דין מחוסר קציצה בגט / דוד חמודות

  שנינו במשנה בגטין יט ע"א:

"על הכל כותבין-על העלה של זית ועל הקרן של פרה - ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד וכו'. אין כותבין במחובר לקרקע. כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וכו'".

הגמ' בדף כא ע"א אומרת על המשנה "על העלה של זית וכו' בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה, אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה? אמר קרא 'וכתב ונתן לה' - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".

דרשה זו "וכתב ונתן" כוחה יפה הן לגבי דין עלה של זית וקרן פרה והן להמשך "אין כותבין במחובר" וכו'. ואף שר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, מכל מקום נראה שגם הוא לומד את דינו מדרשה זו. ואכן רש"י על אתר ד"ה "אין כותבין במחובר" פירש: דכתיב 'וכתב ונתן' שאינו מחובר קציצה.

מעין דרשה זו מצינו בספרי דברים וביתר הרחבה בתוספתא גטין פ"ב.

והכי איתא בספרי (מהדורת פינקלשטיין, עמ' 289 פיסקה רסט):

"ספר אין לי אלא ספר. מנין עלי-קנים וכו' אם-כן למה נאמ' "ספר"? מה ספר מיוחד שהוא של קיימא וכו'. רבי יהודה בן בתירא אומר מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שמחובר לקרקע".

ואילו בתוספתא (גיטין פ"ד עמ' 250 מהדורת ליברמן, ועיין תוספתא כפשוטה)

"...ר' יוסה הגלילי אומר מה ספר שאין בו רוח חיים יצא דבר שיש בו רוח חיים. ר' יהודה בן פתירא אומר מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר המחובר לקרקע. כתב על קרן צבי וחתכו וחתמו ונתנו לה, פסול. שנאמר 'וכתב ונתן' מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש".

אם כן לפנינו לכאורה דרשות שונות לעניין אחד. במשנה עולה הדרשה   על כל המחוסרין קציצה בין בעלי-חיים ובין מחובר לקרקע לעומת זאת הדרשה בספרי מתייחסת רק למחובר לקרקע, ובתוספתא יש שתי דרשות שונות, אחת לבעלי חיים ואחת למחובר לקרקע. 

* * *

בדף ב ע"א פותחת הגמרא בסוגיית 'בפני נכתב ובפני נחתם' ובמחלוקת העקרונית בין רבה לרבא בטעם אמירת בפני נכתב ונחתם. לרבה שאין בקיאין לשמה ולרבא משום שאין עדים מצויין לקיימו והסוגיה מנסה להביא ראיות לכאן ולכאן.

בהמשך בדף ג ע"א (למטה) שואלת הגמרא לשיטת רבה "דאמר שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה? אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי דתנן (בדף כא ע"ב) אין כותבין במחובר לקרקע. כתבו על המחובר לקרקע תלשו חתמו ונתנו לה - כשר. אי ר' אלעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי וכו'. רב אשי אמר הא מני ר' יהודה היא. דתנן (שם) ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, וכו'".

נשים לב שאין הגמ' שואלת מניין המקור לדברי רבה שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא מי התנא שסובר שבעי לשמה בכתיבה ובחתימה עצמה.

ברור לכל שבעי לשמה בגט ואף רבא מודה לכך אולם עד כמה הצריכו לשמה בגט - בזה עוסקת (לכאורה) לפי דברי הגמ' כאן - מח' התנאים בין ר"מ ר"א ור"י.

אך לעצם העניין יש להקשות: מחובר - מאן דכר שמיה?! הרי הגמ' עוסקת בענין "לשמה" ואילו כאן אין זכר במחלוקת התנאים הנ"ל לכל עניין ה"לשמה" שבגט אלא מחלוקתם עוסקת במחוסר קציצה?!

על פי המקורות שהובאו לעיל נראה היה בפשטות שדין מחוסר קציצה הינו דין עצמאי שנלמד מאחד הלימודים הנ"ל ומה הקשר לדין "לשמה"? מה עוד, שדינים אלו שונים באופיים לגמרי - דין אחד עוסק בעבר ודין אחר עוסק בהווה?

נראה מהסוגיה הזו שדין מחודש לפנינו. דין מחוסר קציצה אינו מהוה דין עצמאי מכוח גזירת הכתוב אלא הוא מהוה פסול ב"לשמה" שבגט, אם הגט מחוסר - בין הכתיבה לנתינה איזה מעשה - זה המהוה מעין "הפסק" והיסח הדעת בכוונת האדם שהוא נדרש אליו. רש"י דף ג ע"ב בהסבר דברי ר"מ דיבור המתחיל חתימה: "לשמה בעי. דכי כתיב 'וכתב לה' אחתימה כתיב ואע"ג דכתיב 'וכתב ונתן' מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה וכו' אפ"ה כיון דחתמו בתלוש מכשר לה ר"מ. אלמא וכתב דקרא אחתימה הוא". בדברי רש"י באה לידי ביטוי התלות בין שני הדינים אם חתם במחובר ר"מ היה פוסל את הגט, שאין כאן לשמה.

הד נוסף לקשר הזה שבין מחוסר קציצה ופסול בלשמה נמצא ברמב"ם הלכות גירושין פ"א ה"א: "ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מהתורה ואלו הן: שלא יגרש אלא ברצונו וכו' ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד".

ואם ראיה לדבר אין כאן - זכר לדבר ודאי יש [1]. עפ"י יסוד זה ניתן להסביר את מחלוקת הראשונים בענין קציצה.  

בתוס' כא ע"ב ד"ה "יצא" (וכן בשאר הראשונים) מובאת מחלוקת רשב"ם ור"ת:

"פירש ר' שמואל דווקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה... אבל בעציץ שאינו נקוב משמע אפילו קטום כשר. וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו. ואם כתב גט בקלף גדול ואחר כך חתכו, לפי זה כשר. ומעשה היה בימי הרב רבי יצחק ברבי מנחם ופסלו. ונחלקו עליו גדולי הדור ובה"ג פוסל וכן ר"ת... ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב, דהוא הדין בשאינו נקוב וכו'. ור"י מייתי ראיה לפירוש ר"ת דחשיב בפרק כיסוי הדם (חולין דף פט ע"א) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת וכו'. ולר"ת דווקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה וכו'".

ולשון בה"ג (הלכות גיטין עמ' 156, מהדורת הילדסהיימר):

"ומאן דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתביה. דאי כתיב מקמי דלפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסק לה בתר דכתיב ליה גיטה מיפסיל גיטא. דכתיב 'וכתב ונתן' מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה. יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".

בהסבר מחלוקת הראשונים ניתן להציע כמה אפשרויות: א. מחלוקתם היא בשיעור שנחשב מחוסר קציצה כדין עצמאי. ב. מה שיעור מחוסר קציצה שיחשב הפסק בכוונת הלשמה. לרשב"ם דוקא בעלי חיים או מחובר לקרקע ויתכן לפי זה שדינו נלמד מן התוספתא שמתייחס דווקא לשני הסוגים הללו. ולכן גט גדול או עציץ שאינו נקוב שאינם מופיעים בלימוד שבתוספתא אינם מהוים הפסק בלשמה ואינם פוסלים. לעומת זאת ר"ת סובר שכל קציצה היא משמעותית כדי להפסיק בין הכתיבה לשמה והחתימה לשמה אלא אם כן מדובר על מקרה של דבר ממש מועט שעושה כן רק לייפותו [2]. יתכן א"כ שר"ת לומד את דינו מהסוגיה בבבלי, וכתב ונתן" שלימוד זה עולה על כל הסוגים (מאידך ייתכן שהוא לומד זאת מהספרי אך זו אפשרות קשה כיון שנראה שהספרי מתייחס למקרה אחד בלבד. ועיין רמב"ן להלן).

הרמב"ן בחידושיו כא ע"ב ד"ה "יצא" מקשה על שיטת ר"ת:

  "...ומכל מקום אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמ' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשאי אפשר לעשות ממנו אותו מעשה בחסרון הדבר וכו'. וכן מחובר גמור אי אפשר להתקיים בו נתינה אלא בקציצה, אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא... אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל! אבל ראיתי בירושלמי דמפיק מחובר מ'ספר' ("וכתב לה ספר כריתות" בניגוד לבבלי שלמד 'לסיפור דברים') מה 'ספר' מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. וברייתא היא בספרי ובתוספתא ותני לה בן בתירא. ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי 'ספר' כלל. משמע דלמאן דדריש לא נפק ליה מחוסר קציצה כשנתן לה וכו' ומחוסר קציצה פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב. ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי - י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי".

וקשה מה ענין "דעתו" למחוסר קציצה? או שהוא מחוסר או שהוא תלוש? לפי הנאמר לעיל נראה כיוון שיש כאן פגם בתהליך "הלשמה" בין הכתיבה לנתינה. שאם אין דעתו נתונה לכך אלא מסיח דעתו לענין אחר - הרי שפגם בלשמה שבגט (על פי זה, הלימוד מן "וכתב ונתן" הוא ברור. שהרי לשמה נלמד מ"וכתב לה" = לשמה; ומיד "ונתן", אך אם הפסיק בינהם פגם בדין "וכתב לה").

ובהמשך אומר הרמב"ן: "...ולפי זה נראים דברי ר' האי דאם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה [3] והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא" וכו'.

לסיכום: אעפ"י שלכאורה דין מחוסר קציצה מהוה פסול עצמאי בגט, נראה מהסוגיה בדף ג ע"ב שדין מחוסר קציצה מהוה פסול בדין "הלשמה" שבגט [4].

---