לסבי מורי

הרב מרדכי שרגא הלוי שינפלד

בהגיעו לשיבה

יזכהו הקב"ה שיהיו פירותיו כמותו!

מחנה ישראל / משה פינצ'וק

הפרשיות שמתחילת ספר במדבר ועד למסע הראשון של בני ישראל כמחנה דגלים מסודר (אמצע פרשת בהעלותך), עוסקות בהכנות לקראת מסע גדול זה. אלא שבאמצען, בין סיום תיאור יצירת המחנה על כל מרכיביו, לבין תיאור עצם היציאה למסע - הענן והחצוצרות, משתרבבות שמונה פרשיות הדנות בעניינים שונים אשר מיקומן והקשרן אינו מובן.

נסקור את סדר ספר במדבר מתחילתו עד המסע הראשון:

א', א-מז - מניין בני ישראל במדבר סיני באחד לחודש השני בשנה השנית.

א', מח-נד - ייחוד הלוים ותפקידיהם.

ב', כולו - מבנה מחנה ישראל.

ג', א-יג - תולדות משה ואהרן, הכפפת לוי לאהרן, לוי תחת הבכורות.

ג', יד-לט - מניין הלויים ומקום חנייתם סביב המשכן.

ג', מ-נא - מניין בכורות והחלפתם.

ד', כולו - תפקידי משפחות הלויים במסעות.

ה', א-ד - שילוח טמאים מהמחנה.

ה', ה-י - שבועת הפיקדון וגזל הגר.

ה', יא-לא - פרשת סוטה.

ו', א-כא - פרשת נזיר.

ו', כב-כז - ברכת כהנים.

ז', כולו - חנוכת המזבח - נדבת נשיאים.

ח', א-ד - הדלקת המנורה.

ח', ה-כו - מינוי הלויים לעבודה באוהל מועד.

ט', א-ה - פסח באחד לחודש הראשון בשנה השנית.

ט', ו-יד - פסח שני.

ט', טו-כג - מסע מחנות על פי הענן.

י', א-י - חצוצרות.

י', יא-כח - המסע הראשון בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש.

כל הפרשיות עד שבועת הפיקדון וגזל הגר מובנות:

מניין בני ישראל חיוני לצורך מבנה המחנה. עיקר מטרת המניין הייתה על מנת לייחסם למשפחותיהם - לברור ולחלק את בני ישראל לפי שבטים. למיון זה שתי מטרות:

רש"י במדבר, א', א מסביר:

"וכשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם".

וברש"י, א', יח:

"ויתילדו על משפחתם, הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט".

דברי רש"י אלו מבוססים על הגמרא (קידושין ע ע"ב):

"אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר: 'בעת ההיא נאם ה' אהיה לא-להים לכל משפחות ישראל', לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות. והמה יהיו לי לעם".

שנית, במניין זה נוצרות היחידות הבסיסיות של המחנה - השבטים, אותם מסדרים בפרשייה הבאה סביב המשכן. ראוי לציין כי סדר המניין אינו לפי הולדת השבטים אלא לפי סדר חנייתם העתידית.

מעמדם הייחודי של הלויים ותפקידם בשמירה על המשכן משתלב היטב במבנה המחנה.

החלפת הבכורות בלויים נחוץ כדי שהלויים יוכלו אמנם למלא את תפקידם.

תפקידי שבט לוי במשא המשכן במסע אף הוא חלק ממבנה המחנה בתנועה.

פרשת שילוח טמאים - בגמרא בגיטין (ס ע"א) נמנית פרשה זו כאחת משמונה פרשיות שנאמרו ביום הקמת המשכן, כלומר באחד לחודש הראשון, בשנה השנית, ובכל זאת היא נשנית כאן שלא במקומה הכרונולוגי, כיוון שזהו מקומה הטבעי. הפרשה נאמרה אמנם באחד לחודש הראשון היות והיה בה צורך מפאת קדושת מחנה שכינה שנוצר, אך כאן היא נאמרת בצורה יותר כללית ביחס לכל המחנות.

כך מצאנו גם בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן קלז) :

"וכמה שנים גדלת בבית המדרש ולא קרית פרשת במדבר סיני כי לא היתה מחנה לווייה בשבעת ימי המלואים שהיו קודם ניסן והמניין אשר אחריו נתקדשה מחנה לווייה היה באייר, ובלא ספק שנתעלמה ממך הלכה, כמו שכתב בפרק הניזקין (ס ע"א): 'שמונה פרשיות נאמרו ביום שמיני למילואים', שמשם יראה כי כבר נבדלו המחנות בר"ח ניסן, שאילו ידעת אותה הלכה לאהיה לך לטעות כי בז' המילואים נבדלו המחנות, ואם ההלכה נתעלמה ממך היה לך לקרות פשטי הפרשה. רש"י ז"ל כתב שם - מחנה לווייה הופרשה באותו יום, שטפא דלישנא הוא, ולא היתה הכוונה אלא על מחנה שכינה, ופרשת שילוח טמאים הוצרכו באותו יום על מחנה שכינה שכבר הופרשו הכהנים ועל מחנה לווייה כשיובדלו הלויים בחודש השני כמו שהוא מפורש בכתוב".

עד כאן יש רצף, קשר וזרימה טבעית של הסיפור. תפקיד ומשמעות כל פרשה ברור. יש בנייה, נדבך על גבי נדבך, של מחנה דגלי ישראל. מכאן היה צריך לעבור ישירות לתיאור מסע המחנות על פי ה' (ט', טו-כג). ולציווי עשיית החצוצרות (י', א-י).

במקום המשך טבעי ורצוף, מתאור יצירת המחנה וההכנות למסע לתאור מסע המחנה, שהיה צפוי וטבעי, אנו נתקלים ברשימה של שמונה פרשיות מנותקות, אשר מקומן ועניינן לכאן זר ומוזר והן קוטעות לגמרי את רצף הסיפור. ואלו הן:

שבועת הפקדון; סוטה; נזיר; ברכת כהנים; חנוכת המזבח; הדלקת המנורה; מינוי הלויים לעבודת המשכן; פסח ופסח שני.

מתוך פרשיות אלו, מחציתן נאמרו ביום הקמת המשכן, בא' ניסן, ואף על פי כן היה חשוב לתורה לכותבן דווקא כאן אחרי א' אייר:

על חנוכת המזבח ונדבת הנשיאים מפורש בכתובים שנאמרו בא' ניסן: "ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ביום המשח אתו" (במדבר ז', י).

גם על פרשת פסח ופסח שני מפורש בכתובים שנאמרו בא' ניסן: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר" (במדבר, ט', א).

ביחס להדלקת המנורה, מינוי הלויים ופסח שני, מובא בגיטין (ס ע"א - ס ע"ב):

"דאמר רבי לוי: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לויים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה".

וביאר רש"י שם:

"פרשת לויים - 'קח (נא) את הלויים' דבהעלותך שבה הלכות לוים ויש אומרים ו'אל הלוים תדבר' ואינו כן, כי מה עניינן אצל הקמת המשכן. מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמישים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא. פרשת לויים - הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר. פרשת טמאים - ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן, והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים: 'וישלחו מן המחנה', שבו ביום הוקבעו שלוש מחנות - מחנה שכינה ומחנה לווייה ומחנה ישראל, והוזקקו להשתלח, ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין, שילוח, ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם... ופרשת נרות - 'בהעלותך' לפי שבו ביום התחילו להדליק".

גם פרשת מסע המחנות על פי הענן תמוהה, שהרי זו חזרה על מה שכבר נאמר בסוף ספר שמות.

איך עלינו, להבין את הופעת הפרשיות הללו כאן באמצע סידור המחנה והכנתו? האם זהו סתם חוסר הקפדה על סדר ורצף הדברים? חלילה!

אם התורה כתבה פרשיות אלו כאן, כנראה שזהו מקומן. ובמיוחד ביחס לאותן פרשיות שנאמרו ביום הקמת המשכן, ובכל זאת התורה טרחה לכותבן כאן. מוכח בעליל שכאן הוא מקומם הטבעי, ועלינו לנסות לפענח מסתורין זה:

סידור עם ישראל לפי שבטים ודגלים אינו סידור כמותי, טכני. לא מדובר כאן בסידור אסתטי של המחנה. בסידור זה מתחולל שינוי מהותי ועמוק בכל התפיסה והמבנה של עם ישראל במדבר ולדורות.

אנחנו נראה שפרשיות אלו, הנראות כבלתי קשורות ובלתי שייכות, מבטאות ומשקפות את התמורה הכבירה שהתחוללה בעם ישראל כתוצאה ישירה ממעשה הדגלים. פרשיות אלו מלמדות אותנו על אופיו ומהותו של מחנה ישראל:

פרשת שבועת הפקדון

פרשה זו כבר נשנתה בספר ויקרא, ה', כ-כו. מדוע ולשם מה היא נשנית כאן שוב? מה מתחדש בפרשה זו שלא ידענו מהפרשה בויקרא?

תשובת הספרי (נשא, עמוד יב, בהוצאת הנצי"ב), ובעקבותיו כל המפרשים, היא:

"'וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם'. למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר: 'נפש כי תחטא וכו'', אבל בגוזל את הגר לא שמענו בכל התורה. תלמוד לומר: 'דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם'. בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח".

כלומר, לא נאמרה פרשה זו כאן אלא לחדש דינו של גזל הגר. היכן יש בפרשה רמז לגר? עיין ספרי (שם, עמוד כא):

"ואם אין לאיש גואל: רבי ישמעאל אומר וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל, ומה ת"ל 'ואם אין לאיש גואל'? בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח".

חשוב לשים לב - בהלכה זו לא נאמר שכשאין יורש, הכסף הולך לכהנים. אילו היה זה חידוש הפרשה, הרי שדין זה היה תקף גם ביחס לישראל שאין אנו מצליחים בפועל להשיג ולמצוא את יורשו. אך לא כך הדין, בניגוד לגר שכספו עובר לכהנים, כשיש מצב דומה בישראל הכסף עובר לצדקה: עיין עמק הנצי"ב (עמוד כב):

"קמ"ל דמדלא כתיב: 'ואם לא ידעתו להגואל',והלשון: 'ואם אין לאיש' משמע שאין לו ממש דווקא הוא דיתן לכהן, ובעל כרחנו מיירי רק בגר, אבל ישראל כהאי גוונא שלא ידענו לו גואל יתן לארנקי של צדקה".

בפרשה זו מתחדש דין מהותי ויסודי ביחס לגרים: מתחדש שלגר יש יורש! עיין חזקוני (במדבר ה', ח): "'לה' לכהן' - הקב"ה אביו של גר וראוי ליורשו, לפיכך ינתן לבן ביתו דהיינו הכהן". הקב"ה הוא יורשם של גרים!

אילו נאמר בהלכה זו, שכאשר אין יורש, עובר הכסף לכהנים, לא היה מקום לחלק בין ישראל שאין יורשו ידוע, לגר שאין לו יורש. ברם כאן נאמר שהקב"ה הוא יורשם של גרים, והלכה זו לא נאמרה ביחס לישראל שאין ידוע מי יורשו.

רק על רקע הנחה זו ניתן להבין את ספיקו של רבא בסוגיה בב"ק (קי ע"ב): "בעי רבא - כהנים בגזל הגר, יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו"?

תימה! מה ההוה אמינא שהכהן יהיה כיורש ביחס לגר, אין כאן אפילו צל של קרבה משפחתית? התשובה ברורה - זהו בדיוק שורש החידוש ואופי הדין של גזל הגר, מתחדש שלגר אמנם יש יורש. וכלשון החזקוני: "הקב"ה אביו של גר וראוי ליורשו". כיוון שכך יש לדון מהו אופי המעבר מהקב"ה לכהן: ירושה או מתנה? מסקנת הסוגיה היא: "שמע מינה מקבלי מתנות הוו,שמע מינה", הכהן זוכה מהקב"ה על תקן מקבלי מתנה ולא על תקן ירושה כפי שהיה ניתן לחשוב.

עם כל הגדולה והחידוש שבפרשה זו, מדוע חשוב כל כך לשרבב אותה דווקא כאן באמצע סידור המחנות?

תשובה לכך נוכל למצוא בפרשה קצרה ואומללה בפרשת אמור (ויקרא, כ"ד, י-יד):

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'. וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה".

מה היה המקרה שגרם לאותו בן איש מצרי לקלל?

"ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף" (רש"י ויקרא, כ"ד, י בשם התורת כהנים)

מסקנת פרשה זו פשוטה - אין לגרים חלק נחלה או מקום בתוך מחנה ישראל, בכל מקום שיבחרו לתקוע את אוהלם כזרים ייחשבו. נעים ונדים הם בתוך עם ישראל ואינם מוצאים מנוח לכף רגליהם.

החזקוני שואל שאלה פשוטה: "וא"ת למה יצא מחויב הרי מקושש בשנה ראשונה היה כדאמרינן בעלמא: אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות אין כל אומה יכולה לשלוט בהם, שמרו הראשונה ובשניה בא זה וחיללה, וכן פרש"י בפרשת שלח, ואף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפירש"י לאלתר, אם כן למה יצא זה מחויב הרי לא נאמרה פרשת דגלים עד שנה שנייה כדכתיב בפרשת במדבר?אלא יש לומר אף על פי כן, משבאו למדבר סיני חונים היו כסדר שמסר להם יעקב אבינו, כמו שפירש"י בפרשת ויחי, ובפרשת במדבר, ולפי מנהג הסדר יצא מחויב".

תשובת החזקוני היא, שגם לפני ציווי סידור המחנות של פרשת במדבר, היה סדר למחנות על פי מסורת מיעקב אבינו. ברם, מה רב ההבדל בין סדר מחנות לפני הציווי לסדר המחנות אחרי הציווי.

נבחן את המקור למסורת זו:

"וישאו אתו בניו, ולא בני בניו, שכך ציוום: אל ישאו מיטתי, לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם. וקבע להם מקום ג' למזרח וכן לד' רוחות וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן" (רש"י בראשית, נ', יג)

המסורת שהוריש יעקב לבניו נועדה לשמור על שלמות, ייחוס וטהרת בני ישראל, אך היא מבוססת על פחד מהתערבות זרים ונכרים. מסורת זו בנויה על ההנחה שבני ישראל אינם יכולים לקלוט לתוכם בהצלחה נטע זר. על מנת לשמור על טהרת עם ישראל יש לדחות ניסיון כניסה של גורם חוץ. בני ישראל, כאן, מצטיירים כחברה מסוגרת השומרת את בשורתה לעצמה, ואינה רואה עצמה כמסוגלת לקלוט ולהשפיע על הסובב אותה.

תפיסה זו היא שהובילה את בני דן לדחות על הסף את בקשת בן המצרי להיקלט בתוך המחנה שלהם.

בציווי של הקב"ה על סדר המחנות בפרשת במדבר מתחוללת מהפכה. המטרה הינה עדיין לשמור על ייחוס וטהרת עם ישראל, אך הפחד מקליטת גורמים זרים נעלם, חוסר הביטחון מתנדף. עם ישראל הופך לעם שמסוגל לקלוט לעכל ולטהר את כל הבאים אליו והוא עצמו אינו משתנה. ההנחה כעת היא שעם ישראל מסוגל לקלוט אף לטהר את הבאים ולא להיפגע בעצמו. כעת יש לגרים חלק ונחלה במחנה ישראל, אין הם צריכים לנוע ולנוד. בכל מקום שיתקעו את אוהלם יתקבלו בברכה. המדרש (קהלת רבה, פרשה א, ו) אומר: "'כל הנחלים הולכים אל הים' - כל הגרים אינן נכנסין אלא בישראל. 'והים איננו מלא' - וישראל ממניינן אינן חסרין לעולם שנאמר (במדבר, כ"ג) : 'מי מנה עפר יעקב'".

רק לאחר פרשת המחנות אפשר לומר את פרשת גזל הגר. כעת אפשר לחדש שלגר יש יורש! הוא מסוגל לפתח ולשלח שורשים עמוקים בעם ישראל. הוא יכול להיקלט בצורה אורגנית בעם ישראל ואין לחשוש מפניו, הקב"ה הוא יורשו!

פרשת המקלל לא יכולה הייתה לקרות אחרי פרשת במדבר! כעת הגר מתקבל בברכה בכל מחנה ובכל דגל שיבחר לתקוע שם את אהלו!

דברים אלה מפורשים בבמדבר רבה, נשא, ח', א: "כשם שכתובה פרשה בתורה בין ישראל לחבירו... כך הקב"ה כתב פרשה בתורה בין ישראל לגרים... הא למדנו שהגרים עיקר הם כישראל" (וכן בכל הפרשה שם!).

שינוי זה מגיע לשיאו בפרשת בהעלותך:

"ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" (במדבר י',כט-לב).

אומר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שלא מדובר כאן בשיחה אישית בין חתן לחותנו. יש כאן הזמנה מצד כנסת ישראל לכל העולם להצטרף אליהם ולחסות תחת כנפי השכינה. רק לאחר יצירת המחנה מסוגל, ומעז, עם ישראל לפרסם בשורה והזמנה זו!

פרשת סוטה

הספרי אומר שפרשה זו כבר נשנתה בפרשת כי-תצא (דברים, כ"ד, א), ומה נתחדש כאן? "'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו. למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר: 'כי יקח איש אשה ובעלה וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיוצאה ממנו בגט אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה. ת"ל: 'דבר אל בני ישראל ואמרתאליהם איש איש כי תשטה אשתו' הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה מים המרים".

פרשה זו מלמדת אותנו מה עושים במצב של ספק וחשד, וכן בספרי בהמשך: "אלא בא הכתוב ללמדך שלעולם אין משקים אלא על הספק".

לימוד זה תמוה, וכי בלעדי פרשה זו לא היינו יודעים מה לעשות במצב של ספק? הש"ס מלא דיונים והנחיות מה לעשות במצב של ספק וחוסר ידיעה - רוב, חזקה, ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא וכהנה וכהנה. מדוע צריך פרשה מיוחדת ללמד אותנו מה עושים במצב של ספק זנות? זאת ועוד, לאיזה טיפול מדהים זוכה ספק זה? שמו של הקב"ה נמחק במים בעבורו! הרמב"ן (במדבר, ה', כ) מעיר על פרשה זו: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל". כל זה בשביל ספק שממילא היינו יכולים להתמודד אתו בכוחות עצמינו. עוד קשה, לכשנדקדק בציציות דיני סוטה נגלה כי הטיפול המוצע בפרשת סוטה אינו פושט כלל את הספק, שכן הזכות תולה: סוטה כ ע"א: "אם יש להזכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים". גם כשאין זכות לאשה אין הספק מתברר בהכרח. הפסוק בסוף פרשת סוטה אומר: "ונקה האיש מעון והאשה ההוא תשא את עונה" (במדבר, ה', לא). לומד מכאן הספרי: "למה נאמר: 'ונקה האיש מעון', כשהאיש מנוקה מעון האשה ההיא תשא את עונה... אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר זנות אף המים לא יבדקו את נשיכם".

סדר השקאת סוטה גם כן מפליא. המשנה בסוטה ז ע"א מבארת:

"היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומר לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה. אם אמרה טמאה אני, שוברת כתובתה ויוצאת. ואם אמרה טהורהאני, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין, וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה; רבי יהודה אומר: אם היה ליבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר. היתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים. היה עליה כלי זהב וקטליאות נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: 'ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה' (יחזקאל, כ"ג, מד) ".

תימה! כל תהליך הביזוי וההשפלה המתוארים במשנה, וכך נפסק ברמב"ם הל' סוטה פרק ג', נעשים באשה הטוענת במלוא כוחה: "טהורה אני", עוד לפני ששתתה מהמים, בזמן שאנחנו עדיין מסופקים אם היא בכלל זינתה! יתכן שאשה זו הינה טהורה זכה וברה ובכל זאת היא זוכה ליחס המשפיל הזה! כיצד אפשר להבין דבר כזה?

התשובה פשוטה: פרשת סוטה לא באה ללמד אותנו טיפול בספיקות. פרשה זו באה ללמד אותנו שבזנות, מצב של ספק אינו סתם מצב של חוסר ידיעה. מצב של ספק הוא מצב שבמהותו פסול. אם אשה מגיעה למצב שבעלה מסוגל אפילו לחשוד בה, הרי זה כשלעצמו מצב שלילי, בלא קשר לנכונות החשד. רק על רקע הנחה זו אפשר להבין את סדר השקאת זונה.

על הפסוק: "והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה... ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה" (במדבר ה', יט) אומר הספורנו: "הנקי מפני שכבר נאמר: 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא', באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועת האלה, הנה אם יהיה הדיבור בלתי צריך, כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה, הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו, היה ראוי שגם שתישבעי על האמת לא תנקי".

תוספת קדושה זו - הדרישה להתרחק לא רק מהאיסור אלא מהיכולת להיות חשוד על האיסור, להתרחק לא רק מעצם החטא אלא מדרך חטאים הינו תוצאה של קדושת המחנה ונוכחות שכינה בה. כנאמר בחזקוני (במדבר ה', ג) : "'ולא יטמאו את מחניהם', מאחר ששכינה ביניהם והם חונים סביב למשכן צריכין לטהר את מחניהם מן הטומאה ולנקות עצמן מגזל ומספק זימה כגון סוטה ולשמור נזירות בטהרה".

הדרישה לרמת מוסר והתנהגות שאינה מאפשרת חשד הינה תוצאה של שכינה המתהלכת בתוך המחנה. הנס של בדיקת המים המאררים הינו ביטוי לנוכחות שכינה בקרב המחנה.

וכך מסכם הרמב"ן (במדבר, ה', כ) על פרשה זו:

"והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם, ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות...ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם להיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה... והכלל שהוא נס וכבוד לישראל".

פרשת נזיר

"רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ה ע"א).

מהו "סוטה בקלקולה"? רש"י מפרש שם: "בניוולה ובבושתה שמנוולין אותה כדקתני מתני' קושר חבל למעלה מדדיה. יזיר עצמו מן היין שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה".

פירוש רש"י תמוה. הרי סוטה בקלקולה - בניוולה ובבושתה, עדיין לא שתתה ממי המרים, אין שום ודאות שאשה זו כלל זינתה. הרואה סוטה בקלקולה טרם ראה את התוצאות השליליות שיין יכול לגרום להן ומדוע כבר בשלב זה מנחים את האדם להינזר מן היין? הגיוני יותר היה לפרש 'בקלקולה' - שהמים המרים נכנסו בה וקלקלו אותה - זו עדות שאשה זו זינתה, ומכאן החי יתן אל לבו את התוצאות ההרסניות של היין ויינזר ממנו.

על רקע הדברים שנאמרו ביחס למשמעות פרשת סוטה, התשובה פשוטה: גם אשה שהגיעה למצב של חשודה על הזנות משמשת עדות על השפעת היין - המביא לידי קלות ראש ולהתנהגות שניתן לחשוד בה. הרואה סוטה בקלקולה מצטווה להתרחק מן היין, לא משום שהוא יביא אותו לזנות ולמעשה עבירה, אלא, משום שהוא עלול להביא אותו למצב של 'חשוד על הזימה'. בעקבות יצירת המחנה ושריית שכינה בתוכו נדרש מהאדם לא רק שלא יחטא אלא הוא מוזהר גם מדרך חטאים - מהתנהגות שתאפשר לנו לחשוד בו.

זו משמעות הנזיר - ניסיון להגיע לרמה הנדרשת של: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

ברצוני להוסיף עוד נקודה:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא ע"א)

מה חטאו של הנזיר לדעת ר' אלעזר הקפר? האם חטאו הוא בכך שהוא כופר ובועט כביכול בעולם שהקב"ה נתן לו? חלילה! הרי נפסקה הלכה ביבמות כ ע"א, "קדש עצמך במותר לך". ההסבר, דומני, פשוט: כל משמעות סידור דגלים סביב המשכן באה ללמדנו שאין לשלול את הגוף והחומר אלא להעלותו ולזככו. הנזיר, במובן זה ובהקשר זה, מתחמק מן האתגר הגדול - קידוש החומר, ובוחר במשימה קלה אך רדודה יותר - שלילת החומר, על כך הוא נקרא חוטא.

ברכת כהנים וחנוכת הנשיאים

הערנו בתחילת דברינו כי פרשיות אלו נשנו ביום הקמת המשכן. התורה בכל זאת 'תלשה' אותן ממקומן הכרונולוגי ונטעה אותן בפרשתנו כמקום משכנן הטבעי וההגיוני. מה ההגיון במיקום זה?

כשהקב"ה מצווה על הקמת המשכן בתחילת פרשת תרומה המטרה המוצהרת של מעשה המשכן היא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח). וכבר דייקו המפרשים: "ושכנתי בתוכו לא כתיב אלא ושכנתי בתוכם". יעודו הסופי של המשכן הוא שהשכינה תשרה לא רק בד' אמות של המשכן אלא בתוככי עם ישראל.

ברצוני לשאול שאלה פשוטה: היכן, מתי ואיך התגשמה מטרה זו של המשכן?

בסוף פרשת פקודי, בסיום מעשה המשכן מעיד הכתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא, אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות, מ', לד-לה). כאן מתגשם רק: "ושכנתי בתוכו ".

בפרשת שמיני אומר משה: "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא, ט', ד). מפרש רש"י: "כי היום ה' נראה אליכם - להשרות שכינתו במעשה ידיכם " - כלומר במשכן.

היכן, אם כן, מצאנו שה' השרה שכינתו לא רק במשכן אלא גם בתוך בני ישראל?

התשובה מפורשת ברש"י הראשון בספר במדבר: "כשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם". פרשת דגלי ישראל הוא התגשמות מטרת המשכן - השראת השכינה בתוך עם ישראל.

פרשת דגלי ישראל, אם כן, היא הסיום, ה'מכה בפטיש' והשיא של שמונת ימי המילואים. לאחר שמונת ימי המילואים שרתה שכינה במשכן, אחרי פרשת דגלים שרתה שכינה בתוך בני ישראל. משום כך, כל כך הרבה פרשות שנשנו ביום הקמת המשכן מוצאות את מקומן דווקא כאן אחרי פרשת דגלים - משום שפרשת הדגלים היא סיומה של הקמת המשכן, התגשמות מטרת המשכן: "ושכנתי בתוכם".

מצאנו תשובה ל'היכן': דגלי מדבר הם המסגרת של עם ישראל בו השכינה שורה. לאחר סידור המחנות מהווה עם ישראל כלי קיבול המוכן ומסוגל להכיל בתוכו את השכינה.

מהו התהליך ומהו האירוע שבעקבותיו שרתה לראשונה השכינה במסגרת זו? אפשר 'לשים את האצבע' על פרשה ספציפית בה התרחש אירוע זה: - רש"י ויקרא, ט', כג: "ויצאו ויברכו את העם... לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו, ופרקו בכל יום - לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו כל הטורח הזה שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל. לכך אמר להם: 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".

בדברי רש"י מבואר שהשראת השכינה בתוך עם ישראל חלה על ידי עבודתו וקרבנותיו של אהרן. היכן מוצאים עבודה וקרבנות אלו של אהרן?

כל שבעת ימי המילואים תפקד משה ככהן, ואהרן לא עבד. רק ביום השמיני החל אהרן לעבוד. בויקרא, ט', ו-כ"ב מתוארת עבודתו הראשונה של אהרן. ברם אין לראות בקרבנות אלו את עבודת אהרן שאמורה להשרות שכינה בישראל (אף על פי שקרבנות אלו הועילו להשראת שכינה במשכן כמפורש בפסוקים) שכן מסביר הרמב"ן: "והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם כעניין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו" (ויקרא, ט', ב). אלו קרבנות פרטיים של הכהנים שנועדו להשלים את מעמדם ככהנים.

אחרי שאהרן הקריב קרבנות אלו נאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים" (ויקרא, ט', כב). מבאר רש"י: "ויברכם - ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא". ברכת כהנים נחשבת כחלק מהעבודה (שיעורים לזכר אבא מרי ח"ב עמוד ריד והלאה). זו עבודתו הראשונה של אהרן ככהן גמור! זו היא, אם כן, חלק מהעבודה שגרמה להשראת שכינה בישראל.

היכן עבודת הקרבנות שעשה אהרן להשראת שכינה בישראל?

"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים. ויביאו את קרבנם לפני ה'" (במדבר ז', א-ג).

קרבנות הנשיאים הם הקרבנות הראשונים שהקריב אהרן 'על תקן מלא' של כהן! הנה מה נעים ומה מתאים שקרבנות הנשיאים - מייצגי שבטי ישראל ודגלי ישראל הם הקרבנות שהביאו להשראת שכינה בישראל!

ברם, פרשת חנוכת הנשיאים היתה לפני סידור הדגלים, לפני יצירת כלי הקיבול שיוכל לקבל לתוכו את נוכחות השכינה. כיצד יכולה השכינה לשרות בעם ישראל במצב זה?

התשובה פשוטה: היה כאן תהליך מתמשך של השראת שכינה. התהליך החל עם קרבנות הנשיאים מראש חודש ניסן. בשלב זה החלה יצירה של כלי הקיבול: סדר הבאת קרבנות הנשיאים הוא כסדר חנייתם בעתיד סביב המשכן, שהגיעה לשיאה ולסיומה עם סידור המחנה לפי הדגלים. אז הגיעה לשיאה השראת השכינה בישראל.

כעת, ברור ומובן, כי מיקומן של פרשיות אלו - ברכת כהנים וחנוכת הנשיאים - הוא דווקא כאן בפרשת דגלי ישראל. אלו הם האירועים שהביאו להשראת שכינה בישראל. אמנם כרונולוגית הם נעשו בצמוד לשמונת ימי המילואים - תחילת ניסן, וכבר אז שרתה שכינה בישראל אך השראת שכינה בישראל בעוצמתה המלאה והאופטימלית, בעקבות עבודות אלו, היתה רק עם סידור מחנה ישראל על פי הדגלים. כאן הוא המקום הטבעי והמתאים לסיים את אירועי הקמת המשכן! שני אירועים אלו קשורים כשלהבת בפתילה לסדר מחנה ישראל.

פרשת הדלקת הנרות

בהדלקת המנורה יש משמעות מיוחדת לנר מערבי:

"מתיב רב ששת: 'מחוץ לפרוכת העדת יערך', וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים" (שבת כב ע"ב)

בנר המערבי היה מתרחש נס - למרות שכל הנרות מכילים אותה כמות של שמן הוא היה דולק יותר זמן. נס זה הוא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.

על רקע דברים אלו מובן היטב מדוע פרשת הדלקת הנרות מוזכרת כעת. לאחר חנוכת הנשיאים ופרשת דגלים - מושלמת השראת שכינה בישראל. הדלקת המנורה היא עכשיו בצורתה האופטימלית. כעת, אחרי ששכינה שורה בישראל, מיתוסף רובד נוסף להדלקת הנרות - "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מעבר לעצם אזכור הדלקת המנורה, מתחדשת בפרשה זו הלכה במעשה ההדלקה. הספרי שואל: "למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר: 'והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה'. שומע אני יהיו כל הנרות דולקים על פני כל המנורה, תלמוד לומר: 'אל מול פני המנורה יאירו' שיהיו נרות מקבילים את המנורה ומנורה את הנרות. הא כיצד? שלושה כלפי מזרח, ושלושה כלפי מערב,ואחת באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי". כלומר, פרשה זו מחדשת שבשעת ההדלקה צריך ששאר הנרות יהיו פונים אל עבר הנר האמצעי. מדוע דווקא כאן עניין זה מתחדש?

כדי לענות על שאלה זו צריך להבין מיהו הנר האמצעי אליו פונים כל הנרות. רש"י במסכת שבת (כב ע"ב, ד"ה נר מערבי) אומר: "למאן דאמר במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים - קרי מערבי נר שני שבצד החיצון, שהוא במזרח, ולמאן דאמר צפון ודרום מונחים - אמצעי קרי מערבי, על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית, דכתיב: 'אל מול פניהמנורה' דהיינו אמצעי יאירו וגו', של צפון היו פונות לדרום, ושבדרום פונות לצפון. הוי אומר נר אמצעי הוא נר מערבי שהוא עדות ששכינה שורה בישראל!".

כעת, הדברים ברורים: עדות זו שהשכינה שורה בישראל, שניתוספה כעת להדלקת המנורה היא היא הגורם לדין: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אלמלא משמעות העדות שבנר מערבי לא היתה בעיה בכך שהפתילות יאירו אל כל עבר. במצב זה לא היתה מטרידה הבעיה של "וכי לאורה הוא צריך".

נבאר יותר. בפרשת תרומה נאמר:

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים: אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות,כ"ה, א-ח).

בפסוקים אלו נותן הקב"ה רשימת מצרכים הדרושים לשם בניית המשכן. פסוק אחד נראה כאן חריג: "שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". בפסוק זה מוזכרים דברים הדרושים לפעילות היומיומית של המשכן - שמן למאור ובשמים לקטרת הסמים, ואין מקומם ברשימת חומרי הבנייה של המשכן. ואם הוזכרו אלו מדוע לא הוזכרו שאר הדברים הדרושים לפעילות המשכן- בהמות לקרבנות וכדומה?

בעלי התוספות על התורה (שמות, כ"ה, ו) נתנו תשובה נפלאה המתבקשת מתוך פשוטו של מקרא: "'שמן למאור' - תימה שכל הפרשה בצרכי בניין חוץ מפסוק זה שהוא צורך שלחן גבוה, ואינו אומר חיטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה? ויש לומר ששלושתן צורך בניין הן: שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן. וקטורת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה נראית, דכתיב: 'וכסה ענן הקטרת' וכתיב: 'כי בענן אראה'. ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית ואף על גב דלאו לאור הוא צריך מכל מקום הוא כבוד של מעלה".

לפי הסבר זה, אין כל בעיה לומר שהמנורה במקדש אמנם נועדה להאיר, לא משום שהקב"ה חלילה לאורה הוא צריך, אלא משום כבוד המקום וחשיבותו.

ברם, עכשיו שיש חשיבות ומשמעות מיוחדת לנר מערבי, צריך להדגיש שלא לאורה הוא צריך, גם לא משום כבוד הבית. כעת מתחדש שהנרות מופנים כלפי המערבי.

ברש"י (במדבר, ח', ב) מפורש הדבר:

"'אל מול פני המנורה' - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. 'יאירו שבעת הנרות' - שעל ששת הקנים, שלושה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך ".

מעניין להעיר כי במקביל לנס סוטה שפסק כשבני ישראל חטאו, גם בנס המנורה אנו מוצאים במסכת יומא לט ע"א: "תנו רבנן: ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה". כשנוכחות השכינה בישראל מתמעטת חלילה בעקבות חטאי בני ישראל, פוסקות גם העדויות עליה: מי סוטה ונס המנורה.

בפרשת הנרות מוזכר עוד עניין: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרכה מקשה הוא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה". מדוע מוזכר כאן מעשה המנורה?

חזקוני (במדבר, ח', ד):

"מעשה המנורה, עניין מלאכת המנורה נאמר במקום אחר, ונשנה כאן בשביל פרח הירך שנתחדש בה, הוא שנאמר כאן: עד ירכה עד פרחה".

מה ראתה התורה לחדש את פרח הירך כאן? אם נזכור שהנר המערבי יוצא מתוך גוף המנורה - מתוך הירך - התשובה פשוטה. דין פרח הירך נובע מתפקיד נר מערבי כעדות שהשכינה שורה בישראל (דבר זה הוא רק לדעה שנר אמצעי הוא נר מערבי. לדעה האחרת עדיין קשה).

פרשת פסח ופסח שני

חנוכת הנשיאים הסתיימה בי"ג בניסן - למחרת היום חל חג פסח. ואכן אחר חנוכת הנשיאים (תוך דילוג על פרשת הלוויים), באה פרשת פסח ופסח שני.

אך יש כאן יותר מאשר צירוף מקרים וצירוף תאריכים מוצלח. קרבן פסח הוא בהחלט הקרבן המתאים להביא אחר חנוכת הנשיאים, וזאת משתי סיבות:

ראשית, רק כעת אחר השלמת מעשה המשכן והשראת שכינה בבני ישראל הגיעה יציאת מצרים לסיומה והשלמתה. אם כן, מתאים הוא שיחגגו כעת את פסח על גאולתם השלמה והאמיתית.

אך ישנה סיבה הרבה יותר משמעותית: הציווי אודות קרבן פסח פותח בפסוק: "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת" (שמות, י"ב, כה). הרמב"ן מעיר (שמות י"ב, מג): "כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ, כמו שנאמר למעלה והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו פרק".בני ישראל נצטוו בקרבן פסח רק בהגיעם לארץ ואף על פי כן הם נצטוו לעשות קרבן פסח במדבר בשנה השנית. נמצא שפסח זה שקיימו במדבר היה חריג. מה הסיבה והטעם לפסח חריג זה שהם נצטוו בו במדבר?

פסח ומילה הן שתי מצוות עשה היחידות בתורה שחייבים על ביטולן כרת. מניין נובעת חומרתם? משום שבמצוות אלו גלומה ברית: במילה - ברית בין היחיד והקב"ה, ובפסח - ברית בין עם ישראל והקב"ה. זהו ההסבר לכך שיש איסור של מומר וגוי לאכול מקרבן פסח - מי שאינו משתתף בברית בין עם ישראל לא-להיו אינו רשאי להשתתף בסעודה זו.

מה מתאים יותר לעם ישראל לעשות אחרי שנשלמה הכנתו והשראת שכינה בתוכו, מאשר לכרות עם א-להיו - השוכן בתוכו - ברית?! עם ישראל מגיב להשלמת השראת השכינה בתוכו - הוא מצדו נותן ביטוי להשראה זו ונכנס לברית עם הקב"ה כעם שלם ומושלם. זו הסיבה לציווי החריג לעשות דווקא פסח זה במדבר!

מדוע האנשים שהיו טמאים לנפש אדם כל כך התאכזבו לשמוע שהם לא יוכלו להשתתף בקרבן פסח? לא מצאנו בשום מצווה אחרת אכזבה והתמרמרות כה גדולה אצל מי שלא יכול להשתתף בה מחמת אונס. גם לא מצאנו בשום מצווה פתרון למצוקה זו כפי שאנו מוצאים בפסח.

ההסבר ברור - משום שאין בכך רק מצווה. זהו חוסר השתתפות בברית עם ישראל עם הקב"ה! כך מפורש בלשון הטמאים: "ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל " (במדבר, ט', ז).

רק מתוך הבנת והכרת מימד כריתת הברית שבקרבן פסח ניתן להבין את מצוקת הטמאים וחשיבות הפתרון המוצע להם. לכך נאמרה פרשת פסח שני דוקא כאן במקום שניתן להבין את משמעותו.

פרשת מסע מחנות על פי הענן

עם סיום פרשת פסח שני תם וכמעט נשלם תיאור מבנה ומשמעות מחנה דגלי ישראל. מכאן חוזרים לתלם וממשיכים בתיאור ההכנות לקראת המסע עצמו. הפרשה הראשונה היא תפקיד הענן בקביעת מסע המחנות. פרט חשוב מיתוסף בפרשה זו:

פרשה זו כבר נשנתה בסוף שמות. כאן נוסף עוד רובד: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" (במדבר, ט',כג). רובד זה של: "על פי ה'" אינו מודגש ואף לא מופיע כלל בפרשה בסוף ספר שמות.

מה משמעות תוספת והדגשה זו? עירובין נה ע"ב:

"אמר רב הונא: יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן. מתיב רב חסדא: 'ויחנו על הירדן מבית הישמת' ואמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי. ותניא: כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן. אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת?כיון דכתיב בהו: 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו' כמאן דקביע להו דמי".

רש"י שם:

"צריפין - דירה של הוצין וערבה, ואינו קבע, הלכך, אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות, וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח, אם בא לצאת. 'ויחנו על הירדן' במחנה ישראל כתיב. אין נפנין לא לפניהן חוץ לענן - שמא ילך הענן והארון שם. ולא לצדיהן חוץ לענן - שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור. אלא לאחוריהן חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחוריו, אלמא: המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלוש פרסאות. וישראל במדבר יושבי אוהלים היו, שאינן קבועין, ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות. כיוון דכתיב: 'על פי ה' יחנו' חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע".

אחרי ציווי ה' על סדר הדגלים, הופכים ישראל במדבר משיירה נודדת לעיר בתנועה. אין כאן קיום ארעי של עם נודד, יש כאן קיום של עיר קבע שמיקומו משתנה - עיר הא-להים בתנועה.

מכאן ממשיכה התורה בתיאור החצוצרות למסע המחנה. כעת שיא השיאים: המשכן - הושלם, המחנה - הושלם, השראת שכינה מלאה. כולם מוכנים ונכונים לצאת למסע לקראת ארץ ישראל, והגשמת יעוד עם ישראל במלואו! ואז: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת ויסעו בני ישראל למסעיהם...".

סוף סוף המסע המיוחל יצא לדרך. בני ישראל פסעו את פסיעותיהם הראשונות בכיוון ארץ ישראל. הגרי"ד זצ"ל מתאר בצורה נפלאה את ההתרגשות הרבה לקראת התגשמות זו המתבטאת בפניית משה לחותנו: "ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל - ויאמר אליו לא אלךכי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך".

משה רבינו היה סמוך ובטוח שאמנם הם במסעם הראשון והאחרון לארץ ישראל: "נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם". אין שום ספיקות, אין שום חטאים אין שום עונשים - הכל מושלם!

כאן משתרבבת פרשה המתארת חטא של עם ישראל הנראה כחטא קטן יחסית, ותגובת הקב"ה ומשה אל חטא זה נראה כמעבר לכל פרופורציה. פשוט קשה להבין את היאוש והדיכאון שאפף את משה בעקבות חטא זה. משה מתבטא כאן כפי שהוא מעולם לא דיבר.

מה היה חטא בני ישראל? שום דבר! אין כאן עבודה זרה, אין כאן עריות, אין כאן שפיכות דמים, כלום. הם פשוט התאוו תאווה, בני ישראל רצו "גשמיות". "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'. והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר, י"א, א-ו).

מהי תגובת משה? מעיר הגרי"ד ז"ל, קשה להאמין: "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (שם, שם, י-טו).

משה, שעבר לא מזמן את חוויית מתן תורה, זכה להתגלות י"ג מידות. כעת הוא מתחיל להטיל ספיקות האם הוא מוצא חן בעיני ה'?! הוא מתייאש מעם ישראל ומבקש מה' שיהרגהו! איזה אסון נורא אירע, איזה חטא חמור חטאו בני ישראל? רדיפת מה אחר תאוות ותענוגות, נהירה גדולה מדי אחרי גשמיות?!

אמנם כן, במקום הזה ובהקשר הזה, זהו החטא גרוע ביותר שיכול לקרות. אין כאן עבירה על חטא ספציפי - חמורה ככל שתהיה. יש כאן דבר חמור לאין ערוך - יש כאן שבירת מסגרת כללית, העבירה היא באווירת התאווה והחומריות שנוצרה אצל בני ישראל. לאחר כל המאמץ הגדול שהושקע בבניית המשכן, ובהשראת שכינה בתוך עם ישראל, מסתבר שהכל היה לשווא! בני ישראללא עמדו בדרישות פרשת סוטה, הם לא הבינו את הלקח של פרשת נזיר. משמעות כל ספר במדבר עד כה היא לקדש את החומר להעלותו ולזככו - כי ה' מתהלך בתוככם. ותחת זאת בני ישראל התאוו תאווה - במקום שהרוח תמשוך את החומר, משך החומר את הרוח. חטא המתאווים הוא האנטיתיזה לכל מעשה המשכן והמחנה!

בני ישראל פשוט מאסו בהקב"ה היושב בקרבם ובכל הדרישות הנובעות מכך.

"ובכו עתה על שיצאו ממצרים, כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם, כאשר העיד באמרו: 'יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים' (במדבר י"א, ד)" (ספורנו).

ברצוני להוסיף כאן הערה מעניינת על פי דברי הגרי"ז (ליקוטי הגרי"ז ח"ב, עמוד צ"ג, פרשת בהעלותך):

"מטין בבי מדרשא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל, שאמר דהערב רב לא היה מקומם בתוך הדגלים ובמקום מסוים, כי אם סביב לכל המחנות כולם, באספסוף. וביאר בזה את הכתוב 'בקצה המחנה', דהוא כפשוטו ממש, דהערב רב דהיינו הגרים ממש היו מוקצים בסוף המחנה.

ושאל הגרי"ז, הלא גרים היו, וכל כך הוזהרנו על אהבת הגר, ואם כן מה זה שהם מוקצים בסוף המחנה ממש? ותירץ שמפני שהיו גרים לא היו שייכים לשבטים, ולא היה להם מקום בתוך מחנות השבטים והדגלים, וממילא היו בסוף המחנה ממש".

לאור הבנתנו את פרשת שבועת הפקדון צריך לשנות קצת את הסבר הגרי"ז: אדרבה זהו עוד אחד מהמחדלים של מחנה ישראל - גם את המסר של פרשת שבועת הפקדון הנשנית בעקבות סידור המחנות הם לא 'קלטו', והמשיכו להתייחס לגרים כפי שהתייחסו אליהם עד כה - השאירו אותם בקצה המחנה ולא הכניסום לתוכם.

אפשר שהא בהא תליא. כיוון שבני ישראל לא השכילו לקלוט לתוכם את הגרים ולהשפיע עליהם, אלא השאירום כגורם זר בקצה המחנה, ממילא קרה תהליך הפוך: גוף זר זה במקום להיות מושפע הפך למשפיע והחדיר לעם ישראל תאווה.

כך אמנם מפורש בפסוקים. בפרשת המתאוננים מתוארים שני חטאים:

א. "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'".

ב. "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".

הרמב"ן מסביר כי שורש שני החטאים אחד ושני חטאים אלו הם חטא אחד ההולך ומתפתח ומחריף: "ולכך אמר בשנייה: וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא ולא לקחו מוסר על אש שבערה בם" (במדבר י"א, א).

הכל היה מוכן, הכל היה מושלם. לרגע קט בני ישראל צעדו בדרך הנכונה ונדמה היה שחלום דורות עומד בפתח, ואז הכל התפורר. בני ישראל פועלים ומתנהגים בניגוד לכל מהות ומשמעות המחנה כשכינת ה' בקרבם ממש. הם מתאווים תאווה. בכך הם מחטיאים את המטרה והולכים ומתדרדרים, לאורך כל המשך ספר במדבר - עבירה גוררת עבירה. בשלב זה מתמוטט משה רבינו ומתייאש, ומתוך כך התבטאויותיו החמורות.