים שטר, נאמן לגבי "שליח אני" - דהיינו לקיים כתב שליחותו.

[9] אמנם מתחילת דברי הרמב"ן משמע דאמירת בפני נכתב הוי סתם עדות אלא דבעדות אשה מקבלין עדות מתוך הכתב והוא הדין לאילם.

[10] ולאור מה שהעלתי לעיל דשליח אינו נאמן כעד אלא כבעל דבר לקבוע כשרות השטר יש לתרץ באופן אחר דרק אמרינן עד נעשה דיין אבל בעל דבר להיות דיין אולי לא אמרינן.

[11] ועיין עוד בר"ן ב ע"א בדפי אלפס שמביא פסק של הרי"ף כנגד שיטת הרמב"ם דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים וכוי. והר"ן מוסיף "דכל גט שאין פסול בגופו אלא בנתינתו לא מיפסל בהכי ומשום הכי סגי שיטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה". ומדבריו משמע שאמנם אמירת בפני נכתב, הגם דלא הוי דין בגופו של הגט מ"מ הוי דין במעשה נתינת הגט.

[12] שם בשיעורים לזכר אבא מארי ז"ל.

[13] ועיין בביאור הגר"א סימן קנ"ב סקמ"ז דלפי הראב"ד זוהי קושיית הגמ' בגיטין (כד ע"א) ב"אשה עצמה שמביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם" (דברי המשנה שם כג ע"ב) שהגמ' הקשתה - אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה! דלפי הראב"ד כוונת הגמ' לומר דהיות והיא אינה שליח אינה נאמנת לומר בפני נכתב. ובכן יש להקשות אשיטת המאירי הסובר דאכן שליח קבלה נאמן!

[14] ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס שם דמובא חילוק בכיוון ההפוך דדוקא בשליח לקבלה אמרינן דגיטו מוכיח עליו דשליח לקבלה הוי גדר של ידו כידה והוא במקומה עומד, מה שאין כן בשליח להולכה.

[15] ויש גם לחקור בסוג המינוי הדרוש כדי ליצור מעמד בעל השטר אצל שליח. לפי האמור לעיל דמסירת השטר מבעל השטר המקורי יוצר סטטוס חדש של בעל שטר (ולפיכך אותיות נקנות במסירה) יתכן דרק שליח שקיבל השטר ישר מהבעל נחשב בעל השטר ונאמן לומר בפני נכתב. ועיין היטב בזה בדברי המאירי בדף כט ע"ב - בסוף דבריו לגבי שליח שני שבמקרה ראה כתיבת וחתימת השטר האם נאמן לומר בפני נכתב.

[16] הגרי"ד זצ"ל העלה חילוק דומה בקשר לדברי הגמ' להלן (סד). הגמ' עוסקת בנאמנות שליח קבלה נגד הבעל ומקישה נאמנות דידיה לדין שליש - דבשתיהם הימניה הבעל. ועיין שם בתוס' דהקשו מאי שנא משליח הולכה דנאמן. ובמיוחד קשה על הראב"ד דלגבי שליח הולכה אמרינן דגטו מוכיח עליו. אפשר לתרץ על פי החילוק שהעלתי לעיל בין שליח להולכה דנחשב בעל השטר לבין שליח לקבלה דאינו מוגדר כבעל השטר. אמנם הרב זצ"ל חילק דהיכא דמתייחסים לשליח כבעל השטר, כתנאי קודם למעשה, ורק מסתפקים בכשרות ובקיומו של השטר, בזה איכא למימר דגטו מוכיח עליו וכאילו השטר עצמו תומך דברי השליח. אמנם בסוגיה להלן עצם תפיסת השליח תחת דיון - דלפי הבעל תופס רק בתורת פיקדון ולפי השליח כבר קיבל הגט בעד האשה והוא עכשיו תופסו עבורה. במקרה דנן השטר איננו מעיד על התופס דעצם התפיסה איננה ברורה.

[17] ועיין בבעל העיטור ח"ב דף מ"ז ע"ג (הוצאת רמ"י) דאפשר להבין בדבריו דבפסול לעדות למרות שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מכל מקום אינו נאמן לומר שליח אני. ויש להבין כפי שהצעתי דלענין קיום השטר, נחשב לבעל השטר ויכול לקבוע כשרות השטר כבעל דבר ואין צורך בעדותו. ועל כן נתקיים השטר גם על ידי פסול עדות. מה שאין כן לגבי עצם השאלה האם הוא אכן בעל השטר, בעינן ראיה אחרת ובפסול לעדות אינו נאמן לומר "שליח אני".

[18] כמובן אפשר לפרש דברי הגמ' ב"אי בעי קלתיה לשטרא" לגמרי אחרת, דנאמן השליש לא מדין בעל השטר אלא מדין "בידו" של כל התורה כולה.