קונטרס מלאכת אוכל נפש / מנחם שרדר
פרק א': מה הותר במלאכת אוכל נפש - מלאכות, או פעולות?
התורה אסרה בשבת ל"ט מלאכות. באופן בסיסי מלאכות אלו אסורות אף ביום טוב, דין 'מלאכת אוכל נפש' בא לקבוע היתר בתוך מסגרת זו. האם היתר זה מתייחס לכל פעולה ופעולה בפני עצמה, או שמא היתר 'אוכל נפש' חל על המלאכות עצמן? כלומר האם ביום טוב מותר לבשל, או האם מלאכת בישול הותרה? לשאלה זו מספר נפקא מינות שכן אם עצם המלאכה הותרה אף פעולות שאינן פעולות אוכל נפש תהיינה מותרות כיוון שהן כלולות במלאכה שהותרה. לדוגמה, אם 'הוצאה' הותרה לצורך אוכל נפש, וחל עליה שם 'מלאכת אוכל נפש' על ידי זה, אף הוצאת ספר תורה, ואולי אף הוצאת אבנים, תהיה מותרת.
לכאורה, תלויה שאלה זו במחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין "מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך". לפי פירוש רש"י במחלוקת זו (ביצה יב ע"א), בית שמאי סוברים שהמלאכות הותרו אך ורק לצורך אוכל נפש. ואילו בית הלל סוברים, מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך. לדעת רש"י - "מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך" מתיר את המלאכה לגמרי. למשל, אפילו הוציא אבנים פטור, כיוון שהוצאה הותרה מדין 'מתוך'.
מניין לבית הלל חידוש זה? נראה דמחלוקת בית הלל ובית שמאי הוי בפירוש דין התורה (שמות, י"ב, טז), לגבי חג הפסח: "וביום הראשון מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". לפי בית הלל, הפסוק מתפרש כך: כל מלאכה אסורה בהם, חוץ ממלאכה שיש בה תיקון אוכל נפש. מלאכה זו מותרת, כלומר, כל המלאכה מותרת, ולא רק פעולת תיקון האוכל. מה שאין כן לפי בית שמאי, שלדעתם פירוש הפסוק הוא: כל מלאכה אסורה בהם, אבל פעולות שיש בהן תיקון 'אוכל נפש' מותרות. יוצא, שלדעת רש"י, בית הלל ובית שמאי חולקים בעצם היתר 'אוכל נפש', האם הוא חל בכל המלאכה על ידי זה שיש בו מעשה 'אוכל נפש', או שמא חל רק בפעולת ה'אוכל נפש' עצמו.
יסוד זה מפורש גם כן בתוספות בשבת צה ע"א (ד"ה "והרודה"). מובא שם שר"י מקשה, כיוון שמגבן הותר לצורך 'אוכל נפש' מדאורייתא, ומגבן הווי תולדה דבונה, מתוך שהותר בניין לצורך 'אוכל נפש', הותר נמי שלא לצורך. ואם כן, נפל ביתו ביום טוב יהא מותר לבנותו ביום טוב, ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש. ומתרץ, שאין הכי נמי, בניין לצורך היום אסור ביום טוב רק מדרבנן משום עובדא דחול.
עצם קושייתו של הר"י מניחה בפשטות שאם איזה אב מלאכה הותר לצורך 'אוכל נפש', כל המלאכה הוגדרה כמלאכת 'אוכל נפש'. ואף על פי שלפי תוספות המלאכה הותרה רק לצורך יום טוב, נראה שזה משום שלתוספות יש מגבלה נוספת, והוא שההיתר הוא "לכם" כלומר לצרכיכם, ולא בלי שום תועלת. אבל לפי תוספות, כמו לפי רש"י, היתר מלאכת 'אוכל נפש' חל במלאכה ולא בפעולה.
הוכחנו, א"כ, שלרש"י ולר"י מלאכות הותרו לצורך 'אוכל נפש', ולא רק פעולות מיוחדות.
אמנם, דעת הרא"ה היא, שבאופן עקרוני אף לבית הלל רק הפעולה הותרה למלאכת 'אוכל נפש', ולא כל המלאכה. לפי פירושו, אין להביא ראיה מדין "מתוך" שעצם המלאכה הותרה, ולא רק הפעולה. לדעתו, כל המלאכות הותרו ל'אוכל נפש' באופן עקרוני, בלי יוצא מן הכלל. דין "מתוך" מרחיב את דין "היתר אוכל נפש", ואומר לנו שלא רק צורך 'אוכל נפש' הותר ביום טוב, אלא, כל צרכי האדם לבו ביום הותרו ביום טוב. בניגוד לדעת רש"י והר"י, הסוברים שיסוד היתר "מתוך" הוי שעצם המלאכה הותרה לצורך יום טוב, כיוון שהוי מלאכת 'אוכל נפש', סבור הרא"ה שהיתר 'אוכל נפש', וגם היתר "מתוך", מתייחס לפעולה ולא למלאכה. דינם של בית הלל "מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך", פירושו - "מתוך שהותר לעשות את כל המלאכות לצורך 'אוכל נפש', אף כל צרכי האדם ליום טוב נכללו בהיתר זה".
וזה לשון הרא"ה בביצה יב ע"א על המשנה שם: "פירש ר"ח ז"ל: קטן למולו, לולב לצאת בו, ס"ת לקרות בו. אלמא סבירא ליה לר"ח ז"ל דדווקא במקום מצווה. וליתא, דאמר לקמן (לה:) דמוציאים בכיסא למי שהרבים צריכין להם, ואפילו באלונקי נמי למאן דמבעית, ובירושלמי מוציאין את האיסטניס בכיסא, ומהאי טעמא משמע דאמר לקמן (שם) כילתא דשריא למיפק באלונקי, ובהדיא אמרינן בגמ' 'מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך'. ואמרינן ליה נמי בשחיטה והבערה ובישול, ובכתובות (ז ע"א) נמי אמרינן גבי חבורה. ולא נפסקה, דאם כן הותרו כל המלאכות כולן, אלא כלומר הותרה שלא לצורך 'אוכל נפש', והוא שיהא צורך היום, שבתורת "מתוך" אנו מתירין כל צורך נפש ואף על פי שאינו אוכל... וכל צורך נפש הנעשה ליומו כעין אוכל נפש עצמו".
הרא"ה מביא את דעת רבינו חננאל שדין "מתוך" הוא רק לצורך מצווה. הרא"ה הקשה עליו מכמה דינים שפשטותם מראים על היתר הוצאה שלא לצורך 'אוכל נפש' אף לדבר הרשות. אבל כשבא להסביר שיטת עצמו, מקדים הרא"ה "ולא נפסקה, דאם כן הותרו כל המלאכות כולן". וצריכים להבין מה כוונתו. נראה, שהרא"ה מסביר מדוע אינו אומר ש'מתוך שהותרה לצורך 'אוכל נפש' הותרה נמי שלא לשום צורך', וכדעת ר"י. לדעת הרא"ה, כל ל"ט המלאכות הותרו לצורך 'אוכל נפש', בלי יוצא מן הכלל, ואם נאמר שכל מלאכה שהותרה לצורך 'אוכל נפש', הותרה נמי שלא לצורך כלל, יוצא ש"הותרו כל המלאכות כולן". לכן הוכרח הרא"ה לסבור, שהיתר "שלא לצורך" מוגבל ל"צורך היום", וכל מה שאינו צורך 'אוכל נפש' ואינו צורך היום כלל, אסור מן התורה משום "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וזו כוונת הרא"ה באומרו "ולא נפסקה", כלומר, אף שלא נקבל דעת רבינו חננאל שההיתר מצומצם לצורך מצווה, לא נפסוק את הדין בלי שום צמצום להיתר כלל, "דאם כן הותרו כל המלאכות כולן".
מה יענה רש"י לטענה זאת? לדעתו לא הותרו כל הל"ט מלאכות לצורך 'אוכל נפש', אלא אותן מלאכות שיש בהן מעשה 'אוכל נפש' ממש, כאפייה, בישול, שחיטה, לישה, הוצאה, והבערה. אך מלאכות שאין בהן מעשה 'אוכל נפש' ממש לא הותרו כלל. על כך בדיוק חולק הרא"ה, וסובר שלא הותרו המלאכות של 'אוכל נפש', אלא פעולות לצורך 'אוכל נפש' הותרו בכל המלאכות, ולבית הלל אף כל צורך היום נכלל בהיתר זה.
התוספות והרשב"א שם (בביצה יב ע"א) סוברים גם כן כרא"ה שהותרה שלא לצורך רק שהוא צורך היום. אבל כשהקשו קושיות על שיטת רש"י, לא שאלו כיצד תיתכן דעתו - הרי לפי דבריו כל המלאכות הותרו, כפי שאמר הרא"ה. ונראה דזה משום שאף הם מודים לדעת רש"י שרק כמה מלאכות נחשבות "אוכל נפש" והותרו אף שלא לצורך, אלא שהם סוברים שמכל מקום הותר בהם רק מלאכה לצורך היום. יוצא שאף הם סוברים כרש"י והר"י שהמלאכות הותרו ולא הפעולות. מה שאין כן דעת הרא"ה הסובר, כנגד כל הראשונים הללו, דהפעולות הותרו ולא המלאכות.
פרק ב': שיטות הראשונים - מהן מלאכות אוכל נפש
לשיטת הראשונים הסוברים שהמלאכות עצמן הותרו ל'אוכל נפש', איזו מהמלאכות נחשבת מלאכת 'אוכל נפש'? אפשר לסווג את שיטות הראשונים בשאלה זו לשלוש קבוצות. קבוצה אחת, שכוללת את הרמב"ם והתוס' (בשבת צה. ד"ה והרודה), סוברת שכל מלאכה שמביאה לידי 'אוכל נפש' ופעילותה על עצם החפצא הוי מלאכת 'אוכל נפש', ומן התורה מותרת. קבוצה שניה, הכוללת את רבינו נתנאל מקינון, הראב"ד והשאילתות, ומבוססת על הירושלמי, סוברת מתוך מיעוטים בפסוק, שיש כמה מלאכות, שאף שהן מלאכת 'אוכל נפש' בכל זאת אסורות ביום טוב מן התורה. וקבוצה שלישית, שכוללת את הרמב"ן הרשב"א והמאירי, סוברת שהמלאכות האסורות ביום טוב נודעות מתוך שילוב של עומק פשוטו של מקרא יחד עם דרשות חז"ל. כל אחד משלושת הכיוונים האלו מתחלק לכמה שיטות מדויקות בהבנת ענייננו.
פרק ג': אילו מלאכות הינן מלאכת אוכל נפש
א' - שיטת הרמב"ם והתוספות במסכת שבת
למרות שמפורש במקרא, במשנה ובגמרא, שמלאכת 'אוכל נפש' מותרת, מוצאים אנו כמה וכמה הלכות האסורות במלאכת 'אוכל נפש'. המשנה בדף יד ע"א אוסרת טחינת תבלינין כדרכן לבית שמאי, וטחינת מלח לבית הלל. המשנה בדף יד ע"ב אוסרת ברירת קטניות כדרכן לבית שמאי, ואוסרת ברירה בטבלא, נפה וכברה, לדעת בית הלל. מתברר מהגמרא בדף כט ע"ב, שלרקד קמח אסור, ואף לרקד פעם שניה הווי מחלוקת תנאים. המשנה בריש פרק ג' אוסרת צידת דגים. הגמרא בשבת דף קלד ע"א אוסרת מגבן. פשוט מהגמרא ביצה דף ב ע"ב ותחילת דף ג ע"א שקצירה וטחינה אסורות. מדוע?
בראשונים מצויות גישות שונות בתירוץ שאלה זו, ומתשובותיהם עולות שיטות שונות בהגדרת מלאכת 'אוכל נפש'.
ראשית נפתח בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם סבור שכל מלאכה שעיקרה לצורך אוכל, הווי מלאכת 'אוכל נפש'; כולל: קצירה, דישה, זרייה, ברירה, טחינה, הרקדה, וגיבון. כל מלאכות אלו מותרות מן התורה, ואסורות מדרבנן. וזו לשון הרמב"ם בהסבר דברים אלו (הלכות יום טוב, פ"א, ה"ה -ה"ח):
"כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חיסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה - גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות, שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב. כיצד? אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב. שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חיסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חיסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבישל היום, כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום, כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי 'אוכל נפש' שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלינין וכיוצא בהן".
וכן אומר הרמב"ם בפ"ג הי"ב:
"אין עושין גבינה ביום טוב, שאם גבן בערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפוג טעמן".
הרי מפורש, שלדעת הרמב"ם כל מלאכות של 'אוכל נפש' הותרו מן התורה, אבל מדרבנן נאסרו אותן מלאכות שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב, כדי שלא ידחו מלאכות אלו ליום טוב.
ונראה, שאף מלאכת צידה הותרה מדאורייתא לדעת הרמב"ם, אלא שאיסורה מדרבנן,ולא בגלל כיוון שהיה אפשר לעשותה מאתמול, אלא מדין מוקצה. וכן משמע בפ"ב ה"ז וזו לשונו:
"דגים שבביברין גדולים, וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים 'הבא מצודה ונצודנו' הרי זה מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב".
משמעות דבריו, דלולא איסור מוקצה היה מותר לצודן ביום טוב.
גם התוספות במסכת שבת צה ע"א סוברים שמלאכות אלו אסורות רק מדרבנן. אבל בניגוד לדעת הרמב"ם, לפי תוספות טעם האיסור הוא 'עובדא דחול':
"תימא לר"י, כיוון דמותר לגבן ביו"ט מן התורה אפילו באפשר, אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר, אם כן, נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו ביו"ט, דמתוך שהותר בניין לצורך, דמגבן הווי משום בונה כדאמר בסמוך, הותר נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש. ויש לומר, דאסור מדרבנן, דהווי 'עובדא דחול', כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביום טוב".
הרי מפורש דמגבן, טחינה, והרקדה אסורים מדרבנן משום עובדא דחול.
יוצא שבין להרמב"ם ובין לתוספות במסכת שבת, המקרים בהם מצאנו מלאכת 'אוכל נפש' שאסורה ביום טוב הווי רק מדרבנן. לדעת הרמב"ם אסרו חכמים אותם דברים שהיה אפשר לעשותם מאתמול, כדי שאדם יעשה כל מה שיכול לפני יום טוב ויהיה פנוי בו ביום לשמחת יום טוב, ולדעת תוספות טעם האיסור הוא 'עובדא דחול'.
ב' - שיטת הירושלמי
הירושלמי חולק על תוס' והרמב"ם, וסובר שיש מלאכות שאף שהן, לכאורה, צורך 'אוכל נפש', אין הן כלולות בהיתר, ונשארות אסורות מדאורייתא ביום טוב, עם חיוב מלקות:
"הבורר קיטניות ביום טוב בית שמאי אומרים: בורר אוכל ואוכל, ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיק ובתמחוי אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה. רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה".
ר' יונה דן בירושלמי בשאלה זו; האם בית שמאי מתירין מלאכת בורר מדאורייתא ביום טוב, ומה שאוסרין הווי רק מדרבנן, או האם לדעתם מלאכת בורר אסורה דאורייתא ביום טוב, ומה שהתירו אינו אלא מלאכת בורר מדרבנן. ספקו לא נפשט, אולם ברור ב'ירושלמי', שכל הספק הווי לדעת בית שמאי, אבל לדעת בית הלל ברירה שאסורה דאורייתא בשבת הותרה ביום טוב (שיטה זו הווי בניגוד לדעת הרשב"א בספר עבודת הקודש, בית מועד שער א' פרק ה' הלכה א', בו הוא אומר שאף לבית הלל ברירה גמורה שאסורה בשבת מדאורייתא, אסורה אף ביום טוב, ומה שהתירו בית הלל הווי אסור לדעתם אף בשבת רק מדרבנן). בהנחה זו, שלבית הלל ודאי אין איסור בורר דאורייתא ביום טוב, ובספק לגבי שיטת בית שמאי, מקשה הירושלמי:
"תניא - אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין. הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביום טוב סופג את הארבעים. והתנינן, בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי".
כלומר, הברייתא סותרת את שיטת בית הלל במשנה. והירושלמי מתרץ:
"א"ר חנינה ענתנייה, דרבנן גמליאל היא, דרבנן גמליאל אומר אף מדיח ושולה".
כלומר, רבן גמליאל מחמיר וסובר שאף בית הלל אוסרים ברירה דאורייתא ביום טוב. מקשה הירושלמי:
"והא תני של בית רבן גמליאל היו שוחקין פלפלין בריחיים שלהם. ומותר לטחון ואסור לבור (בתמיה)".
ותירץ הירושלמי:
"אמר ר' יוסי בי ר' בון לא הותרה טחינה כדרכה"
כלומר, דפלפלין בריחיים אינו טחינה כדרכה. יוצא שיש מחלוקת בין תנא קמא ורבן גמליאל, האם לדעת בית הלל בורר אסור מדאורייתא ביום טוב, או לא. מיד לאחר מכן מציג הירושלמי לפנינו את דרשותיהם של ריש לקיש וחזקיה, מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין. ר' יוסי בשם רשב"ל: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" עד "ושמרתם את המצות" (הציטוט לא בא בשלימות כדי לקצר ולהקל). כלומר, שהיתר מלאכת 'אוכל נפש' הותר מאותה מלאכה שבה שמירת המצות מעכבת למצה שמורה בפסח, ולדעת הירושלמי היינו מלישה ואילך, ואינו כולל מלאכות בורר, טוחן, ומרקד, שקודמים ללישה בסידורא דפת. דרשה זאת מתאימה לשיטת רבן גמליאל בדעת בית הלל, שלא הותר בורר מדאורייתא.
הירושלמי ממשיך - תני חזקיה ופליג "אך הוא לבדו". הרי אלו מיעוטין של לא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב.
בפירוש דרשת חזקיה חולקים הרמב"ן וקרבן העדה. לדעת הרמב"ן במלחמות ה' (ביצה יג ע"ב בדפי הרי"ף) 'משמעות דורשין' איכא בין ריש לקיש לחזקיה, אבל להלכה אינם חולקין. אם כן, שתי הדרשות מניחות שכל המלאכות שלפני לישה בסידורא דפת לא הותרו במלאכת 'אוכל נפש', וכשיטת רבן גמליאל. אבל קרבן העדה על אתר מסביר שלדרשת חזקיה יש רק שלשה מיעוטים, שמהם ממעטים מלאכות - קצירה, טחינה, והרקדה, אבל ברירה מותרת. דרשה זו מתאימה לשיטת בית הלל אליבא דתנא קמא. לא ברור למה ממעטים דווקא קצירה טחינה והרקדה לדעה זו, ולא מלאכות אחרות.
לסיכום, לפי הירושלמי, האם מלאכת בורר הותרה ביום טוב הווי מחלוקת תנאים. אליבא דרבן גמליאל אסורה מן התורה, ואליבא דבית הלל לפי תנא קמא הותרה, וספק אם הותרה לבית שמאי אליבא דתנא קמא. בגמרא מתברר דכולי עלמא לא פליגי דיש מלאכות יוצאות מכלל ההיתר, ולוקין עליהן, ושטחינה, הרקדה, וקצירה, ביניהן. וכל מחלוקת בית הלל ורבן גמליאל הווי האם אף ברירה אסורה מן התורה, או לא. מחלוקתם תלויה בדרשות ריש לקיש וחזקיה. כן פירש הקרבן העדה וכן נראית פשטות הירושלמי. ולפי זה, אף שאר מלאכות שקודמות ללישה בסידורא דפת כגון דישה תלויות במחלוקת זו. אמנם לדעת הרמב"ן אף דרשת חזקיה אוסרת את המלאכות כמו דרשת ריש לקיש. ופרטי שיטת הרמב"ן יבוארו להלן.
רוב הראשונים מביאים את דרשת הירושלמי כמקור לכך שיש מלאכות יוצאות מן הכלל של היתר 'אוכל נפש'. הירושלמי מעורר כמה שאלות:
1. האם יש הגיון מדוע מלאכת 'אוכל נפש' תהיה מותרת רק מלישה ואילך? האם זוהי גזירת הכתוב גרידא?
2. לשיטת ריש לקיש, מה דין אותן מלאכות שאינן בסידורא דפת?
בדיוני הראשונים בשיטת הירושלמי מוצאים התייחסות לשאלות האלו.
ג' - שיטת תוספות בביצה ור' נתנאל בהבנת הירושלמי
התוספות בביצה (דף ג ע"א) מקשים מדוע קצירה וצידה אסורות ביום טוב מדאורייתא, והרי הן מלאכת 'אוכל נפש'.
תשובה ניתנת על ידי ר' נתנאל מקינון. לדעתו, יש בירושלמי שתי דרשות שמתוכן נאסרת מלאכת קוצר. דרשת ריש לקיש, שרק מלישה ואילך הותרו המלאכות, ואילו קצירה קודמת ללישה בסידורא דפת, ודרשת חזקיה, שקצירה ממועטת בפסוק.
בתוספות בדף ג ע"א לא ברור מהו תירוץ ר' נתנאל לגבי איסור דאורייתא של צידה, הרי צידה אינה בסידורא דפת כלל, ולכן ההגבלה של "מלישה ואילך" אינה תופשת לגביה, וכמו שאינה תופשת לגבי מלאכת שחיטה. וכן לא מצאנו בדרשת חזקיה שצידה היא מהמלאכות שהתמעטו בפסוק.
אך בתוספות בביצה (דף כג) מבוארת דעת רבינו נתנאל: צידה דומה לקצירה. כלומר, המיעוט של קצירה ממלאכת 'אוכל נפש' ממעט אף צידה. וזוהי כוונת תוספות (דף ג ע"א) שהקשו ממלאכת קצירה וצידה ותירצו רק לגבי קצירה כיוון שהמיעוט של קצירה, ממעט גם את צידה.
עלינו להבין כיצד צידה דומה לקצירה עד כדי שהיא נכללת במיעוטה. דרך אחת מופיעה במרדכי בביצה (סימן תרמג):
"יש לומר כדפירש רבינו נתנאל מקינון דכתיב: 'אך אשר יאכל לכל נפש וגו'', וסמיך ליה: 'ושמרתם את המצות', אותם מלאכות שמשימור ואילך הן מותרים, והיינו מלישה ואילך. ומסרן הכתוב לחכמים לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך"
כלומר, ואלו מלאכות הותרו במערכת סידורא דפת הווי גזירת הכתוב, ואלו מלאכות נאסרו והותרו מחוץ לאותה מערכת נמסרו בידי החכמים לקבוע, על פי דמיון המלאכות לשלב יצירה שלפני לישה, שנאסרו, או למלישה ואילך, שהותרו. וקבעו חכמים, שצידה דומה לשלב מוקדם בתיקון מאכל דגים, וכשלבים שלפני לישה בתיקון לחם, ולכן אסור.
דרך נוספת להבנת ר' נתנאל היא על פי הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב):
"רבנן דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר".
וכן אומר המאירי בביצה (תחילת פרק ג'): "וכל שהוא עוקר דבר מגידולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה ומתוך כך נאסרה צידה אף במקום שאין בו דין מוקצה. מעתה צידת חיה ועופות ודגים... אסור... ובתלמוד מערב היו קוראים לצידת דגים קצירה". הדמיון בין צידה לקצירה אינו בשלב תיקון המאכל, כמו שפירש המרדכי, אלא בעצם מעשה המלאכה. קצירה הווי עקירת צומח מגידולו בקרקע, וצידה הווי עקירת חי ממקום גידולו. זוהי שיטת הירושלמי והמאירי.
אמנם, נראה שאין דברי המאירי והירושלמי זהים. הירושלמי אינו עוסק במלאכת 'אוכל נפש', אלא בדין תולדה למלאכת קצירה. הירושלמי אינו מדבר על עקירת דבר מגידולו, אלא הבדלת דבר מחיותו. והירושלמי אינו מדבר על צידה כללית אלא על צידת דגים. ונראה שחילוק זה עקרוני לירושלמי. אין הירושלמי מציע, שכל 'מלאכת צידה' אפשר לכלול תחת 'מלאכת קצירה' כתולדה, רק: "כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר'. דבר זה הוא רק בהוצאת דגים ממים ליבשה, ולא בצידת חיות או בהוצאת דגים מהים לביבר. אם מצמצמים את לצידה כתולדה דקוצר, אפשר לומר שצידת חיות ביום טוב מדאורייתא מותרת מדין מלאכת 'אוכל נפש', ואסורה רק כשיש איסור מוקצה, ובדגים שבביברין אין איסור מוקצה כיוון שהוכנו. אבל בהוצאת דגים מן הביברין, אף אם הם כל כך כלואים שאין בהם אפילו מלאכת צידה מדאורייתא, מכל מקום יש בהם משום 'מבדילו מחיותו' וחייב משום קוצר. בכך יובן מדוע: "אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין". בדגים אין איסור צידה אבל יש איסור קוצר, ובחיה אין איסור כלל.
במאירי ברור שכוונתו לאסור מדאורייתא אף צידת חיות ביום טוב. אך לא ברור האם כוונתו לאסור מדין 'תולדה דקוצר', או להכניסו במיעוט של קוצר מתוך שהוא דומה לו, אבל לא בתורת תולדה ממש:
"מעתה כל תיקון 'אוכל נפש' אנו מציירים אותן המלאכות הצריכות בתיקונו למלאכות הצריכות בדגן, וכשם שבדגן נשארו לנו בתיקונו דברים האסורים, אף על פי שיש בהם צד שהן שוות ביומן ביותר, כך אנו דנין בכל מלאכה שב'אוכל נפש'. וכל שהוא עוקר דבר מגידולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה, ומתוך כך נאסרה צידה אף במקום שאין בו דין מוקצה. מעתה צידת חיה ועופות ודגים או חליבת עז, אפילו מעיזה העומדת לחלבה, אסור, אף על פי שחלב בת יומה שווה ביותר. ובתלמוד המערב היו קוראים לצידת הדגים קצירה".
ואיני יודע אם כוונתו שכל צידה שיש בה עקירת דבר מגידולו הווי תולדה דקוצר, או אם צידה זו דומה כל כך לקצירה שנכללת במיעוט של צידה מהיתר 'אוכל נפש', אף שאין בה תולדה של קצירה ממש. ורק צידת דגים, שיש בה משום עקירת דבר מחיותו יש בה תולדה דקוצר. מכל מקום, לפי המאירי, צידה דומה לקצירה מבחינה זו שיש בה 'עקירת דבר ממקום גידולו', ואפשר שזו היתה כוונת ר' נתנאל מקינון באמרו שצידה דומה לקצירה. לסיכום ענין זה נאמר, שרבינו נתנאל מקינון חידש שגם צידה ממועטת מהיתר 'אוכל נפש' על פי דרשות הירושלמי, דדמי לקצירה. להבנת הדמיון בין צידה לקצירה ישנן שתי דרכים עקרוניות:
1. המרדכי - הדמיון הוא בשלב המלאכה בתהליך תיקון האוכל. שלב צידה בבשר דומה לשלב קצירה בלחם, שהוא לפני לישה.
2. הדמיון הוא בין עצם המלאכות, ולא במיקומן בתהליך תיקון האוכל. שיטה זו עצמה יש בה שתי דרכים:
א. על פי הירושלמי - כל דבר שאתה מבדיל מחיותו יש בו תולדה דקוצר, ואם כן דווקא צידת דגים הווי תולדה דקוצר, ואסורה ביום טוב, אבל צידת שאר חיות לא.
ב. המאירי - כל צידה דומה לקצירה, דהווי עוקר דבר מגידולו (אף אם לא מחיותו) ולכן ממועט כמו קצירה, מהיתר 'אוכל נפש'. ואף את שיטת המאירי אפשר להבין בשתי דרכים:
1. שצידה שיש בה עקירת דבר מגידולו הווי תולדה דקצירה ממש.
2. אף שאינה תולדה דקצירה, דומה מספיק לקצירה להיות כלולה במיעוט של קצירה מהיתר מלאכת 'אוכל נפש'.
פרק ד': שיטת הראב"ד
יוצא ממה שאמרנו לעיל, דלפי הירושלמי, תוספות בביצה ורבינו נתנאל מקינון, הרבה מאיסורי מלאכת 'אוכל נפש' ביום טוב, הם דאורייתא. ואילו לפי הרמב"ם ותוספות במסכת שבת, הם מדרבנן. בראב"ד יש השגה אחת על דרכו של הרמב"ם שאוסר מלאכות 'אוכל נפש' רק מדרבנן, אבל יש גם השגה שנייה בה הוא נאלץ לקבל את שיטת הירושלמי שמלאכות אלו אסורות מן התורה.
כשהרמב"ם פוסק שמלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, בלי הפסד, אסור לעשותה ביום טוב מדרבנן, הראב"ד אינו חולק. אך הרמב"ם מטעים:
"שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול".
על כך חולק הראב"ד:
"אין לזה טעם, אלא מפני שהוא מכוון מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדוש" (פ"א ה"ה).
נמצא שאין אין האיסור שמא ימנע משמחת יום טוב. עצם דחיית טירחא ליום קדוש, יש בו משום חילול קדושת היום, אף אם אין בו איסור מלאכה, ולכן אסרוהו חכמים. אבל בכל זאת מודה הראב"ד, שאין פה איסור אלא מדרבנן. אמנם נראה שדחיית הטירחא ליום טוב יש בה משום דין דאורייתא, אבל ביום טוב עצמו, אין איסור המלאכה מדאורייתא, אלא מדרבנן בלבד.
והנה השגתו להלכה ח':
"בכל אלה אין טעם למאן דאמר 'אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביום טוב מן האילן', שהרי בני יומן יפין יותר. והירושלמי סומך אותו על 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' וסמיך ליה 'ושמרתם את המצות', שהיא מלאכה בתלוש".
בדברים אלו יש כמה חידושים. ראשית, משמע מדבריו, שרק למאן דאמר אחד אין תולשין ירק, אבל יש גם 'מאן דאמר' שני הסובר, שתולשין ירק ביום טוב. לא מצאתי מקור ברור לדעה זו. ואפשר שכיוון שלא מצאנו מקור בתלמוד הבבלי לאיסור קצירה ביום טוב, מלבד הגזירה 'שמא יעלה ויתלוש', אולי מתכווין הראב"ד לאמוראים שחולקים על אביי (ביצה ב ), וסוברים, שיש טעם אחר לאיסור ביצה שנולדה ביום טוב, ואף אינם מקבלים את איסור תלישה מעיקרו, וצריך עיון.
כעת ניגש לעצם דבריו. הראב"ד מקשה על שיטת הרמב"ם - שאיסור קצירה ביום טוב הווי מדרבנן, משום שאפשר מערב יום טוב, והרי פירות האילן שנתלשו היום יפין יותר, ויש הפסד וחיסרון אם עושין מערב יום טוב, ומדוע אסרו. והנה, לגבי עצם השאלה, היה רצוי לתרץ, דהרמב"ם סבור דכיוון דרוב קצירות אפשר לעשות מערב יום טוב, אסרו חכמים כל הקצירות דרך בלא פלוג. אבל אין זה נראה, שהרי מצאנו במלאכות אחרות שחלקם נאסרו בגלל ש'אפשר מערב יום טוב', ואותם שאי אפשר - הותרו. לדוגמה, בפרק א' הלכה ז' אומר הרמב"ם: "ולא טוחנין את החיטים", אבל בהלכה ז' אומר ששחיקת תבלין מותר, אף שהווי אותה מלאכה, דטחינת חיטים הווי 'אפשר מערב יום טוב', ושחיקת תבלין יש בו חיסרון כששוחקין מערב יום טוב. ואין לומר דשחיקת תבלין הווי רק תולדה ולכן דינה שונה, אבל בתוך עצם האב או עצם התולדה אין לחלק, שהרי מוכח מלשון הרמב"ם (הלכות שבת פ"ח הט"ו) שיש בה משום אב במלאכת טוחן, וזה לשונו: "הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסממנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. והמחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן". הרי מפורש, דשחיקת תבלין הווי אב, ובעצם האב גזרו ביום טוב על מה שאפשר מערב יום טוב ולא גזרו על מה שיש בו חיסרון.
והנראה בדעת הרמב"ם, דאף שהמלקט פירות מערב יום טוב יש בו משום הפסד איכות, כיוון שדרך העולם לא להקפיד בכך אין בו משום 'אי אפשר מערב יום טוב', ואסור. שהרי קונים פירות וירקות מחנויות, ואין מקפידין שיהיו לקוטין מהיום ולא מאתמול, ולכן דינו כאפשר מערב יום טוב, ואסור. אבל בתבלין היו אז מקפידין לטחון לכל יום ביומו, ולכן מותר ביום טוב.
מכל מקום, קושיה זו גרמה לראב"ד לדחות את שיטת הרמב"ם לגבי מלאכת קוצר, ועל מנת להסביר מדוע קצירה אסורה אף בתלישת פירות האילן, מביא הראב"ד את הירושלמי שלנו: "והירושלמי סומך אותו על: 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יאכל לכם'", וסמיך ליה: "ושמרתם את המצות", שהיא מלאכה בתלוש.
כוונת הראב"ד ששמירת המצות הווי רק בשלב מתקדם, דהיינו לישה, כמו שברור מהירושלמי, ואין היתר 'אוכל נפש' לעצם תלישת הפירות.
פרק ה': דעת השאילתות
לעיל שאלנו שאלה זו לגבי שיטת הירושלמי; האם היוצאים מכלל 'היתר מלאכת אוכל נפש' נאסרו בגזירת הכתוב גרידא, או האם יש סברה העומדת מאחורי גזירת הכתוב הזו. גם השאילתות מקבל את שיטת הירושלמי, כמו תוספות ורבינו נתנאל. אמנם יש הבדל. תוספות ור' נתנאל הביאו את הירושלמי, גם את שיטת רשב"ל וגם את שיטת חזקיה, כגזירת הכתוב. השאילתות מביא את דרשת חזקיה, וגם מדוע בחר חזקיה למעט דווקא מלאכות אלו. לפי השאילתות, חזקיה סובר שרק אותן מלאכות שדרכן להעשות בו ביום לאכילה, הותרו למלאכת 'אוכל נפש', אבל אותן מלאכות שדרכן להעשות מיום אחד ליום אחר, לא הותרו במלאכת 'אוכל נפש'.
וזה לשונו:
"עבודה דצורך אכילה שרי למיעבד ביום טוב, כגון משחט ומיפא ובישולי. אבל טחינה והרקדה דדרכן למיעבד מערב יום טוב אסור, דכתיב הוא לבדו יעשה לכם" (פ' אמור שאילתא קז).
וכן בפרשת בשלח סימן נ':
"ואוכל נפש נמי, מידי דאורחיה למיעבד ביום טוב כגון מישחט ומיפא ובישולי שפיר דמי, אבל כגון טחינה והרקדה, דאפשר לעשותן מערב יום טוב, אסור למיעבד ביום טוב, דמעיט רחמנא 'הוא לבדו יעשה לכם'".
בשני המקומות מדגיש השאילתות את הדרך: "דרכן למיעבד", "אורחיה למיעבד". מה שדרכו לעשות מערב החג אסור לעשותו ביום טוב, ומה שדרכו בו ביום - מותר. מזה משתמע, שהכל תלוי במה שדרכו לעשות, ולא במה שאפשר לעשות. למשל, אם דרכו לדוך מלח לבו ביום, מותר, אף שאפשר לעשות מערב יום טוב בלי שום חסרון והפסד. אבל בסוף דבריו, בפרשת בשלח, תולה את האיסור ב'אם אפשר לעשותה מערב יום טוב', וזה בניגוד לדיוק בדבריו שתלוי ב'אם דרכו לעשותן'. והנראה, שהדין תלוי ב'אם דרכו לעשותו', ולא ב'אם אפשר לעשותו' אבל טעם דין זה לפי השאילתות, הווי למנוע מלאכת היום מבלי למעט בשמחת היום. וכיוון שדברים שדרכן לעשותן להרבה זמן בבת אחת, או מיום לחבירו, אפשר לעשותם מערב יום טוב מבלי לפגוע בשמחת היום, דכך דרכם, אסור לעשותם ביום טוב. וכוונת השאילתות הווי אם אפשר לעשותו, כדרכו, מלפני יום טוב.
ונראה דמלאכות אלו שדרכן להעשות מלפני יום טוב הן מלאכת 'אוכל נפש', לפי השאילתות, אלא שלא הותרו.
לסיכום: השאילתות מקבל את שיטת הירושלמי, שלא כל מלאכת 'אוכל נפש' הותרה מן התורה, וכשיטת תוס' ור' נתנאל מקינון, אלא שהשאילתות נוקט בשיטת חזקיה, שהיא כשיטת בית הלל לפי פשטות הירושלמי, וגם מסביר למה בחר חזקיה דווקא באותן מלאכות, דהיינו שמיעטה התורה אותן מלאכות שדרכן להעשות מערב יום טוב.
והנה מפשטות השאילתות משמע שכל מלאכה נידונה כחטיבה אחת. אמנם לפי סברת השאילתות היה אפשר לפצל בין פעולות שונות בכל מלאכה, בין אלו שדרכן מערב יום טוב ואלו שדרכן לבו ביום, אבל אין לכך רמז בדבריו.
פרק ו': מלאכת עבודה
עד כאן דנו בהבנת הפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". נסינו להבין על פי שיטות הראשונים אם כל מלאכת 'אוכל נפש' הותרו או רק מקצתם, ומדוע.
והנה, לדעת הרבה ראשונים, ישנו מושג אחר הקשור לדין מלאכת 'אוכל נפש', והוא 'מלאכת עבודה'. כדי להבין ענין זה, נעיין במפרשי התורה.
בויקרא, כ"ג, ז נאמר לגבי פסח: "ביום הראשון יהיה לכם כל 'מלאכת עבודה' לא תעשו". מושג 'מלאכת עבודה' הוזכר בפרשה זו גם לגבי שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, ראשון של סוכות, ושמיני עצרת. ואילו לגבי שבת ויום הכיפורים, לא 'מלאכת עבודה' לבדה נאסרה, אלא כל מלאכה. באופיה המיוחד של 'מלאכת עבודה' לעומת 'כל מלאכה' נחלקו רש"י והרמב"ן.
לדעת רש"י 'מלאכת עבודה' פירושו 'מלאכת דבר האבד':
"אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חיסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים דקתני יכול אף חול המועד יהא אסור ב'מלאכת עבודה' וכו'".
בלשון 'מלאכת עבודה' באה התורה להבחין בין מלאכה שאסורה ביום טוב, למלאכה שאסורה אף בחול המועד. בחול המועד כל איסור מלאכה הווי רק כשלא יבוא אדם להפסד משום איסור זה. בדבר האבד הותר איסור מלאכת חול המועד. אבל ביום טוב אף 'מלאכת דבר האבד' אסורה, והיא הנקראת בלשון התורה 'מלאכת עבודה'.
לדעת הרמב"ן, החילוק בין מלאכת דבר האבד למלאכה סתם, בחול המועד, אין לו רמז בפסוקים: דמלאכת חול המועד מסרה הכתוב לחכמים לקבוע, ואין לידע אותן וכללן מלשון התורה. ולכן פירש הרמב"ן דלא בא הכתוב לחלק בין מלאכת יום טוב למלאכת חול המועד, אלא בין מלאכת יום טוב למלאכת שבת. בשבת ויום הכיפורים כל מלאכה אסורה אבל ביום טוב 'מלאכת עבודה' אסורה, ו'מלאכת הנאה' מותרת.
וזו לשון הרמב"ן:
"אבל פירוש 'מלאכת עבודה' כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש... ומלאכה שהיא באוכל נפש היא 'מלאכת הנאה', ולא 'מלאכת עבודה', וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה: 'כל מלאכה לא יעשה בהם' הוצרך לפרש,'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר: 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', לאסור כל מלאכה שאיננה 'אוכל נפש', ולהודיע ש'אוכל נפש' מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים 'כל מלאכה' ולא יפרש בהם היתר 'אוכל נפש', כי 'מלאכת עבודה' ילמד על זה".
כלומר, בפרשת בא, כשהתורה ציוותה על איסור מלאכת יום טוב פעם ראשונה, פירשה ברווח, "כל מלאכה לא יעשה, אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם". אבל לאחר שכבר נתבאר האיסור וההיתר, קיצרה התורה בלשון 'מלאכת עבודה', והכל מובן.
אף הרמב"ם הבין 'מלאכת עבודה' כמו הרמב"ן, כפי שנראה מדבריו בהלכות יום טוב, פ"א ה"ב:
"כל השובת מ'מלאכת עבודה' באחד מהם הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן 'שבתון', כלומר, שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', 'כל מלאכה לא יעשה בהן'".
מכך שהרמב"ם מעמיד 'השובת ממלאכת עבודה' כנגד 'העושה מלאכה שאינה לצורך אכילה', נראה ש'מלאכת עבודה' ו'מלאכה שאינה לצורך אכילה' היינו הך.
אמנם, הרמב"ן אינו אומר ש'מלאכת עבודה' הווי מלאכה שאין בו צורך אכילה, אלא מעמיד 'מלאכת עבודה' נגד 'מלאכת הנאה'.
האם הבנת הרמב"ן במושג 'מלאכת עבודה' תשפיע על הגדרתו של מלאכת 'אוכל נפש'? תשובה לכך מוצאים בהמשך דברי הרמב"ן, בהם מביא את דברי רבינו חננאל כסמך לדבריו:
"וכתב רבינו חננאל - 'כל מלאכת עבודה', מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת 'אוכל נפש' כדכתיב בעניין הזה במקום אחר: 'וביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם' ומפני שמזכיר שם 'כל מלאכה' הוצרך לפרש 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'. פירוש 'מלאכת עבודה', מלאכה המשתמרת לעבודת קניין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל 'אוכל נפש' אינה 'מלאכת עבודה', עד כאן לשונו".
רואים בדברי רבינו חננאל, ש'מלאכת עבודה' היא ההיפך ממלאכת 'אוכל נפש', כשם שאמרו הרמב"ם והרמב"ן. אבל מעבר לזה רואים אנו את הגדרת 'מלאכת עבודה': "פירוש 'מלאכת עבודה' מלאכה המשתמרת לעבודת קניין". במלים סתומות אלו טמון סוד 'מלאכת עבודה', היפוכה של מלאכת 'אוכל נפש'. מתוך הדוגמאות שרבינו חננאל הביא, זריעה קצירה וחפירה, נראה שהכוונה היא למלאכה שייעודה לטווח ארוך (מלאכה המשתמרת), המענקת קניין לעושה המלאכה בחפץ בו הוא פועל (זריעה וחפירה בקרקע וקצירה בפירות). זהו אופיה המיוחד של 'מלאכת עבודה', וזו ההבחנה בינה לבין מלאכת הנאה.
שיטה זו פותחת לנו דרך אחרת להסביר את המשניות והגמרות המציינות מלאכות 'אוכל נפש' אסורות. לא כל מלאכה שמביאה לידי אכילה הווי בגדר מלאכת 'אוכל נפש'. אדרבה, מלאכה כמו קצירה, כיוון שהיא מלאכה המשתמרת לעבודת קניין, אינה כלולה בהיתר מלאכת 'אוכל נפש' אלא באיסור 'מלאכת עבודה'. כל אותן מלאכות שהן לכאורה ל'אוכל נפש' אסורות דווקא מטעם זה שהן 'מלאכות המשתמרות לעבודת קנין', כלומר 'מלאכת עבודה'.
יוצא שישנן שלש שיטות בהסבר היוצאים מן הכלל של מלאכת 'אוכל נפש':
1. איסורים דרבנן - שיטת תוספות בשבת והרמב"ם.
2. דרשות בפסוקים - שיטת הירושלמי.
3. 'מלאכת עבודה' כקריטריון למלאכות האסורות - שיטת רבינו חננאל והרמב"ן.
האם יש קשר בין דרשת הירושלמי לשיטת רבינו חננאל בפשטות המקרא?
מדברי רבינו חננאל משמע שעצם מושג 'מלאכת עבודה' כולל מלאכות כמו קצירה, ואין צורך למעט אותן ממיעוטים בפסוק. שיטתו עומדת איתן בלי הירושלמי. אבל שיטת הירושלמי קשה כשלעצמה. מה מנחה את האמוראים בירושלמי לקבוע איזו מלאכות ימעטו מגזירת הכתוב ואיזה לא? אפשר, שסברתו של רבינו חננאל היא העומדת מאחורי קביעת הירושלמי לעקור קוצר טוחן ומרקד מהיתר מלאכת 'אוכל נפש'.
בעצם, אם נסכים לקבל גם את שיטת הירושלמי וגם את שיטת רבינו חננאל, אפשר להגיע לאחת משתי מסקנות:
1. אפשר שכוונת הירושלמי היא, שהמיעוטים בפסוק מלמדים אותנו להרחיב את הגדרת 'מלאכת עבודה' לכלול בה עוד מלאכות, ועל פי הגדרתו של רבינו חננאל. זו היא דעת המאירי, כפי שיתבאר.
2. אפשר לראות בעצם הגדרת 'מלאכת עבודה' מקור למעט כמה מלאכות ממלאכת 'אוכל נפש', ולמעט מלאכות אחרות מהמיעוטים בפסוק. זו היא דעת הרשב"א, כפי שיתבאר.
פרק ז': שיטת הרשב"א במלאכת עבודה
לדעת הרשב"א, יש שתי פרשיות האוסרות מלאכה ביום טוב. האחת, בפרשת אמור, אוסרת רק 'מלאכת עבודה' ואינה אוסרת שום מלאכת 'אוכל נפש'. השניה, בפרשת בא, אוסרת כמה מלאכות 'אוכל נפש' על ידי המיעוטים בפסוק.
וזו לשונו בספר עבודת הקודש (בית מועד שער א' פרק א'):
"דבר תורה 'מלאכת עבודה' אסורה ביום טוב כבשבת, שנאמר: 'כל 'מלאכת עבודה' לא תעשו'. איזו היא 'מלאכת עבודה'? כל שאין בה צורך 'אוכל נפש' כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן. ולא הותרה אלא מלאכה שיש בה צורך 'אוכל נפש', או שכל נפש נהנית ממנה כאפייה ובישול וכיוצא בהן שנאמר: 'כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'. ולא כל מלאכת 'אוכל נפש' התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר: 'אך הוא לבדו יעשה לכם'. 'אך', 'הוא', 'לבדו', ו'לכם', מיעוטים הם. ולפיכך, יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך 'אוכל נפש' ואסורות, ומסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן... את הפירות והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור. וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש מן הכוורת. (איסור זה מדרבנן אף בשבת עצמה). ומפני מה מנו את אלו? לפי שלא התירה תורה לתקן דברים ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהם הרבה לימים הרבה כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול. וכן לא התירה אלא תיקון בדברים שהן ברשותו כאפייה ובישול לא לעקור דבר מגידולו. ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמים מיומן למחרתן, לפי שרוב הפירות הנפגמין הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה. וכל שכן צידת בעלי חיים שאינם ברשותו ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב".
הרשב"א מסכים לדעת ר' חננאל, הרמב"ם והרמב"ן, ש'מלאכת עבודה' היא הגדרת סוג המלאכה האסורה ביום טוב, וגם ש'מלאכת עבודה' היא בניגוד למלאכת 'אוכל נפש'. אבל בניגוד לדעת ר' חננאל, לפי הרשב"א מלאכת 'אוכל נפש' כוללת כל מלאכה הקשורה לתיקון אוכל, אפילו אם היא מלאכה המשתמרת לעבודת קניין. רק מלאכות שאין להן שום שייכות לתיקון אוכל בו ביום הן בגדר 'מלאכת עבודה'. וכדוגמאות הרשב"א, זריעה חרישה בניין ואריגה. מלאכות כגון קוצר, בורר, טוחן, מרקד וצד הן מלאכות 'אוכל נפש', ואינן 'מלאכת עבודה'. אם כן למה נאסרו? כיוון שמיעט הכתוב אף מהיתר 'אוכל נפש', ולכן נאסרו אף כמה מלאכות 'אוכל נפש', והן בגדר איסור התורה: "כל מלאכה לא יעשה בהם".
מנא לן איזה ממלאכת 'אוכל נפש' התמעטו? פה הרשב"א אומר שמסרן הכתוב לחכמים לקבוע איזה ממלאכת 'אוכל נפש' תהיינה אסורות (בנקודה זו דומה שיטת הרשב"א לשיטת ר' נתנאל מקינון על פי המרדכי, שאמר שהפסוק קובע איזה מלאכות מותרות ואסורות בסידורא דפת, אבל בשאר מלאכות מסרן הכתוב לחכמים לקבוע איזה משאר מלאכות דומה בשלב תיקונן ללישה ומקודם לה). הרשב"א מביא מספר קריטריונים שעל ידם קבעו חכמים אלו מלאכות אסורות:
1. מה שדרך בני אדם לתקן לימים רבים נאסר, כדי שלא יטרח אדם לתקן ביום טוב גם לחול. מטעם זה נאסרו הקוצר, תולש, דש, בורר, טוחן, מרקד מגבן וסוחט.
2. לא התירה תורה לא תיקון אוכל שכבר ברשותו, ולא לעקור דבר מגידולו, ולכן נאסרו אף תלישת פירות שדרכן לאכול בו ביום. וצידת בעלי חיים שדרך לצודן ולאכלן בו ביום, כיוון שדברים אלו אינן ברשותו, אלא, שעל ידי המלאכה נעקרים ממקורם ובאין לרשותו. אבל נראה שקריטריון זה פחות משכנע כטעם לאיסור, ולכן בכל אחת מהמלאכות שנאסרו מטעם זה מצורף טעם שני. בתלישת פירות שדרכם להאכל בו ביום: "אינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה". ובצידת חיות, "ושהוא צריך לטרוח ולצוד בחורשים ונמצא בטל משמחת יום טוב".
ברשב"א רואים אנו, שבסיווג מלאכת יום טוב נידונים אב ותולדה בנפרד, לכן מונה הרשב"א קוצר ותולש כפעולות נפרדות, וכן דש וסוחט, בונה ומגבן. אלא, שלדעת הרשב"א בונה הווי איסור דאורייתא מטעם 'מלאכת עבודה', ומגבן הווי איסור דאורייתא ממיעוט ממלאכת 'אוכל נפש'. לדעת הרמב"ם, בונה אסור מדאורייתא ומגבן מדרבנן. כל זה בניגוד לדעת התוספות בשבת (צה ע"א ד"ה והרודה) שהתיר בנייה לצורך 'אוכל נפש' - מתוך שהותרה מגבן לצורך 'אוכל נפש', וסובר שבונה ומגבן אסורים מדרבנן ביום טוב.
אמנם קשה על דעת הרשב"א במגבן, דלדעתו טעם האיסור הווי משום שדרכו לעשות ביום אחד להרבה ימים, וחששו שמא יטרח גם לחול. אבל במסכת שבת (קלד ע"א) משמע שטעם איסור מגבן ביום טוב הווי שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב, ואיני יודע ליישב דבריו. אחר כך מצאתי שאף הריטב"א כתב כהרשב"א ואמר שכוונת הגמרא הווי שכיוון שניתן להעשות מערב יום טוב ועדיף אם עושין כן, דרכה לעשותה לזמן מרובה, וזהו עיקר טעם האיסור.
וזו לשון הריטב"א (במגילה ז ע"ב ד"ה ורבי):
"מה שאסרו לגבן, משום דגבינה דלאו בת יומא עדיפא מגבינה בת יומא, לא מטעם שאפשר לעשותה בערב יום טוב, כדמשמע מפשטא, אלא לומר לך דכיוון דגבינה לאו בת יומא עדיפא, כך דרכה לעשותה לזמן מרובה, מה שאין כן בלישה".
ומסתמא אף הרשב"א יסביר כך את הגמרא.
לסיכום, דעת הרשב"א היא שיש ב' סוגי מלאכה האסורים ביום טוב:
1. 'מלאכת עבודה', דהיינו כל מלאכה שאיננה מלאכת 'אוכל נפש'.
2. מלאכת 'אוכל נפש' הממועט מההיתר ונמסר לחכמים, מיעטו - כל מלאכת 'אוכל נפש' שדרכה להעשות לימים הרבה. וכל מלאכת 'אוכל נפש' בדבר שאינה ברשותו, שהמלאכה עוקרתו ממקורו כדי להכניסו ברשותו כגון צד ותולש.
פרק ח': דעת המאירי בעניין מלאכת עבודה
אף המאירי, כמו הרשב"א, לומד את מהות מלאכת 'אוכל נפש' מ'מלאכת עבודה' וגם מקבל את דרשת הירושלמי, אבל המאירי, במקום לראות את שני הדברים כנפרדים לגמרי, סובר שדרשת הירושלמי עצמה מבטאת את עיקרה של הגדרת 'מלאכת עבודה'.
וזו לשון המאירי (ביצה כג ע"א):
"ויש שואלין בעיקר משנה זו, צידה מפני מה נאסרה כלל? אף על פי שאב מלאכה היא הואיל ולצורך אוכל נעשית! ואם מפני שאפשר לצודן מבערב?, הרי מכל מקום בני יומן הם מעולים ביותר, ואפילו השהו אותן חיים במכמורות בתוך המים אינן בערך אותן הניצודין ביומן כלל. ואם מפני שאפשר שיהא סוכר אמת המים מבערב כמו שיתבאר למטה? אין ספק שאף אלו אינם בערך אותן היוצאים ממקום גידולם ביומן, וכן חיות ועופות לאחר שניצודו הם מתנוונים והולכים, ועוד שלא מצינו הפרש בין אפשר מבערב לאי אפשר מבערב אלא במכשירין או במתבלין כגון מלח ופלפלין אבל בגוף האוכל לא... והיא היא השאלה בתלישת פירות ביום טוב. ועיקר הדברים בתירוץ קושי זה הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב [ירושלמי ביצה, פ"א ה"י]: מניין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין? ר' אחא בשם ריש לקיש אמר, 'אך אשר יאכל לכל נפש' וסמיך ליה 'ושמרתם את המצות' כל שהוא משימור מצה ואילך והוא משעת לישה. הא כל מלאכה שמקודם לישה אסורה, שהלישה וכל מה שאחריה היא מלאכה שבהכשר אוכלין, אבל הקצירה והדישה והעימור וכל כיוצא בהן אינן הכשר אוכל והרי הם בכלל 'מלאכת עבודה', שהרי כל אותן המלאכות אדם עושה אותן בזמן אחד לימים הרבה, מה שאין כן מלישה ואילך שכולן נעשות לצורך שעה. מעתה כל תיקון 'אוכל נפש', אנו מציירין אותן המלאכות הצריכות בתיקונו למלאכות הצריכות בדגן. וכשם שבדגן נשארו לנו בתיקונו דברים האסורים אף על פי שיש בהן צד שהן שוות ביומן ביותר, כך אנו דנין בכל מלאכה שב'אוכל נפש'. וכל שהוא עוקר דבר מגידולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה, ומתוך כך נאסרה צידה, אף במקום שאין בו דין מוקצה. מעתה צידת חיה ועופות ודגים או חליבת עז, אפילו מעז העומדת לחלבה אסור, אף על פי שחלב בת יומה שווה ביותר. ובתלמוד המערב היו קוראים לצידת הדגים קצירה. והוא שאמרו שם בפרק כלל גדול: 'האי מאן דצייד נונא בשבת חייב משום קוצר'. [מי שצד דג בשבת חייב משום קוצר.] ואף בתלמוד שלנו קרו לחליבה קצירה, והוא שאמרו: 'המגבן והמחבץ חייב משום דש. החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר'".
לפי המאירי, ללא הירושלמי היינו חושבים שמלאכות כמו - קצירה, טחינה וצידה, הותרו בתור מלאכת 'אוכל נפש'. דרשת הירושלמי מגדירה באופן מצומצם יותר מה שנכלל במלאכת 'אוכל נפש', ומרחיבה את המושג של 'מלאכת עבודה'. מלאכת 'אוכל נפש' הווי רק הכשר האוכל לאכילה בו ביום, אבל מלאכות שדרכן לעשות בזמן אחד לימים הרבה, אף אם יש בהן תיקון אוכל, אינן נחשבות מלאכת 'אוכל נפש', אלא 'מלאכת עבודה'. אין איסור מלאכה ביום טוב אלא 'מלאכת עבודה', והמיעוטים שבירושלמי עוזרים לנו להגדיר איסור 'מלאכת עבודה', והיתר מלאכת 'אוכל נפש'.
בסיכום, גם הרשב"א וגם המאירי מקבלים את שיטת ר' חננאל ש'מלאכת עבודה' היא סוג מלאכה שאיננה כוללת את כל המלאכות האסורות בשבת, ודווקא ממעטת מלאכת 'אוכל נפש'. אלא שהרשב"א סובר, שכל מלאכה המביאה לידי אוכל, אינה בגדר 'מלאכת עבודה', ואיסור המלאכות שדרכן להעשות פעם אחת לימים הרבה נובע מהמיעוט בפסוק, למרות שאינן 'מלאכת עבודה' והווי מלאכת 'אוכל נפש'. אבל המאירי סובר ש'מלאכת עבודה' כוללת את המלאכות שדרכן להעשות פעם אחת לימים הרבה, ולא שהמיעוט בפסוק מלמד אותנו לפרש את מושג 'מלאכת עבודה' כך. דעת הרשב"א בפירוש 'מלאכת עבודה' היא בניגוד לפירושו של הר"ח. בעוד שהר"ח כלל ב'מלאכת עבודה' "מלאכה המשתמרת לעבודת קניין" לומד הרשב"א איסור מלאכות אלו רק מהמיעוטים בפסוק. המאירי קיבל את הגדרת הר"ח ב'מלאכת עבודה', והוסיף שהגדרה זו הושגה דווקא על ידי המיעוטים בפסוק שנדרשו בירושלמי.
לרמב"ן עצמו יש שיטה שלישית בעניין מלאכות 'אוכל נפש' שנאסרו מעצם הגדרת 'מלאכת עבודה', ומלאכות שנאסרו מתוך מיעוטי הפסוקים. בשיטה זו של הרמב"ן משולבת דעת הר"ח והמאירי שעצם 'מלאכת עבודה' כבר כוללת מלאכות שנראות כמלאכת 'אוכל נפש' ואינן, וגם דעת הרשב"א שהמיעוטים בפסוק מהווים איסור מלאכת 'אוכל נפש' נוסף על מה שנאסר ב'מלאכת עבודה'.
פרק ט': דעת הרמב"ן במלחמות ה' בענין מלאכת עבודה
הרמב"ן בספר מלחמות ה', בתחילת הפרק השלישי במסכת ביצה, יורד לעומק הבנת מלאכת 'אוכל נפש' שנאסרה ביום טוב. ראשית נביא דבריו, ולאחר מכן נדון בהם:
"אלא הוו יודעים שלא כל המלאכות הותרו ביום טוב, אלא הכשר המאכלים לאכלן כגון אפייה ובישול וכיוצא בהם. אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם, וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותיה אלו וכיוצא בהם אסורים, והן בכלל 'מלאכת עבודה'. אי נמי, כמו שמפורש בירושלמי: מניין שאין טוחנין ולא בוררין ולא מרקדין? ר' יוסי בשם ריש לקיש, 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' מן 'ושמרתם את המצות', כלומר, מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכל שכן קצירה ותלישה. תני חזקיה ופליג 'אך הוא לבדו' הרי אלו מיעוט, מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקוד ביום טוב. "פירוש משמו, הן דורשין ולדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה אפייה ובישול, אבל אלו תיקון הן, ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה, אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול. אף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו וטוחנין את הפלפלין בריחיים שלהן, וכל הנדוכין כדרכן נמי טחינה היא, ונותנין לתלויה ביום טוב והיא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה צידה ותולדותיה כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגידולו לא. ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהיא בכלל 'מלאכת עבודה', וזהו טעם משנתנו דאין צדים דגים".
הרמב"ן הולך בעקבות דבריו בפירושו לתורה, שיש מלאכות שהן, לכאורה, מלאכת 'אוכל נפש', אבל אינן, כיוון שהן בגדר 'מלאכת עבודה', וזהו על דרך ר' חננאל בפירוש הרמב"ן לתורה, ובדרך זו פירש אף המאירי. אבל הר"ח הגדיר "מלאכת עבודה" כ"מלאכה המשתמרת לעבודת קנין". - מה פשר הגדרה זו? אם נניח שהמאירי ראה עצמו הולך בדרך שסלל ר' חננאל - הוא פירש את דברי הר"ח "מלאכה הנעשית כדרכה ביום אחד לימים הרבה". אבל הרמב"ן במלחמות ה' אינו מפרש כך 'מלאכת עבודה'. משמעות דברי הרמב"ן היא שיש שתי מלאכות שלכאורה היו מלאכת 'אוכל נפש', אבל אסורין משום 'מלאכת עבודה': צידה וקצירה. שאר המלאכות האסורות, למרות שהן, לכאורה, מלאכת 'אוכל נפש', שנתמעטו מתוך המיעוטין בפסוק המובאין בירושלמי, כולן הן מלאכות שדרך לתקנן בפעם אחת לימים הרבה, ובלשון הרמב"ן: "אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול".
מתוך רשימת המלאכות שהן לכאורה צורך 'אוכל נפש' ובכל זאת אסורות, מדגיש הרמב"ן פעמיים שדווקא קצירה וצידה הן בגדר 'מלאכת עבודה'.
בראשית דבריו אומר:
"הוו יודעים שלא כל המלאכות הותרו ביום טוב, אלא הכשר המאכלים לאכלן, כגון: אפייה ובישול וכיוצא בהן, אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם, וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותיה, אלו וכיוצא בהן אסורין, והן בכלל מלאכת עבודה".
ובסוף דבריו אומר:
"ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה, כגון: תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגידולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחברו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל מלאכת עבודה".
בצירוף שתי אמרות אלו, מתבררת הגדרת הרמב"ן במלחמות ה' ל'מלאכת עבודה' - מלאכה שדרכה ישנה רכישת דברים שאינן ברשותו של אדם. חיה הטעונה צידה אינה ברשותה של אדם, וכן פירות המחוברין לקרקע טרם נכנסו לרשות האדם. הצידה והקצירה מביאות את החיות והפירות לגדר רשותו של האדם. כמובן, אין פה עניין של בעלות ממונית כלל. עצם העובדה, שהחיה טעונה צידה, והפרי תלישה, מוכיחה, במידה מסוימת, שאין הן כבושין תחת ידי האדם. המלאכה, שדרכן נכנסין לרשות האדם היא 'מלאכת עבודה'. מסתבר, שכל מלאכה שטיפולה הוא בדבר שאינו ברשותו של האדם תחשב 'מלאכת עבודה'. אם נניח שהרמב"ן במלחמות ה' הולך בעקבות דבריו בפירושו לתורה, נראה שיש פה פירוש לפירושו של רבינו חננאל במושג 'מלאכת עבודה' - "מלאכה המשתמרת לעבודת קנין". כלומר, מלאכה הנעשית להביא חפץ תחת רשותו של האדם, שעל ידו הוא קונה את החפץ. פירוש זה הוא בניגוד להבנת המאירי במושג "מלאכת עבודה" - מלאכה הנעשית ביום אחד לימים הרבה. כפי שאמרנו אף פירוש זה נראה כפירוש לדברי ר' חננאל, "מלאכה המשתמרת לעבודת קנין", ואף יותר מתאים למילה "המשתמרת". אבל פירוש הרמב"ן יותר מתאים למלה "קנין". רשימת המלאכות שר"ח מונה כ'מלאכת עבודה', "זריעה, קצירה, חפירה וכיוצא בהם" מתאימה בין לשיטת הרמב"ן בין לשיטת המאירי.
הקטע ברמב"ן המתחיל במלים "אי נמי" וגומר במילים "דיום נינהו" מובא כמקור נוסף לאיסור מלאכת קוצר ביום טוב מן התורה. דהיינו, מהמיעוטים בפסוק שנדרשו בירושלמי. אבל מתברר בדברי הרמב"ן שנימוקי ההלכות היוצאים מהדרשות הם שניים. לגבי טחינה והרקדה, למשל, טעם גזירת הכתוב הוא: "שלא יתקן מוים טוב לימים הרבה של חול". טעם זה דומה למה שהמאירי אמר בהגדרת 'מלאכת עבודה'. אבל הרמב"ן לא הזכיר מושג 'מלאכת עבודה' בקשר לסברה זו מעולם. האוסר הבלעדי של טחינה והרקדה דישה וסחיטה (ומסתמא אף בורר, לפי השיטה שהיא אסורה) הוא עצם הדרשה של הירושלמי, למרות שהן מלאכות 'אוכל נפש'. האיסור "שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול" בפני עצמו לא היה אוסר מדאורייתא, אלא על ידי הדרשה "מלישה ואילך".
והנה נימוק זה המבוסס על הדרשה, אינו אוסר מלאכות שלמות, אלא אותן פעולות שבתוך המלאכה, שדרכה לתקן ביום אחד לימים הרבה. לכן טחינת חיטים לעשותן קמח אסורה, אבל טוחנין את הפלפלין בריחיים שלהן אף על פי שבשבת הווי איסור סקילה. שטחינת קמח עושין ביום אחד לימים הרבה, ונתמעט מההיתר, אבל טחינת פלפלין "הנהו מלאכות דיום נינהו", כלומר, דרכן להעשות כל יום לאותו יום. יוצא שאף שהיתר מלאכת 'אוכל נפש' חל על כל המלאכה כולה, וכמו שפירשנו לעיל בפרק ב' וג', ולא רק על כל פעולה ופעולה. המיעוטים מהיתר מלאכת 'אוכל נפש' חלים על כל פעולה ופעולה, בהתאם למציאות - אם דרכה להעשות ליומו או לימים הרבה.
הנימוק השני מאחורי דרשת הירושלמי הוא: "שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגידולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל 'מלאכת עבודה'". מהנימוק הראשון, היה נאסר לקצור חיטה, שהרי דרכה ליקצר לימים הרבה, אבל לתלוש תאנים ותותים שדרכן ליתלש דווקא לאותו יום, מותר. ולכן בא הנימוק השני, ואוסר עקירת כל דבר מגידולו, כיוון שאינו ברשותו. ונראה שדעת הרמב"ן הוא שאף שאיסור זה הוא בעצם הגדרת 'מלאכת עבודה', מכל מקום נכללה במיעוט "מלישה ואילך" או שאר מיעוטין. ואפשר דאף הרמב"ן סובר דיש צורך למיעוטים להבהיר את הגדרת 'מלאכת עבודה' ולכלול אף מלאכות קצירה וצידה שאוכלים על ידם. מכל מקום, ברור שאיסור קצירה וצידה הווי בעצם איסור 'מלאכת עבודה', אף אם יש צורך לדרשה להבהיר עניין זה, ושאר איסורין, כגון טחינה והרקדה, כל איסורן הווי מעצם המיעוט בפסוק, ואינן בגדר 'מלאכת עבודה'. קצירה וצידה נאסרו לגמרי, כל מלאכתן, כיוון שהן 'מלאכת עבודה' ואינן מלאכת 'אוכל נפש'. אבל טחינה והרקדה ובורר הן מלאכת 'אוכל נפש', ואותן פעולות של מלאכות אלו שדרכן להעשות ליומן, כגון טחינת פלפלין בריחיים שלהן, ונותנין לתליה ביום טוב, הותרו מדין מלאכת 'אוכל נפש'. רק אותן פעולות שדרכן להעשות לימים הרבה נתמעטו מהיתר 'אוכל נפש', ונאסרו.
אחרי שהסברנו שיטת הרמב"ן במלחמות, ראוי לנו לחזור על לשונו לראות דברים אלו בתוך מילותיו הקדושות:
"אלא הוו יודעים שלא כל המלאכות הותרו ביום טוב, אלא הכשר המאכלם לאכלן, כגון אפייה ובישול וכיוצא בהן. אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם, וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותיה, אלו וכיוצא בהן אסורין. והן בכלל 'מלאכת עבודה'. אי נמי, כמו שמפורש בירושלמי: מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין? ר' יוסי בשם ריש לקיש 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' מן ו'שמרתם את המצות'. (כלומר, מלישה ואילך, למעט טחינה והרקדה, וכל שכן קצירה ותלישה). תני חזקיה ופליג 'אך הוא לבדו' הרי אלו מיעוט, מכאן שלא יקצור ושלא יטחון ושלא ירקוד ביום טוב". פירוש משמעות הן דורשין, ולדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה ואפייה ובישול. אבל אלו (טחינה והרקדה) תיקון הן, ודרך בני אדם לתקן מהן לימים הרבה. אמרה תורה 'יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול'. ואף על פי שמצינו היתר במלאכות הללו, טוחנין את הפלפלין בריחיים שלהן, וכל הנדוכין כדרכן נמי טחינה היא, ונותנין לתלויה ביום טוב הוויא תולדה דבורר, הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגידולו לא, ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים, שהוא בכלל 'מלאכת עבודה', וזהו טעם משנתנו דין צדים דגים".
פרק י': סיכום השיטות בעניין מלאכת עבודה
לפני שנעבור הלאה, נסכם את שיטות הראשונים שראינו עד כה ב'מלאכת עבודה'.
א. את הדעה הראשונה יש ליחס לרש"י על התורה, שאינו רואה שום קשר בין הגדרת מלאכת 'אוכל נפש' ומושג 'מלאכת עבודה'. אף השאילתות, בעלי התוספות, הראב"ד, אינם מזכירים 'מלאכת עבודה' בדבריהם בהגדרת מלאכת 'אוכל נפש'.
ב. רבינו חננאל, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, והמאירי, חולקים על רש"י וסיעתו וסוברים ש'מלאכת עבודה' היא סוג מלאכה האסורה ביום טוב, בניגוד ל"כל מלאכה" האסורה בשבת ויום הכפורים. אבל בתוך דבריהם יש שלש דעות שונות בפירוש "מלאכת עבודה".
1. הרמב"ם והרשב"א סוברים שכל מלאכה שעל ידה עושים אוכל הווי מלאכת 'אוכל נפש', וכל שאר המלאכות הן מלאכות עבודה. לפי הגדרה זו, קצירה, סחיטה, טחינה, וכו', כולן הן מלאכת 'אוכל נפש'. אלא שלדעת הרמב"ם, מלאכות אלו ממש מותרות מן התורה ואסורות רק מדרבנן, מפני שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב. ולדעת הרשב"א אסורות הן מן התורה. דברי הרשב"א מבוססין בירושלמי, שמיעט מלאכות אלו ממלאכת 'אוכל נפש'. הרשב"א נתן נימוקים שונים שונים מדוע מיעטו בכללן שמא יכין מיום טוב לחול, עוקר דבר שאינו ברשותו ממקורו, וטירחא.
2. רבינו חננאל, הרמב"ן והמאירי סוברים שיש מלאכות שדרכן מתקנין אוכל שאינן בגדר מלאכת 'אוכל נפש', בגלל שהן 'מלאכת עבודה'. הגדרת 'מלאכת עבודה' לפי ר"ח אינה ברורה לגמרי, אבל הרמב"ן והמאירי נותנים הגדרות ברורות, ושונות זו מזו.
א. בתוך שיטה זאת, המאירי סובר שכל מלאכה שעושין ביום אחד לימים הרבה הווי 'מלאכת עבודה'. וכל המיעוטין והדרשות בירושלמי המוציאות מלאכות מהיתר 'אוכל נפש' הם בעצם 'מלאכת עבודה', ודרשות הירושלמי יוצרות לנו הגדרה זו.
ב. הרמב"ן סובר שכל מלאכה בדבר שאינו ברשותו שעל ידו עוקרין דבר ממקורו הווי 'מלאכת עבודה', כגון צידה וקצירה. שאר המלאכות שהומעטו מהיתר מלאכת 'אוכל נפש' בירושלמי אינן 'מלאכת עבודה', אלא שיש בהן פעולות אסורות היוצאות מן הכלל של היתר מלאכת 'אוכל נפש'.
פרק י"א: שיטת הרא"ה בהגדרת מלאכת אוכל נפש
לרא"ה שיטה מיוחדת בהסבר אלו מלאכות נכללו בהיתר 'אוכל נפש', ומדוע. לדבריו, יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי אלו מלאכות מועטו ממלאכת 'אוכל נפש'. הבבלי ממעט מהפסוק מלאכות מהיתר 'אוכל נפש', אבל לא מלאכות שלמות, כפשטות הירושלמי, אלא סוג פעולות - דהיינו פעולות שדרכן לעשות לזמן מרובה. יתכן, שבמלאכה אחת יש פעולות מותרות ופעולות אסורות. קצירה יוצאת מכלל הזה, שכיוון שרוב פעולותיה לזמן מרובה, כל המלאכה נאסרה. ויש עוד סוג מלאכה שמועטה מהיתר 'אוכל נפש', כשאין המלאכה עשויה לספק תוצאות בתורת ודאי, כגון צידה.
וזו לשון הרא"ה (ביצה, פ"ג, משנה ראשונה):
"אין צדים דגים וכו'. קשה לי צידה ביום טוב אמאי אסירא... ובירושלמי אמר כאן ב' פירושים. חד אמר דדרשינן סמוכים, 'אך אשר יאכל לכל נפש וכו'' וסמיך ליה, 'ושמרתם את המצות', מן ושמרתם את המצות ואילך (כלומר, מלישה). וחד חד ג' מיעוטי כתיבי: 'אך', 'הוא', 'לבדו'. וממעטי קוצר, וטוחן, רוקד, ובורר. ואם כן, דללישנא קמא דאמר מן ושמרתם את המצות ואילך, ועל כרחך אסור קוצר, טוחן, מרקד, בורר. ואידך לא ממעט אלא ג' מתלת מיעוטי, והני ג' חשיבי ליה דהיינו טוחן, קוצר, מרקד. ובגמרא דילן משמע דלית לן לא הא ולא הא דהא שרינן שחיקת פלפלין ושרינן בורר כדרכו ביום טוב, שלא נאמר על ידי שינוי אלא בשבת, ובשבת (מסכת שבת) תנן דתולין את המשמרת ביום טוב, והיינו תולדה דמרקד. אבל הנכון דודאי ב'אוכל נפש' מיעוט כתיב דכתיב אך', ומסתברא לפום גמרא דילן שלא התירה תורה אלא דברים שדרכו לעשות ליומו, אבל לא דברים שדרכו לעשותן לזמן מרובה, כגון קוצר, ואף על פי שיש תולש ליומיה ולשעתיה, כיוון שרוב קצירה ותלישה לזמן מרובה, אחר הרוב הוא, ואסור. אבל טוחן יש דברים הרבה שהטחינה בהן לזמן מרובה, ויש דברים הרבה שהטחינה בהן ליומו ולשעתו, וכן בורר וכן מרקד. וכן נראה שלא התירה תורה אלא דברים שהן עשויין ליומו שהן ברשותו, שדרכו של אדם לסמוך עליהן לסעודתו, בהן התירו. אבל בדברים שאינן ברשותו והוא עושה מלאכה בספק שמא לא תעלה לו ונמצא מתענה, ואין זה בכלל 'אוכל נפש' שתענוג בני אדם לסמוך על הספק. אף כאן שהוא חייב להתענג בו ולהרבות בשמחה לא התירה תורה אלא מה שברשותו. זו היא שיטת גמרתינו והוא דבר נאה ומתקבל. ומכל מקום מן הירושלמי למדנוה".
שיטה זו מובא גם בריטב"א (מגילה ז ע"ב) בשם רבו, ונראה שכוונתו לרא"ה (ולא לרמב"ן או רשב"א, כדעת בעל ההגהות שם).
והנה, זה שהרא"ה סובר שהמיעוטים מהיתר 'אוכל נפש' הם בעיקר בפעולות ולא במלאכות, מתאים לשיטתו בעצם היתר 'אוכל נפש', שהוא מתיר פעולות ולא מלאכות, כפי שנתבאר בפרק א'.
פרק י"ב: דין "מתוך" בשיטת הרמב"ן באותן מלאכות שנמעטו מהיתר אוכל נפש בדרשא ואינן מלאכת עבודה.
יש לעיין בשיטת הרמב"ן, שחידש שיש מלאכות שאינן 'מלאכת עבודה' והווי מלאכת 'אוכל נפש' ובכל זאת אותן פעולות שבהן שדרכן להעשות מיום אחד להרבה ימים נאסרו על פי דרשת הירושלמי, האם פעולות שבמלאכות אלו שאינן לצורך 'אוכל נפש' אבל דרכן להעשות לצורך אותו יום, האם הותרו מדין "מתוך"? או האם אנו אומרים שכיוון שהמלאכה נאסרה במקצת פעולותיו אף לצורך 'אוכל נפש', אין היא בגדר "מתוך שהותרה לצורך", שהרי לא הותרה לגמרי אף לצורך 'אוכל נפש', ופעולות שהן לצורך היום ואינן ל'אוכל נפש' אף שדרכן להעשות לבו ביום, לא הותרו כלל.
למשל, האם מותר לברר בגדי יום טוב מבגדי חול לשם הלבשה לבו ביום? הם אומרים מתוך שהותרה ברירה של 'אוכל נפש' שדרכו להעשות לבו ביום הותרה נמי ברירת בגדי יום טוב שאינו 'אוכל נפש'? או שמא כיוון שלא הותה ברירת 'אוכל נפש' לגמרי, כל שכן שלא הותרה שלא לצורך 'אוכל נפש'?
לא מצאתי ראיה מוכחת בענין זה. מכל מקום, יותר נראה שמלאכה שלא הותרה לגמרי ל'אוכל נפש' לא הותרה כלל שלא לצורך 'אוכל נפש'. ואם כן, מלאכות כמו בורר, טוחן, ומכנה, אף שהותרו בפעולות שדרכן להעשות ליומו, לא הותרו כלל שלא לצורך 'אוכל נפש'.