מוקדש להורי היקרים

שהדריכוני לאהבת תורה

ושבזכותם שוכן אני באהלה של תורה

מפי א-ל יבורכו ולנחת ובריאות יזכו

תפילת הדרך בימינו / יוסף צבי רימון

שאלה מעשית ביותר ועם כל זה לוטה בערפל - האם צריך אדם הנוסע מתל-אביב לירושלים לומר תפילת הדרך? האם צריך הנוסע מגוש עציון לירושלים לומר תפילת הדרך? האם יש מקום לברך תפילת הדרך בימינו גם במקומות שלכאורה יש בהם ספק הלכתי (מסיבות שונות כפי שיבואר להלן) מפאת החשש לתאונות דרכים? ומה הדין בחשש מזריקת אבנים - 'אינתיפדה'?

הדעה המקובלת בקרב רבים היא, לומר במקרים אלו תפילת הדרך ללא חתימה בשם[1]. נקומה נא נסובבה בסוגיות הגמרא והראשונים, ונראה איזו היא הדרך שיבור לו האדם בתפילת הדרך.

מקור הדין ומחלוקת בה"ג ורש"י

מקור הדין בברכות כט ע"ב:

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא:... וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך.

ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך! מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתוליכני לשלום ותצעידיני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא"י שומע תפילה".

מגמרא זו שומעים אנו על חיוב אמירת תפילת הדרך ("צריך להתפלל תפילת הדרך"). הגמרא בהמשך מבארת שיש לומר תפילה זו בלשון רבים "שתוליכנו לשלום וכו'"; אחר כך אומרת הגמרא שיש לומר תפילה זו "משעה שמהלך בדרך"[2]. כעת (דף ל ע"א) מוסיפה הגמרא דין, שמהווה מרכיב חשוב ויסודי בתפילת הדרך:

"עד כמה? אמר רבי יעקב אחר רב חסדא: עד פרסה".

בהסבר הגמרא נחלקו בעל הלכות גדולות ורש"י. הסברו של הבה"ג הוא המקובל יותר.

ואלו דברי הבה"ג (מובא ברש"י שם):

"עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל? עד פרסה - אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו".

כלומר, לדעת הבה"ג נקטה הגמרא בשיעור תפילת הדרך - תפילת הדרך נאמרת רק אם הולך פרסה, אולם אם הולך פחות מפרסה לא יאמר תפילת הדרך.

רש"י מפרש אחרת:

"עד פרסה - אבל לא לאחר שהלך פרסה".

לדעת רש"י הגמרא לא נקטה כאן שיעור מסוים לתפילת הדרך. הגמרא חידשה דין אחר - תפילת הדרך רשאי לומר רק בפרסה הראשונה, אבל לא לאחר שהלך פרסה (אפילו אם יש לו עוד דרך ארוכה של פרסאות רבות).

דעת רש"י תמוהה ביותר, וכתבו על כך תלמידי רבינו יונה (כ ע"ב מדפי הרי"ף; ומעין זאת ברא"ש, פ"ד, סימן י"ח):

"אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר כך; שזה לא ייתכן! דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בעניין התפילה הצריכה...".

כלומר, למרות שהתחיל בלא ברכה, אין כל סיבה שימשיך ללכת כך בלא ברכה. היטיב לנסח זאת הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח) בפירושו לברכות (ל ע"א):

"ונראה לי שאם החזיק בדרך ולא בירך אותה, כל שנשאר לו לילך פרסה מברך אותה... ולא אשגחינן כלל במה שהלך, בין מעט בין הרבה. וזה הפירוש נראה יותר נכון, שאיך אפשר לומר שמי שיש לו ללכת עשר פרסאות, שמפני שהלך פרסה אחת בלא תפילה שיכול ללכת תשע פרסאות הנשארות בלא תפילה?! וכי מפני שאכל שום וריחו נודף, יאכל שום אחר כדי שיהיה ריחו יותר נודף?".

דברי הרשב"ץ מבוססים על הלכה ברורה ומוסכמת, שהאוכל חצי פרי ונזכר שלא בירך, יברך ואחר כך ימשיך את החצי הנוסף, ומאי שנא הכא[3]?

שלוש אפשרויות עיקריות ייתכנו לתירוץ רש"י: אפשרות אחת לצמצם את דברי רש"י; אפשרות שנייה לתת נימוק צדדי מדוע ישנה בעיה לברך לאחר פרסה; אפשרות שלישית לראות מחלוקת יסודית בין רש"י לבה"ג, שתבאר גם דין זה.

האפשרות הראשונה נראית מתוך דברי תלמידי רבינו יונה: "ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון הוא דעד כמה, רוצה לומר - עד כמה הוי אחיזת הדרך [= רש"י], אבל... יש לו לאומרה לכתחילה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה, ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אחר כך על מה שיש לו ללכת, כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך...". כדברים אלו כתב גם הריטב"א (שם) [4].

ואולם, ראשונים אלו לא אמרו דברים אלו בהסבר רש"י עצמו, אלא שזו דעתם בהסבר הגמרא. ונראה שלא אמרו זאת בדעת רש"י כיוון שברש"י מבואר שאין לומר כלל לאחר פרסה: "אבל לא לאחר שאמר פרסה" (ולפלא שבספר חפץ ה', הסביר זאת בדעת רש"י).

ובכמה ראשונים אכן מצאנו מפורשות[5], שדעתם היא שלאחר פרסה אין לומר תפילת הדרך כלל:

"ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה".(רא"ה שם)

"ויש אומרים, דכיוון שלא התפלל עד פרסה לאחר שהחזיק בדרך, דתו לא מצי להתפלל אותה".(שלטי הגיבורים אות ו)

"ועד כמה זמנה להתפלל? עד פרסה. אבל מכי עבר פרסה הוי מעוות לא יוכל לתקון".(מרדכי בפירוש הראשון, סימן צ"ד) 

באפשרות השנייה בחר הפני יהושע, שפירש שבאמצע הדרך אינו מיושב בדעתו ולכן אינו יכול לברך; ומעין זאת גם באחרונים אחרים.

את האפשרות השלישית ניתן למצוא במאירי:

"ויש מפרשים, שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה; משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה".

יסוד חדש מצאנו במאירי: "אין זה נמלך בקונו". את תפילת הדרך ניתן להבין בשני אופנים: דרך אחת, והיא הפשוטה, להבין שזו ברכה שנתקנה על סכנת הדרך. דרך שנייה היא הדרך שלימדנו המאירי (ובעקבותיו בעינים למשפט). הגמרא בתחילת הסוגייה אמרה: "וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך". על המלה "הימלך" פירש רש"י: "טול רשות". וזהו יסוד תפילת הדרך - נטילת רשות.

מעתה מובנים דברי רש"י. ליטול רשות לצאת לדרך, ניתן לעשות רק ביציאה לדרך. לאחר שכבר יצא לדרך אין בכך נטילת רשות, ואף חוצפה כלפי שמיא יש כאן.

על הבנה זו ברש"י יש לתמוה, הלא נוסח הברכה מעיד כי משום סכנה היא? נראה לי לחלק בין סיבת התקנה לאופי התקנה. תפילת הדרך נתקנה כבקשת רשות. אולם, כיצד מבקשים רשות מהקב"ה? כיצד תבוא בקשה זו לידי ביטוי בפועל? לא יכולה ברכה זו להיות בניסוח של בקשת רשות כפשוטה, שהרי כיצד יידע האדם את מענה הקב"ה[6]!? נוסח הברכה יהיה אפוא בקשה להצלה מסכנה. במסגרת הצלתו כלולה גם שמירתו בדרך, וגם עיכובו והחזרתו למקומו (ללא הגעתו ליעד) במקרה של סכנה שלא יינצל ממנה.

הבה"ג הבין שתפילת הדרך היא על סכנת הדרך. לכן, גם אם לא בירך בתחילה, יכול לברך כל עוד יש לו לילך פרסה, שהרי עדיין סכנה לפניו.

מוכרחים אנו לומר שגם הבה"ג מסכים ליסוד של "הימלך בקונך וצא", שהרי דבר זה מופיע בגמרא עצמה. אלא שבניגוד לרש"י שמבין שזהו יסוד תפילת הדרך ­נטילת רשות, מבין הבה"ג שדבר זה בא לבטא את הפן האישי של יחס האדם לתפילת הדרך (שנתקנה משום סכנה) - על הבנה זו בבה"ג נעמוד בהמשך דברינו, כי חשיבות רבה נודעת לה.

להלכה נפסק בעניין זה בשו"ע (ק"י, ז) כבה"ג, והרמ"א כתב שלכתחילה יש לחוש לרש"י:

"אומר אותה אחר שהחזיק בדרך. ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (רמ"א: ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה - רש"י והר"י). ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה...".

תפילת הדרך על מרחק פחות מפרסה

דעת הבה"ג בהסבר הגמרא, שאין לומר תפילת הדרך על פחות מפרסה. מה דעת רש"י?

בפשטות משמע שיכול לברך על פחות מפרסה לדעת רש"י. שכן, כיוון שרש"י משתמש בדברי הגמרא "עד פרסה" להסברו (שיש לומר בפרסה ראשונה), מהיכי תיתי לומר שתפילת הדרך נאמרת רק על שיעור של פרסה? הלא אין לו לרש"י כל מקור נוסף לכך, שיצטרכו לומר רק על דרך של פרסה!?

דבר זה מפורש ברא"ה[7]:

"אבל לעניין הדרך לא נתנו בו שיעור לכמה דרך מתפלל אותה".

גם מדברי הבית יוסף ניתן לדייק דבר זה בדעת רש"י. הב"י כתב שהטור פסק כבה"ג: "ורבינו תפס עיקר כפירוש בה"ג", ומיד אחר כך הוסיף: "ולכן כתב שאין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה"; ומשמע מכך בברור, שלפי רש"י היה צריך לומר תפילת הדרך גם במקרה זה, דהיינו בפחות מפרסה.

אמנם, באורחות חיים (לר' אהרן הכהן מלוניל, הלכות ברכות סעיף ס"ב) פסק כשני הדברים, דהיינו שיש לומר בפרסה הראשונה, ורק על שיעור פרסה (וכך גם בכלבו, ובריקנאטי הלכות תפילה סעיף ל"ה), וכפי שכתבתי לעיל יש לתמוה מניין לומר זאת. ואמנם ניתן ליישב, אך פשט הגמרא נראה כהבנת הרא"ה והבית יוסף. 

להלכה נפסק בשו"ע (ק"י, ז) גם בכך כדעת הבה"ג: "ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך". 

שיעור פרסה

שיעור פרסה הוא הליכת אדם מרחק של ארבעה מילין, דהיינו מרחק של כארבעה ק"מ. מהו המגדיר את הפרסה - האם המרחק עצמו (ארבעה ק"מ), או שמא זמן ההילוך של הפרסה, דהיינו כשבעים ושתיים דקות? הנפקא מינה היא בנוסע ברכב - האם יברך על נסיעה של ארבעה ק"מ או על נסיעה של שבעים ושתיים דקות?

הסתפקות זו מוזכרת גם במקרים נוספים: בהלכות קרבן פסח, בהלכות אבל בהלכות נטילת ידיים ובהלכות ערב שבת. להלן נדון במקרים השונים, ונבחן את רמת שייכותם לתפילת הדרך.

א. קרבן פסח

מי שלא הקריב קרבן פסח חייב כרת. אולם אם אדם היה בדרך בשעת הקרבת הקרבן, אינו חייב כרת: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר, ט', יג).

מה הדין אם נמצא בדרך (מחוץ למודיעים), אך יכול להגיע במהירות על ידי סוסים ופרדים? דבר זה מבואר בגמרא בפסחים צד ע"א:

"תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר: 'ובדרך לא היה', והלה היה בדרך". 

מן הגמרא עולה שאין משמעות לסוסים ולפרדים, דהיינו הגדרת דרך היא כפשוטה, ולא כזמן הילוך. וכן כתב להוכיח מן הגמרא בפסחים בפתח הדביר (עמוד שי"ג) על פי שו"ת בית יעקב (סימן ל"ה), וכן כתבו עוד אחרונים.

לעומת זאת, יש רבים שהוכיחו מכאן ההפך. מכך שהגמרא הייתה צריכה ללמוד דין זה מגזרת הכתוב, משמע שבעלמא דרך שווה לזמן הילוך, ורק בפסחים חידשה התורה שדרך שווה מרחק. וכן כתב בשו"ת הרב"ז (סימן פ"ה), ובשו"ת רב פעלים (ח"ב, חיו"ד, סימן מ'), ועוד אחרונים. וכן כתב להוכיח מקרבן פסח בשו"ת יביע אומר (ח"א, סימן י"ג).

ולעניות דעתי נראה שלא קרב זה אל זה, ואין להוכיח מפסחים לתפילת הדרך. בקרבן פסח יסוד הפטור מבוסס בפשטות על יכולת טכנית להגיע לעזרה בזמן קרבן הפסח, וכדברי הרמב"ן (במדבר ט', י): "כי העומד בתחילת בין הערביים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה - דרך רחוקה היא לו ופטור"[8]. הואיל וכך, היה מקום לחשוב שאם יכול להגיע במהירות לעזרה יהיה חייב למרות שנמצא במרחק רב (דרך = זמן הילוך), קא משמע לן שאינו מתחייב (דרך = מרחק). אך הוה אמינא זו הייתה קיימת דווקא בקרבן פסח ולא בנושאים אחרים שם אין שייך טעם זה.

לכן נראה שלא שייך טעם זה בתפילת הדרך. בין אם נבין תפילת הדרך כנטילת רשות (שאז צריך להגדיר מהי דרך) ובין אם נסביר שהיסוד הוא סכנה (ואז צריך לבחון על איזו מציאות תיקנו בשל כך לומר תפילת הדרך), אין זה דומה לטעם ההוא אמינא בקרבן פסח.

ב. אבלות

מי שמת לו מת ולא ידע ממותו, והגיע לאחר ששאר בני המשפחה החלו לשבת שבעה. האם הוא מצטרף אליהם למניין שבעה, או שמא מונה מתחילה?

"מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת - אם היה מקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות, שאפשר שיבוא ביום אחד, מונה עימהם". 

גם בעניין זה נחלקו אחרונים, מהי הגדרת "עשר פרסאות" - מרחק או זמן הילוך? בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד, סימן ש"ט) הכריע שעשר פרסאות הם פונקציה של מרחק בלבד, ואין להתחשב בסוסים וכד'. וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד, סימן שס"א). ולמדו כן מהגמרא בפסחים דלעיל.

לעומתם, כתבו בשו"ת מקור חיים (סימן כ') ובשו"ת זכרון יהודה (סימן מ"ב) ועוד, שמתחשבים בסוסים ובפרדים, כי עשר פרסאות הם פונקציה של זמן הילוך. והוכיחו גם הם מהגמרא בפסחים כדלעיל.

ושוב כתבו אחרונים להוכיח מדין זה לתפילת הדרך (עיין שו"ת יביע אומר, שם).

ולענ"ד נראה, שאין לדמות בין אבלות לתפילת הדרך. היסוד של דין זה באבלות הוא, שאם יכול להגיע תוך יום (שהוא מהלך עשר פרסאות, כמבואר בפסחים צד ע"א), נחשב הדבר כאילו כבר נמצא עימהם. לכן, אף אם נמצא רחוק, כיוון שיש בידו אמצעים טכניים להגיע במהירות (כגון רכב), מן הדין הוא שנדון אותו כאילו כבר נמצא עימהם, שהרי יכול להגיע תוך יום. ואין ללמוד מכאן לתפילת הדרך שמהותה בהגדרת דרך כמסוכנת (וכיוצ"ב כדלעיל). 

ג. נטילת ידיים  

כתב השו"ע בסימן קס"ג (סעיף א):

"אם אין לו מים מצויים לפניו בריחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה...". 

הביאור הלכה (סעיף א', ד"ה אם אין) כתב, שהשיעור כאן אינו נמדד לפי אורך הדרך, אלא לפי זמן הילוך של ד' מילין.

גם מכאן היו שרצו להוכיח לתפילת הדרך (עיין בשו"ת בית המדרש סימן ד', הובאו דבריו בשו"ת יביע אומר ח"א סימן י"ג).

ד. ערב שבת

דיון נוסף נובע מדיני ערב שבת. הגמרא בסוכה מד ע"ב אומרת:

"אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות..".

וכן נפסק בשו"ע (רמ"ט, א').

וכתב הב"ח להקל ליושב בעגלה או רוכב על סוס, שיוכל ללכת יותר. ומהמשנה ברורה (ס"ק א') משמע גם כן להקל. ולפי זה, דרך מוגדרת כזמן הילוך. 

בשני המקרים נראה שאין לדמות לתפילת הדרך. לעניין נטילת ידיים -   היסוד במרחק המחייב נטילת ידיים הוא טרחה, כפי שמשמע מפשטות הגמרא בפסחים מו ע"א, והראשונים שם. כיוון שכך, מסתבר לשער טרחה בהפסד זמן, ועל כן הגדרת דרך לעניין זה תהיה זמן הילוך, כלומר שבעים ושתיים דקות[9]. אך אין להוכיח מכאן לתפילת הדרך בה היסוד הוא שונה כדלעיל.

לעניין נסיעה בערב שבת - החשש שמא יאחר לביתו, וכלשון השו"ע: "אין הולכים בערב שבת יותר מג' פרסאות, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת...". על כן, דין הוא שהקרטריון הקובע יהיה זמן. ועל כן אין להוכיח מכאן לתפילת הדרך.

החלוקה בסברה שכתבנו בין נטילת ידיים לבין תפילת הדרך, הכרחית בוודאי לפי המשנה ברורה. שאם לא כן, תהא סתירה בדבריו, שפסק בנטילת ידיים, שפרסה היא פונקציה של זמן הילוך, ואילו בתפילת הדרך פסק שפרסה היא פונקציה של דרך (ק"י, ס"ק ל'; יובא להלן). ולפי דברינו שחילקנו בין נטילת ידיים שהיסוד בה הוא טרחה, לבין תפילת הדרך, אתי שפיר.

ה. תפילת הדרך

אם היסוד הוא נטילת רשות, מסתבר שדרך תוגדר כמרחק, אך מכל מקום אין בכך נפקא מינה לדידן, שהרי בלאו הכי לפי שיטה זו ניתן לומר תפילת הדרך אף על פחות מפרסה, כפי שנטינו לומר לעיל.

אם היסוד הוא סכנה, ניתן להעלות על הדעת את שתי האפשרויות. ייתכן שהגדרת סכנה תהיה בהתאם לאורך הדרך, שבדרך באורך כזה יש לחוש לסכנה. ואולם, ניתן להעלות על הדעת גם גישה אחרת. ייתכן שהסכנה תוגדר על פי זמן השהייה בשטח. ככל ששוהה זמן רב יותר כך גדלה הסכנה. לכן אולי רק שהייה של שבעים ושתיים דקות נחשבת למסוכנת, ומצריכה תפילת הדרך.

יש לתמוה קצת, שכמה אחרונים הדנים בכך, לא העלו כלל סברה זו, השנייה, ואף יש שכתבו שכיוון שהטעם הוא סכנה "מה לי אם מהלך בפרסה זו בשיעור של ע"ב רגעים, או שעובר על אותה פרסה חיש קל, ומסתבר דתליא הדבר בשטח ולא בזמן" (אז נדברו ח"ו סימן ס"ו, הובאו דבריו בדרך ישרה, פרק א', הערה ל"ב). ואף מאלה המצדדים בהגדרת דרך כזמן הילוך, דנו בהוכחות מאבילות או מקרבן פסח וכדומה, שלכאורה אינם דומים לענייננו כפי שהסברנו לעיל, במקום להביא סברה זו.

מקור לסברה זו ניתן לדעתי למצוא באורחות חיים (הלכות שני וחמישי, אות כד):

"ואם תאמר: ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר, דאמרינן שמזכירין עוונותיו של אדם (ברכות נה ע"א), יברך (הגומל) אחר שעבר? מכל מקום דבר שהוא קצר ואינו ארוך, קל לעבור מהרה, ואינו נחשב לסכנה כמו עוברי דרכים שהדרך ארוך, וכמה מקרים באים על דרך ארוכה".

ניתן להבין את האורחות חיים בשתי צורות. האורחות חיים משלב בדבריו שני גורמים: "קצר ואינו ארוך"; "קל לעבור מהרה". ניתן להבין שהיסוד הוא "קל לעבור מהרה", ודבר זה בא לידי ביטוי בהולך תחת גשר, כי "הוא קצר ואינו ארוך". כלומר, סכנת הדרך באה לידי ביטוי בשהייה מרובה, וגשר זה - למרות היותו מקום מסוכן הרבה, השהייה בו קצרה, ולכן לא ייחשב מקום סכנה לעניין ברכה. לפי זה, החישוב בתפילת הדרך הוא זמן הילוך.

אמנם ניתן להבין גם אחרת. ייתכן שהיסוד הוא "קצר ואינו ארוך"; דהיינו, בשל היותו מקום קצר אין זה מקום סכנה, ו"קל לעבור מהרה" אינו אלא סימן לכך שהדרך קצרה (אך הקובע הוא מרחק ולא זמן).

מכל מקום, מראשונים רבים אכן מוכח שהגדרת דרך היא פונקציה של מרחק, לעניין תפילת הדרך. דבר זה עולה מכך שראשונים אלו סתמו להשוות הולך ברגל להולך בספינה, ולא כתבו שהשיעור בספינה שונה. כך למשל בראבי"ה (ברכות, סימן פ"ה): "אבל מכי עבר פרסה, לא שנא בספינה ולא שנא ביבשה, הוי מעוות שלא יוכל לתקון". אמנם, דברי הראבי"ה הם בהתאם לשיטת רש"י. אך גם בהולכים בשיטת הבה"ג ניתן לראות כדברים הללו - כן כתבו בשם המהר"ם, שאם רוצה ללכת ד' מילין בספינה שיתפלל תפילה זו (כן כתבו בשמו במהר"ם ב"ב בפסקים סימן צ"ה; בכלבו בסימן פ"ז; ועוד). ובאגודה כתב (סימן צ"ט): "תוך פרסה יכול לברך בין בספינה בין ביבשה".

כגישה זו של רוב הראשונים, פסק גם המשנה ברורה (ס"ק ל') בשם הא"ר: "ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה, ולפי זה גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה".

ולמרות שהיו שהכריעו בדרך שונה, מפאת דיני קרבן פסח או אבילות או נטילת ידיים, כבר הסברנו בהרחבה שלכאורה אין לדמות מילתא למילתא, ואין ללמוד ממקרים אלו לתפילת הדרך, ועל כן נראה עיקר שלא ללמוד אלא מדיני תפילת הדרך עצמם, ובכך יש להעדיף, כפי שראינו, את הגישה של פרסה כפונקציה של מרחק, כפי שפסק המשנה ברורה, דהיינו שיעור ארבעה ק"מ[10].

על יסוד תפילת הדרך ומהותה, היה מקום להתעכב בפרק זה, אך כיוון שהנפקא מינה ההלכתית מכך לדידן נובעת בעיקר מן הבעיה שנציג בפרק הבא, נדון בכך בע"ה שם.

הסתפקות הביאור הלכה

אם היינו מסיימים את המאמר כאן, היינו, לכאורה, מברכים תפילת הדרך על נסיעה מתל-אביב לירושלים, מגוש עציון לירושלים, וכדומה, וכפסק המשנה ברורה. אלא, שכאן 'נכנסת לתמונה' הסתפקותו של הבה"ל, שמעוררת מחדש את הספק:

"ולכאורה לפי זה, אפילו אם יש לו ליסע פרסה ביחד, אך שהוא נוסע הפרסה דרך איזה עיר או שיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה, גם כן לא יאמר תפילת הדרך בחתימה, דהא ליכא מקום סכנתא. ואפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה... וצ"ע".

הסתפקותו של הבה"ל היא, האם על כל נסיעה של ארבעה ק"מ מחוץ לעיר מברך תפילת הדרך, או שמא צריך שלא יהיה יישוב קרוב אליו ברדיוס של ארבעה ק"מ לכל כיוון.

לאור הסתפקות זו, כמעט וביטלו תפילת הדרך, שכן אין כמעט מקום בארץ, שבו אין יישוב ברדיוס של ארבעה ק"מ[11].

ואולם, נראה שבמציאות ימינו, גם הביאור הלכה לא יסתפק, ויסכים שיש לומר תפילת הדרך למרות שיש יישוב בצד הדרך ברדיוס של פרסה.

היסוד לדברי הבה"ל הוא הרא"ש. ואלו דברי הרא"ש (פ"ד, אות י"ח): "אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך". לכן, מסתפק הבה"ל, שכיוון שסמוך לעיר לא הוי מקום סכנה, ייתכן שלמרות שנסע פרסה מחוץ לעיר לא יברך, כי כל הזמן היה סמוך לערים אחרות.

כל יסודו של הבה"ל מבוסס על כך שהסכנה נובעת מליסטים או חיות רעות וכו'. לכן, בקרוב לעיר, שסכנה זו אינה קיימת, יש להסתפק אם לומר תפילת הדרך. אולם, האם זו הסכנה העיקרית בימינו? בוודאי שלא. הסכנה העיקרית בימינו היא תאונות דרכים. וסכנה זו קיימת גם בקירוב לעיר.

סברה זו של תאונות דרכים כגורם מחייב בתפילת הדרך, הועלתה בחלק מהפוסקים, והם נטו לדחותה ולתמוה עליה, שכן לפי זה "כשנוסע בעיר כשיעור ארבעה ק"מ, דהיינו פרסה, יצטרך לברך" (שו"ת יביע אומר, ח"א, סימן י"ג).

ולי בעוניי, נראה שישנו חילוק ברור, שיחייב תפילת הדרך במקרה של הבה"ל, דהיינו מחוץ לעיר, ולא יחייב תפילת הדרך בתוך העיר למרות סכנת התאונות, המשותפת לשניהם.

תפילת הדרך אינה תפילה על הצלה מסכנה. לא יעלה על הדעת, שיתנפלו על אדם שודדים בביתו והוא יתחיל לומר תפילת הדרך! תפילת הדרך נתקנה אך ורק על יציאה לדרך: "היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך"; אך לא סתם דרך, כי אם דרך מסוכנת (את טיב הסכנה, נבאר בפרק הבא).

יציאה לדרך פירושה יציאה מחוץ לעיר. נסיעה בתוך העיר אינה מוגדרת כדרך. כעת נבוא לבאור דברי הבה"ל. אם אדם נוסע למרחק פרסה ואין סביבו כל יישוב, אזי מתקיימים שני התנאים: דרך מסוכנת. אם אדם נוסע מחוץ לעיר, אך בקירוב אליו ישנם יישובים: 'דרך' יש כאן; 'מסוכנת' ייתכן שאין כאן. כיום המציאות שונה; כיום ניתן לספק, לצערינו, את גורם הסכנה ממקום אחר - תאונות הדרכים. אם כנים דברינו, הנוסע כיום מחוץ לעיר, גם אם נוסע בקירוב ליישובים אחרים, יצטרך לומר תפילת הדרך, שהרי שוב יש כאן 'דרך' 'מסוכנת'[12].

מקום סכנה

ועל כולנה, יש לצרף דבר נוסף. ברא"ש שהבאנו לעיל מסתמנת אפשרות לברך תפילת הדרך אף על פחות מפרסה: "אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך" - משמע שאם קיימא לן שהוי מקום סכנה יצטרך לברך, אף בפחות מפרסה.

כך משמע גם מדברי תלמידי רבינו יונה. בירושלמי (ברכות, פ"ד, ה"ד) נאמר שכל הדרכים בחזקת סכנה, ואם כן לפי הבה"ג שהיסוד הוא סכנה, יצטרך לומר תפילת הדרך אף על פחות מפרסה. אומרים על כך תר"י: "ואפשר לומר, שזה [שכל הדרכים בחזקת סכנה] אינו אומר בקרוב לעיר, אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו". משמע מכך, שאם ידוע בוודאות שהוי מקום סכנה יצטרך לברך אף בפחות מפרסה.

באלפסי זוטא מופיע בפירוש, שאם הוא מקום סכנה אפילו בפחות מפרסה יש לומר תפילת הדרך. וכן פסק הט"ז (ס"ק ו'), וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק ל').

לפי זה ישנם שני מקרים: אם מדובר בדרך של פרסה, הוי בסתמא מקום סכנה וצריך לומר תפילת הדרך. אם מדובר בדרך של פחות מפרסה אין לומר תפילת הדרך, אלא אם כן יודעים אנו שהוי מקום סכנה.

כעת יש לברר מהו מקום סכנה - האם תלוי הדבר במציאות בשטח (קביעה אובייקטיבית) או שמא תלוי הדבר בהרגשתו של האדם (קביעה סובייקטיבית).

דיון זהה לזה, מצאנו בדברי הרוגוצ'ובר, אמנם לעניין שבת [13]. הרוגוצ'ובר מוכיח שהגדרת סכנה היא סובייקטיבית. בין השאר הוא מוכיח מן המשנה בשבת (כ"ט ע"ב), האומרת: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני נוכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה... פטור". וביאר הרוגוצ'ובר ד"זה רק גדר דימיון, שמדמה בעצמו שעל ידי זה יהיה לו סכנה... ולכן דייק 'מפני שהוא מתיירא'" (ולא אמרה המשנה: 'מפני שיש שם ליסטים'. שהמציאות אינה הקובעת, אלא העובדה ש'מתיירא').

ואף שלעניין שבת חידוש גדול הוא[14], נראה שלעניין תפילת הדרך, דבר נאה ומסתבר הוא.

הגמרא ציינה כהקדמה לדין תפילת הדרך, שתפילת הדרך באה על רקע של "הימלך בקונך וצא". לדעת רש"י העלנו לעיל, שזהו היסוד המרכזי. אולם, גם הבה"ג מקבל דברים אלו, שהרי אלו דברי הגמרא. מהו ביאורם של דברים אלו?

להימלך במישהו, או להתייעץ במישהו, פירושו, להציג את החששות, להעלות את הספקות. דבר זה אינו נובע מתוך מציאות ברורה וקיימת, אלא מתוך חרדה וחשש. יסוד תפילת הדרך הוא האחיזה בקב"ה - "כגמול עלי אמו". האדם החושש, מרגיש כעת שאינו לבדו: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". אולי אין זו נטילת רשות לצאת לדרך כרש"י, אך זו הימלכות והתרפקות, התייעצות שמטרתה חיזוק ועידוד בידיעה כי "הנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" (בראשית, כ"ח, טו).

מעין זאת מצאתי באגרות משה (או"ח, סימן נ"ט): "ומדויק לשון 'הימלך בקונך וצא'... שהוא מחדש שאף שהוא רק ספק, דאפשר לא יחשבו כלל מזיקים להיות שם, שנמצא שלא היה על מה להתפלל שישמרהו השי"ת בדרכו יותר מכפי שהוא נמצא בביתו... שאינו כן, אלא שלתפילה צריך להתפלל אף על הספק...".  

על חיזוק ועידוד, ניתן להתפלל בכל תחושת סכנה, ובלבד שיהא המקום מוגדר כ'דרך', לאפוקי נסיעה בתוך העיר.

נמצא, שאדם החש בסכנה, הן מצד תאונות דרכים והן מצד זריקת אבנים וכיוצא באלו, יוכל בוודאי לברך תפילת הדרך בשם ומלכות; וניתן לצרף לכך כמה דברים: שיטת רש"י שאף על פחות מפרסה אומרים תפילת הדרך; אף כשיטת הבה"ג שצריך פרסה, ייתכן שכל פרסה מחוץ לעיר מצריכה ברכה אף אם יש יישובים בקירוב, ומסתבר שפרסה הוי שיעור דרך, דהיינו ארבעה ק"מ; אף לבה"ל המסתפק בכך, מסתבר שכיום בשל סכנת תאונות דרכים, יסכים שצריך לומר בכהאי גוונא תפילת הדרך; ואף אם נסתפק בכל הנ"ל, כשמרגיש סכנה, בוודאי יכול לומר תפילת הדרך, שהרי בכהאי גוונא נאמרת תפילת הדרך אף על פחות מפרסה (מחוץ לעיר).

לסיכום:

בעיקרי העניינים המרכיבים את תפילת הדרך, הבאתי את השיטות השונות, והמעיין יעיין בגופם של הדברים, ויברור לו את דרכו. על פי הדרך שאני סברתי ללכת בה, נראה להציע את המסקנות הבאות:

א. הנוסע מתל-אביב לירושלים, או מגוש עציון לירושלים וכדומה, מסתבר שרשאי לומר תפילת הדרך בברכה.

לטעם הדבר ניתן לצרף מספר דברים:

1. שיטת רש"י שאף על פחות מפרסה אומרים תפילת הדרך.

2. אף לשיטת הבה"ג שרק על פרסה אומרים תפילת הדרך, מסתבר ששיעור פרסה   לעניין תפילת הדרך, הוי שיעור של דרך (וכן דעת המשנה ברורה, ק"י, ס"ק ל'), דהיינו כארבעה ק"מ.

3. ייתכן שעל כל נסיעה של פרסה מחוץ לעיר מברך אף אם יש יישוב קרוב.   אף אם נסתפק בכך, כהסתפקות הבה"ל, מכל מקום מסתבר שבימינו, בגלל חשש תאונות הדרכים[15], ניתן לומר תפילת הדרך בכל נסיעה של פרסה מחוץ לעיר, למרות קרבת הנסיעה לערים אחרות. 

ב. ישתדל לומר תפילת הדרך מיד בצאתו מן העיר (כ-35 מטרים אחרי כלות הבתים, או העירוב אם הוא ממשיך אחרי הבתים), כדי לחוש לשיטת רש"י שרק בפרסה ראשונה ניתן לומר תפילת הדרך. ומכל מקום אם לא אמרה אז, יכול לאומרה כל עוד יש לפניו פרסה (ואם כבר אין לפניו פרסה, יאמרנה ויחתום "ברוך שומע תפילה"). 

ג. הנוסע בתוך העיר לא יאמר תפילת הדרך, שכן אין זה מוגדר כדרך. 

ד. גם מי שמעדיף שלא לומר תפילת הדרך בברכה בנוסעו מתל-אביב לירושלים וכדומה, אם הוא חש בתחושת סכנה, או מחשש הנהיגה (כביש רטוב וכו', או חשש כללי של תאונות דרכים) או מחשש זריקת אבנים, או מכל סיבה אחרת, נראה, שיכול לומר תפילת הדרך בברכה.

---